על מצבתו של הלל הויזנר בבית הקברות הישן בטבריה חקוקה הכתובת:
" פ"נ הלל בן שלמה הויזנר, ממייסדי כפר חיטים, נולד בצ'ורטקוב שנת תר"כ,
נפטר בחיטים ח' טבת תרפ"ו, הקדיש את כל חייו לבניין המולדת ובעמדו
בעבודת הגשמת רעיונו נלקח מאתנו. תנצבה ".
כמה שורות הלאה בבית הקברות נמצאת מצבת בנו תיאודור הרצל הויזנר.
בין שתי מצבות אלו נמצא סיפורו של הלל הויזנר "אבי החלוצים", אותו אביא בשם מספרו:
מ.זילברג מתוך ספר צ'ורטקוב.
"היה פעיל בתנועה הציונית עוד משחר ימיה. בכל אספה ציונית בצ'ורטקוב היה מופיע על הבמה ומרעים בקולו העמוק נאום חוצב להבות אש. אחד העושים והפעילים בכל מעשה ציוני, כגון איסוף כספים למען הקרן הקיימת, הקניית השפה העברית, הפצת שקלים, קונגרסים ציוניים ועוד. את כל המצוות הציוניות היה מקיים בשלמות, ומשמש דוגמה ומופת לאחרים. יריביו ממפלגות לא ציוניות היו מקנטרים אותו בדבריהם, על שהוא מטיף לאחרים לנסוע לארץ ישראל ובעצמו יושב באחוזתו בכפר שליד צ'ורטקוב.
והנה מיד לאחר הצהרת בלפור, כאשר אך נגמרה מלחמת העולם הראשונה, מכר את כל נכסיו וחיסל את עסקיו. כאמור, היה כל השנים בעל אחוזה גדולה, ולעת זקנה יצא עם משפחתו בדרכו לארץ. אולם, בהגיעו לווינה באה הידיעה על הפסקת העלייה, שהכריז עליה הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי הראשון בארץ, אחרי הפרעות ביפו, ושנמשכה, כידוע, שנה וחצי. הלל הויזנר ומשפחתו נשארו כל אותו הזמן תקועים בווינה כשהם יושבים על הצרורות וחיים על הכסף המזומן שהיה להם ממכירת הנכסים.
משזכה לעלות ארצה, לא הספיק סכום הכסף שנשאר בידו כדי להסתדר ולמצוא פרנסה ההולמת את גילו. אחרי לבטים קשים וסבל רב עלה בידו לרכוש לעצמו סוס ועגלה, והוא בעל אחוזה לשעבר, היה יושב על דוכן העגלה שהובילה חול לבית החרושת ללבנים "סיליקט", ובדוחק מצא את מחייתו לו ולבני ביתו. כשנפגשתי אתו ושאלתיו איך הוא מרגיש את עצמו בארץ-ישראל, ענה: "הריני כבן שלוש שנים, כי כל שנות חיי בגולה אינם נחשבים בעיני, וחיי מתחילים בעצם מיום עלותי ארצה".
רבים במקומו היו משמיעים דברים כאלה באירוניה מרה, ואילו הוא אמרם ברצינות, כי הרגיש שהוא מגשים בעצמו מה שהטיף כל ימיו לאחרים.
בסוף ימיו הלך להגשים את משאת נפשו להיות לעובד אדמה בארץ-ישראל, והיה בין מייסדי כפר חיטין, שנעזב לאחר מכן על ידי המתיישבים הראשונים בגלל חוסר מים, אך לא האריך שם ימים ומת עת עבד במחרשה בשדות המולדת." יהי זכרו ברוך ! כתב מ. זילברג