הבזאר בצ'ורטקוב הוא לבה של העיר. בו וסביבו התרחשה הפעילות הכלכלית של העיר. לבזאר הלכו ילדים לקנות את הגלידה או הסוכריות ולשם הלכו לקנות בגדים, גבינות ירקות מכשירי כתיבה ובשר שהיה באטליזים שהיו בקומה הראשונה. סביב הבזאר התפתח מסחר, שגלש גם לרחובות הסמוכים והמפורסם שבהם הוא רחוב "רינק" (רחוב השוק) המקיף מתחם ריבועי שבאחת מפינותיו ממוקם הבזאר. את המבנה המיוחד של הבזאר מפאר שעון יפיפה מעשה ידי שען/אמן שוויצרי. תוכנית הבזאר בוצעה בהשראת ארכיטקטורה שהייתה מקובלת בפולין.
הבזאר מחולק לשני מבנים שנבנו בתקופות שונות. האחד שעליו מתנוסס השעון מכונה הבזאר הישן והשני החדש. המבנה בעל שני מפלסים. המפלס העליון הנמצא מצדו האחד בגובה הרחוב מפאת השיפוע של פני השטח והשתכנו בו בעיקר חנויות קטנות של בגדים, נעליים וסדקית. במפלס התחתון מרבית החנויות היו חנויות בשר (לחנויות הבשר קראו ידקי). בין חנויות הבשר היה דוכן לממכר גלידה אליו רצו הילדים בשמחה כשקיבלו מעות מהוריהם. בין בעלי החנויות היו: משפחת מאייר בעלת חנות סדקית, גוטפריד בעלי חנות בגדים. בתוך הבזאר היו מרתפים אליהם היו יורדים במדרגות, בהם היו למכירה פירות לשימור. מאחר ועונות הפרי והירק היו קצרות, התפתחה תרבות אחסון ושימור "לימי סגריר". אגסים (אגרסט) מחמישה זנים, תפוחי עץ, לימונים, תפוחי אדמה היו מאוחסנים "בקירור". בצד המפלס התחתון הייתה גלריה מקורה בה ישבו החקלאים, שהיו מגיעים מהכפרים הסמוכים או בעלי שטחים מעובדים ליד הבית, שהציעו את מרכולתם: ביצים, גבינות, גושי חמאה מפוסלים ככותרת השושנה, או פרות טריים. פעמיים בשנה בחג פיוטרה ופבלה היו מוציאים בעלי החנויות דוכנים עם סחורה זולה ובהנחות גדולות אל הרחובות ברינק. אבל היום, בביקורנו בצ'ורטקוב, נוכחנו, שכל יום מתקיים "יום שוק" ברחובות שסביב הרינק. כל בקר מגיעים סוחרים מקימים את סוכותיהם בן-רגע ובסיום היום לקראת השעה שלוש, מקפלים את ביתניהם אוספים במריצות או בעגלות את סליהם וארגזיהם ומפנים אותם למחסנים עד ליום המחרת. מיד אחר כך מנקי-הרחובות עוברים ומנקים את הרחובות. במבנה הבזאר היה לב המסחר בעיר, אך סביבו ברחוב הרינק, (רחוב השוק) התפתחו עסקי מסחר מגוונים: למשפחת לבהרט הייתה מאפיה לחלות למשפחת רט הייתה מאפייה לעוגות, למשפחת שטרנשוס הייתה חנות בדים, למשפחת ליטבק הייתה חנות לפרוות וכובעים, לביילה בלזנשטיין היה דוכן לדברי סידקית מתחת למדרגות המבנה החדש. היא קיבלה אישור לפתיחת עסק בעקבות מות בעלה במלחמה ונותרה אלמנה עם 5 ילדים קטנים. כך הלך והתפתח המסחר בצ'ורטקוב סביב הבזאר אל החנויות שבקומת הקרקע של בתי המגורים ברחוב רינק. מאחר ועל היהודים הוטלו מגבלות רבות במשלח ידם, רבים מהם מצאו במסחר מקור פרנסה. עבודת המסחר הפגישה רבים מהם גם עם פולנים ואוקראינים ולעיתים נקשרו קשרים ונוצרו סנטימנטים, מה שיכול היה לעזור לאותם יהודים למצוא מקומות מסתור אצל הגויים, עם חיסול גטו צ'ורטקוב בקיץ 1943.
הבזאר זכור כמקום טראומטי לרבים מניצולי השואה בצ'ורטקוב. במקום זה, ליד בית המרקחת של פאלק, התרחשו מעשי זוועה של אנשי הגסטפו ביהודים. במקום זה ריכזו את היהודים בעת האקציות. במרכז היה שולחן עם מפה לבנה, סביבו ישבו אנשי הגסטפו,הקריפו והז'נדרמריה בפיקודו של קלנר. במקום כבוד ישב הילדמן- מפקד משטרת הבטחון בצ'ורטקוב. לא רחוק מהם עמדו כ- 300 אנשי זונדרקומנדו שהובאו מטרנופול. פלורנס ליבליך, שהסתתרה, ראתה אותם ממקום מחבואה, כשהם שותים, צוחקים ונהנים מהעומד להתרחש.
"לידם, במקום זה, הופרדו נשים מילדיהם בבכי קורע לב וגברים מנשים. במקום זה נחרץ גורלם של האנשים מי שכשיר לעבודה זכה "בחיים" לפי שעה, והנותרים הובלו לתחנת הרכבת בצ'ורטקוב ומשם אל מותם: מי במחנה עבודה ינובסקה ומי ישירות אל השמדה בבלזץ".
Someone is Watching Over Me
A Memoir by Florence Mayer Lieblich
There were two small windows in the hiding place. My cousin and I looked out the windows and were able to observe the preparations. We saw that the Judenrat were covering two large tables with white table cloths. On the cloths, they put two bottles of wine and glasses. Two chairs were put at the middle of table. The president of the Judenrat, Dr. Abner, was a very mean, destructive man. He was delivering people to the Gestapo. He was sure that only he and his family would survive, but he was killed with his whole family. Preparations were made for the killing of the Jews. Kelner and Rosonoff of the Gestapo were sitting at the middle of the table, drinking, laughing and having fun and preparing themselves for their big occasion- our destruction. On the street corners, the Germans and Ukrainians were standing with their guns, and the Jewish police were standing with their heavy sticks. They were ready to fulfill the order which would be given by those murderers. I could see everything. After they finished their drinking, they stood up. They congregated the Germans, Ukrainians and Jewish police around the table. We heard the loud voice of Kelner, the murderer: "Two thousand Jews have to be delivered. The quota has to be filled. If not, we will fill it with the Jewish police. Go from house to house. Gather the people in the center of town. Kill old Jews, sick people and small infants."
The killing started. The Jewish police, German police and Ukrainians started to deliver our people. We saw people being dragged. We heard yelling, crying, begging and shooting. What was happening to the Jews was indescribable. The Jewish police were a big part of that crime. Suddenly, I saw a lady I knew very well. She owned a very nice bakery where we used to buy our bread. She was dragged by the German Gestapo, clutching her baby to herself very tightly. The German tore the baby from her arms, held the baby by its feet, so its head was down, dragged the baby to a water pump and hit the baby's head against the iron pump. The baby's head split open. The mother started to scream and yell, "You murderer! Why did you kill my innocent baby? She didn't do you any wrong." He turned to the mother, killed her, and threw the baby down beside her. He walked away smiling and singing.
After what we saw, my cousin fainted. I became still like a statue. I couldn't move. When my cousin woke up, she tapped me on the shoulder and said, "It's all over. Let's not look any more." I asked her, "Did it really happen?" She said, "Yes." We walked away and sat in an opposite corner. We did not talk to our families about what we saw. They knew what was going on outside. They heard the crying and the shooting. I just couldn't understand the cruelty of what was done to that infant. Their hatred of us was so deeply implanted.