יצחק מילר, חייט מצ'ורטקוב, גר ברחוב גלמבוקה 17, הצליח להימלט ממחנה קמיונקה ומסר לנו את הפרטים הבאים: "בראשית 1942 זימן היודנרט את כל היהודים לאספה והבהיר כי חייבים לשלוח מספר מסוים של יהודים לעבודה במחנות: בורקי, סטופקי, קמיונקה ליד סקאלאט. באספה הבטיחו לכולם כי כעבור שניים- שלושה חודשי עבודה יוחלפו האנשים. חלק גדול האמינו להבטחות. כ-300 יהודים התייצבו מרצונם לעבודה ומיד נשלחו אל קמיונקה.
תחילה, עוד הרשו לשלוח אחת לשבוע לחם ובגדים מצ׳ורטקוב לאנשים במחנה. וולונסקי היה זה שהוביל את החפצים. כעבור זמן קצר בוטל משלוח החבילות. במקום נתגלה לנו מיד כי לא היה זה מחנה עבודה אלא מחנה השמדה. עבדנו קשה, בתנאים מחרידים, סבלנו רעב ומחלות שונות. התהלכנו עירומים ויחפים, וקפאנו בבוא ימי הקור העז. נוסף לכך, השוטרים האוקראינים הכו מכות רצח ללא סיבה. לא שחררו איש, ההבטחה להחליף את האנשים הייתה הונאה. כמעט כולם מתו שם, מי ברעב, מי בקור ומי ממכות הרצח שהכו אותנו.
לאחר הידיעות שנתקבלו בגטו בדבר התנאים השוררים במחנה קמיונקה, כבר היה קושי להרכיב משלוח חדש של אנשים מרצונם החופשי. היודנרט, בעזרת המיליציה שלו, החל לתפוס אנשים ושלח אותם למחנה. גם זה לא היה קל לביצוע, והגסטפו נקט בטריקים הבדוקים של הונאות, כך הרכיב טרנספורטים חדשים למען המחנה.
בחודש אוגוסט ציווה הגסטפו על כל הגברים הכשירים לעבודה להתכנס בחצר מפקדת הגסטפו כדי להחתים את כרטיסי העבודה. אנשים הלכו שולל אחר הטריק, התקבצו כ-400 יהודים, שנחטפו מיד ונשלחו לכלא, כעבור ימים אחדים הועברו אל מחנה קמיונקה. באמצעי הונאה אלה באו לשם משלוחים חדשים של אנשים גם מערים אחרות.
ביוני 1943, הוחל בחיסול המחנה. הובילו את היהודים לשדה לחפור בורות וירו בהם. סך הכול מתו במחנה כ-4,000 יהודים מצ׳ורטקוב ומן הערים השכנות.
עלה בידי להימלט מן השדה אל היער הסמוך, פגשתי שם 150 יהודים שנמלטו אף הם וניצלו.
האנשים נחלקו לקבוצות ופנו בדרכים שונות, מי אל פודבולוצ׳יסק ומי אל סקאלאט. כל מקום כבר היה יודנריין. היינו משוטטים בשדות וביערות, ובלילה חיפשנו מזון אצל איכרים. האוכלוסייה האוקראינית התייחסה אלינו בעוינות, אך הפולנים עזרו לנו תכופות.
מן הקבוצה שלנו נותרו בקושי עשרה יהודים. חלק גדול נתפסו בידי המיליציה האוקראינית בסיוע איכרים אוקראינים.