סיפור "הלל הזקן מגליציה" – על ר' ישעיה מאיר שפירא.
הסיפור נלקח מתוך ספרו של א. ליטווין נשמות יהודיות. תרגמה מאידייש בתיה גבאי.
פרט לרבי יצחק לווינזון- האבא של ההשכלה, (שהינה תקופה מעוררת עניין ברוחניות היהודית בתחילת ובאמצע המאה הקודמת), לא הייתה אישיות גבוהה ועשירה יותר מכפי שהיה הרב של טשורטקוב, רבי ישעיה מאיר שפירא.
זה לא היה ה"הלל" מגליציה, יתכן שזה היה ה"הלל" השני מגליציה שנמצא לעם היהודי לאורך כל ההיסטוריה. רק בעתיד ההיסטוריונים והפילוסופים יוכלו לאמוד בעתיד את גדולתו של הרב שפירא ולהפכו לגיבור לאומי וייתנו לגיבורים הנשכחים שלנו את מקומם, לא דור אחד יתלהב מסיפור חייו השקט והמלא באהבה ובהתנהגותו ומעשיו למען האושר של העם.
לר' ישעיה מאיר שפירא לא היה כזאת השפעה אזורית רחבה כמו ר' יצחק בער לווינזון משום שהיה לו אופי שקט, לבבי, שהסתפק באזור קטן יותר, בעיירה שלו בלבד. אך באזור זה הוא הוכיח כזה עומק ואושר של אופי. הוא השאיר עקבות עמוקים בנשמות ובלבבות של אנשים ושל דורות שלמים. הוא פיתח חינוך מתקדם ויזם פעולות חינוכיות. השפעה עצומה הייתה לו על אנשים שונים, אילו הכרתם את חייו והשפעתו הייתם מתפעלים.
ר' ישעיה מאיר שפירא בא לטשורטקוב לפני כ 70 שנה. הגיע ממעמעל בפרייסען על יד הגבול
הרוסי. הוא הגיע שנתיים לפני שר' דוד משה'ניו פרידמן, הרבי הטשורטקובאי הזקן התיישב שם.
היה לו הסכם מהרבי מלמברג ר' יוסף שאול נתנזון. הרבנות של טשורטקוב הייתה אחת הגדולות בגליציה.
ר' ישעיה מאיר שפירא מאוד מצא חן בעיניו והובטח למנותו כרב אזורי. אך, תוך זמן קצר היהודים
הטשורטקובאים החלו להביט עקום על רבם.
הוא שמר מרחק מהעשירים והלומדים, במקום זה הוא התקרב לצעירים, התעסק עם ההמון.
אם בעל מלאכה נכנס אליו, הוא היה מגיש לו כסא ומבקשו לשבת – דבר כזה ששום רב עדין לא
עשה.
תוך זמן קצר נודעו ליהודים הטשורטקובאים על רבם, "חטאים" גדולים יותר.
ראשית הוא עדיין אינו רב שהוכשר. ד.ה. ש"ס ב"פוסקים" ואחרי כל הדברים הרבאים, הוא באמת יכול היה,
לא יותר גרוע מרב הכי גדול חוץ מישיבות.
הוא למד באוניברסיטאות בברלין ובברסלאו, היה חבר עם כאלו אפיקורסים כמו ההיסטוריון גרץ,
הרבינער הוינאי דר' ילינק ופרנקל (סופר יהודי אוסטרי נודע, לוחם גדול למען האמנציפציה של יהודי אוסטריה)
אמת שום "דוקטור" הוא לא היה כמוהם, האפיקורסים החברים שלו רצו לתת לו את
התואר, הוא לא רצה לקחת, בדיוק כפי שהוא לא רצה לקחת את התואר "רב".
זמן רב היה לא למחייה ללא הרבנות. בדיוק כפי שקודם הוא למד תורה "לשמה", ד.ה.מהתורה
למען, כך הוא מאוחר יותר השתלם באוניברסיטאות "לשמה" למען החוכמה.
את הרבנות הוא הבין באופן שונה, לא לשבת ימים ולילות מעל הגמרא: לא להתפלפל על נקודה
או אות עם הלומדים ובעלי בתים יפים, רק להיות מורה לעם, לעם העני, העם הפשוט.
באופן כזה צ.ב. לימד כל שבת את בעלי המלאכות- בקיץ- פרק, בחורף את הסדרה "רמבם":
פתח סוג חדש של חדר, מואר ונקי, עם ספסלים כמו בבית ספר, במקום בו לימדו את הילדים
העניים בפרט של בעלי מלאכות, יהודי וכללי למורים.
ארגן את בעלי המלאכה ב"יד חרוצים" עם אישור קונסטיטוציוני ממשלתי, מודרני, אירופאי, לפי
תכנית רחבה של עזרה הדדית ולימוד עצמי.זה היה ארגון העובדים היהודי הראשון בעולם,
בנוי על יסודות תרבותיים ברוח התקופה החדשה.
הוא ייסד בנק קואופרטיבי לבעלי מלאכות – חברת האשראי היהודית הראשונה של העם ובשביל
העם. בתקופת הבחירות לרייכסטאג ולבונדסטאג הוא ניהל תעמולה בעד התקשרות, לא עם הפריצים
הפולנים אלא רק עם העם. עם האיכרים הרוטנים.
סביבו היו חברה צעירים שפנו להשכלה, שנמשכו חזק לקידמה. נתנו להם ספרים חדישים, של האפיקורסים.
הם קראו ולמדו אפילו מספרים גויים וניתנו להם גם עצות, בגמרא הוסברו להם בין כה וכה, כמו כן
תוספות ברמב"ם ושאלות ב"קדמות העולם".
"מבחירה והשגחה", גם במשרה קשה ב"שילר" ו"גטה".
לעת זקנתו הוא כתב בעיתון יהודי אפילו ב"השחר", הוא כתב בעיתונים ונתן אותם לחברה הצעירים לקרוא. עד אז טשורטקוב לא ידעה מה זה עיתון.
מעט מאוד זמן נמשך הרוגע ביחס אל הרב שפירא.
בכל אופן, האם כל אחד מאותם "החטאים" לא מספיק לפסול כזה רב, להכריז עליו כאפיקורס ולהטיל
עליו חרם? מהר מאד החלו בהפחדות ו "עבירות" ביחד.
דיין היה בטשורטקוב, דיין סונצר קראו לו, הוא אסף קהל בבית הכנסת, פתח את ארון- הקודש,
השליך עצמו פנימה בצעקות: "הצילו יהודים ! התורה, האמונה הינם בסכנה!"…
ויהודי טשורטקוב השליכו עצמם "הצילו".
את הרב שפירא זרקו מהרבנות ובמקומו הושיבו את דיין סונצר, לבושים בקיטל (חלוק לבן שלבשו
יהודים חרדים על בגדיהם ביום כיפור) ובטליתות תקעו בשופר ואור שחור, הטילו עליו חרם.
אסרו עליו לעשות שידוכים. אסרו מגע ומשא עם שפירא ועם התלויים בו. האשימו אותו בכל מה
שאתם רוצים: שהוא מזייף כסף: שהוא יותר חופשי, שהוא עשה חברה קומוניסטים,
עשו לו פוגרומים: נשים השליכו עליו אבנים, זרקו עליו בוץ וצעקו עליו כפי שצועקים על מושמד:
"קוגעל!" "קוגעל"! שלם עבור ה"קוגעל!"
וכאשר דאדיה בודנער, אחד התלויים בו, יהודי עם עין אחת- גיבור, פעם התערב כשבחור השליך
בוץ על הרבי, הרב שפירא עצר בעדו: "אל תתערב בעוול שלי: אלוהים ישפוט".
הרב סבל ברוגע את כל המקרים, את כל הצרות שעוללו לו.
הוא לא דיבר נגדם אף מילה רעה, שום מבט כעוס לא זרק על הנוזפים והמעליבים.
בחוזק ובביטחון הוא הלך לדרכו: נמרץ ובטוח הוא עשה את הסברתו הגדולה עבור עמו.
הוא חי בעוני, לא הדאיג אותו שהוא איבד את הרבנות.
היו ימים ושבועות שבמטבחו לא היו תבשילים, הוא, אשתו וילדו היו חסרים פת לחם.\
אף אחד לא ידע, הוא לא התלונן בפני אף אחד.
אדם מלומד ביהדות ובלימודים כלליים: גבר שסיים שתי אוניברסיטאות בהצטיינות.
רק היה צריך לאותת, חבריו וידידיו בווינה ובברלין היו משיגים עבורו את משרת הרב הטובה ביותר
או משרה מכובדת אחרת שהייתה נותנת לנו חיים טובים –
הוא לא רצה לעזוב את העיירה הקטנה החשוכה אשר בה הוא הרגיש נחוץ.
שם היה לו כל כך הרבה תומכים, אך גם לא מעט תלמידים, שהיו תלויים בו, ידידים, שהיו מוכנים
בכל רגע למסור את חייהם בשבילו.
ביתו היה פתוח ביום ובלילה לכולם, כל מי שרק רצה להיכנס אליו, כל מי שהיה זקוק לנחמה ומילה טובה.
יהודים טשורטקובאים מספרים שפעם הוא ישב בחדרו ואכל ארוחת ערב, היה כבר מאוחר:
שעה אחת עשרה בלילה, ישב אצלו איש צעיר שהיגיע אליו באופן מיוחד מקולומיאה לשאול קושיה-
משהוא, מילים בוטות בעניין שורה ב"פאוסט" של גטה. תוך כדי אכילת קרופניק (סוג של מרק)
דליל, הוא הסביר את כל העניין .
תוך כדי ההסבר נפתחה הדלת עד חצייה, ואחד הכניס את ראשו ועמד בצד השני.
זה היה בעל בית טשורטקובאי , לא מתלמידיו, אך גם לא ממתנגדיו. הוא כבר לא היה אצלו זמן רב,
לפחות מספר שנים.
שפירא קצת התפלא והיה מעט לא רגוע, מה זה יכול להיות? מה האיש הזה בא אליו כל כך
מאוחר? נתן לו להיכנס ושאל אותו, יותר עם העיניים מאשר עם הפה, את סיבת ביקורו בשעה כה מאוחרת.
הוא נכנס לאט לאט לתוך הבית, מעט תוהה ומחפש מילה כיצד להתחיל, ממלמל משהו.
אך סוף כל סוף התבהר מה דחף אותו להגיע לרבי בשעה כה מאוחרת.
הוא למד את "חובת הלבבות": התעמק בעניין "קדמת העולם" וכן "עניין יצירה", הוא הסתבך ולא
ידע כיצד לצאת מן הסבך, לכן הוא בא אל הרבי.
הרבי הזיז את הצלחת עם הקרופניק, ניגב עם ממחטה את שפמו ואת זקנו והחל להסביר לו,
זאת אומרת נתן לו להבין את ה"יצירה" באופן בו ההתפתחות ההיסטורית של המדע של זמננו,
טוחן ומסביר, בביטחון, עם מילים פשוטות, מהחיים הישנים ובלשון הספרים הישנים. כך הידע של אותו
בעל בית בטשורטקוב העמיק, בעל הבית קיבל ידיד חדש, והתוקף של "חובת הלבבות" גם כן לא ניזוקה.
הוא סיים את ה"שאלות ותשובות" בהלכות השניות ב"פאוסט", באותו האופן ולבסוף שני היהודים
היו מאוד נלהבים, השליכו עצמם לאדמה, הוזילו דמעות כאות תודה ולנשק את רגלי הרבי.
לשפירא הייתה השפעה ללא גבולות על תומכיו ותלמידיו.
באותו זמן היה בטשורטקוב הרבי, ר' דוד משה'ניו, בנו של הרוז'ינר, שהייתה לו שליטה על
עשרות אלפי חסידים בכל העולם. טשורטקוב גופא התכופפה בעד כסא מלכותו, ורק במבט שלו,
כולם היו תחת השפעתו.
בכל זאת, חצר ה"שפירניקים", שהייתה מורכבת בפרט מ"בעלי מלאכות", במאבק בעד ההשכלה
ובעד רבם, הוכיחה אומץ של אריות. הם ניהלו מאבק לאורך שנים וניצחו.
טשורטקוב חולקה לשני מחנות: "חסידים" ו"שאפירניקים".
השאפירניקים השיגו את עמדתם, את חופש הפעולה ורשות הקיום, שליטתם נעשתה שווה
לשליטת החסידים. אף חסיד, אפילו הרבי בעצמו לא העיזו לגעת בשאפירניק .
לשאפירניקים היה בית מדרש משלהם, בתי ספר משלהם, שוחטים משלהם, חיו בעיר החסידית
באופן חופשי לפי התנהגות המשכילים.
החסידים נאלצו סופית לתת לשפירא עצמו מנוחה.
היו מקרים כאשר מתנגדיו המרים ביותר, מלאי חרטה, כנועים מרכותו האין סופית, ממוסריותו
הגדולה באו אליו, נפלו לרגליו וביקשו שיסלח להם.
תומכיו ותלמידיו יכלו ורצו לתמוך בו כלכלית בכבוד, כרבם. אך שפירא לא רצה להיות רב.
לא רצה לחיות כמו כלי קודש, היו לו אמצעים דלים ממשרתו שעסק בחברת האשראי אשר אותה
ייסד עבור בעלי המלאכה.
אך, העוני והמשמעת כרסמו בו ובכוחותיו והוא נפטר, עדיין לא איש זקן בהיותו בן 58 שנים
(בשנת 1887). הוא הותיר בן שחי בדווינסק. רופא צבאי מכובד, אחד הרופאים הצבאיים
המעטים ברוסיה, בתו של הרופא, שרה שפירא משוררת עבריה, הצטיינה בעולם הציוני עם ה
שיר שלה "אל טל ואל מטר", אחרי "התקווה", "המרסלייזה" הציונית השנייה, שמושרת ע"י כל הציונים
מקטן ועד גדול. במותו הראה שפירא את אותם העדנות, האומץ וגדולת נפשו, כמו בחייו.
הוא קרא לכל האנשים המקורבים וביקש מהם שיהיה ביניהם שלום, שינהגו ברוגע בהיתקלות
עם המתנגדים: שלא ידאגו עם השונאים ירצו לנקום בו אחרי מותו, שלא יעמדו מנגד אם אפילו ירצו
לתת לו מקום מתחת לפארקאן.
"אלוהים ישפוט". – זאת הייתה תמיד מילתו בחייו ואילו היו מילותיו האחרונות במותו.
רק תהיו רגועים.- הוא בכל אופן הורה להם, שלא יסורו מין הדרך שלימד.
ש ל א י ל כ ו ל מ ק ו ם ב ו מ ק ל ל י ם ו ה י כ ן שמ ב ר כ י ם ב ע ד כ ס ף.
וה"שפירניקים" נשארו נאמנים לצוואה של רבם. רבים מהם חיים עדיין כעת בטשורטקוב,
רבים מהם נמצאים באמריקה, עם רבים מהם שוחחתי בטשורטקוב, בעלי המלאכות הם טיפוסים
מעוררי ענין. אתם פוגשים מעט מאוד כאלו בערים אחרות. עדינות מיוחדת ואינטליגנציה
נראים על פניהם, בהתייחסותם, בדיבורם, הם דתיים גלויי לב, ובכל זאת מאוד מפותחים רוחנית.
התקבל בהם הדבר היפה והטוב ביותר של תור ההשכלה. הם בעיקר ציוניסטים.
שפירא חולל באנשיו כזאת סולידריות, כזאת מוכנות לעזור ולסייע אחד לשני בשעת הצורך, שלא מצאתי בשום חברה יהודית.
בביתו של כל שאפירניק תלויה תמונתו של רבם, מורה ומורה דרך, הם מתייחסים לזכרו ברספקט טיפוסי,
בכבוד ואהבה.
בכל הזדמנות כששאפירניקים מתאספים, הם מספרים מעשיות ואגדות אודותיו, מחייו והשפעתו,
מהרדיפה והמאבקים ההם, כל אמרה אצלם תורה כל כך קדושה, כמו התורה מסיני.
את אותה האהבה לרבם הם משרישים בילדיהם ובילדי ילדיהם.
שנית, ה"שאפירניקים" היו אינטליגנטים, מתוכם יצאה שורה שלמה של לוחמים, גיבורים
אידיאליסטים, הן מהפועלים והן מהמשכילים כאחד: מאוד אורגינליים וטיפוסים מעוררי עניין,
לא פחות מעוררי עניין משפירא בעצמו.
אישים מעניינים נוספים הינם, יעקב ביקל, מאיר פידלר, דר' שטקל, הפחח מאיר הלרבאך והמוזכר
מעלה דדיה בודנר, אותם הקורא יוכל להכיר בהמשך הקריאה.