כץ ישראל – עדות ניצול שואה מזבארש

כץ ישראל יליד 1910, זבארש, 5 ילדים בבית. עד 1941, הייתי עם כל משפחתי. עבדנו בשדות. ב-1938 נישאתי לשרה (סלה) לבית הלפרין. נולדו לנו שתי ילדות: רוזיה ומלבינה. ב-1939-1941, בתקופה הרוסית, עבדתי את שדותי. עד הכיבוש הגרמני, 1941, נלקחתי עם כמה מאות יהודים למקסימובקה, ליד זבארז'. שם היינו כ-6 חודשים. עבדנו בתיקון פסי רכבת. בראשית 42, נלקחנו ממקסימובקה לבורקיה- וילקיה . מנהל מקסימובקה, בן כ-44, שפרינגר והשני גובלמייר גם – כ – 42  מתוך כ-300 יהודים הוכו בזמן העבודה.

בקיץ 42, הועברנו לבורקיה – וילקה שם היינו כ-1500 יהודים. מכל מיני עיירות, אפילו מלבוב. עבדנו בתיקון פסי הרכבת. עבדו 15 שעות ביום. מזריחת החמה ועד שקיעת החמה. כל יודנראט היה שולח שתי כיכרות לחם בשבוע, מרק. כל אחד קיבל 200 גר' לחם ליום. מפקד המחנה הגרמני נקרא WOJSUSׁׁׂ, (זה כנראה כינוי). הוא היה איש גסטפו. עורך מסדר כל בוקר, רכוב על סוס. המחנה היה מוקף גדר תיל דוקרני ונשמר ע"י המשטרה האוקראינית. האחראי היהודי היה רוטמן מלבוב. עד 1942, נשארנו בבורקה- וילקיה ואז המחנה נחלק ל-2 חלקים.

באמצע הלילה, בסתיו 1942, הייתה במחנה שלנו שריפה. מתחת לצריפים, היו מרתפים עם חביות בנזין. עד היום לא ברור מי הצית את הבנזין. שני צריפים עלו באש ואנחנו ברחנו.

כ-100 יהודים הצליחו באותו לילה לברוח, עירומים ויחפים והיתר נשרפו. את הנותרים, העבירו לצריף מיוחד ואמרו שלמחרת יירו 43 מאתנו. קרה לנו נס. הגיע הרוצח המפורסם של הס.ס פראמר?, מגלמבוציק, ע"י טרנופול. הוא אמר שהיהודים הבריאים יכולים עוד לעבוד אצלו במחצבה. לקח אותנו בשתי משאיות לגלמבוציק – וינקור ושם כבר היו כ-2000 יהודים.

בסוף 1942, הס.ס. הציתו את בורקי- וילקיה. רק מעטים ניצלו. מאוחר יותר שרפו הגרמנים גם את גלומבוציק ואת קמיונקה. במחצבה בגלמבוציק, עבדנו בחורף, מהשכם בבוקר עד מאוחר בלילה. במחצית הלילה, היה מגיע הס.ס ויורה. את המתים קברו במקום. את הפצועים ניסינו להציל והחזרנו למחנה. לס.ס, פרמר, נודע ואז נכנס לצריפים וירה בפצועים. פראמר יריה במו ידיו במאות יהודים. יום, יום, ירה בכ- 10-15 יהודים. כל יום. כל מספר שבועות הובאו למחנה קורבנות חדשים. פראמר, היה כבן 35, הרכיב משקפים, בגובה כ-1.70, היה מגרמניה. המסילה הייתה לכיוון בלזץ במחנה היו רק גברים. כשברחו, הורה פארמר להביא את המשפחה ומבנה והיה יורה בהם. גם אני נוריתי ע"י פארמר, בזמן העבודה במחצבה.

ב- 1943, הודיעו לו שאני כבר מת. אחי וגיסי, שהיו איתי הוציאו אותי לשדה, שם חבשו אותי. דרך השדות ברחתי 18. ק"מ, עד זבארז'. כבר לא פגשתי את אשתי ואת שתי בנותי. הן נשלחו לבלזץ. כך גם הורי. סיפרו לי, שכל משפחתי נלקחה באקציה ה- 3 בעיר. מכל העיירות רוכזו היהודים בגטו זבארז'. אושפזתי בבית החולים ל-10 שבועות. הגרמנים ירו בכל המאושפזים ואני הסתתרתי בבונקר. וכל ניצלתי. בזבארז', ב- 5 אקציות נרצחו כל היהודים, יחד עם חברי היודנראט. אני, עם כמה חברים, שכבנו בשדה 3 ימים, ברחנו לקמיונקה. שם נשארתי 3 חודשים לעבוד במחצבה. ואז הופיעו הפרטיזנים הרוסים. הגרמנים רצחו בכל היהודים שהיו בקמיונקה. כשהובלנו ביער והרגשנו שהמוות מתקרב.  ברחנו ליער. הס.ס והאוקראינים, ירו אחרינו ורק כ- 10 הצליחו לברוח. ביער היינו כ- 13 וחיפשנו את הפרטיזנים. פגשנו אותם ביער ע"י POZWOLOCZYSK ונשארנו יחד איתם. מכיוון שהכרתי את הסביבה, כי שם נולדתי וגם הייתי חייל בצבא הפולני, הפרטיזנים- קבלו אותי. ידעתי לגנוב פרה מרפת, דבר שסיפק לנו מזון לזמן מה. בסוף, קיבלתי רובה. ב- 1944, שוחררתי ע"י הרוסים. גויסתי לצבא ונשלחתי חזרה לפרטיזנים, ללחום נגד הבנדרובצים. אחרי כן עבדתי בטרנופול כאגרונום במחלקה 7. אחר כך, נסע ללבוב ולקרקוב
וב-1945 דרך גליביצה, הגיע לגרמניה. שם הייתי עד 1949 ומשם עשיתי עלייה לארץ.

בסוף 1944, נישאתי שנית בטרנופול ונולדו לנו 2 שני ילדים.

12.7.53 חיפה.
העדות נמצאת בארכיון יד ושם   033/153