א. ליטווין, סופר יהודי שבתחילת המאה העשרים נדד בין עיירות פולין ואוקראינה ותיאר בספריו "איידישע נשמות" תיאורי נופים ודמויות בגולה. ליטווין ביקר בצ'ורטקוב בשנת 1913 ולהלן קטע מספרו. (המקור באידיש)
"רק שבועיים ימים שהיתי בצ'ורטקוב. אולם ברור לי, שלו הייתי מבלה כאן עשרות מונים יותר מזה, לא היה סיפק בידי לדלות ולמצות את כל מה שראוי לבקר ולראות בעיר זו. בלי כל שמץ של הפלגה אפשר לומר, שאין לך עיירה שנייה בעולם כולו שכה רבות ומעניינות דמויותיה כמו בצ'ורטקוב. ואני תוהה ומשתומם: מנין באו לכאן, לפינה נידחת זו בגליצייה, שפע כזה של חיים חברתיים, עושר כזה של דמויות יהודיות, על שלל גווניהן ועמקות מקוריותן?
צ'ורטקוב היא אחת הערים העתיקות ביותר באירופה. חפירות ארכיאולוגיות הוכיחו שבימי שלטון הרומאים היה המקום מיושב. בפעם הראשונה מופיעים כאן יהודים בתחילת המאה השש עשרה, מיד לאחר קימומה ע"י הרוזן הפולני צ'ורטקובסקי ששמו נקרא עליה. בשנת ת"ח ות"ט, עת הקוזקים בהנהגתו של צורר היהודים חמילניצקי ערכו שחיטות ביהודים, עברה הכוס גם על יהודי צ'ורטקוב בימים ההם. מאז 1772, אחרי חלוקתה הראשונה של פולין בין אוסטריה, גרמניה ורוסיה, סופחה צ'ורטקוב לתחום שלטונה של אוסטריה. אולם למרות עובדה זו, ידוע שצ'ורטקוב ועוד כמה עיירות-ספר, השתייכו במשך שנים לרוסיה. בצ'ורטקוב ישנו בית כנסת עתיק שלפי האגדה נבנה ע"י המלך הפולני יאן סוביאסקי. אותה אגדה מייחסת גם בנייתם של בתי כנסת דומים בעיירות שכנות לאותו מלך. ברובע העיר המכונה "ווגננקה" אפשר לראות בית עתיק יומין עשוי עץ, מקורי מאד בחזותו שנשתמר יפה, אשר לפי האגדה נאספו לתוכו כל יהודי צ'ורטקוב לשם גירושם מהעיר. מכאן שם המקום וויגננקה שפירושו גירוש. בתקופה מאוחרת יותר התגורר כאן, לפי אגדה אחרת, הבעש"ט שחי ופעל בימים ההם בסביבה ההיא.
שלושה רובעים, שהיוו בשעתם עיירות נפרדות, מהווים היום את העיר צ'ורטקוב, ואלו הם: צ'ורטקוב הישנה, וויגננקה הנזכרת לעיל וצ'ורטקוב החדשה. מעניין הדבר, שגם לאחר איחודן של שלושת העיירות לעיר אחת שמרה כל אחת מהן על צביונה המיוחד והמשיכה לחיות את חייה המיוחדים. כך למשל, תאמו החיים בצ'ורטקוב הישנה את חיי "חצר" הרבי שנמצאה בתחומה. כשערים ב"חצר" – ערה כל העיירה וכשה"חצר" שקועה בתרדמה – ישנה כל העיירה שנת ישרים. וב"חצר" ישנים, כידוע, כשהעולם כולו ער.
לתשומת לב מיוחדת ראוי בית העלמין העתיק הנמצא בשטח צ'ורטקוב הישנה, שמצבותיו מעוררות רגשי התפעלות עמוקים. מצבות אלו, שהוד קדומים נסוך עליהן, מצטיינות בעבודת גילוף עדינה יוצאת מגדר הרגיל. אכן, מלאכת מחשבת כזו אין כמוה בעולם כולו. מצבות אלו מעידות על משפחת אמנים דגולים שחיו בצ'ורטקוב לפני מאתיים שנה. אין ספק שלו חיו בימינו היו תורמים תרומה עצומה לאמנות הפיסול בת זמננו. בימים ההם היו רק שני נושאים לרוחו היוצרת של האמן היהודי: ציור ה"מזרח" בבית הכנסת והמצבה בבית העלמין. אמני צ'ורטקוב שיקעו את להט יצירתם ואת כל נשמתם בתוך אבני בית הקברות. על כן הפכו האבנים נשמות חיות.
המבקר בבית העלמין בצ'ורטקוב אינו מתרשם שהוא מתהלך בין שוכני עפר. ביקרתיו באחד מימי דצמבר בעיצומו של חורף, הכול מסביב היה קפוא ונטול חיים, אך כאן שרר האביב.
הציצים והעלים, הציפורים, הצבאים והאריות – הכול רוחש חיים ותנועה. הנך מרגיש בעליל כי אבני החול תופסות אותך, כאילו בכוח קסמים, הרגשת יופי נאצל וחדוות חיים. נשמות האמנים שמזמן הפכו להיות אבק פורח קמות לתחייה בנשמתכם, או יתרה מזו, נשמתכם מתעוררת לתחייה בכוח המגע עם הנשמות הנאצלות של חורטי המצבות האלמונים שאין להעלות מתהום הנשייה את שמותיהם. מתוך שיחות עם זקני העיירות הסמוכות מסתבר שלפני כמאתיים שנה חייתה בצ'ורטקוב משפחת אמנים, חורטי מצבות, שאומנותם עברה מדור לדור. סגנונם האמנותי המעודן נתפשט גם לעיירות הסמוכות. מצבות דומות ראיתי בטרנופול, ברודי, בוצ'ץ, וזלוצ'וב. אולם משום מקום לא מצטיינות המצבות באותה שלמות אמנותית כמו אלה שבצ'ורטקוב. אגב, גם בשום מקום לא נשתמרו במידה כזאת כמו כאן. אין ספק שמלאכת החריטה לא הייתה אז מלאכה פשוטה, כי אם מלאכת הקודש, כמו זו של סופר סת"ם. בייחוד נכונה ההנחה הזאת כשהמדובר הוא בחורטי המצבות בצ'ורטקוב.
בין המצבות העתיקות בולטת מצבתו של הרב הרשל'ה, (צבי הירש הלוי הורוביץ) שנשתמרה יפה. הוא חי בזמנו של הבעש"ט. מקודם היו ממתנגדיו החריפים עד שנעשה לתומכו ומעריצו. אין לסיים פרשת בית הקברות בצ'ורטקוב מבלי להזכיר את ה"אוהל" של האדמו"ר הזקן מצ'ורטקוב ר' דוד משה'ניו, שרבבות חסידים היו מתכנסים מכל קצווי עולם בתקופת "הימים הנוראים" לעלות על קברו הקדוש על מנת להניח "פתקה" עם משאלות לבריאות ולפרנסה וכיוצא בזה.
כן יש להזכיר את מצבתו של דוקטור פרנצוז, אביו של הסופר הידוע קרל אמיל פרנצוז, אשר תיאר את חיי הגטו הגליצאי תיאור אמנותי רב רושם. כמעט כל תיאוריו ודמויותיו לקוחים מחיי היהודים בצ'ורטקוב אשר מכונה בספריו בשם "ברנוב".
קרל אמיל פרנצוז גדל והתחנך בצ'ורטקוב. הוא חי באותה תקופה הרת- מאורעות כשההשכלה, שמקורה במערב אירופה, חדרה לגטו הגליצאי, מקום שם באה לידי התנגשות עם הווי החיים הישן והמאבק לחיים ולמות פרץ בכל עיצומו. אביו, היה אחד המעונים במלחמה זו, ע"י דרישותיו המרובות מהעיירה כרופא וכאדם משכיל. חסידי צ'ורטקוב הקנאים, שכינו אותו בשם "פרנצויז" (הצרפתי, רמז לרעיונות הקדמה של המהפכה הצרפתית) ומכאן שם משפחתו, רדפו אותו עד חורמה ומיררו את חייו. גם הסופר הצעיר קרל אמיל פרנצוז שסבל הרבה מרדיפות הקנאים, ברח לווינה על מנת להשתלם ושם נתפרסם כסופר. באחרונה עבר לברלין, מקום שם מת. אשתו הייתה נוהגת לשלוח מדי שנה בשנה סכום כסף לשמירת הקבר והמצבה של אבי בעלה".