אחת העדויות לחיי התרבות התוססים בצ'ורטקוב, עם התעוררות הציונות, הוא ביקורה של משוררת צעירה שרק לפני שנתיים עלתה לישראל מרוסיה ומיד החלה ב- "סיבוב הופעות" בקרב שוחרי ספרות בצ'ורטקוב (מועדון הספר הטוב) והביאה אתה את בשורת השירה והספרות מארץ ישראל. (בתמונה- שורה שנייה יושבת במרכז עם כובע).

ההתעוררות הלאומית בצ'ורטקוב בשנת 1927, הייתה בשיאה: הנוער היהודי הלך לבית ספר עברי אחרי שעות הלימוד, בבית הספר הפולני. הנוער דיבר וכתב בעברית והצטרף לתנועות הנוער שהכניסו תוכן ועניין בחייהם.
התנועות התפצלו וחידדו את מסריהן. אין סוף קבוצות וועדים חדשים נוסדו וכל אחת מאפייניה וייחודה.
בבית העם הוקמה ספריה עירונית, שמספר הקוראים בה הלך וגדל ומנהלי הספרייה קנו ממיטיב הספרות העברית והכללית. אנשי הגות מצ'ורטקוב כתבו מאמרים בעיתונות העברית. בצידה של הספריה נבנה אולם קריאה, בו התקיימו דיונים והרצאות בשפה העברית. חיי תרבות וחברה סוערים התפתחו, ולצ'ורטקוב היגיעו, אנשי-רוח ומדיניות כמו: אהרון אשמן, יצחק בן צבי, הסופר יואל מאסטבויים, זאב זבוטינסקי, יצחק גרינבוים, גולדה מאיר, משה שרת וגם המשוררת אלישבע.
אלישבע ביחובסקי מאת פרופ' יפה ברלוביץ
אלישבע ביחובסקי (ריאזאן רוסיה, 1888 – טבריה 1949), משוררת וסופרת רוסיה שכתבה עברית.
אלישבע נולדה כייליזבטה ז'ירקובה לאב, איוון ז'רקוב, מורה כפרי שהיה עם השנים למו"ל של ספרי לימוד,
בן האמונה הפרובוסלאבית, ולאם ממשפחה אירית קתולית, שאביה הגיע לרוסיה בתקופת מלחמות נפוליון.
האם נפטרה בהיות אלישבע בת שלוש והיא התחנכה אצל אחות אימה במוסקבה, על ברכי השפה והתרבות האנגלית.
במוסקבה סיימה בית-ספר-תיכון-לבנות והשתלמה בקורסים לפדגוגיה (1910).
לפי עדותה, התחילה לכתוב שירה כנערה מתבגרת בכיתות הגבוהות של התיכון (1907), ובשנים אלה אף התיידדה עם חברה ללימודים, יהודיה, שעוררה את התעניינותה בתרבות היהודית ובמנהגיה. בפרק מזיכרונותיה היא מספרת כיצד פגשה לראשונה בשפה העברית באמצעות עיתון עברי שהתגלגל לידיה. תחילה לא הבחינה בין יידיש ועברית, כי עבורה היו אלה שפת היהודים, והחלה ללמוד יידיש שהייתה קלה בעיניה כיוון שידעה גרמנית ( את האותיות העבריות המרובעות למדה מספר דקדוק עברי, שהיה מצוי אצל אחיה הבלשן שהיה מומחה לשפות המזרח). ב1913- החלה ללמוד עברית בשיעורי ערב של "אגודת חובבי שפת עבר" במוסקבה. שנתיים למדה בצורה לא רצופה ועם הרבה הפסקות, ולאחר מכן המשיכה בעצמה באמצעות קריאה ודיבור (בשנים 1919-1917 חזרה לעיר הולדתה ריאזאן, לשם הגיעו במלחמה פליטים יהודים רבים וביניהם צעיר שלמד בגימנסיה 'הרצליה', והיא, כדבריה, מינתה אותו כמורה לה).
ב- 1915 החלה לתרגם מיידיש לרוסית מספר תרגומים שאף ראו אור בעיתון הרוסי-היהודי ייוורסקאייה ז'יזן (חיים יהודיים), כמו סיפוריו של צבי דויד נומברג (1927-1876) או שירי יהודה הלוי ( 1141-1075) בתרגומו היידי של ביאליק. לאחר מכן פנתה לספרות העברית ונסיונותיה הראשונים היו מסיפוריהם של יוצרים עבריים בני הזמן כמו גרשון שופמן (1972-1880) ויוסף חיים ברנר (1921-1881).
אלישבע כתבה כ-200 שירים ברוסית, וב1919- התפרסם מבחר מהם, שהופיע בשני קבצים: רגעים ושירות גנוזות. היו אלה בעיקר שירים שעסקו בזיקותיה ובכיסופיה לתרבות היהודית. ב1920- כתבה לראשונה שיר בעברית שלאחריו לא עוד המשיכה לכתוב רוסית. נראה שבהשפעת המורה הראשון שלה לעברית ובעלה שמעון ביחובסקי (1932-1882), אימצה את העברית כשפה בלעדית ליצירתה; ואם על שיריה הרוסיים חתמה בשמה הרוסי 'ייליזבטה', הרי מעתה – על שיריה העבריים – החלה חותמת 'אלישבע'.
ב1920- נישאה כאמור לשמעון ביחובסקי, פעיל ציוני (מזכירו של ד"ר יחיאל צ'לנוב, 1918-1864), מורה, מבקר ספרות ומוציא לאור, שהיה ידידם הקרוב של ברנר ואורי ניסן גנסין (1913-1879), וסייע גם להם להוציא לאור את כתביהם. בחורף 1925 עלו לארץ עם ביתם הפעוטה מרים (נולדה 1924), והתיישבו בתל-אביב הקטנה לא רחוק מגימנסיה 'הרצליה'.
הופעתה של אלישבע כמשוררת לא יהודיה שעזבה את עמה ושפתה כדי להצטרף אל העם היהודי במולדתו המתחדשת – הלהיבה וריגשה ביותר את הציבור היהודי בארץ. גם הקהילה הספרותית קיבלה אותה בחום רב, ערכה לכבודה ערבי קריאה, פרסמה את יצירותיה בכל במה אפשרית, עד כדי כך שפופולריות זו עוררה את זעמם של צעירי המשוררים (חבורת כתובים ובראשם אברהם שלונסקי, 1973-1900), והפכו אותה ליעד מותקף במאבקם נגד ותיקי המשוררים (חבורת מאזניים ובראשם ח"נ ביאליק, שאלישבע נימנתה עליה). אלא שתקופה זו ארכה שבע שנים בלבד (1932-1925). בשנים אלה כתבה אלישבע את רוב יצירתה העברית – בשירה, בסיפורת, במסה ובביקורת ספרותית, ובשנים אלה אף התפרסמו רוב יצירות אלה אם בעיתונות העברית בארץ (מאזניים, דואר היום) ובחוץ לארץ (התקופה, התורן, העולם), ואם בספרים שראו אור בהוצאה של בעלה – הוצאת 'תומר'. כך: כוס קטנה (שירים, 1926), סיפורים (1928), חרוזים (שירים, 1928), מקרה טפל (סיפור, 1929), משורר ואדם: על שירתו של אלכסנדר בלוק (מסה, 1929), סמטאות (רומן, 1929), וכן תולדותי, קובץ מאמרים על אודות המשוררת אלישבע (1927) שיצא בכמה מהדורות בתל אביב ובוורשה. כוס קטנה היה ספר השירים הראשון של אישה משוררת שהתפרסם בארץ, וסמטאות – הרומן הנשי הראשון.
עם זאת מצבם הכלכלי של בני הזוג לא היה קל, ואלישבע נאלצה למורת רוחה, לעזוב לא פעם את בעלה ובתה ולצאת למסע בין הקהילות היהודיות במזרח ובמערב אירופה, שם הופיעה בערבי קריאה משיריה וסיפוריה (בקיץ, בימי החופש הגדול, בעלה ובתה נילוו אליה). בקיץ 1932, בעת מסע כזה בקישינב, נפטר בעלה באופן פתאומי. אלישבע חזרה לתל אביב, כשכל עולמה קורס עליה. פרט לאסון של מות הבעל, הכל החלו מפנים אליה את עורפם. מאמציה למצוא פרנסה, בין היתר כספרנית בספריית "שער ציון", עלו בתוהו. היא עברה להתגורר בצריף רעוע בשולי תל אביב וגידלה את בתה בעוני רב. רק הודות
לח"נ ביאליק היא ניצלה מחרפת רעב, כאשר בהתערבותו זכתה לתמיכה זעירה מ"קרן ישראל מץ"
בניו יורק (15 דולר לחודש). מרירה ופגועה ניתקה עצמה מהקהילה הספרותית בארץ, ומ1932- ועד
מותה ב1949- חדלה לפרסם מיצירותיה, ועבודותיה האחרות בתחום התרגום – לא החשיבה.
באביב 1949 אמורה היתה לנסוע לאנגליה לבקר את ביתה מרים ליטל (שרתה כחיילת באיי.טי.אס
במלחמת העולם השנייה במצרים, ונישאה ב1946- לחייל בריטי; אם לשלוש בנות), כיוון שחשה ברע
סייעו לה ידידותיה מדבר הפועלת לצאת בינתיים לחמי טבריה. שם נפטרה ממחלה ממארת (27 במרץ 1949). כיוון שמעולם לא התגיירה, ואף הקפידה תמיד לציין זאת, התעוררו קשיים לקברה בקבר ישראל.
רק לאחר התערבותו של יו"ר אגודת הסופרים, הוסכם לטמנה בבית העלמין של קבוצת כנרת, ליד
קברה של המשוררת רחל.
אלישבע גדלה על אסכולות שיריות כמו הפוטוריזם והאקמאיזם, שהתפתחו ברוסיה בתחילת המאה העשרים ודחו את הסימבוליזם הרוסי של סוף המאה התשע עשרה. שירתה של אלישבע מתחברת בעיקר אל הפואטיקה האקמאיסטית, האומרת: שיר לירי קצר המנוסח בצורה פשוטה, בהירה ומלודית, בהעמידו ציור אימפרסיוניסטי מהיר בקו שברירי ואסתטי. "שירי קצר, ענן על פני שמיים", מציגה אלישבע את אמנות השיר שלה, עם זאת, היא פונה לשוחח גם עם ביטויים אנטי אקמאיסטיים, כמו כמיהה אל המסתורין והחלום או נגיעה בהלכי רוח סימבוליסטיים. ביטויים אלה הם פועל יוצא של תפיסת עולם מסוכסכת ותוהה שבמרכזה תחושה ניכור קשה ("לא היתה לי אם, לא יהיה לי בן"), ומאידך התרפקות בלתי נלאית על ישות מטאפיזית בלתי מזוהה ("אל שאין לו שם") שיש בה כדי להבטיח לה חיוניות כאדם וכיוצרת. וידוי מלנכולי ספיריטואלי זה, שאינו מתחייב לדת זו או אחרת, אף מארגן את המרחב השירי שלה כמסע צלייני של תעייה ויאוש: מסע המודע מראש על ההעדר כל אוטופיה של "ארץ אווליון", ואף על פי כן הוא ממשיך ללכת ("נפשי כולה עורגת/לארץ תקוות שווא").
למותר לציין כי תחושת קיום קונפליקטואלית זו, בין מציאות של יתמות וגלות לבין חיפוש אחר הארץ המובטחת, מקרב את אלישבע אל בני העם היהודי, כשהיא מזהה את גורלה בגורלם: "רק לשערי השקיעה עיני תחזינה/רק לכוכב המזרח – אנחת לבבכם/מי יגיד לכולנו כי המולדת איננה?". לפיכך לא בכדי היא התחברה אל החוגים היהודיים הציוניים דווקא, ולא בכדי היא בחרה לעלות לארץ ישראל שעבורה היא מולדת היצירה וההשראה: "כשנראה לי לפרקים שמעין שירתי דלל וחרב, יש לי ההרגשה: שם בארץ היפה תשוב השכינה לשרות עלי".
הקורפוס השירי של אלישבע מתחלק לשני פרקים גיאוגרפיים: הפרק הרוסי והפרק הארץ ישראלי. לא כן הפרוזה שלה, זו עוסקת אך ורק במציאות הרוסית של העשורים הראשונים למאה העשרים. כאן יש לציין כי המעבר לכתיבת פרוזה חל אצלה בהשפעת המשורר אלכסנדר בלוק, אותו היא מכתירה כמורה הגדול שלה ("יותר גדול ממשורר 'סתם'… הוא קורטוב חיינו"). במסה שלה בשם "משורר ואדם" היא בודקת את כתיבתו, ומדגישה את ייחודו בשל אותה דינאמיקה של התרחבות המובילה אותו בכל פעם אל התנסות פואטית אחרת (תימטית, ז'אנריסטית או צורנית) וממילא מנערת מפני קיבעון יצירתי. אלישבע מאמצת עקרון מאתגר זה, ומן השיר הלירי היא מרחיבה אל הסיפור הקצר, ומן הסיפור הקצר הפיוטי – אל הרומן הריאליסטי.
ששת סיפוריה הקצרים של אלישבע, מעמידים במרכז כל סיפור דיוקן של אישה, המספר את עצמו בגוף שלישי, על רקע ביוגרפי וסביבתי משלו; ואף כי רקע זה מצטייר כשונה מסיפור לסיפור, כל הגיבורות כמו נגזרו מאותו אני-וידווי, הדומיננטי כל כך גם בשיריה של אלישבע. זהו דיוקן של אישה החיה בחוסר קומוניקציה עם הסובב, ובמתח שבין עצמה לסביבתה היא בונה, בדרך מיוחדת לה, עולם פנימי רוחני והזוי משלה אותו היא חיה בצורה אינטנסיבית ("ימים ארוכים", "האמת"). עולם פנימי רוחני הזוי זה מזין גם את העימות היהודי הנוצרי, המוצא את תיאוריו ודיוניו בעיקר במסגרת של מערכות יחסים שבינו לבינה (יהודיה/נוצרי – "מלכת העברים", נוצריה/יהודי – "נרות שבת") כהשלכה לאלישבע עצמה: "כי יש בי שתי נשמות – אחת רוסית ואחת עברית".
עימות זה הולך ומתפתח גם ברומן סמטאות. רומן זה עוסק במוסקבה של ראשית שנות העשרים, בתקופה הקצרה בה שלט לנין בניסיונותיו להבריא את המשק הסובייטי המתמוטט. במשבצת היסטורית זו פותחת אלישבע צוהר לבוהמה המוסקבאית המעורבת מנשים/גברים נוצרים/יהודים בתחומי אמנות שונים, ובאמצעותם היא מתחקה אחרי ההיטלטלות הפוליטית התרבותית של פוסט המהפכה הרוסית, ומשלבת הלכי רוח פמיניסטיים מחד וציוניים מאידך. ואכן, אין ספק שברומן ריאליסטי זה תרמה אלישבע מבנים תימטיים שהספרות העברית בגולה ובארץ לא ידעה כמותם עד אז, כמו ייצוגה של "האישה החדשה" נוסח פוסט מלחמת העולם הראשונה, דיוקנה של האישה-היוצרת בראי עצמה, וכאמור השיח היהודי הנוצרי מנקודת המבט הלא יהודית.
כאמור, אלישבע התקבלה בקרב הציבור היהודי בגולה ובארץ, בצורה דו ערכית. מצד אחד חש הציבור מוחמא מבחירתה בעברית ("שפת הלב והדמדומים", כדבריה), ולא בכדי כינה אותה "רות מגדות הוולגה" (בהקבלה לסיפורה של רות המואביה). מצד שני, היו מבקרים שתקפו את איכות כתיבתה ורמת העברית שלה, בטענם שיצירתה הוערכה בצורה מוגזמת וללא כל פרופורציה. לא כן בימינו. קריאה מחודשת בכתביה, ובעיקר מפרספקטיבה של קריאה נשית, מורה לנו על מגוון יצירתי שהעשיר את השירה והסיפורת העברית החדשה – בקול נשי ייחודי משלו. קול שהציע לא רק תכנים וסוגות אלא גם ריתמוס פנימי בעל מקצב ומשקל משלו. ללמדנו, שאלישבע היתה מן הראשונים ששקלה את שיריה בהברה הספרדית (שהיתה עם השנים הדומיננטית בשירה העברית בארץ, בעוד רוב המשוררים נקטו אז בדרך ההברה האשכנזית שהיתה נהוגה בגולה), וכך היא גם הסבירה זאת (1927): "יכולה אני לציין רק מטרה אחת ליצירתי – לשמש עד כמה שאפשר להתפתחות השירה העברית בשפה העברית המדוברת בינינו יום יום בהברה ספרדית. לכן נמנעתי מכל נסיונות וחיפושים של צורות חדשות או חדישות לשירתי, כי רצוני קודם כל לראות שיר עברי חי וטבעי וקשור קשר בלתי ניתק עם שפתנו וחיינו".
ביבליוגרפיה:
אלישבע, קובץ מאמרים אודות המשוררת אלישבע, ורשה – תל-אביב, 1927.
"פרק מזכרונותי" (7863/5), ארכיון אלישבע, גנזים, בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי, תל אביב
ארנון יוחנן, "אחותנו אלישבע", עת מול, יולי 1978, עמ'
ברזל הלל, "אלישבע והרומן שלה", סמטאות, הדר הוצאת ספרים, תל אביב, 1977, עמ' 298-280
ברלוביץ יפה, "רות מגדות הוולגה", מעריב, ספרות וספרים, מוסף שבועות, 8 ביוני, 2000, עמ' 27
מירון דן, אימהות מייסדות, אחיות חורגות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1991, עמ' 33-25, 104-103, 155-154.
מירון דן, "שעתה של אלישבע", חלק ראשון, עיונים בתקומת ישראל, כרך 12, 2002, עמ' 566-521
מירון דן, "שעתה של אלישבע", חלק שני, עיונים בתקומת ישראל, כרך 13, 2003, עמ' 392-345
קורנהנדלר שולמית, עקרון ההתרחבות הז'אנריסטית ביצירתה של אלישבע, עבודת מ"א, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, 1999
קינל-לימוני שלומית הילה, תלושות ומורדות: סיפורת נשים בספרות התחייה העברית: חוה שפירא, דבורה בארון ואלישבע ז'ירקובה-ביחובסקי, תל אביב, 2016.
רב הון אורנה, תבנית הוידוי ביצירתה של אלישבע, עבודת מ"א, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב,
שקד גרשון, "אלישבע ביחובסקי (ז'ירקובה)", הסיפורת העברית 1980-1880, כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, הוצאת כתר, תל אביב ירושלים, 1988, עמ' 93-87
תורן חיים, "מבוא", אלישבע: ילקוט שירים, הוצאת יחדו, תל אביב, 1970, עמ' 16-9.
Yaffah Berlovitz, "Elisheva Bichovsky (1888-1949)", Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia, Jewish Women's Archives, 2006
אלישבע ביחובסקי
יליזאבטה ז'ירקובה, לימים אלישבע, נולדה לאב רוסי פראבוסלאווי ואם אירית-אנגלייה ילידת רוסיה, בעיר ריאזאן שברוסיה. בת שלוש התייתמה מאמה ונשלחה לבית דודתה, אחות אמה, במוסקווה. בנערותה התחנכה בגימנסיה לנערות במוסקווה, ואחר כך בקורסים לפדגוגיה מטעם "אגודת המורות והמחנכות". ליהדות התוודעה בשנות הנעורים (1907-1908) באמצעות חברה יהודייה מן הגימנסיה. אז, לדבריה, החלה "להכיר את העולם העברי ולהתעניין גם בשפה העברית". תחילה פנתה דווקא אל היידיש, ומתוך כך החלה ללמוד עברית והצטרפה ל"אגודת חובבי שפת עבר" במוסקווה (1913). בת 32 (1920) נישאה לשמעון ביחובסקי, המורה שלה לעברית, ידידם של ברנר וגנסין, עיתונאי וסופר ומעסקניה של הספרות העברית בת התקופה. כעבור ארבע שנים נולדה בתם מרים (מירה).
בשנת 1925 עלו הזוג ובתם לארץ-ישראל, ושם החלה אלישבע בהוצאת סיפוריה ושיריה בקבצים, בהוצאה הפרטית "תומר", שייסד ביחובסקי בעבורה. היא הופיעה בנשפים שנערכו לכבודה בארץ ובחו"ל, וקראה בהם משיריה וסיפוריה. ב-1932, עם מותו הפתאומי של בעלה, נשארה לבדה עם ילדתה ומאז ועד מותה חיה כזרה ונוכרייה ביישוב בארץ. היא התקשתה להתפרנס וצברה כעס ומרירות כלפי הממסד הספרותי שזנח אותה, לא התייחס אל כתיבתה ברצינות ועסק בפלא של הצטרפותה לספרות העברית ("וכי מה אתם יכולים לכתוב עלי? כבר קראתי עלי מיני דברים שונים ומשונים"; "הרי היא גויה, היא גויה, היא גויה – אתם אומרים – והיא כותבת עברית… בשנים הראשונות לבואי לארץ, כשדיברו עלי כך, היתה בזה איזו חביבות וכנות. אבל זה כבר קצה נפשי בזאת"; "על הרוח היהודית דיברו – והדברים היו הרבה יותר פשוטים"). אלישבע הגיעה עד פת לחם בשנות חייה האחרונות. באביב 1949 נפשה בחמי טבריה שעל הכנרת, שברה את רגלה ואושפזה בבית החולים שוויצר. מצבה הידרדר והיא מתה כעבור ימים אחדים. היא נטמנה בבית הקברות של קיבוץ כנרת, סמוך לקברה של המשוררת רחל.
אלישבע הותירה אחריה מורשת ספרותית מרשימה ומגוונת: קובצי שירים ברוסית – "רגעים ושירות גנוזות" (1919); ספרי שירה בעברית – "כוס קטנה" (1926), "חרוזים" (1928), "ילקוט שירים" (1970); הסיפורים "גלגל חוזר" (1923), "אורות בלילה" (1925) ו"מקרה טפל" (1929), חמישה סיפורים קצרים שנקבצו ב"ספורים" (1928); תרגומים (מיידיש ועברית) לרוסית מסיפוריהם של נומברג, יהודה שטיינברג, שופמן וגנסין, ומחזור שירי "ציון הלא תשאלי" של יהודה הלוי; רשימות ומאמרים בנושאי ספרות, ומסה על שירתו של המשורר הרוסי אלכסנר בלוק – "משורר ואדם" (1929). בייחוד הותירה את חותמה ברומאן "סמטאות" (1929), שהיה (כפי שציינה יפה ברלוביץ), הרומן העברי הראשון שכתבה אישה בארץ ישראל.
אף כי הפרוזה של אלישבע תופסת במכלול יצירתה מקום לא פחות חשוב משירתה, מרבים להתייחס אליה בעיקר כאל משוררת, אחת – כפי שקבע דן מירון – מארבע המשוררות הבולטות (לצד אסתר ראב, רחל בלובשטיין ויוכבד בת-מרים) ביישוב בשנות העשרים והשלושים. עד שנות השבעים עמדה ההתייחסות אל סיפוריה ושיריה בצל הרושם העז שהותירה הצטרפותה לעם היהודי. המבקרים עסקו בעיקר ב"תופעה" אלישבע, אך לא העמיקו ביצירתה. ההתייחסות לכתיבתה התבססה בדרך כלל על יחסי יהודים-לא יהודים המתוארים בכמה מסיפוריה ("מלכה לעברים", "מקרה טפל", "נרות של שבת", "סמטאות"), ועל הציפיות הסטריאוטיפיות של הממסד הספרותי הגברי מכתיבתה של אישה, בהדגשת ה"נושאים השוליים" של היצירות (רגש, אהבה וכיסופים) והגדרות כמו "פרטים משעממים וחסרי עניין", "סנטימנטליות נשיית טיפוסית", או "רוך ותום נשיים ונימה רומנטית-אינטימית". התייחסות קצת יותר רצינית לסיפוריה, והערכתם מחדש, החלה רק עם ההוצאה המחודשת של שישה מסיפוריה הקצרים בקובץ "מקרה טפל" ועוד חמישה סיפורים (1976), ושל הרומאן "סמטאות" (1977).
סיפורי אלישבע עוסקים בכמה עניינים מרכזיים משותפים, אולם בולט בהם במיוחד הלך רוח של בדידות וניכור. מקורו בחוויית הזרות שליוותה את הסופרת כל חייה והייתה טבועה באישיותה. כך למשל כתבה לידידה הסופר, גרשון שופמן: "אני ואתה ועוד אנשים כאלה שאינם מסוגלים ל'חיים' היינו צריכים באמת לשבת יחד בלונדון או באיזה מקום אחר ולהתעסק בספרות העברית שאיננה נחוצה לאיש". תקופות מסוימות בחייה של אלישבע אף התאפיינו בבדידות. מעידה על כך למשל סדרת מכתבים שכתבה אל ידידה, מ' נביאסקי, בשנים 1919-1920 מעיר הולדתה ריאזאן, לאחר ששבה אליה ממוסקווה. ביוני 1919 היא כותבת: "הימים יפים כעת, וצר מאוד לבלותם תמיד בבדידות גמורה", וכעבור חודשיים – "חיי עוברים בבדידות ובשעמום כאלה… אנשים רואה אני מעט, וחדשות אינני שומעת". בראשית 1920 נמצאה אלישבע במצב מיואש במיוחד: "בדידותי הגמורה (…) מיום ליום אין אני רואה פני איש חי ואינני שומעת מלה חיה. …כי אין כוח עוד לסבול את החיים שחייתי עד עכשיו… גם לי היום שבו אני מקבלת את מכתבך – יום חג, ואולי לי עוד יותר מאשר לך, כי עוד יותר אני מרגישה את בדידותי ואת השעמום הממלא את חיי".
היתמות מן האם בגיל כה צעיר עיצבה כנראה את חוויית הבדידות ותחושת הזרות. אלישבע חשה כ"נטע זר" ברוסיה מולדתה והרגישה קרובה יותר לתרבות של אמה האנגלייה: "כולי שייכת למשפחה הזו האנגלית, הרבה יותר מאשר למשפחת אבי". אלישבע נמשכה אל הזר, ומצאה ביהודים הד לאקזוטי, לרומנטי ולנאצל שייצגה בתודעתה האם בת התרבות האחרת. בו בזמן הותיר מות האם באלישבע צורך עז בקרבה אנושית ואינטימיות משפחתית שמצאה בעולמם של היהודים, כפי שעולה בכמה מסיפוריה ושיריה ("אורות בלילה", "נרות של שבת", "נראית לי עיר נידחת"). משפגשה בתרבות העברית חשה לכאורה כי מצאה את מקומה: "טרם שהתוודעתי עם העבריות, עם העולם הזה שצריך היה להיות לי עולם זר, לא היה לי שום עולם אחר, שום עולם שלי". אולם המפגש עם התרבות העברית רק העמיק את תחושת התלישות של אלישבע: "יש בי שתי נשמות – אחת רוסית ואחת עברית". עלייתה לארץ והחלטתה שלא להתגייר חידדו עוד יותר את תלישותה וחיזקו את האופי האקלקטי של חייה.
ברוב סיפוריה מעמידה אלישבע דמויות של נשים זרות ובודדות – חלקן משתוקקות לאינטימיות משפחתית, ואחרות מתכנסות בעצמן ומקיימות חיי נפש נמרצים ועשירים. בד בבד, זרותן של הגיבורות מקבלת משמעות של מגדר ונושאת אופי פמיניסטי מחאתי. הסיפורים מעלים סוגיות הנוגעות לזהות האישה בחברה פטריארכלית, ומתארים מסעות חניכה של נשים: הגיבורות עסוקות בגיבוש זהותן ובחיפוש מקומן בעולם, מפתחות הכרה ומודעות למצבן כנשים בחברה ומנסות להבין את מקומן במערך החברתי. מחשש שתעורר עליה את ההגמוניה הספרותית, הסתירה אלישבע את המחאה הפמיניסטית בסיפוריה והצפינה אותה היטב. בדומה לסופרות האנגליות במאה ה-19, ובדומה לכמה מן הכותבות העבריות בזמנה ועוד קודם לכן, כותבת אלישבע כתיבה דו-רובדית – פלימפססט, כפי שהגדירו זאת חוקרות הספרות גילברט וגובר. רובד אחד גלוי, ובו לכאורה סיפור רומנטי "נשי" טיפוסי העוסק בפנטסיות ובחלומות רומנטיים של הגיבורה, כפי שציפה הממסד הספרותי הגברי מכתיבתה של אישה. ורובד שני נסתר, שמובעת בו מחאה פמיניסטית החותרת תחת אותן פנטסיות רומנטיות עצמן; מחאה על דיכוי זהותה האותנטית של האישה, והדרישה החברתית ממנה להיענות לדפוסי התנהגות הנוגדים את עצמיותה.
העמדה הפמיניסטית בסיפוריה של אלישבע מתמקדת במסגרות החברתיות הכובלות את הנשים. אלישבע מבקרת את הזוגיות הרומנטית (כפי שהצביעה לילי רתוק), מתארת את מוסד הנישואים הבלתי שוויוני והכובל, ואף מציירת את האפשרות של השתחררות נשים מעול המשפחה. בסיפורה "מלכה לעברים", למשל, היא מתארת את תהליך חניכתה של נערה יהודייה המקיימת קשר אהבים רומנטי עם בחור רוסי, ומתעוררת מתוך כך ליהדותה. ברובד הגלוי עוסק הסיפור בעימות הלאומי שבין הזוג, אולם ברובד המוצפן מתוארת השתחררותה של הגיבורה מן הדימוי הנשי הסטריאוטיפי (יפה, קלילה, משעשעת) של הגיבור. בסיפור "האמת" משתמשת אלישבע באסתטיקה של הדקדנס לצורך הבעת מחאה: היא מזהה בין דקדנטיות לפטריארכליות, ומתארת את המציאות החברתית הפטריארכלית כמרחב דקדנטי רקוב, מסואב ומרעיל, המדכא את האישה ומביא למותה. השימוש בדקדנס יוצר בטקסט עמדה פמיניסטית פסימית במיוחד, המבכה את מצבה האומלל של האישה בחברה. בסיפור אחר, "ימים ארוכים", מתואר הטבע כמרחב המנוגד לתרבות הפטריארכלית, כפי שכתבה סימון דה בובואר בספרה "המין השני", מקום המאפשר לאשה ליטול ריבונות ולבטא את עצמה. הצמחייה, גרמי השמים והעונות המתחלפות מתוארים בכתיבה לירית-אימפרסיוניסטית ומבטאים כך את עולמה הפנימי של הגיבורה. הגיבורה מעדיפה את השוטטות בטבע ומבכרת את בעלי החיים על פני בני האדם.
הגם שבמובנים רבים בחייה האישיים גילמה אלישבע דגם חברתי של אישה עצמאית ומשוחררת, להשקפותיה הפמיניסטיות כמעט שאין ביטוי חוץ-ספרותי – לא במכתבים, לא באמירות גלויות שדבקו במיתוס של אישיותה, ולא במאמרים שפרסמה. ייתכן כי נמנעה מנקיטת עמדות פמיניסטיות גלויות מפני שכאשה נוכרייה, המבקשת להתקבל על ידי התרבות-הספרות העברית, לא יכלה להרשות לעצמה להביע עמדות אנטי-פטריארכליות, שעלולות היו להעמיק את זרותה בעולם הספרותי. כך היה על אלישבע להצניע את דעותיה הפמיניסטיות מסיבה כפולה: כאשה כותבת המבקשת להיכנס לקאנון הספרותי (כמו כותבות אחרות בנות זמנה), וכזרה, לא יהודייה, "אורחת" בספרות ובשפה העברית שצריכה להוכיח את נאמנותה מבלי שתקומם עליה את ההגמוניה הגברית.
הקסם והזרות אמורים היו לכאורה לאפשר לאלישבע לעסוק בנושאים שנתפשו בדרך כלל בעיני הממסד הספרותי הגברי יומרניים לנשים: תכנים של לאום ותרבות. אולם בפועל התייחסו בני דורה אל כתיבתה בהדרה כפולה: כ"גויה (…) כותבת עברית", כפי שהיא עצמה העירה. מעטה הקסם והזרות הוא שטשטש עוד יותר את העקבות הפמיניסטיים בסיפורים. העיסוק ביחסי יהודים ולא-יהודים ובמשיכה ליהדות הסיט את המבט מן המחאה הנשית והסתיר אותה עוד יותר.
סיפור חייה של אלישבע ותודעתה הפמיניסטית הם רק אספקט אחד לבחינת כתיבתה, שיש לה איכויות אסתטיות ופואטיות שלא היו מביישות לעתים כמה מן הפרוזאיקנים הקנוניים (הגברים) שלנו. אין פלא אפוא כי ברומן "את הזר והאויב: דו"ח על חסימה" בוחרת רות אלמוג לשוחח על מקור היצירתיות ועל העמדה הנפשית של היוצר/ת (הזיקה בין סבל לכתיבה, האהבה והמחלה כחומרי הזנה ליצירה), דווקא באמצעות דמותה של אלישבע וסיפוריה. אלמוג מציבה כך את כתיבתה של אלישבע ואת גיבורותיה כמודל שלה, ונותנת תוקף למורשת הספרות העברית שנכתבה בידי נשים. מתוך: "לא היה לי שום עולם אחר, שום עולם שלי"
כתבה שלומית קינל עיתון הארץ 14.7.2012