גיזה רז לבית גולדשטיין נולדה וחיה בכפר קטן לא רחוק מצ'ורטקוב בשם אולשקובצה או לשקוויץ. בקיץ 1941התרחש פוגרום ביהודי הכפר על ידי התושבים המקומיים שהוסתו בבוטות על ידי הכומר בכנסייה. בפוגרום זה נרצחו אחדים מבני משפחתה. היומן נפתח בתיאור הפוגרום. גיזה נערה צעירה כתבה על דפים ופתקאות את אשר עבר עליה. אחרי המלחמה היא אספה את הדפים המחברות והפתקאות וארגנה אותם יחדיו ביומן. בבואה לארץ היא העתיקה את היומן כמה פעמים וגם ותרגמה אותו לעברית.
היומן
יוני 1941.
הגרמנים מתקרבים לצ'ורטקוב והרוסים פותחים בנסיגה. בפרק הזמן הזה שעד כניסת הצבא הגרמני, האוקראינים מחוללים פוגרום ביהודי אולשקובצה.
כול הדרכים חסומות: עגלות, אוטובוסים, חיילים, אזרחים וילדים,- כולם בורחים מזרחה
"אמא"- אני מתחננת לפני אמי- "נברח, אני מפחדת, אני רוצה לחיות"
היא מלטפת את ראשי ובעיניה היפות, העצובות מסתתרת דמעה
"לאן נברח? מה נעשה בדרך?" היא שואלת. "היי שקטה, אלוהים ישמור עלינו" היא מוסיפה
אבל לאלוהים כנראה אין זמן, ואין עניין לשמור עלינו
רעש, המולה, צעקות, כולם ממהרים, רק אנחנו מחכים
הצבא האדום עוזב
באו כמה חיילים הונגריים. אנחנו רוצים לגשת לספר להם שאנחנו יהודים ושאנחנו
מפחדים להישאר עם האוקראינים, אבל לא היה לנו אומץ לגשת אליהם
ידענו שהם שותפיהם של הגרמנים. אחותי ז'ניה ואני מסתובבות על ידם
הם מחייכים אלינו. אבא מאיץ בנו לספר להם ולבקש עזרה
לא עשינו זאת. בערב הם עזבו
אין חיילים רוסיים, אין עוד גרמנים, נשארנו לחסדי האוקראינים
בכל פינה מסתובבים אוקראינים חמושים בנשק ובעינייהם המפחידות- רצח. אני רואה בין אלו הרבה אוקראינים שעוד לפני יום- יומיים היו ידידים שלנו- כעת הם שונאים איומים שלנו. למה
מחכים למשהו רע, למשהו נורא… הרגשה איומה
אבי רץ לידידים שלנו, רוצה לשמוע מהם מילות עידוד, הסבר, אבל הם פונים לו עורף. הרגשת פחד ובדידות
כל היהודים מהכפר נמצאים אצלנו.
כולם חושבים שאבי ואברהם (אחי) יכולים לעזור. כולם בטוחים שהם יכולים להשפיע על האוקראינים שלא יעשו לנו צרות. הם בוכים ומתחננים לפניהם. לצערי לאבי ולאחי אין כבר השפעה עליהם.
אחי אברהם- בחור יפיפה, גבוה וגאה תמיד עם חיוך על שפתיו, תמיד מלא בטחון – כעת כאילו נעשה נמוך, מפוחד וכל כך שבור. אני מסתכלת עליו, ולא מצליחה להכיר אותו…
הנה נכנס מכר הביתה, אוקראיני, הנובסקי שמו, הוא מזמין את כל היהודים לאספה כללית של תושבי אולשקובצה שותקים בחוץ ע"י בית התפילה של האוקראינים…
יוצאים לאספה בהתרגשות ובתקווה.
מסביב ים של אוקראינים. כולם עם נשק. כולם מסתכלים עלינו בשנאה כזו עד שפחדנו לעמוד על ידם.
כעת מופיע הכומר. הוא נגש אל הבמה המאולתרת ובקול צרוד ומאיים פונה לקהל:
"אזרחים יקרים! הנה באה הגאולה שלנו. הרבה שנים סבלנו תחת מגף היהודונים שכה ניצלו אותנו. אלוהים עזר לנו!
סוף סוף אנחנו אדונים לגורלנו, כאן!
הרגו, שחטו את היהודים הארורים! מי ברובה, מי בסכין ומי באש! השמידו את המזיקים האלו!"
פתאום שומעים צווחות: "הורה, הורה, בואו נהרוג את הז'ידים ונציל את אוקראינה"
אנחנו כמו משותקים.
אני מסתכלת על אבי, הוא כאילו מבויש חיוור ומפוחד.
מסתכלת על אחי אברהם: אחי האהוב, אחי הגדול איפה הביטחון העצום שלך? איפה החיוך הנצחי על שפתיך?
חוזרים הביתה.
דרך החלון אנחנו רואים את ידידינו לשעבר שבצ'וק עם רובה על כתפיו. ידיד "בלב ובנפש", מורה בבית הספר. הוא היה מבלה אצלנו… השאיל אצלנו ספרים. אברהם רץ אליו. אני רואה דרך החלון איך אברהם מסביר לו משהו, תופס את ידיו, אבל שבצ'וק בורח ממנו (כאילו) כממגפה. אחי חוזר הביתה.
לא יוצאים החוצה.
שומעים קולות ושאגות שמחה של האוקראינים. אני מפחדת מהלילה. הלוואי שהיום לא יגמר. שלא יבוא הלילה. הלוואי שאפשר יהיה להחזיק את השמש לבל תברח מאתנו. באותו רגע אני נזכרת איך יהושוע בן- נון רצה לגמור את המלחמה לפני עלות השחר- ועצר את השמש.
אלוהים אדירים! שלח לנו נס, הבא לנו נס! החזק את השמש ואל תיתן ללילה הקודר והמפחיד לבוא אלינו!
אין ניסים.
הלילה המפחיד והקודר מגיע ואתו רצח דם ודמעות.
15.7.1941
שבוע עבר מאז ההרג. אמי, אבי, ז'ניה, ואלברט נרצחו.
אני חיה.
אף פעם לא אשכח אותך אבא, איך התחננת לפני החבר שלך (מנהל בית הספר הברילוק, שיסתיר אותך מפני הרוצחים. לא אשכח איך חזרת ממנו ומלמלת: "גרשו אותי…" אני רואה את עיניך הדומעות. איך השתנת בן רגע: מגבר חזק, יהודי גאה, נעשית שבור וכה קטן.
לא אשכח את אמי עם עצב בעיניה, שואלת: "איפה להסתיר אתכם, ילדים?"
6.7.41
ערב פוגרום
אין לנו אומץ לצאת מפתח ביתנו. דרך החלון רואים אוקראינים צעירים ונשק בידיהם. אוירה דחוסה. הפחד עוטף אותנו.
אנחנו בודדים, עזובים, ומסביב אספסוף מאיים.
הוחלט שבוצ'ה, יונה לוסיה ואני נסתתר בבית האבות שיונה היה מנהלו. ההורים וז'ניה אצל השכנים סבירסקי, אלברט בבית על האינטרסול(בוידם) ואברהם אצל חברים (מש' דזיובה).
עוזבים את הבית והולכים לבית האבות. יש לי הרגשה נוראה. מועקה כבדה.
אני הולכת וכל פעם מסתכלת אחורה על היקרים לי. כל כך רוצה לנשק אותם להפרד מהם, לאמר להם כמה מילים חמות, לעודד אותם, לספר להם כמה אני אוהבת אותם!! משהו עצר בעדי.
עזבתי אותם ולא זכיתי לראותם יותר.
הגענו לבית האבות.
נכנסים למשרד. אני רועדת מקור למרות הקיץ. בוכה בשקט. מפחדת. בוצ'ה מרגיעה אותי. היא דואגת למרקוס, אחינו. "איפה הוא עכשיו"? היא לוחשת "אינני דואגת לו, לפי דעתי הוא יותר בטוח בצבא האדום, שם הוא משרת.
יושבים בשקט. כל אחד עם מחשבותיו.
פתאום נשמעת שריקה חדה, משונה, וכל כך צורמת. אחר כך, כאילו לפי סימן, יריות חזקות, צעקות, בכי, ונביחות איומות של כלבים.
פחד.
איזה צעקות! לא אשכח אותן לעולם! אני בטוחה שהן תלוונה אותי עד יומי החרון.
שומעים דפיקות חזקות בדלת. מחפשים אותנו. הפחד הזה לנו שאי אפשר לתארו במילים.
קופצים דרך החלון החוצה – לגינה. שוכבים בשקט. מסביב עפים כדורים, יללות צעקות מחרישות אוזניים. רועדים מפחד ומקור. אני פונה לאלוהים, מתפללת, השפתיים הרועדות ממלמלות דברי תחינה. אני מבטיחה להיות טובה, להיות אדוקה, רק תן לי לחיות, אלוהים!
הפחד הנורא הזה. רוצים לרצוח אותנו, ואלוהים שותק. למה? איזה צדק?! אני מביטה לשמיים. כמו להכעיס אותנו, השמים יפים וכה בהירים. הכוכבים נוצצים מעלינו כאילו צוחקים מאיתנו. אני מתפללת לגשם, לרוח, להוריקן. שאבנים תעופנה, שתהיה רעידת אדמה, שלבה תכסה אותנו, שכל הטבע יתקומם כנגד הפשע הזה. אבל לא! הטבע שותק. השמים נקיים והכדורים ממשיכים לרוק מעל ראשנו. רק הכלבים מייללים ונובחים כאילו בוכים יחד אתנו.
הלה מפרפר מפחד. מפחדים שהשמש תזרח והרוצחים יגלו אותנו וירצחו אותנו. שיהיה חושך. שהשמש לא תזרח לעולם!
אנחנו שוכבים על האדמה הרטובה ומחבקים אותה חזק חזק. הלוואי שתפתח את פיה תבלע אותנו לתוכה ותסתיר אותנו מפני הרוצחים.
השמש מתחילה לזרוח.
אנחנו זוחלים על ארבע למרתף שנמצא בצד השני של הגינה. חושך.
יונה מצא כמה אבנים והוא סותם את הכניסה אלינו. תקועים ללא אוויר. אינני יכולה להיות בחושך. נכנסתי להיסטריה. אני צורחת, אני מתחננת, אינני מוכנה למות בחושך! אני רוצה עוד לראות את השמש, את השמים.
אני נחנקת. חם לי. קשה לי לנשום.
אני מתארת לעצמי איך הרוצחים נכנסים למרתף. הפחד משתק אותי!
אני מתחננת לפני בוצ'ה שתתן לי לצאת. אם נגזר עלי למות, אז מיתה באור, באוויר. אני חלשה. לא מבינה כלום. רק מיבבת ובוכה. לצאת לצאת מהחושך. להיות חופשייה – אני רועמת. נרדמתי.
התעוררתי לקול ירייה חזקה. עצרנו את נשימתנו. יש לנו הרגשה שהירייה הזו שמה קץ לאמא שלנו. השעה שש בבוקר. העיניים כואבות מהדמעות, בפה יובש. באוזניים רעש נורא של יריות.
אלוהים, תן שלא ארגיש, שלא אבין את גודל אסוננו. אבל אני מבינה, אני יודעת שחורבננו בא ומתקרב בצעדים מהירים לקראתנו.
השעה שמונה בבוקר. היריות נפסקו. יונה פותח את האשנב הקטן שבמרתף. עוברת נזירה. יונה קורא לה. היא מבוהלת ובורחת מאתנו. אנחנו בטוחים שהיא הולכת לקרא למרצחים. כעבור כמה דקות היא חוזרת חיוורת. היא מציעה שנצא. הנזירות מוכנות לקחת אותנו תחת חסותן אבל לפני זה הן מציעות לנו להתנצר. לקבל את דת המרצחים?
יוצאים כולנו יחד. כבר אחרי הפוגרום. אנחנו רצים הביתה.
בבית מהפכה. מטפחת ראש של אמא טבולה בדם. על הרצפה דם וגם על הקירות. דם בכל מקום. בפינה עומד לו מקל ההליכה של אבא- מיותם, על הקיר תלויים הכינורות של אברהם. הכינורות האלו, החלום היפה, הצלילים האלה נדמו.
על שולחן המטבח מונח בצק שאמא הכינה יום קודם. זבובים גסים מטיילים עליו באין מפריע. על הארון צנצנת עם מלפפונים חמוצים.
הכול עבר. אני יוצאת לחצר.
תרנגולות, ברווזים, אווזים, מסתובבים. גם הם נשארו מיותמים.
אני מרימה אפרוח ורק מנשקת אותו. האפרוח מביט בעיני. כן גם אתם נשארתם לבד.
יוצאת לגינה. מתיישבת על הספסל שאבא כל כך אהב לשבת עליו. הפרחים ששתלנו פורחים כאילו שום דבר לא קרה.
אני נגשת לעץ האקציה. מלטפת את קליפתו הגסה וקוראת לאבי ואמי. מעניין אם הם שומעים אותי?
ז'ניה, אלברט, איפה אתם?
אני חוזרת לספסל של אבא. כאילו מרחוק אני שומעת את המילים הלא נשכחות שכה אהבת לצטט בכל הזדמנות: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה" אני פורצת בצחוק היסטרי. אני בוכה וצוחקת, באזני מהדהדות המילים האלה בכל פעם יותר חזק, ובכל פעם יותר ברור. "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה". אני עוטמת את אוזני, אינני רוצה לשמוע אותן, אך כאילו להכעיס אני שומעת: לא אמות כי אחיה, לא אמות כי אחיה, יותר חזק, יותר רם, הראש מסתובב לי.
התעלפתי.
בוצ'ה ניגשת אלי… אנחנו כל כך לבד , כל כך בודדים.
אנו נכנסים הביתה.
יושבים בשקט. כל אחד עם המחשבות שלו. כל אחד עם הזיכרונות שלו.
אני יוצאת לרחוב וצועקת: מה עשיתם למשפחה שלי. למה רצחתם אותם? תהרגו גם אותי!
מרחוק אני רואה אוקראיני עם רובה מתקרב. ברחתי ממנו. שקר! אני כן רוצה לחיות. אוי אלוהים! כמה שזה כואב!!!
פוחדים להסתובב בכפר. פוחדים להיות בתוך הבית. בורחים למנזר שבגבעה. הכומר מגיש לנו חלב חם. עיניו אדומות מדמעות. הוא מתבייש במעשיו של צאן מרעיתו. אינני מסוגלת לשתות…
בלילה בא אברהם. הוא רועד מפחד. הוא נרדם. מפעם לפעם הוא מתעורר בצעקות ובכי. הוא מספר שוילשני, הדוור שלו, חיפש אותו- ורדף אחריו (אחי היה מנהל הדואר) אברהם ברח מביתם של משפחת דזיובה והרוצחים רדפו אחריו. הוא הסתתר בגינה. הכומר קיבל מאתנו כאות הוקרה אנציקלופדיה עולמית ב 15 כרכים בשפה הגרמנית.
למחרת חוזרים הביתה.
פגש אותנו זקן מבית האבות שהסתובב בליל הפוגרום בכפר וספר לנו שלפנות בוקר בשעה 6 הלכה ז'ניה לחפש את אחי אברהם. בדרך פגש אותו הדוור – הרוצח וילשני והוא ירה בה למוות. לפני מותה צעקה ז'ניה לעזרה. אמא שמעה את צעקותיה ורצה לעזור לה, בדרכה אליה ירו גם בה. אבי רץ להציל אותה (את אמא). ניגש אליו הרוצח. אבא החל ללחום בו. לבסוף, הרוצח גבר עליו. הוא ירה בראשו של אבי. המוח היקר של אבא התפזר על הכביש. במקרה עבר יהודי אחד בשם קימלמן אברהם מיציה. הרוצח פקד עליו לאסוף את המוח של אבי לתוך הכובע שלו. הוא עשה כן ואחר כך ירה גם בו.
אלברט היה על האינטרסול יחד עם חברו סלי קימלמן. הוא ראה מרחוקאת גופותיהם של יקירינו מפוזרות ברחוב.
למרות הפצרותיו של חברו, ירד מהמחבוא. הרוצח ניגש אליו ופקד עליו להסתובב בכדי לירות בו.
"אני מבקש ממך" אמר אלברט לרוצח "תן לי חמש דקות בכדי לאסוף את גופותיהם של בני משפחתי ולהביא אותם אל המרפסת, כואב לי להשאיר אותם כך עזובים על הכביש" הרוצח הסכים.
אלברט הרים את ז'ניה והביא אותה אל המרפסת. לאחר מכן חזר לאמא וגם אותה הביא אל המרפסת. את אבי לא הצליח להרים מפאת כבדו.
בנתיים חזר הרוצח (ושוב פעם) ופקד עליו שנית להסתובב .
אלברט פתח את חולצתו ואמר: "תירה ישר ללב, איני רוצה לחיות"
הרוצח ירה בילד. וכך הלך ילד קטן, ילד תמים לעולמו. הוא לא ברח. הוא לא עזב את אחותו והוריו.
בבוקר העמיסו את כל המתים בעגלות וקברו אותם בקבר אחים.
16.7.1941
הם אינם כבר.
כואב לי שהשמש זורחת, הדשא פורח, האנשים רוצים לחיות, הכל כמו פעם. שום דבר לא השתנה. רק הם אינם.
יושבים בבית אצל בוצ'ה סגורים ומסוגרים. מסתכלים דרך חור המנעול החוצה. אתנו נמצאים גם הוריו של יונה. כל הזמן אני רואה מול עיני את אחי אלברט פותח את חולצתו ונופל ארצה מתבוסס בדמו.
האם זה נכון אלברט שאתה מת? אינני יכולה להאמין. מלא חיים היית, חלמת על ארץ ישראל. חלמת על לימודים, על נגינה בכינור. אני רואה אותך בבית הספר בצ'ורטקוב, יושב מול הפסנתר ומנגן. חיברת שירים על חלוצים שבונים את פלסטינה, אהבת כל כך מתמטיקה. הצטינת במקצוע הזה- ואבא כה התגאה בך שהנה בביתו גדל אלברט אינשטיין השני. הוי אלוהים כמה אכזר אתה!!!
אנחנו עוד נמצאים באולשקובצה. גרים בביתה של בוצ'ה, קרוב לביתנו. מפעם לפעם אני ניגשת לביתנו, אני מסתובבת שם כמו סהרורית.
הכי גרועים הם הלילות. פרחחים אוקראינים מפחידים אותנו. מטרידים אותנו. זורקים אבנים לתוך הבית, מנפצים שמשות, צורחים בקולי קולות ומאימים עלינו שישחטו אותנו בקרוב.
אני ניגשת לביתנו.
מסתכלת על המיטות של הורי, על המיטות שלנו- הילדים. הן לא מסודרות. השמיכות והכרים קרועים ונוצותיהם מפוזרות בכל פינה. בכל פינה מוות.
אני מדברת לאמא.
אלברט שלי, איפה אתה? איך מכניסים לתוך קבר נער כל כך יפה, מלא חיים כל כך. (חיים) למה? למה?
הדלת נפתחת, הצליל המוכר של פתיחת הדלת שלנו… אני רועדת. אולי אראה אותם בפתח והכל יהיה כבעבר?
אולי היה זה רק חלום?
בפתח מופיע חיל הונגרי.
הוא מסתכל על הכינורות שעל הקיר. בשקט הוא מוריד אותם- מנסה אותם, לוקח אותם ועוזב את הבית.
סוף למוסיקה, סוף לצלילים הקסומים בבית.
הכול עבר.
מכר שלנו, חבר שלנו, פריז שמו, היה בא אלינו והיה לוקח מאחיותי ספרים לקרא, כעת הוא משתתף בהרג היהודים. מספרים שבזמן הפוגרום הוא מלמל: איזו חוויה נהדרת לשפוך דם יהודי.
לילה.
שומעים דפיקות בדלת.
כולם ישנים.
בוצ'ה פותחת את הדלת ובפתח עומדים שוטרים אוקראינים. הם מוציאים את יונה ואת אברהם ממיטותיהם ולוקחים אותם לעירייה. אני מתחננת בפניהם שיעזבו אותם. הכול לשווא. הם "מבטיחים" לנו שמחר ישלחו אותם לצ'ורטקוב לגסטפו.
בקר.
אני הולכת לעירייה. אני רואה את אחי עומד בפינה ומחכה לחסדי המרצחים. הרי הם היו ידידינו!!!
אני רואה את שבצ'וק, הברילוק, הנובסקי- כולם רוצחים, כולם אויבים (שלנו) ואנחנו כל כך האמנו בהם…. הנה שבצ'וק, לא מכיר אותנו- רוצח! אחי מרגיע אותי. מנגב את הדמעות ומצווה עלי להיות חזקה ולהשתדל לחיות ולספר לכולם מה עשו לנו האוקראינים. למה עושים לנו את זה? לא חטאנו, לא רצחנו! רק בגלל שאחנו יהודים? למה כל כך שונאים אותנו?
אחי עומד חיוור. עיניו אדומות ועצובות. "את צריכה להיות חזקה" אני שומעת את המילים של אחי מרחוק. איך אפשר להיות חזקה כשכל יום כל רגע יש גזרות חדשות? הם שוברים אותנו.
מפחדים להישאר בכפר. מפחדים להישאר אך גם מפחדים לזוז מכאן.
הגיעה אלינו שמועה שאחותו של יונה בלומה קימלמן עם שני בניה נרצחו בדרך לצ'ורטקוב…
באה אלינו חווה- בתו של יעקב מיגר, שכננו. היא הולכת לבית הקברות. גם אני רוצה להשטתח על קברות בני משפחתי, להתפלל, לבקש עזרה מהם.
אף פעם לא הייתי בבית הקברות. חווה מראה לי את הקבר של סבא אברהם וולוביץ. הקבר של סבא וסבתא של אמי:
אלי מלך ומלכה פישבק. אנשים צדיקים. שוכבים בין המכובדים.
סבא וולוביץ איש תורה, הייתה לו הסמכה לרבנות, בגיל צעיר קיבל התקף לב.
סבא פישבק- רב ומורה גדול.
לא רחוק מהם סבא מרדכי גולדשטיין וסבתא ביילה. סבא השתתף במרד נגד הרוסים יחד עם יוסף יוסלוביץ. רק הקברים של ההורים ושל ז'ניה ואלברט אינם…
אני משתטחת על הקברים ומתפללת, מנשקת את המצבות של אבותי. כעבור כחצי שעה חוזרים הביתה…
"יש לי הרגשה שמעתה אבותי ישמרו עלינו" אני אומרת. אני בטוחה בזה.
פתאום מגיע פרחח אוקראיני גבוה להחריד (לא מוכר לי) הוא בועט בכל גופי באכזריות. חווה הצליחה לברוח. נפלתי על הרצפה. הוא דרך עלי. אני צועקת, מבקשת, מתפללת לעזרה מסבים הצדיקים, ועזרה אין. מפוחדת ופצועה חוזרת הביתה.
שולחים את אחותי ואותי לנקות בתי יהודים שבעליהם נרצחו. אנחנו נכנסים לביתה של משפחת שכטר. הבית מחריד. כרים ושמיכות קרועים ונוצות עפות באוויר. אנחנו מנקים ועל ידנו עומד וולשני הרוצח הזה עם רובה על כתפו. על שפתיו חיוך מרגיז. או כמה שאנחנו מושפלים!
גומרים את העבודה. חוזרים הביתה. בדרך אנחנו רואים המון אוקראינים צועדים. הם שרים שירי מולדת. על כתפיהם רובים. בראש הצועדים ירוסיה טרנובסקה- בתו של הכומר. הכומר טרנובסקי היה חברו של אבי והיה בא אלינו. הבת השנייה טלוסיה הייתה חברה שלי, למדנו יחד בבית הספר.
כעת ירוסיה ואחותה מסתכלות עלינו בבוז ובשנאה. אינני יודעת למה? האחים שלהם היו בבית הסוהר בזמן הפולנים, הם היו לאומנים אוקראינים. אחי אברהם עזר להם, ביקר אותם והביא להם אוכל ומשקה. כעת הם משלמים לנו עבור כל הטובות.
עוזבים את אולשקובצה ובפי תפילה שהיא תחרב על יושביה.
גרים בטלוסטה אצל אחותו של יונה. יונה ואחי נמצאים בבית הסוהר בצ'ורטקוב. אנחנו מביאים להם אוכל (כל פעם לפי תור: פעם בוצ'ה ופעם אני.
הגרמנים נכנסו לצ'ורטקוב וסביבותיה בתחילת יולי 1941. בתקופת המעבר הזו שבין נסיגת הרוסים להתבססות הגרמנים נרצחו בצ'ורטקוב והסביבה כ-אלפיים יהודים בידי האוקראינים. עם התבססותם של הגרמנים והשתלטותם על האיזור החלו להטיל על היהודים גזרות. (מ.ג. )
היום יצא חוק חדש: אסור להחזיק בבית פמוטי כסף, או כל דבר אחר מכסף או נחושת. גם כפתורים מנחושת. אנחנו מורידים את הידיות מהדלתות, הכפתורים, אוספים את הפמוטים ומביאים את הכל ליודנראט, משם מועבר הכל לגסטפו. הם שוברים אותנו, שוברים את כבודנו, לאט לאט אבל בשיטתיות.
יום יפה.
אני בדרך לצ'ורטקוב. בידי שני סלים עם אוכל לאברהם וליונה לבית הסוהר. הידיים כואבות.
פוגשת באנשים חופשיים עובדים בשדה. בנות הכפר עליזות בבגדים צבעוניים עובדות בשדה ושרות שירים עליזים.
אני עצובה. מקנאה בכולם. אני מביאה אוכל לאחי, לגיסי וגם לבן שושי- מרדכיגולדשטיין. בבית לא נשאר כלום. כולנו רעבים. אנחנו מקבלים קצת מזון בהקצבה והכול נאסף בשבילם.
אני הולכת שקועה במחשבו, זיכרונות. כשפתאום מופיע לפני חייל הונגרי וחוסם לי את הדרך. אני בורחת ממנו. הוא זורק מעליו את בגדין וככה כמעט עירום הוא רץ אחרי. הוא נעמד, גם אני נעמדתי. שוב פעם הוא רץ במלוא המרץ. ואני מפוחדת, רועדת ובוכיה רצה בכל כוחותי, בלי נשימה הגעתי לעיירה יגיעלניצה. נכנסתי לשכנה שלנו לשעבר- קלרה קופפרשמיט ובפתח ביתה התעלפתי. קיבלתי שטף דם באף. שכבתי אצלה יומיים ואחר כך הלכתי לצ'ורטקוב להביא את האוכל ליקירי.
באותו יום חזרתי ברגל לטלוסטה.
יצא חוק חדש: אסור ליהודים להחזיק פרווה, ואפילו הקטנה ביותר. היום הורדנו את כלצווארוני הפרווה מהמעילים.
כל יום חוקים חדשים. חונקים אותנו. אסור לנו ללכת ברחובות הראשיים. אנחנו כמו עכברים רצים דרך שבילים צדדיים. על השרוולים יש לנו סרט עם מגן דוד, שכולם יראו שאנחנו יהודים. על בתינו מסומן מגן דוד גדול. אסור לנו לדבר עם לא יהודים. אסור לקנות במכולת. אסור לשלוח מכתבים. אסור לנסוע ברכבת ועוד כל מיני איסורים. אסור אסור אסור!!!
נמצאים בצ'ורטקוב. בוצ'ה מבשלת מרק לאסירים שלנו. אנחנו נמצאים אצל חברה של בוצ'ה- גב' מאן. עוד מעט נביא להם את הארוחה.
מסרנו להם את החבילה. השוער מודיע לנו שאחר הצהריים כל המשפחות של האסירים צריכים להופיע במשרד של הגסטפו ושמה יגידו לנו מה יהיה גורלן של כל אסיר ואסיר.
מתאספים ע"י המשרד של הגסטפו: הורים, אחים, אחיות ונשים של העצורים, ביניהם בוצ'ה ואנוכי. כולם מחכים מבוהלים וחרדים, וגם בתקווה "אולי, אולי, האסיר שלי ישתחרר" . רוב האסירים הם מהעיירה יגיעלניצה. לתושבים שמה יש עדיין, בית וכסף. לנו כבר מזמן אין. המשפחות של העצורים האלו משלמים לשוערים כסף וגם משלמים לגסטפו תמורת יחס טוב אליהם. לנו רק נשאר להתפלל למענם. אנחנו מסתובבות רעבות בצ'ורטקוב. הלחם המעט שאנו מקבלים- מוסרים ליקירינו שבכלא.
לוסיה המסכנה, ילדה מבוהלת, בלי אוכל ובלי חמימות נשארת לבד בטלוסטה. היא לא מתלוננת. היא מבינה את המצב. רק מעיניה הגדולות והיפות נשקף הפחד. הפחד הזה שכה מציק לנו- לכולנו.
מחכים. כולנו בציפייה ובפחד. דלת נפתחת. מופיע מפקד הגסטפו- מילר בכבודו ובעצמו עם רשימה בידו. כל אחד מקרובי העצורים מתקרב לפי התור לאיש הגסטפו ומוסר לו את שם קרובו האסיר. הגרמני מביט ברשימה ולכולם נותן תשובה: ARBEITS – LAGER = מחנה עבודה: קרי- מוות.!!!
בוציה פונה אלי. היא חיוורת ורועדת. היא מבקשת ממני לגשת למילר ולשאול אותו על גורלו של אחי. אני מפחדת. אני מתחננת שהיא תשאל קודם על בעלה יונה. ככה אנחנו מתווכחות מי תיגש ראשונה. אין לנו אומץ לגשת אליו. אנחנו מפחדות מהתשובה.
סוף סוף אין כבר שואלים. כולם התפזרו בצעקות ובבכי. הפחד הזה. באין ברירה בוצ'ה נרגשת, מפוחדת ניגשת לאיש הגסטפו, לחיה הנוראה הזאת שמחלקת חיים או מוות, ושואלת: מה עם בעלי יונס זומרמן? הגרמני מסתכל בניירות (הרגע הזה אלוהים כל כך ארוך!) אחר כך צורח: BEFREIT – משוחרר. אנחנו המומות. לא מאמינות בנס כזה. בוצ'ה דוחפת אותי בכוח לגרמני "רוצי ותשאלי אותו על אברהם"… "בוצ'ה, בוצ'ה תיגשי את, אני כל כך מפחדת!
השפתיים רועדות, הרגליים בלתי יציבות. "בוצ'ה תשאלי את!" אני מרגישה יובש בפה, מחנק בגרון. כולי פחד. בכוח היא דוחפת אותי לגרמני הזה- אני מבוהלת עם עיניים מלאות בדמעות ושואלת אותו בשקט: "ומה עם אחי אברהם גולדשטיין?" אחיך אברהם גולדשטיין?" הוא מחפש בניירות מחפש ומסתכל אלי ושוב מחפש ברשימה שבידיו- הלב מתכווץ בפחד- אלפי פטישים דופקים בראשי. איני שפויה. אני מאובנת מפחד. אני מחכה והוא מחפש… אני מרגישה שעוד מעט אתעלף. פתאום, כאילו מרחוק בוקע קולו: " אחיך, אברהם גולדשטיין- משוחרר!"
אני חולמת? אחי יחזור מהגיהנום? הלב דופק בפראות. השמחה, הפחד, התקווה ועייפות שהצטברה במשך הזמן הארוך הזה נתן ביטוי בבכי. אנחנו נופלות אחת בזרועותיה של השנייה וממלמלות מילים לא מובנות ובבכי מר. הגרמני מסתכל עלינו שנייה ואחר כך פוקד: "בעוד חמש דקות להופיע אצלו במשרד.!" נכנסות למשרד. הוא פונה לבוצ'ה במילים קשות. הוא מזהיר אותנו שאם בפעם הבאה הם יתפסו אותם, אז הוא כבר לא יהיה רחמן כזה. "מחר בבוקר בשעה עשר הם ישתחררו"- הוא מוסיף. עמדנו דום. לא יכולנו להודות לו על שחרורם של יקירינו, משהו עצר אותנו. הסתכלתי עליו: מבט קר, השפתיים קפוצות, מעורר פחד, ובכל זאת הוא שחרר אותם. נס!
אנחנו יוצאות מהמשרד. רעבות, עיפות, מסתובבות שוב ברחובות צ'ורטקוב. בוצ'ה מציעה לקנות משהו לאכול. מחפשים איזו מכולת או מסעדה. פתאום בוצ'ה מוותרת על האוכל: "גיזה, אם אלוהים עזר לנו, לא כדאי לאכול לא כשר. נצום עד מחר בבוקר." אנחנו ממשיכות להסתובב. מסתירות את המגן דוד שעל שרוולינו כדי שלא יכירו אותנו. אבל לא! מכירים אותנו. למי עוד יש עיניים עצובות, מלאות פחד חוץ מליהודים? עוזבות את הרחוב. בוצ'ה הולכת למכירה שלה שרה קרפ מאולשקובצה ואני הולכת לבת כיתתי מינה וינטר על מנת לישון. לא יכולה להרדם.
שעה חמש בבוקר. אני קמה והולכת לבית הסוהר. מחכה להם. עומדת על יד הגדר ומחכה. מסתכלת על החלון שאברהם תמיד עמד על ידו. אינני רואה אותו. עומדת שעה ושעתיים וכלום. עוברות שעות. מתחילה לדאוג. בדיוק בשעה 10 בבוקר יוצא אוטו מלא אסירים. מחפשת ביניהם את אחי, אבל מרוב בהלה לא ראיתי כלום, רק פרצופים לא מזוהים. הדמעות זולגות מעיני. שיקרו לנו האכזריים האלו! משחקים ברגשות שלנו. שבורה ורצוצה אני חוזרת לבוצ'ה. פותחת את הדלת ורואה את אחי אברהם חיוור עם פצע מחריד בפניו. הוא מלטף אותי- מתחבקים. כולנו מאושרים. סוף סוף כולנו ניסע לטלוסטה ונהיה יחד. לא אצטרך ללכת ברגל לצ'ורטקוב לבית הסוהר. למחרת הוחלט שכולם יסעו לטלוסטה ואני אשאר עוד בצ'ורטקוב לעזור לבן דודי מרדכי גולדשטיין שנשאר עדיין בבית הסוהר.
אני מכינה מרק למרדכי. קיבלתי שתי פרוסות לחם (מחברה שלי מינה ווינטר), היו לי כמה סיגריות וקצת סוכר. אני עורזת למרדכי חבילה. לכל חבילה היו צריכים להכניס רשימה על תוכנה, אחרת הסוהרים היו מוציאים כמה דברים ממה. ארזתי את החבילה ורשמתי בפתק: 2 פרוסות לחם, מרק, סיגריות וקצת סוכר. ואת הפתק הכנסתי לתוך החבילה.
מחכה על יד הכניסה לבית הסוהר. מחכה לשוער שייקח אותה ממני. מחכה. הראש מסתובב לי, אני רעבה. מאתמול לא אכלתי. אולי אוציא מהחבילה פרוסה אחת של לחם בשבילי? המצפון לא נותן לי. אבל אולי כן אני צריכה להוציא את הפרוסה בשבילי? זה יהיה גם טוב לבן דודי, אם לא אהיה רעבה יהיה לי יותר כוח לטפל בו. כן לקחת לא לקחת.. הראש מסתובב. אני רעבה!- אני זועקת בתוכי! כמה עוד אפשר לסבול? לבסוף אני מוציאה פרוסת לחם מהחבילה ואוכלת אותה. באותו רגע יוצא השוער ואני מוסרת לו את החבילה בשביל מרדכי. מחכה לסל. כעבור כמה דקות יוצא השוער בצריחות איומות. תופס אותי ומשתדל להכניס אותי לבית הסוהר. מרדכי מתחנן בפניו שיעזוב אותי. "למה כתבת בפתק שהיו 2 פרוסות לחם? הוא רועם. – איפה הפרוסה השנייה?" נזכרתי שהוצאתי אותה ושכחתי לתקן בפתק. מרדכי התלונן לפני מנהל בית הסוהר שחסרה לו פרוסה. "מרדכי סלח לי, לקחתי את הפרוסה בשבילי כי אני רעבה כל כך. סלח לי מרדכי שלא יכולתי לסבול יותר!! אני נורא נורא מתביישת מעצמי.
עברו כמה ימים.
אני עומדת ע"י בית הסוהר למסור חבילה לבן דודי. עומדת שעות. לבסוף יוצא השוער ומודיע לי כי את מרדכי העבירו לבית חולים עקב מחלתו. נרגעתי. שמה יהיה לו יותר טוב. יהיה לו לפחות אוכל ויהיה לו יותר קל לצאת לחופשה משם.
מולנו גרות שתי אחיות מבוגרות עם ילדיהן. האחיות האלו התיידדו עם אחותי בוצ'ה, איתן בא גם בן גדול של אחת האחיות- היינק שמו. הוא בחור יפיפה, גבוה, בוגר תיכון. הרבה זמן עבר עד שהבחנתי שהוא בא רק אלי, רק בשבילי. הינק השתדל להישאר אתי, לנהל שיחה, חיוך פה, לטיפה גנובה שם- והאהבה פרחה. כשאני רואה אותו, הלב שלי מתחיל לדפוק חזק, אני נעשית אדומה וחיוורת לסירוגין. הוא מביא לי כל פעם ספרים לקריאה. היום היינק הביא לי ספר של דוסטויבסקי בפתח הספר כתוב:
…..
כמה שזה נכון!!! תרגום: יותר קל להיות גיבור במשך רגע מאשר לסחוב את האסון מאתמול… בתוך הספר מצאתי כמה מילים מהיינק אלי, ממש שיר אהבה: וזה תרגומו:אני אוהב את עיניך, את השן הקטנה השבורה, אני אוהב את שער הצמות הבהירות הזהובות… אני מאושרת, הוי כמה מאושרת, לחיות , לחיות, אני קוראת ובוכה, בוכה וקוראת. היינק, אני חושבת- האם זו האהבה שכותבים בספרים?
הוא בא כל יום- אני כה שמחה. כה נרגשת. כשהוא מופיע נעשה אור בבית. אני מאושרת
אני מתביישת ומפחדת מבוצ'ה. היא לא תבין אותי. איך אפשר להיות מאושרת כשז'ניה, גם כן צעירה ויפה איננה עוד? איך אני יכולה להיות מאושרת כשאחי הקטן, החבר שלי, אלברט נרצח? פתאום אני רואה לפני את אלברט פותח את חולצתו, מקבל כדור בלב ונופל ארצה מת. הוי אלוהים! גופך אלברט טמון באדמה! לבך לא יפעם עוד לעולמים. האדמה השחורה כיסתה את חלומותיך! איך אפשר לחיות עם זה? איך אפשר לחיות ולחלום על אהבה? אלוהים תן לי כוח לשכוח!!!
אסור לי לשכוח!!!
היום בא היינק. עיניו עצובות ודואגות. "בלילה תהייה אקציה" הוא מבשר. "כדאי לך לברוח". הוא יושב קצת. אני מסתכלת בעיניים היקרות שלו. כעבור רגע הוא עוזב. אני יוצאת אחריו.
"תברחי, תסתתרו" הוא אומר, רועד.
פתאום נשיקה חפוזה. עוזב מהר.
אני המומה. מחזיקה את המקום שלפני דקה נושק. אני מבולבלת.
אסור, אסור לך להיות מאושרת. כבר שכחת?
אני נכנסת הביתה, נגשת למראה. רוצה לראות את עצמי לאחר הנשיקה הראשונה. מהמראה נשקפת דמות חמודה עם עיניים אפורות כשל אמי. שער זהוב בצמות מסביב לראשי. בפעם הראשונה הרגשתי שהנני יפה ומאוהבת.
האוקראינים משתוללים. שוטרים אוקראינים יורים על יהודים בלא כל סיבה.
היינק נהרג מכדור אוקראיני. הסבל הזה, הכאב הזה, מי יכול לתאר אותו.
אתנו גרה בת דודה שלנו טונציה ורוזיה.
בוצ'ה מבשלת עוף. אינני יודעת מאיפה השיגה אותו. היא מחלקת לכולם שווה בשווה. טונציה רבה אתה, היא רוצה יותר. יש לה תיאבון. היא מאימת שהיא תלשין במשטרה שבוצ'ה קנתה עוף בשוק השחור. היא תספר גם שיונה ואברהם לא רשומים ביודנראט. (הם לא נרשמו כי מהיודנראט התנכלו ליהודים לא מקומיים. הם שלחו אותם למחנות לפי דרישת הגסטפו. הגסטפו דרש כל פעם מספר של יהודים לעבודות כפייה והיודנראט סיפק אותם בלי להתווכח.
בבית ריב. אנחנו סובלים מאד מטונצי'ה, היא לא מבינה כלום. היא רוצה רק לאכול. רוזיה נוסעת לכפר הולדתה טורסק.
אנחנו מקבלים ידיעה שהאוקראינים תפסו את רוזיה, בת דודתי ומסרו אותה לגסטפו. היא שלחה מכר שלה אלינו על מנת שאנחנו נוציא אותה מציפרניהם. איך אפשר להציל אותה? אסור לנו לצאת מהבית, לנוע ממקום למקום. אסור לנו אפילו לעבור את הכביש, איך נגיע אליה? אנחנו משותקים. כמו עכברים מפוחדים שלא יוצאים מחוריהם. אנחנו יושבים בשקט ומסתכלים דרך החלון. יש כמה יהודים שהם נקראים Nmzliche juden הם עובדים ויכולים עדין להסתובב חופשי. לאלו יש סימן W על דש חולצתם. את הסימן קנו מכספם אצל המרצחים. לעת עתה הם עוד חופשיים.
גם השוטרים היהודיים ואנשי היודנראט יכולים עוד להנות מהחופש. לכמה זמן, אף אחד לא יכול לדעת.
לאחי אברהם הציעו עבודה ביודנראט בתור שוטר. הוא הזדעזע. "אני רוצה שאחרי המלחמה אוכל להסתכל בלי פחד ובמצפון נקי בעיניהם של יהודים"- אמר תמיד.
האhשה שגרה אתנו גב. שוויגר מסתדרת יפה. הילדה שלה דוסיה כבת 8 נחמדה מאד. היא ילדה שקטה, עדינה, הפחד נשקף מעיניה השחורות… דוסיה קיבלה חום. אין רופא, אין עזרה. אנחנו כולנו מסתובבים על ידה. מה לעשות? מאין תבוא עזרה? הילדה קודחת מחום. האמא שלה בוכה. אנחנו עומדים על ידה חיוורים עם דמעות בעינינו. לבסוף הילדה מתה בזרועותיה של אמה. איזה כאב, הרגשה איומה שאנחנו אפסים גמורים.
הימים עוברים בעצב ובפחד. אני מסתכלת דרך החלון: שוטר יהודי גורר אישה עם שתי בנותיה הקטנות. הוא סוחב אותן בכוח למשטרה האוקראינית. הבכי של בנותיה הקטנות מקפיא את דמי. למה הוא עושה זאת? אולי הוא רוצה לקבל פרס מהרוצחים? איזה בושה, איזה כאב! היטלר צדק: אנחנו נשמיד את היהודים בעזרת היהודים"
ככה עושה יודנראט וככה עושים שוטרים יהודים. אני שומעת את יללותיהם של האם ובנותיה, אני מכירה את השוטר, אני מכירה את האישה היא מכפר רוסוכץ ממשפחת בוק. הרגליים רועדות. אני פורצת בבכי. אני נשבעת לנקום. ראש היודנראט קרסוצקי ועוזריו תלושים מהמציאות. אין להם קשר עם היהודים. הם מקבלים פקודה מהגסטפו לספר להם כמות מסוימת של יהודים למחנות עבודה- חוטפים את האומללים ומוסרים אותם לגסטפו – למוות.
לקרסוצקי יש שני בנים בריאים אבל הם מוגנים. כמה זמן הם יכולים לחטוף ברחובות אחים למחנות? הרי עוד מעט לא יישאר להם את מי לשלוח. האינטליגנציה היהודית אכזבה אותנו. במקום לארגן פעולות נגד המרצחים הם משתפים פעולה איתם. בזמן האקציות הם מחפשים אותנו בחירוף נפש ממש. מצד שני, הפחד מלפני המוות, הפחד מפני החיות הגרמנים מעבירים את כולנו מדעתנו. ריבונו של עולם! מי יכול לשפוט אותם?
בוצ'ה חזרה מהעיר פצועה. בטעות עברה את הכביש הראשי. איש גסטפו תפס אותה הפיל אותה, דרך עליה והרביץ לה מכות רצח.
האוויר דחוס. מרגישים אסון מתקרב.
אי שקט רועם. הפחד, הפחד הזה שאני כל כך מפחדת ממנו עוטף אותי, חונק אותי. אני רצה ליודנראט לשאול האם יהיה שקט, האם אפשר לישון בלילה בבית.. הם צוחקים ממני. הם שולחים אותי הביתה לישון בשקט. הלילה יהיה בטוח – הם מרגיעים אותי. חזרתי הביתה. בלילה שומעים קולות ירי, צווחות, קולות לעזרה, ונביחות איומות של הכלבים. בחיפזון בורחים לכיוון החווה רוז'נובקה. אנחנו כולנו יחד. פתאום אין איש מלבדי. אין לוסיה, אין יונה ולא בוצ'ה. מפחדת. אני רואה מחסן של תבואה, אני עולה על הגג (בוידם) נמצא שם בחור אחד מהכפר סוסולובקה. שמו הלד. הוא נורא מבולבל. מרוב פחד הוא משמיע קולות מוזרים. אני צועקת. הוא מרגיז נורא. אני בוכה. אני מייללת. אין לי כבר כוח ללחום. אני מרגישה עשן. המחסן בוער. פרחחים הציתו אותו, כדי להבריח אותנו מהמחסן. אני יורדת מהר. הפרחחים רודפים אחרי. אני בורחת מהם. אני רצה כמטורפת. עוד מעט הם ישיגו אותי. אני מסתובבת-אינני רואה אותם עוד. הוקל לי. אני ממשיכה לרוץ לכיוון חוות רוז'נובקה. נפגשת עם יונה בוצ'ה ולוסיה. הצטרף אלינו גם אח של יונה- מנדל זומרמן, אשתו קלרה ובנם הקטן בן 3-4 חודשים. אנחנו מסתתרים בתוך התבואה. מסביב גרמנים עם עוזריהם האוקראינים ברובים שלופים עם רצח בעינייהם. עוד מעט הם על ידינו. עוד מעט יראו אותנו. הפחד הזה. שומעים את רעש מגלביהם. שומעים את צעקותיהם. איזה נס! הם לא רואים אותנו. פתאום שומעים בכי של תינוקו של מנדל. עוצרים את נשימתנו. הוי אלוהים! הגרמנים תכף יראו אותנו, תכף יגיעו אלינו. הילד הקטן בוכה, מילל ואנחנו מבוהלים עם עיניים מטורפות מסתכלים על התינוק האומלל. נעשה שקט. לא שומעים עוד קולו של התינוק. מה קרה? אני רואה את אבא שלו שוכב עליו.
קל לנו על הנשמה. אנחנו רוצים לחיות. שוכבים. אוי כמה אני רוצה להשתעל בחופשיות בלי פחד! עוצרת את השיעול ומחכה.
לילה עובר. אין יריות כבר. חוזרים הביתה. ה"מסיבה" נגמרה.
על הכבישים מפוזרים הרוגים שעוד לפני כמה שעות היו להם חלומות ותקוות. (הילד של מנדל נשאר בחיים)
מתי יבוא תורנו שלנו?
אני כבר מקנאה באלה שכבר אינם. הם כבר לא מרגישים כלום. לא פחד ולא דאגות. מי יודע מה מחכה לנו עוד?
טונקה נהרגה. האישה שגרה אתנו גב' שוויגר איננה. טונקה כבר לא תלחם על אוכל, על חתיכת עוף. הוריו של יונה, אחיותיו ומשפחותיהם נהרגו. הפחד הזה, הפחד הנורא הזה שמלפני המוות. לא אמות כי אחיה… אני ממלמלת.
למחרת אני מבקרת את קבר האחים. אוי אלי! הקבר כאילו התרומם, כאילו מישהו משתדל לצאת בכוח מהאדמה. פחד נוראי.
יש לי מזל. המראה הטוב שלי עוזר לי. (מראה הטוב- לא דומה ליהודי זה נכס גדול). אני מורידה את סרט המגן דוד ומנסה לצאת החוצה. אני הולכת לשוק, קונה כמה דברים ובזהירות חוזרת הביתה.
היום "טיילתי" לי ברחוב. בחזרה ביתה תופס אותי שוטר יהודי וגורר אותי ליודנראט. אני מתחננת לפניו שיעזוב אותי. לא עוזר לי. לא עזר לי שהורדתי את הסרט עם המגן דוד, השוטרים היהודים מזהים טוב מאד את אחיהם היהודים. השוטר קורא לחבר שלו ויחד דוחפים אותי קדימה. בלית ברירה אני הולכת איתם. שוטר אחד הולך קדימה והשני מאחורה ואני "הפושעת" באמצע. אני הולכת לאט, "הרגל כואבת לי" אני מתלוננת. השוטר שהלך אחרי נעמד לרגע להחליף כמה מילים עם מישהו- ואני ניצלתי את ההזדמנות ובורחת מהם. רצתי בין הבתים כמו חיה מפוחדת מהציידים. נכנסתי לבית של מכרה . אמא שלה הכניסה אותי לתוך ארון ועצמה הסתכלה בעד החלון. היא ראתה את השוטרים מסתובבים ומחפשים אותי. מאוחר בלילה דרך סמטאות אפלות הגעתי הביתה. באותו יום אספו מאות בנות למחנה עבודה לבנות ע"י טלוסטה.
אסור כבר לחיות בטלוסטה. היא צריכה להיות יודנריין (נקייה מיהודים).
לוסיה, יונה ובוצ'ה עוברים למחנה עבודה ליסובצה, אברהם ואני למחנה רוזנובקה. יש כאן הרבה צעירים. כולם גרים בצריפים שהוקמו למטרה זו. אני גרה עם אברהם ועם עוד זוג אחד קלינגר בחדר אחד. אברהם הוא עוזר למנהל המשק, קלינגר אגרונום, אני עובדת בשדה וגם עם המהנדס, אני עוזרת לו במדידות. מפעם לפעם אני נפגשת עם שאר הצעירות וכולנו רוקמות חלומות על חיים בעתיד. כולנו עובדים ובטוחים שהעבודה תציל אותנו ממוות.
1942
לילה
מתעוררים לקול צעקות, בכי, ונביחות כלבים. יוצאים החוצה: לפנינו ים של אנשים: גברים, נשים, זקנים וטף. הם מבוהלים עד מוות, עיניהם מוזרות מלאות פחד. הם בוכים בקולי קולות. מגרשים אותם ממקום למקום. גרשו אותם מבתיהם ולכל ישוב שהם מגיעים מגרשים אותם משם. פולין צריכה להיות כבר יודנריין. אין כבר מקום ליהודים. סבא שלי לחם בעד עצמאות פולין ואותנו נכדיו, מגרשים. האומללים מתחננים שישאירו אותם בחווה, הם מבטיחים לעבוד קשה, רק תנו לנו להישאר. הם נכנסים בכוח לצריפים ולא רוצים לזוז. אישה אחת עם תינוקת היגיעה אלינו לחדר שלנו. נכנסה בכוח השכיבה את ילדתה במיטה שלנו ולא זזה. גב' קלינגר מנסה בכוח לגרש אותן. היא מפחדת שבגללה יבוא סופנו. גם אני מפחדת. גם אני חושבת כמוה. אבל כשהסתכלתי על עיניה העצובות של האישה עם ילדתה- עמדה לפני דמות אחרת- דמות אמי עם עיניים מפוחדות מלאות דמעות וממלמלת: איפה להסתיר אתכם ילדים? לא יכולתי לראות את זה.
יצאתי החוצה.
הנה היהודים האלה מקנאים בנו, הם בטוחים שאנחנו נשאר בחיים. הם רואים אותנו כנבחרים, כאנשים ששיחק להם המזל . אוי למזל הזה!
הם לא יודעים איזה סבל ופחד אנחנו עוברים. אל דאגה! היו שקטים אחינו, יהודים יקרים ואומללים, סוף זהה לכולנו…
הגרמנים מאד מסודרים. הכול לפי התוכנית. גם תורנו יגיע.
בבוקר.
הגסטפו היגיע. אספו את המגורשים וגררו אותם ברגל לתחנה הסופית שלהם…
יש חדשות רעות.
הגרמנים תפסו את שתי האחיות ויינשטוק מטלוסטה. חיילי הגסטפו קשרו את הבנות בחבל ונתנו להם לרוץ אחרי הרכב, כשהרוצחים נמצאים בתוכו. הרכב נסע במהירות , כשהחבל היה קשור אליו.
שומעים יריות.
כל פעם יותר חזק, בכל פעם יותר קרוב.
מבוהלים עד מוות.
יש אקציה. אבל איפה? מתי יגיעו אלינו?
הפחד הזה!
איפה להסתתר?
באות ידיעות מאיכרים שהאקציה במחנה בנות לא רחוק מטלוסטה. טוב שלא אצלנו. (כמה שאני מתביישת)
אחי השיג סוס ועגלה ונוסעים למחנה ליסובצה, להיות ביחד עם בוצ'ה. עם ליהרג – אז ביחד. לא להשאיר יותר לבבות שבורים!
בוצ'ה, אחותי הגדולה עומדת ברחוב ובוכה. היא חיוורת, היא הייתה בטוחה שהאקציה אצלנו. היא מחבקת אותנו בחום. טוב שאנחנו יחד. מה שיהיה יהיה! אברהם לא רוצה עוד לעזוב את רוז'נובקה בלי ידיעתו של המנהל. הוא מבטיח שאחרי שיגמור את העבודה יבוא אלינו. הוא חוזר לרוז'נובקה.
אני נמצאת במחנה ליסובצה יחד עם יונה, בוצ'ה ובתם לוסיה. אברהם נשאר לבד ברוז'נובקה.
עובדים.
יונה עובד ברפת, אני עובדת בשדה ולפעמים גם ברפת. חולבת את הפרות. הידיים כואבות.
מכרים באו להגיד לנו שכדאי לברוח, כי עוד מעט תהיה אקציה.
בוצ'ה באמצע הכביסה. היא אוספת את הכביסה הרטובה וכולנו בורחים ליער. לפני שעוזבים כתבנו מכתב מפורט לפנינה ולליזה שבארץ ישראל. אנחנו מקווים שאיך שהוא המכתב יגיע אליהן.
"ליזה ופנינה יקרות
אנחנו כמו חיות במלכודת.
אמא, אבא, ז'ניה ואלברט נרצחו בידי צעיר אוקראיני בשם וולשני ב- 6.7.1941.
אנחנו בדרך נס נשארנו בחיים.
בכל רגע בכל שנייה יכול לבוא המוות.
כעת אנחנו בורחים אל היער אולי אולי ננצל מגורל אכזר.
אין הרבה סיכויים.
אין לנו נפש קרובה. כולם רודפים אותנו וכולם רוצים את רעתנו.
אנחנו מבקשים שאחרי המלחמה תספרו לעולם מה עשו לנו.
תשתדלו לנקום את דמינו.
תהיו בריאים
בוצ'ה, יונה, אברהם וגיזה – שכה רוצים לחיות."
היגענו ליער.
שוכבים מתחת לעץ. מפחדים מהחושך, מרשרוש קל. קינאתי בצפרים- הן חופשיות.
בין העצים איזו דמות עוברת ביעף, הדמות נעלמה. כעבור רגע שוב הופיעה. הנה גם הוא יהודי שברח מהאקציה. בנו של השוחט מיעזיעזני – בלוטל. כולנו באותה סירה. יונה הלך לסיור ואנחנו הלכנו "לישון". פתאום שומעים קול ירייה חזקה. קפצנו כולנו מפוחדים. היינו בטוחים שיונה נהרג.
כעבור זמן יונה חוזר בריא ושלם. הלילה עובר בשקט. קר לנו. השיניים רועדות. הגוף מגרד. הדמעות זולגות ללא הפסק.
בבקר חזרנו למחנה.
אווירה קודרת. משהו רע מתקרב ובא. לא ישנים בבית.
הולכים לרפת. שמה בין הפרות נהייה יותר בטוחים. הן לא ילשינו עלינו.
מנמנמים.
התעוררנו לכל יריות.
נכנס ידיד שלנו משולם מאן. "מהר, מהר, תברחו, כי יש במחנה אקציה. אי אפשר לברוח דרך הדלת, כי הגרמנים כבר נמצאים שמה. קפצנו דרך החלון שפונה לשדה. רצים בכל כוחותינו.
שומעים יריות. הן קרובות מאד אלינו.
באותו רגע הופיעו על הכביש חיילי גסטפו. הם הולכים לכיוון המחנה שיפובצה. גם בדעתנו היה לברוח לשם. פתאום שומעים יריות קרוב מאד מאד. אתנו רץ גם שופט בית המשפט בצ'ורטקוב קרנר- הוא לא הספיק לברוח וירו בו. נכנסנו ליער. חיילים רצים הלאה. מזל שלא ראו אותנו.
כנראה גם בשיפובצה תהיה אקציה. עד עכשיו הם ארגנו אקציות כל פעם במחנה אחר. לנו היה יותר קל, כי היה לנו לאן לברוח. כעת כנראה עושים בבת אחת בכל המחנות אקציות. כשהייתה אקציה במחנה ליסובצה ברחנו לשיפובצה ולהפך.
כעת אין לאן לברוח.
אנחנו בתוך היער. רועדים מפחד. היער יפה, העצים רעננים, הכול כמו פעם, הכול פורח, בלי הפרעה, רק אנשים נהרגים חפים מפשע. ואלוהים שותק!
עוברת ילדה ביער. נבהלנו. עברנו למקום אחר. חושבים על אברהם. מה הוא עושה?
לוסיה מוציאה ספר תהילים שקיבלה פעם מתנה מפנינה מארץ ישראל- היא מתפללת למען אברהם. " לא אמות, לא אמות כי אחיה".
שומעים יריות. כל ירייה חותכת את לבינו. אני אוטמת את אזני… אינני מסוגלת לשמוע.
בקר.
לא שומעים כבר יריות.
שקט. יונה חוזר למחנה. אנחנו מחכים לו. כעבור שעה קלה הוא חוזר עם בשורה איומה: הרבה מכרים, ידידים וחברים נרצחו. חלק קטן נשאר. הם היו בטוחים שגם אנחנו בין הנרצחים.
חוזרים כולנו למחנה.
נשארנו לעת עתה בחיים.
ממשיכים לעבוד עד האקציה הבאה.
אברהם, האח הטוב איננו!
אלוהים אדירים! למה לא לקחת אותנו יחד?
למה אתה מעניש אותנו?
קודם לקחת את ההורים, את ז'ניה ואת אלברט, כעת את אברהם?
זה כאילו לקחת את היד שלי ולאט לאט שובר אצבע אחרי אצבע.
הפחד, הפחד הנורא הזה!
הפחד ממוות, הפחד מהחיים, הפחד מרישרוש קל, הפחד מהכול. ואתה שותק?!
אין לנו נפש קרובה. אפילו הטבע נגדנו! איך אחרי שתי שנות סבל, געגועיםויסורים אתה לוקח את אחי היקר, שכה סבל ויחד עם זה רקם חלומות יפים לאחרי המלחמה.
ושוב בכי, פחד ושאלה שאין לי תשובה עליה:
למה?
לא היה יותר טוב לו היית לוקח את כולנו יחד? אלוהים אתה אכזר! יש לי אתך הרבה הרבה חשבונות!!!
אם אין לך כוח להעניש את הרוצחים, אז אינני חסידה שלך!!!
שוב עובדים.
אנחנו גומרים לעבוד עונה, בא הגסטפו ומחסל אותנו. מי שנשאר, ממשיך לעבוד. (לתור הבא). יש לנו עוד "מזל" שאוקראינים לא מוכנים לעבוד. ככה יש לנו תעסוקה זמנית. אחרת (איפה) לא יכולנו להתקיים.
יש שמועות שראש המועצה של ליסובצה משתדל להכריח את הצעירים לעבוד במקומנו כדי שהגרמנים יוכלו לגמור איתנו. אבל הם מסרבים (לא חלילה מאהבת יהודים). כך שאנחנו עובדים.
אוי כמה שאני רוצה לחיות-
איזה שיגעון זה לסבול וכל כך לרצות לחיות?
הנוער במחנה נהדר.
כולנו יפים, צעירים בריאים (נס?)
המבוגרים מתפלאים: עוד לא היה נוער כל כך יפה!! כאילו להכעיס. כולנו פורחים.
לפעמים אחרי העבודה מתאספים. יש לנו הומור. גם צוחקים. "אני אינני רוצה שיעשו ממני סבון פשוט" אנחנו מתווכחים ביננו. "אני רוצה שיעשו ממני סבון פלמוליב- לא סבון פשוט" חברתי רחל מעדיפה סבון כביסה. לכל הפחות הכביסה תהייה נקייה.
כולנו חולמים על גרביים שלמות, נעליים נוחות, גדולות ומרק חם.
אנחנו שרים:
נעליים גרביים מרק
נעליים טובות גרביים שלמות מרק חם
נעליים חמות גרביים חמות מרק סמיך
נעליים גרביים מרק
אני חולמת על חדר קטן רק בשבילי. חדר חם, קטן, ומרק חם עם הרבה, הרבה תפוחי אדמה /
נשארנו בחיים!
ממשיכים לעבוד
חורף, קר, גשם יורד ואנחנו יחפים בלי בגדים חמים הולכים לעבוד בשדה לחפור תפוחי אדמה. המשגיח שלנו בחור אוקראיני רשע וגס רוח. אנחנו מתחננים בפניו שייתן לנו רשות להדליק מדורה שנוכל להתחמם קצת. . הוא מסרב.
לא רוצים לעבוד. קר לנו. מה יכול להיות יותר גרוע?
פתאום מופיע אובר לייטר. אנחנו פונים אליו ומבקשים ממנו שייתן לנו להדליק את המדורה ואחרי שנתחמם נתחיל לחפור את תפוחי האדמה.
הוא מסכים.
כשהוא עוזב, מתנקם בנו המשגיח האוקראיני ומחסל את המדורה ומרביץ לנו מכות רצח. הוא כועס שאנחנו פנינו לגרמני. הוא מבטיח לנו שמחר יפנה לאוברלייטר וילשין עלינו וסופינו יהיה מר.
אני מתפרצת."באיזה שפה תדבר עם הגרמנים?" כששמע את זה התנפל עלי במכות וגידופים. הוא בעט בי בכל גופי.
חזרתי למחנה.
הידד!
המשגיח האוקראיני מת מטיפוס.
אלוהים! פעם אחת שילמת להם!!!
שמועה פשטה שבמחנה שלנו נמצאים גרמנים והם נכנסים לכל צריף ואת מי שהם רואים- יורים בו.
בוצ'ה לוקחת את לוסיה ובורחת.
היא צועקת אלי שגם אני אברח מהר.
הגרמנים נמצאים על יד הבית שלנו. אינני רוצה לברוח . אין לי כבר כוח.
אולי יותר טוב לגמור עם החיים העלובים האלו?
מהחלון אני רואה את הגרמני השמן רודף אחרי חברה שלי.
הפחד הזה עוטף אותי.
לא יודעת למה אבל ברחתי.
מי שלא עובר את זה, לא יכול לדעת מה זה פחד. זה משהו נורא שאי אפשר לתאר אותו. הפחד הזה- כל הגוף משותק, ויחד עם זה מרגישים כאילו איזה זרם חזק עובר מהראש עד הרגליים. הכול רועד מפחד. כל הגוף. כל אבר של הגוף רועד, אפילו העיניים והשפתיים.
עובדת ברפת.
מפעם לפעם שולחים אותנו לעבוד בשדה. עובדים קשה. רוב הנוער עובד. בזכותנו המחנה קיים, אחרת היו כבר מחסלים אותנו. יש הרבה צעירים שלא עובדים. הם משלמים למנהל המחנה והוא שומר עליהם. הם חיים פחות או יותר בשקט. הם גרים על יד המנהל. יש להם עוד הורים, עוד בגדים ולהם יותר קל לעבור את הזמן הזה. אנחנו יום יום חשופים בפני האויב.
עובדים קשה.
אנחנו בשדה רחוק מהמחנה. אנחנו שומעים יריות מהמחנה. אנחנו מודאגים. גמרנו את העבודה והחלטנו לא לחזור למחנה. פוחדים לחזור.
יחפים, רועדים מקור יושבים על האדמה הרטובה. מחכים.
הדאגה היחידה- מה קורה ליקירינו. אם יהיה לנו לאן לחזור?
כבר חושך.
אין לנו ברירה. אין לנו לאן ללכת. חוזרים למחנה.
לא קרה כלום. כולם בריאים.
איך אפשר לתאר את השמחה?
אמי תמיד הייתה אומרת: "גאט שרעך מיך נור נישט שטרזו" תרגום: "אלוהים תעניש אותי אבל אל תפחיד אותי."
בלילות מטרידים אותנו אוקראינים. דופקים בחלונות, בדלתות, דורשים כסף. כל לילה הם באים צורחים, מפחידים אותנו ומאימים עלינו. מרוב פחד אנחנו צורחים בקולי קולות. בוכים. זה הנשק היחידי שלנו. בבקר אחרי לילה מתיש הולכים לעבודה עיפים וצרודים מהצעקות שלנו. כך זה נמשך לילה לילה.
הלילה שוב הופיעו אוקראינים. הם מאימים עלינו שיתפרצו לבית וישחטו אותנו.
בוצ'ה דוחפת אותי ואת לוסיה אל האינטרסול. מתחת לאינטרסול עומד שולחן ועליו בצק שדודה פקר הכינה למחר.
אנחנו דורכים עליו ומטפסים על האינטרסול. דודה צועקת עלינו שקילקלנו לה את הבצק. הבצק שהיא הכינה למחר בצהריים. הוי דודה פקר, אולי לא נצטרך כבר מחר לאכול?
אוברלייטר פרנק מת מטיפוס. טוב מאד. שידעו שגם הם יכולים למות.
במקומו בא אוברלייטר אחר ושמו הולנדר. הוא יותר אנושי. אנחנו יכולים להסתדר איכשהו עם האוכל…
האוקראינים שוב מתנפלים עלינו. בלית ברירה פרצנו כולנו החוצה ורצנו לאוברלייטר. האוקראינים נדהמו…
עמדנו לפני בתו של האוברלייטר.
אנחנו בוכים בקולי קולות.
הגרמני יוצא יחד עם חבר החוצה. הם חיוורים ומרוגזים מאד. סיפרנו להם על הצרות שלנו מהאוקראינים. הם מהרו לאסור אותם.
היו גם גרמנים כאלו, מעטים אמנם, מעטים מאד. אם הגרמנים האלו עוד ימשיכו לחיות אחרי המלחמה, אני מאחלת להם כל טוב. בזמנים האלו מאד קשה להיות בן-אדם. שמו של הגרמני האחד – פאטי והשני- הולנדר.
באות ידיעות כי הישועה קרובה. עם מי שמדברים הוא אומר"סיאיז גוט". למרות שכל דקה מביאה אסון חדש. בכל זאת יש תקווה שעוד צעט יבואו הרוסים וישחררו אותנו.
ממשיכים לעבוד. במחנה צפיפות נוראה. עובדים יום שלם בלי אוכל ובלי כוח. בערב חוזרים הביתה.
יונה מביא מהרפת קצת חלב, הוא משיג גם קצת קמח ובוצ'ה מבשלת לנו ארוחות. בערב הולכים לישון על מיטות מאולתרות. לפני שהולכים לישון כל אחד מוריד את הבגדים ומנקה אותם מהכינים. לא צריכים הרבה לחפש. בכל מקום הם נמצאים. הם גדולים ושמנים. אני מוציאה אותם כמעט מהגוף. הם מתחבאים בתוך העןר ומוצצים את דמי. גם בגבות העיניים הם נמצאים. יש לי פצעים נוראים. הגוף מגרד. בנים, בנות, זקנים, ילדים, כולם עסוקים בציד… לא מתביישים כבר.
שקט… שומעים רק רעש הריגת הכינים. זוועה.
שוב שוכבים בשדה. ברחנו מפני הגרמנים. שומעים יריות.
מסתכלת לשמיים. אני חולמת על מטוס שמופיע מעלינו, הוא יורד, אוסף אותנו וטס למקום רחוק, רחוק למקום בטוח- לארץ ישראל. אני רואה את פנינה ואת ליזה מחבקים אותי בשמחה.
זה רק חלום.
יש שמועות שפרטיזנים רוסיים מסתובבים בסביבה. שומעים על הגבורה שלהם. מספרים שראו אותם במדי צבא גרמנים. איפה הם? אנחנו יושבים ברפת. משמה קל יותר לברוח לעת הצורך.
פתאום נכנסים כמה חיילים גרמניים. אני בטוחה שהנה הפרטיזנים באו. אני ניגשת אליהם. אני מספרת להם על הצרות שלנו- מספרת איך נשארתי לבד, איך אוקראינים הרגו את הורי בהשראת הגרמנים, אני מבקשת מהם שייקחו אותנו איתם ויחד נילחם נגד הרוצחים הגרמניים. אחד החיילים ניגש אלי, ושואל אותי כל מיני שאלות- אני מבקשת ממנו שידבר איתי ברוסית, כי אני שונאת את שפת המרצחים. כעבור כמה דקות הם עוזבים את הרפת.
התברר שאלו חיילי הוורמכט. פחדתי נורא. פחדתי שמא ישלמו לנו בעד שיחתי איתם באקציה על כל המחנה…
חורף 1943
טיפוס משתולל במחנה.
המון חולים. גרים בצפיפות, בלכלוך, בלי עזרה רפואית. אסור שלאוקראינים יודע דבר על המחלה, אחרת הם תכף יודיעו לגרמנים ואז יבואו אלו ויחסלו את כל המחנה. בצריף שלנו חלה פריפר. הוא קודח מחום. אצלנו אין חולים. אנחנו מתרחצות במים עם ליזול. אני ממש מורחת את גופי בליזול. יש לי פצעים ממנו. אין דבר, רק לא להיות חולה.
אשתו של פריפר מכניסה בכוח את בעלה לחדר שלנו. בוצ'ה מבקשת ממנה שתיקח אותו. היא מפחדת שהיא תכניס את המחלה אלינו. זה לא עוזר. פריפר חולה, קודח נשאר אצלנו. כעבור כמה ימים הוא נפטר. קוברים אותו בלילה ברפת..
בוצ'ה ואני חולות בטיפוס.
אני שוכבת על הקרש. בוצ'ה במיטה (מיטה יחידה). אני שומעת מלמול שלה: למה פריפר עשתה לי את זה? למה הדביקה אותנו במחלה הזו. מסכנה בוצ'ה., היא לא יכולה לסלוח לאישה הזו שבכוח הכניסה אלינו את בעלה החולה.
אני שומעת שיעול של בוצ'ה. מסתכלת אליה: כמה יפה היא! עם שיער שחור מפוזר על הכר הלבן המלוכלך. העיניים השחורות היפות שלה מלאות דמעות,. היא לא מנגבת אותן. בשביל מה? יש לי חום.
אני חושבת על המלפפונים הכבושים הטובים שאמא הכינה לנו. . כה אני רוצה לאכול מלפפון חמוץ!!!
בוצ'ה משתעלת.
אני מתחננת לפני יונה שיביא רופא אליה. "איזה רופא? " – הוא שואל שכחתי סליחה.
מתכוננים לאקציה.
כולם בורחים. מסתתרים. לוסיה לא רוצה לעזוב אותנו. יונה מתחנן לפניה שתברח עם דודה פקר. היא הולכת ובוכה. אנחנו נשארים בחדר הדל. אין לנו ברירה, אנחנו חולות ולא יכולות לוז. עוד מעט תפתח הדלת ויופיעו הגרמנים עם רובים.
אנחנו מחכים להם.
אני רוצה שכבר יבואו. אני רוצה כבר לעבור את זה.. שיהרגו אותנו מהר, מהר. ההמתנה הזו מוציאה אותי מדעתי. המתח הזה.
אתנו נמצא גם יונה. אנחנו חולות. אין לנו ברירה. אנחנו לא יכולות לברוח, אבל יונה בריא, הוא יושב אתנו ומחכה למוות. זאת גבורה. אנחנו מחכים. שעות עוברות. "לא אמות כי אחיה" אני מתפללת.
הכול שקט. השקט המחריד הזה.
מחכים שהדלת תפתח, מחכים למלאך המוות. הזמן זז לאט לאט. הלילה עובר. אנחנו עוד חיים.
העיניים שלנו מסתכלות על הדלת. מחכים.
בקר.
לוסיה ויתר האנשים חוזרים. כולנו "מאושרים" (וגם מאוכזבים" שהרווחנו עוד יום. של חיים ושל סבל.
ההרג נמשך. אנשים נעלמים. כל פעם מישהו אחר נרצח. הרבה חברים, מכירים וקרובים כבר אינם. הפחד הזה.
אני ממשיכה לחלום. אני חולמת על נעלים, על מרק חם, חולמת על ארץ ישראל, על אחיותי. האם הן יודעות כמה אנחנו סובלים?
אנחנו חולות. אין נפש קרובה. אין רופא. רק דודה פקר ויונה מטפלים בנו.
בוצ'ה הפסיקה להשתעל. אני שומעת חירחור מוזר.
אלוהים אדירים! היא מתה!היא מתה!
אני צורחת מפח. אין אף אחד בחדר. כולם בעבודה. רק אני ובוצ'ה.
שקט נורא.
בוצ'ה הטובה הייתה כמו אמא בשבילי. היא דואגת לי כמו לבתה שלה- לוסיה.
יונה נכנס עם לוסיה.
בוצ'ה נושמת קשה. אין לה אוויר.
אני יורדת בקושי מהמיטה. ניגשת לבוצ'ה היא לוקחת את היד שלי ואת היד של לוסיה וממלמלת משהו לא ברור.
יש לי חום.
הראש מסתובב לי.
כאילו מרחוק שומעת בכי של לוסיה. ילדונת שלנו כמה עוד אסונות וייסורים את יכולה לסבול?
יונה מחזיר אותי לקרש שלי. אין לי כוח לעמוד.
לא מבינה את גודל האסון שלנו.
יונה צועק אלי: היא מתה! היא מתה!
"נשארנו לבד"- הוא לוחש ובעיניו דמעות.
לוסיה בוכה ואני שרה. לוסיה מלטפת אותי: גיזה, אמא איננה, אנחנו לבד"!!!
כולם בוכים ואני שרה
"וויינט דאס קליינע שעפעלע
מאמע מאמע מיין:
זינגט דאס קליינע שעפעלע
סיוויל שאק גליקליך זיין."
תרגום:"בוכה הטלה הקטן
אמא אמא שלי
שר הטלה הקטן
הוא רוצה להיות מאושר"
בחדר סירחון.
אני בוכה. אני צועקת שיוציאו את בוצ'ה מהחדר.
אינני יכולה כבר לסבול את זה.
אין אף אחד איתי בחדר.
רק אני ובוצ'ה המתה.
רק אני והמוות.
הלילה באו כמה אנשים, לקחו את בוצ'ה, את אחותי האהובה וקברו אותה בסתר בתוך הרפת.
אוי אלוהים! למה?
את הפנים היפות שלך, את עינייך השחורות, את ידייך המלטפות אותנו, את הכל כיסתה אדמה שחורה…
אני שומעת את הצעקות המבוהלות שלי: "תקחו אותה כבר מפה"
בוצ'ה תסלחי לי!
לוסיה בוכה.
אני חולה. היא עומדת על ידי והדמעות זולגות מעיניה. מעניין שהדמעות לא נגמרות!
טוב שאני חולה. לא רוצה לחשוב על שום דבר.
לוסיה חולה.
היא לא מתלוננת. היא שקטה ונבונה.
דודה פקר וגם אני מטפלות בה.
אני מאד חלשה. הוי כמה אני רוצה לשכב במיטה נורמלית ולישון.
בוקר.
שומעים דפיקות חזקות בדלת.
נכנס רוצח- שוטר אוקראיני- קרוציאק שמו. הוא פוקד על כולם לצאת החוצה.
כולם מתפזרים, כולם בורחים. רק אני ולוסיה נשארים.
לוסיה חולה. יש לה חום גבוה והיא לא יכולה לזוז.
אני נשארת אתה. קרוציאק הבטיח לנו עוד פעם ולראות מי נשאר- ואם נשאר מישהו- זה סימן שהוא חולה בטיפוס ולפי פקודות הגגרמנים צריך לחסל אותו. הם מפחדים שהמחלה תתפשט. אנחנו יחפות. כולם בורחים.
לא יודעת מה לעשות. אינני יכולה להשאיר את לוסיה לבד.
אני מוציאה אותה מה"מיטה" ודוחפת אותה על האינטרסול.
יש לה חום גבוה.
אני מבולבלת. הראש שלי הולם בהי חזק.
מקבלת סחרחורת.
"רק תהיי חזקה"- אני חושבת
אין לי עם מי להתייעץ. השפתיים רועדות הפחד הזה משתק אותי… הפחד הזה!!!
לוסיה בוכה בקול. אני מורידה אותה מהאינטרסול. אני מתחילה להרביץ לה. אני רוצה להשתיק אותה. אני מטורפת. אני צועקת עליה ומכה.
מתחילה בקדחתנות להלביש אותה. שומעים קולות ירי קרובים אלינו.
צעקות, בכי ויללות של כלבים. הם מתקרבים. הם כבר קרובים… אני שומעת את הצריחות של השוטרים האוקראינים. הם נכנסים לחדר הסמוך שומעים כל מילה.
מה לעשות?
אלפי מחשבות מתרוצצות במוחי.
"אבקש מהם שיירו בי קודם-" אינני רוצה לראות איך הם הורגים את לוסיה"
"לא! לא!- אני אבקש שקודם יירו בה. היא תפחד למות לבד"
"לא, אני אבקש שיהרגו אותנו יחד, בכדור אחד".
אני מטורפת. המחשבות קופצות במוחי בלי סדר.
כן, תורנו שלנו סוף סוף הגיע
הדלת נפתחת. שני שוטרים בפתח.
אני עומדת לפני לוסיה, משתדלת להסתיר אותה.
השוטר קרוציאק מביט אלי ושואל:
"למה את ילדה כה חיוורת?
בטח את חולה" -הוא מוסיף .
"לא אינני חולה, אבל אני בטוחה שאתם תהרגו אותי, אני מפחדת ובגלל זה אני חיוורת".
"אנחנו לא הורגים כמוך"-הוא אומר והם עוזבים את החדר.
(קרוצ'
קרוצ'אק הזה היה הרוצח המפורסם בטלוסטה).
"לוסיה ניצלנו!" אני צווחת.
לוסיה לא מבינה. אני מלבישה אותה ויוצאת יחד אתה… על השביל מוטלת גופה של חברה שלי. פרידה. לא רחוק ממנה שוכבת מכוסה בדם אישה מבוגרת- אמא של גברת פריפר.
אנחנו רצות, קופצות בין הגופות. מגיעות לצריף הקרוב. רוצים להיכנס ומבקשים מהדיירים שיתנו לנו להיות אתם עד שיונה יחזור מהעבודה. אנחנו מפחדות מאד להיות לבד.
מגרשים אותנו. הם פוחדים שבגללנו יהרגו גם אותם. המראה שלנו מאד חולני והם פוחדים להכניס אותנו. רצנו ממקום למקום. הדלתות סגורות בפנינו. אני לא כועסת אליהם. מי שלא עובר את זה, לא יכול להבין אותם ואותנו. הפחד המטורף הזה, הרצון לחיות.
מרחוק רואות יונה רץ אלינו בבכי.
הוא שמע יריות והיה בטוח שסופינו בא.
ובכן גם עכשיו קרה נס.
אנחנו חיים.
נשאר עוד נוער במחנה.
אנחנו מתאספים מפעם לפעם אחרי העבודה, מדברים, מתווכחים. מדברים על ספרים שקראנו פעם. (מתי זה היה9
נזכרים בספרים של דיקנס, אדם מיצקיעוויץ (מיצקביץ), סלובצקי. מישהו מצא עיתון ישן. אנחנו ממש בולעים אותו. אנחנו חולמים על חיים טובים יותר אחרי המלחמה. אבל מי יישאר אז? ראינו את אשתו של אוברלייטר. היא נראית לי כמו מעולם אחר: היא בנעליים, בגרבי משי, מטופחת וכה יפה.
קשה להאמין שאנשים אחרים חיים בתנאים אחרים מאיתנו.
אנחנו חולמים:
שמלה מרק
שמלה טובה מרק חם
שמלה יפה מרק טוב
שמלה מרק סמיך
מרק….
מגיעות שמועות שהחזית מתקרבת. המצב טוב. (סיאיז גיט). רק להחזיק מעמד, להיות חזק.
לא תהיינה כבר אקציות!!! זה כואב לי מאד לשמוע… אחרי שכולם הלכו לא תהיינה אקציות? זה אכזרי מאד. ומאוחר מידי.
לוסיה ואנוכי מסתובבות במחנה. לקראתנו באים כמה חיילים הונגריים. אנחנו מנסות לברוח מהם. אחד מהם מתקרב אלינו מהר ושואל בשקט: "אתן יהודיות?"
"מזמן כבר אין יהודים" אני עונה להם, "כולם נהרגו"
חיוורות ומפוחדות מנסות אנחנו לברוח מהם, ופתאום אחד החיילים שואל אותי: "עמך?"
התרגשנו מאד. הם יהודים מחיל העבודה של צבא הונגריה. הם סיפרו לנו שעברו את כל רוסיה ולא ראו כבר יהודים. הם שמחו מאד שמצאו אותנו. התיידדנו איתם. אחד מהם שמו מנו. הוא נתן לי במתנה צעיף חם צבעוני למזכרת.
החיילים היהודים עזבו את המחנה שלנו ונסעו לטלוסטה. אולי לא הכול אבוד? אולי בכל זאת נשאר בחיים? אולי עוד מחכים לי חיים טובים ונורמלים? ומה עם יקירינו שכה רצו לחיות ואינם?
אני יודעת שמאושרת לא אוכל להיות אף פעם. תמיד תישאר בליבי איזו פינה אחת ליקירים שלי שגורלם כה התאכזר אליהם.
ידעתי שתמיד אשמע את קולות, הצווחות והבכי של היקרים לי. הם ילוו אותי תמיד, תמיד.
כבר לא עובדים.
לפני הסוף.
החזית מתקרבת. הגרמנים בורחים. אנחנו מפחדים מההפקר: הגרמנים יעזבו והרוסים עוד לא יגיעו – ובינתיים האוקראינים יחסלו אותנו. (ההיסטוריה חוזרת).
בקר. שקט רועם.
אני יוצאת החוצה ורואה קוזק חוסם לי את הדרך. אני בורחת ממנו והוא אחר. כוחותי אוזלים. אני רצה, הלב דופק, הפחד, הפחד הזה. אני מסתובבת. הוא נעלם. מסתבר שהוא היה שיכור- תוך כדי ריצה נפל לתוך בור שהיה מוכן לאחסון תפוחי אדמה. מרחוק אני רואה את יונה ולוסיה בורחים. רצתי בכול כוחותי אחריהם. ניגש אליהם קוזק אחר, תופס את יונה, זורק על צווארו של יונה חבל ומנסה לחנוק אותו. יונה מצליח להשתחרר מהחבל ובורח ממנו.
"לא אמות, לא אמות" השפתיים רועדות וממלמלות. אני מוכרחה לחיות… לא אמות כי אחיה. מבוהלת עד מוות אני דופקת בדלתו של איכר… האיכר פותח את הדלת, רואה אותי, דוחף אותי החוצה וסוגר את הדלת… אני רועדת, מתחננת לפניו שייתן לי להיכנס, כי עוד מעט יופיע הרוצח.
אין ברירה. עוזבת ומחפשת איזו פינה בחצר. אני רואה מלונה של כלב. הכלב מסתכל אלי עם עיניים טובות ונבונות. הוא לא כועס עלי שפרצתי לתחום שלו. הוא שותק. הוא לא מסגיר אותי!!!
ערב מתקרב.
אני יוצאת מהמחבוא. הכלב מלקק את ידי, הוא מציץ בי כאילו מבין אותי. בזהירות אני פוסעת לכיוון המחנה. בדרך אני רואה בנות תלויות על העצים – חברות שלי שלפני שעה נשמו, חשבו, חלמו על "ישועה" כבר אינן!!! מכרים מוטלים מתים על הכביש. השכנה שלנו לובה, אשתו של נגר מיעגיעלניצה- ללא רוח חיים שוכבת על הבטן, ומסביב דם ועל גופה אבנים גדולות. הם רגמו אותה באבנים עד צאת נשמתה.
נשארתי בחיים.
אסור לנו להישאר במחנה.
אין כבר גרמנים ולפי השמועה האוקראינים מתכוננים לפוגרום. בטלוסטה נשארו עוד יהודים. אנחנו החלטנו לברוח מכאן. בלילה החלטנו לצאת את מחנה ליסובצה.
לילה.
יונה ארגן את יציאת ליסובצה. אנחנו צועדים בדומיה.
בדרך רואים גרמנים, קוזקים, וגם אוקראינים ששיתפו פעולה עם השלטון הגרמני. בורחים מפני הרוסים.. אני יודעת שזה הסוף של הגרמנים ועוזריהם אבל האם גם סופנו? לפנות ערב הגענו למחנה טלוסטה. כאן היו עוד הרבה יהודים וגם גרמנים (הוורמכט). היו עוד. היינו יותר בטוחים.(!!) בטלוסטה קבלו אותנו בחורים מהונגאיה. הם השאירו לנו רימונים ונשק.
הוורמכט עוזב את טלוסטה. למחנה בא גסטפו. הם ציוו עלינו להסתדר בשורה ולפני שנתנו הפקודה לירות בנו- היגיע אוברלייטר פאטי והציל אותנו.
הגרמנים עוזבים. מרוב פחד אני רצה אחריהם. מפחדת מהאוקראינים. מי יודע מתי הרוסים יבואו?
אחד הגרמנים תופס אותי ואומר: "ילדה החברים (הרוסים) באים". אנחנו יודעים את זה, אבל הפחד מהאוקראינים כה גדול שאי אפשר לתאר זאת.. הנה עוד מעט סוף לתלאות- אני חושבת- עוד מעט הרוסים יבואו.
הגרמנים כבר עזבו. אך את הרוסים לא רואים עוד, אנחנו מחכים. פתאום שומעים זמזום של מטוסים מעלינו. אנחנו מרימים את ידינו ומברכים אותם. הנה הרוסים באו להציל אותנו!
פתאום נופלות פצצות עלינו. הכדורים עפים מכל הכיוונים. שוב בורחים. יש לי הרגשה שמטוס אחד טס במיוחד אחרי.
נפלתי מההדף ארצה.
"אני מתה" עוברת מחשבה במוחי. "אבל אני חושבת- זה סימן שאני חיה" מחשבות קופצות במהירות מסחררת. אין לי שליטה עליהם. "בטח השתגעתי". פתאום רואה על ידי איכר אוקראיני ללא רוח חיים. ברחתי. אבדתי את יונה ןלוסיה. אינני יודעת איפה הם. נכנסים למרתף.
דרך החור רואים שיירות של טנקים. האם הם רוסים? לא בטוחים. אנחנו מפחדים כבר לצאת.
יושבים בחושך.
בבקר יוצאים. נודע לנו שבהפצצה נהרגו כ-100 יהודים. איזה מזל!!!. בין ההרוגים חברה שלי, רוז'יה, עם חבר שלה וינקר מזלשציקי. הם כל הזמן היו ביחד, גם במותם היו ביחד.
אנחנו יוצאים אל הכביש: משני הצדדים עומדים כל הניצולים ובבכי ושאגות שמחה מקבלים את החיילים מהצבא האדום. המראה הזה היה בעיני מפחיד. מימי לא ראיתי דבר כזה: אנשים שטופי דמעות עם צרחות איומות מקבלים את משחרריהם.
אני רצה לחייל ובבכי מעורב שמחה מחבקת אותו ומספרת לו איך חיכינו להם.
"אני יהודיה"- אני אומרת לו בגאווה- "לילות חלמנו עליכם". הוא מסתכל אלי שנייה ופולט: "חבל שהגרמנים לא גמרו אתכם"
הנה אכזבה ראשונה וכה כאובה!!!
כולם שמחים.
רצים לבתיהם של הגרמנים מוציאים רהיטים, מזון, מסדרים להם קצת את חייהם הפרטיים. אני מסתכלת על זה בפליאה.
יש לי כבר חופש, אבל אינני יודעת מה לעשות אתו!! החופש בא יותר מידי מאוחר.
אני לבדי.
אני חופשייה, אבל לא מרגישה כלום. לא שמחה, לא רינה- למה?
אני חופשייה. יכולה לטיל ברחוב הראשי בלי מגן דוד על שרוולי. לא יעצרו אותי כבר בגלל יהדותי. אבל עצוב לי. אין בי שמחה. לא ככה תיארתי לי את השחרור.
יונה השיג איזה שהוא שולחן. תפס חדרון קטן. הוא מכניס אליו כל פעם איזה פריט חדש. לוסיה שקטה. היא רוצה לחיות. יש לה אבא. לי אין אף אחד. יונה מרגיע אותי כפי יכולתו.. אינני שומעת. כואב לי הלב שלמרות שבוצ'ה- אשתו איננה – הוא כל כך נלהב מהשחרור- יש לו הרבה תוכניות לעתיד. לי אין רצון לשום דבר. אני מסתובבת בלי רוח חיים. חולמת רק על נקמה.
שבוע עבר.
בלילה שומעים רעש. קולות עמומים. יוצאים החוצה. רואים חיילים רוסיים אורזים את מיטלטליהם ומתכוונים לעזוב. הם מבוהלים, עצבניים. אנחנו שואלים אותם מה קורה כאן? הם מספרים לנו שעוד מעט מגיעים גרמנים בחזרה…"תברחו מהר"- הם אומרים לנו. השארנו את כל "הרכוש" וברחנו אתם.
הבריחה שלנו:
שיירות, שיירות מבוגרים, ילדים, זקנים, צועדים בדומיה. אמהות משאירות ילדיהן החולים בשולי הכביש. מכרים בלי כוח נשארים. אנחנו משאירים את גופותיהם והולכים הלאה. למי שיש כוח- ממשיך הלאה. כל פעם מישהו אחר נשאר באפיסת כוחות. צועדים הלאה, לברוח, להיות יותר קרוב לגבול הרוסי. אנחנו רצים אחרי החיילים. הם נוסעים על טנקים, בעגלות, רוכבים על סוסים. כולם בורחים מהמפלצת מהגרמנים… הרגליים כואבות בלי נעליים. קר גשם. רכב של רוסים עוצר על ידינו. הנהג מציע לכמנ מאיתנו טרמפ. לוסיה יונה ואני עולים על הרכב.. עוברים את העיר הוסייאטין, קופוצינצה. יורדים מהרכב והולכים הלאה. אחרי יומיים מגיעים לעיר קטנה השוכנת על הגבול הרוסי – פודולווציסק.
1944
המלחמה עוד משתוללת.
אצלנו כבר שקט.
אנחנו התמקמנו בפודוולוצ'סק.
משפחה אחת הכניסה אותנו לביתה.
משפחה צעירה ועמם ילדה יתומה שאמצו אותה משפחת שוורץ מטרנופול.
יונה רוצה להתגייס לצבא האדום.
לי לא אכפת שיתגייס, אני אדישה.
אנחנו רעבים. אין אוכל. אין שמחה. חיים בלי מטרה.
לוסיה איתי. אין לנו מה ללבוש.
החלטתי לנסוע לאולשקובצה, כפר הולדתי ולבקש מהשכנים שלנו לשעבר להחזיר לנו כמה דברים שהשארנו אצלם.
אני באולשקובצה.
הגויים נדהמו שראו אותי. פניהם הביעו אכזבה שנשארתי בחיים. הם לא רוצים לדבר איתי.
הלכתי לשכן הנובסקי שיחזיר לי את המפה של אמא. המפה הזו הייתה מקטיפה שאמא ז"ל רקמה אותה בהיותה עוד רווקה. רציתי אותה למזכרת. הם לא נתנו לי כלום. "היא נעלמה" הם אמרו. חבל מאד. המפה הזו הייתה מקסימה,
והחשוב ביותר שאמא עשתה אותה. הלכתי לעוד כמה שכנים. החזירו לי כמה דברים. חליפה של אברהם וכמה שמלות שהיו שייכות לז'ניה ז"ל.
אני נכנסת לבית שלנו. מהבית שהיה גדול נשאר רק מטבח וחדר שינה אחד. היתר האוקראינים פירקו.
בית שהיה תמיד מלא צחוק, כעת דומם, מיותם.
נכנסת פנימה, מכל הפינות מסתכלות אלי עיניים של אמא, של אבא, צחוק של אלברט. הכל מת. הכל עבר.
הדירת החדשה מתנצלת. היא לא אשמה. העירייה נתנה לה לגור פה.
ערב מתקרב.
אני לא זזה מהבית. אין לי ברירה.
אני נשארת ללון בבית שלי.
לא יכולה לישון. מכל הצדדים שומעת קולות עמומים של יקירי.
בבוקר אני ניגשת לעירייה. לא נעים להם שם לראות אותי. אותם פרצופים הרצחניים עובדים גם כעת כאן.
שואלת על מכתב שאולי היגיע ממרקוס. אין. אני נותנת להם את כתובתי על מנת שאם יגיע מרקוס או משהו אחר, מכתב- שישלחו אלי. הם מבטיחים. לא מסתכלים לי בעיניים.
עוזבת את כפר מולדתי. שיהיה מקולל לעולם!
חוזרת לפודוולוצ'יסק.
עומדת על הכביש ומחכה לטרמפ. לא נעים להרים יד. אני מחכה שמישהו יעצור. לפתע נעצר רכב צבאי והנהג מזמין אותי להצטרף לצ'ורטקוב. אחד החיילים יוצא מהקבינה ונותן לי מקום במקומו.
אני מחזיקה את החבילה שלי ביד. הם לוקחים את החבילה עם הבגדים ושמים אותה למעלה. אנחנו מגיעים עד למחסום שלפני צ'ורטקוב. ביקורת של הצבא עוצרת אותנו. מבקשים תעודות. לי אין שום תעודה. לוקחים אותי למשרד שלהם.
הנהג של הרכב מבטיח לי שיחכה לי. אני רוצה מאד לקחת את החבילה שלי איתי, אבל מתבישת.
לא רוצה להעליב אותם, לא רוצה שיחשבו שאין לי אמון בהם.
נכנסת למשרד. מבצעים חקירה. אני מסבירה להם שלא הספקתי להוציא תעודה. הייתי שלוש שנים
במחנה עבודה. בעזרת קצין יהודי קבלתי תעודה זמנית ומשחררים אותי.
אני מחפשת את הרכב עם שני החיילים שאמורים היו לחכות לי.
הם נעלמו עם חבילת הבגדים שלי. פרצתי בבכי.
חזרתי בדרך לא דרך לפודוולוצ'יסק בלי שום דבר.
לא מוצאת את לוסיה וגם לא את יונה. הבית ריק. המשפחה עם הילדה נעלמה.
סופר לי שהייתה כאן התקפה אווירית נוראה. הרבה אנשים נהרגו. הרבה התפזרו.
הפחד שאולי לוסיה נהרגה. אני רועדת. ריבונו של עולם! שוב פעם פחד?
מצאתי את לוסיה ואת יונה בכפר קצ'נובקה. יונה עובד בבית חולים שהשלטון הסובייטי הקים אחרי ההפצצות, בארמון שפעם היה שיך לפריץ פולני.
אנחנו שוב בפודוולוצ'יסק.
עברתי בחינה וקיבלו אותי לעבודה בקופת-חולים. בתור עוזרת למנהל חשבונות. איתי עובדת פולניה אחת לוסיה פודגורסקה. היא משתדלת להרגיע אותי ולהנעים לי את חיי. בערבים אני לומדת… הרגשה קצת נסבלת.
עובדים גם רופאים יהודים ניצולי מחנות.
החיים נמשכים.
מציקים לי הכינים שאיני יכולה להפטר מהם. הגוף מגרד, העצבים מתוחים. מתביישת לגשת לרופא. הם מכירים אותי. בסוף, בלית-ברירה ניגשת לרופא ומבקשת עזרה. הכינים לא עוזבים אותי, אני מתרחצת, מחליפה בגדים, משתדלת להיות נקייה- שום דבר לא עוזר. הכינים מסרבות להרפות ממני. עקשנים כאלו. אני סובלת מהם כבר ארבע שנים. הרופא בודק אותי ושותק. "סבלנות" הוא אומר "את עוד חלשה, ברגע שתשמיני, תהיי חזקה, תתגברי עליהם." ארורים הכינים האלה. איזה אויבים איומים הכינים האלו!!!
מהגרמנים התפטרתי … מתי אתפטר מהם???
החיים חוזרים למסלול רגיל. לפעמים אני מרגישה אשמה שדווקא אני נשארתי בחיים. למה אני?
לוסיה עצובה. אין לי כוח להיות אמא בשבילה. גם לי חסרה אמא. גם לי עצוב.
פגשתי בשוטר יהודי שגרר את היהודייה ושתי בנותיה הקטנות למשטרה האוקראינית. (לא יודעת את שמו, כי הוא מזלשציקי) הבטחתי לנקום בו. ספרו לי שבינתיים הוא נשא אישה. נכנסתי לביתו- רואה את אשתו ההרה. הבחורה המסכנה ילידת טלוסטה שהייתה לפני המלחמה עוזרת בית עלובה, בשולי החברה. היא בוכה ומבקשת ממני לא לעורר יותר את העניינים הכאובים האלו. היא רוצה לשכוח. "עד שהצלחתי להתחתן"- היא לוחשת. ברחתי משמה.
אולי קודם לנקום באוקראינים?
מתקשרת ל- N.K.W.D מספרת להם הכול במפורט. נותנת להם רשימה של אוקראינים שהשתתפו בהרג, ששיתפו פעולה עם הגרמנים.- (כעת הם משתפים פעולה עם הרוסים). הם שלחו אותי הלוך וחזור. בסוף בקשו ממני קודם כול לתת שמות של יהודים ששיתפו פעולה עם הגרמנים (אבל סירבתי).
מי שלא היה שם לא יכול להבין את העולם המטורף של אז.
מה- N.K.W.D הזמינו אותי לצ'ורטקוב. באתי אליהם. בפיהם בקשה אלי: לרגל אחרי חברות פולניות שעובדות איתי. חזרתי הביתה. הצלחתי להתחמק מהם.
נסעתי לצ'ורטקוב.
התקשרתי עם קצין העיר. שמעתי שהשלטון הסובייטי שולח לאולשקובצה ועדה לבדוק את פשעי הגרמנים והאוקראינים משתפי הפעולה עם הגרמנים. יש להם תוכנית להוציא את המתים מהקבר המשותף. ביקשתי מקצין העיר שייתן לי לנסוע אתם.
זאת הזדמנות אחרונה ויחידה שלי לראות עוד את גופות הקרובים ויקרים…
כעבור כמה שבועות קיבלתי הזמנה מקצין העיר להצטרף אליהם לאולשקובצה.
נסעתי אתם. אולי אולי אני אזהה אותם. אולי אראה את אלברט במעיל כחול כהה, את אמא בחלוק חום…
"אוי אלי, תן לי כוח" אני מתפללת.
הגענו לאולשקובצה. הכפר נראה כמו בית קברות אחד גדול. בתי יהודים מוזנחים, גינות יבשות, אין חיים, הכול מת.
אולשקובצה כמעט עיר- רחוב ראשי, עם בתים מודרניים, גגות רעפים, גינות, הכול שקק חיים. וכעת?
אולשקובצה עיירה יפיפיה שוכנת למטה, ומסביב הרים ויערות- באמצע העיירה נהר יפה, נהדר, עם מים טהורים. סרט.
מתקרבים לקבר המשותף:
פועלים מתחילים לחפור.
מוציאים גוף אחרי גוף.
הראש מסתובב לי. עיניים צורבות. הגוף רועד מפחד ומהתרגשות. אני מסתכלת על הגופות האלו שפעם חיו, חלמו, עבדו וצחקו.
אני רואה גופות בלי צורה. כולם ללא בגדים. רגלים, ידים בלי צורה. אין זכר ליקרים.
הוציאו כבר ערימה שלמה.
העיניים יוצאות לי כמעט מחוריהם.
לא מכירה אותם!!
אנשי הועדה רושמים בדוחות, מתוכחים. נותנים פקודה להחזיר את הגופות לבור…
אי אפשר להביע את הכאב והסבל.
חוזרים לצ'ורטקוב.
יונה חוזר לאולשקובצה ומשתדל אצל העיריה שיעשו גדר מסביב לקבר המשותף. יונה הביא לי שקית עם אדמה מהקבר המשותף.
עוברים ימים, חודשים…
אני חיה. יש לי דרישות: אני רוצה להתלבש יפה, רוצה לבלות.
לומדת ועובדת. כמו כולם.
אבל אינני כמו כולם. אני תמיד רואה את היקרים שלי נגד עיני. אינני מצליחה להירדם בלילות, אני צועקת מתוך שינה, בוכה וחולמת חלומות זוועה.
בוכה וצוחקת.
אלוהים אדירים! מתי זה יפסק?
מצד שני אסור לי לשכוח! אני מוכרחה לחיות עם זה!
אין לי קשר עם אחיותי מארץ ישראל.
אני חושבת עליהן. כל כך רוצה להיות אתן! יש להן בטח כבר משפחה, בעל, ילדים.
רוב החברות שלי מקבלות משם מכתבים. מעודדים אותן… הרגשה טובה. זה עוזר להן להמשיך.
היום נכנס למשרד של קופת חולים גבר צעיר ואומר לי שהוא שמע שבמשרד עובדת יהודיה צעירה והוא מעוניין לשוחח אתה.
"אין יהודיה חוץ ממני" אני עונה לו.
הוא התרגש מאד. הוא סיפר לי שהוא חזר מרוסיה והוא מעוניין לדעת את מה שעבר עלי תחת השלטון הגרמני. סיפרתי לו הכול. סיפרתי לו גם שאני בודדה למרות שבארץ ישראל יש לי שתי אחיות, אבל אין לי קשר איתן.הוא לקח ממני את הכתובות (הלא מדויקות) והבטיח לעזור לי. כתבתי גם מכתב מפורט אליהן.
כעבור כמה שבועות קיבלתי מברק מארץ ישראל שאחיותי קיבלו את מכתבי ובקרוב אקבל תשובה מהן.
אני מאושרת! יש לי תקווה, הרגשה נפלאה. ציפיתי למשהו. קיוויתי וחלמתי.
חייתי בחלום. תיארתי לי את אחיותי עם משפחתן וזרם של שמחה פרץ: "אינני עוד בודדה!! אני שייכת למישהו. מישהו יחשוב עלי, הקץ לבדידות, למרה השחורה!
חיכיתי למכתב.
כעבור תשעה חודשים קיבלתי שישה מכתבים בבת אחת.
החיים נמשכים וגם המאבק נמשך.
קיבלתי חבילה מליזה. סוודר אדום חם, חולצות, נעליים וסבון ריחני. דואגים לי!!
עברנו לגור בתוך בית חולים. יונה עובד בתור מנהל המשק. לוסיה לומדת, תלמידה מצטיינת. אני עובדת ביום ובערב לומדת, משלימה בגרות. כשאני חוזרת מהעבודה לוסיה כבר נמצאת בבית . הבית קר, אין טיפת חמימות. אין אוכל בבית. אינני יודעת וגם אינני רוצה לבשל. אוכלים במסעדה.
בחג מהפכת אוקטובר לוסיה משתתפת בהצגה. מסתגלים לחיים.
מבית החולים רוצים לשלוח אותי לצ'ורטקוב לקורס אחיות. למרות שאינני עוזרת הרבה ללוסיה, אינני יכולה לעזוב אותה. היא האחות הקטנה שלי. בבית ריב. אנחנו רבות הרבה, אבל כשיונה מתערב- אנחנו שתינו נגדו.
יונה טוב אלי. הוא דואג לי.
בזמן האחרון הרגשתי שיש לו תוכניות אחרות לגבי. הוא היציע לי נישואים. אני המומה. מפוחדת. הוא כבר שכח את בוצ'ה? הרי הוא יכול להיות בשקט אבא שלי!!
הוא סיפר לי שבוצ'ה לפני מותה ביקשה ממנו שידאג לי. איזו חוצפה! לדאוג זה לא להתחתן!
אני כולי רועדת. כואב לי הראש. האם בגלל זה יונה כה טוב אלי?
לברוח, לברוח! אבל מה עם לוסיה?
לפי ההסכם שנחתם בין דר. זומרשטיין והשלטון הסובייטי יכולים אנחנו לחזור לפולין. כל מי שהיה לפני המלחמה אזרח פולני יכול לעזוב את רוסיה.
הרבה יהודים וגם פולנים נוהרים לפולין. לא רוצים להישאר בגן עדן רוסי.
שוב נודדים.
מגיעים לעיר ביטום. אנחנו גרים עם עוד משפחה. (גלזר) לא טוב לנו. שוב אנחנו זרים כאן. אינני מאמינה שכבר אחרי המלחמה. המלחמה שלנו נמשכת.
אינני רגועה. לוסיה כה שקטה. כל כך נכנעת לגורל שלה. היא מסדרת את הבית, מבשלת, משקה, מסביב חום וביתיות. מאין שואבת הילדה הזו כוח רצון? אני כל כך שונה ממנה!
אני חיה בלי תקווה, בלי הווה ובאיזה עבר רחוק.
החלטנו ללכת לקיבוץ. לוסיה ואני עוזבים את הבית ויונה נשאר. בקיבוץ המון צעירים, לכל אחד מטען כבד, לכל אחד לב שבור. לומדים עברית, שרים שירים עבריים, רוקדים הורה וחולמים…
עולם צעיר עם הרבה תקוות.
אינני יודעת איזה קיבוץ זה. מאיזה מפלגה הוא. לא מעניין אותי. הפטרון שלנו הוא מישה קולודני. מפעם לפעם הוא מבקר בקיבוץ. כשהוא מופיע כאילן בא אלינו אבא.
היום הגיעו אלינו לקיבוץ שני חיילים מהבריגדה. אנחנו בולעים כל מילה שיוצאת מפיהם.
הם מספרים לנו על שדות ירוקים בארץ ישראל, על הנוער החופשי על הילדים ה"צברים" היפים ועליזים.
אני רואה על שרווליהם מגן דוד צהוב.
התרגשתי. העיניים מתמלאות בדמעות. הם נושאים את הסמל הזה בגאווה, אותו סמל שהביא לנו מוות והשפלה.
יש לי רצון עז ללטף את הסמל. עיני מלאות דמעות. אני נרגשת. לפתע בדחף חזק אני מתרוממת מהר, מנשקת את המגן דוד ובורחת. מפחדת שלא יבינו אותי. אבל לא! החיל היהודי הבין אותי טוב מאד. הוא רץ אחרי, עוצר אותי.
אנחנו שותקים שנינו. הוא מסתכל עלי ולא יכול להוציא מילה מפיו. וככה בפעם הראשונה עמדתי מול חייל יהודי חופשי, עונד מגן דוד צהוב, ה"מגן דוד" הזה שכל פעם שרציתי לעבור את הרחוב הורדתי אותו פן יכירו את יהדותי.
עוזבים את הקיבוץ, עוזבים את פולין.
נוסעים בתור יוונים. קיבלנו זהות אחרת.
לכל אחד נותנים שם אחר.
אסור שיודע שאנחנו מפולין… אנחנו משמידים כל סימן שיכול להעיד על עברנו.
נוסעים. לא מדברים בינינו (באיזה שפה לדבר?)
אנחנו מתלבשים לא רגיל, מוזר.
עוברים את גבול צ'כיה.
לילה, חושך. הכלבים כמו תמיד נובחים ואנחנו רועדים מפחד.
חיילים צ'כים עושים חיפוש בחבילות שלנו ונותנים לנו לעבור. למי שיש תכשיטים או דברי ערך אחרים- לוקחים אותם החיילים.
מכניסים אותנו למחנה ע"י פראג.
אתנו המון צעירים ולא כל כך צעירים ולכולם מטרה אחת- ארץ ישראל.
גרים במחנה ענקי. זאת אחוזה שהייתה שייכת פעם לאיש גסטפו.
יום יפה, שמש.
נוסעים החשמלית לטיל בפראג.
אסור לנו לדבר בינינו, לא בפולנית ולא יידיש, הרי אנחנו יוונים.
מי שיכול לפטפט עברית – רווח לו.
שמנו לב שקצין צ'כי אחד מביט עלינו כל הדרך. לא מרגישה בנוח.
מוכרחים לדבר בינינו. אנחנו צריכים לעשות רושם עליז, שובבי, צעיר.
אבל איך לעשות? הרי אסור לנו לדבר בשפת האם שלנו!
אנחנו מתחילים למלמל בינינו כמה מילים בעברית. זאת שפה לא מוכרת, ובעיני זר תחשב שפה זאת יונית..
אנחנו מחפשים מילים בעברית: "מודה אני לפניך" "שמע ישראל" "חד-גדיא", מחפשים מילים, מחפשים מילים, אבל כמו להכעיס לא מוצאים. כל המילים בעברית כאילו פרחו. אנחנו מבולבלים… "יתגדל ויתקדש" אני ממלמלת.
מבולבלים.
"שלום רב לך ציפורה נחמדת" אני מדקלמת.
"וידבר ה' אל משה לאמור" – מישהו מצטט.
מהר יורדים מהחשמלית. הקצין יורד גם כן. "אל תפחדו" – הוא לוחש. – "גם אני יהודי"
רווח לנו. הוא מזמין אותנו למסעדה הקרובה לשתות מיץ.
סוף טוב הכול טוב.
זזים הלאה.
מגיעים לגרמניה למחנה פונק-קסרנה ע"י מינכן. בפתח המחנה מקבלים אותנו חיילים אמריקאים בחבילות שי. מתרגשים מאד. בפעם הראשונה אנחנו מרגישים איזו חמימות, איזה רגש אנושי. במחנה נמצאים פליטים מכל העולם: הולנדים, בלגים, פולנים וגם אוקראינים.
האחרונים ברחו מרוסים. הרוצחים האלו גם כן נהנים מחסדי U.N.R.R.A שומעים את שפתם בכל פינה… עושים מרד. לא רוצים להיות יחד עם הרוצחים. זה לא עוזר. הם פליטי מלחמה כמונו- האמריקאים מסבירים. אנחנו מסבירים להם מיהם הפליטים, הם עזרו להשמיד אותנו, לפעמים היו עוד יותר גרועים מהגרמנים… לא עוזר.
מעבירים אותנו למחנה לייפהיים.
מגיעים למחנה לייפהיים. אנשי U.N.R.R.A פוקדים עלינו להתפשט. מתיזים עלינו D.D.T . מחריד, משפיל ומפחיד מאד.
מחלקים אותנו לחדרים. אני מקבלת עם לוסיה ועוד ארבע בנות חדר מס' 28. מחלקים לנו שמיכות ומיטות.
סוף סוף נישן במיטות אמיתיות.
מחנה לייפהיים- בעבר מחנה של חיל האוויר הגרמני. החדרים גדולים, מלאים אור.
יש מקלחות אפשר לחיות.
הנוער מתארגן בקיבוצים. באים שליחים מכל המפלגות מארץ ישראל. מבלבלים אותנו.
במחנה עבודה חיינו בלי מפלגות. איפה הייתם אז? רוב הנוער מצטרף לבית"ר. גם אני.
בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום" -זה קרוב ללבנו.
לא מלך כמו כבשים למות על קידוש השם!!!
נכנסים לחדר האוכל.
כל אחד לוקח מגש וניגש לחלון- שמה עומדת בחורה ומחלקת לנו ארוחות. הלב מפסיק לפעום: אוי לנו, הבחורה הזו היא גרמניה!! לא רוצים אוכל מידי הגרמנים! עושים שביתה. זוגות, זוגות, צעירים צועדים מסביב למשרדי אונר"א. אנחנו לא נותנים להם לעבוד. אנחנו לא רוצים לאכול… בסוף , בחסות החיילים האמריקאים יוצאות הגרמניות מהמחנה.
אני רצה לגרמניה אחת ובועטת בה, ואחרי יתר הצעירים בועטים, יורקים עליהן. החיילים האמריקאים מאימים עלינו. אבל התפטרנו מהגרמניות!!
במטבח עובדות כבר יהודיות.
קיבלתי עבודה באונר"א. עובדת בדואר ומנהלת כרטסת של התושבים של המחנה. כל תושב מחנה שיוצא או נכנס למחנה צריך להירשם אצלי. כל פעם באים פליטים חדשים.
ע"י מחסן הבגדים תור גדול. מחלקים בגדים.
רעש, ריב, כולם דוחפים את כולם. עומדים כבר כמה שעות. כבר אין כוח. אין עצבים… סוף סוף היגיע התור שלי.
נכנסת למחסן, מחפשת, ממשמשת, מוצאת כמה סמרטוטים ויוצאת. דברים טובים כבר ממזמן אינם. מתי אוכל לקנות לי לבד בגדים?
עוד יום עבר.
יש מסיבה במחנה.
האולם מקושט בלונים צבעוניים ובפרחים. החברות לחדר מתכוננות. גם אני מתכוננת למסיבה. יש לי שמלה תכלת. מתרגשת. הנשף הראשון שלי! מתרחצים, חופפים את השיער, מודדים את השמלה, הלב דופק בהתרגשות.: אני הולכת לנשף? אני?
אולי אינני צריכה ללכת? אני מתלבטת.
לפני ארבע שנים כל היקרים שלי נרצחו: אבא, אמא, אברהם, ז'ניה, בוצ'ה, ואלברט- ואני הולכת לנשף?
אני חיה, אני צעירה, וכל כך רוצה לחיות וליהנות!!
אני הולכת!!
מסיבה.
אני מרגישה כל כך קלה, כל כך יפה. מזמינים אותי הרבה לרקוד. אני רוקדת, אני מאושרת, כאילו מרחפת באוויר. אני עליזה, טוב לי. המוזיקה הקסומה, האולם המקושט, כל כך הרבה מחזרים. כולם צעירים. חלום יפה!
חוזרים לחדר לפנות בוקר.
הכול עבר… החלום היפה עבר.
נשארה לי ריקנות, חרטה עמוקה ובפה טעם מר.
"גיזה, כבר שכחת?"
הזיכרונות הזיכרונות!
רוב הפליטים במחנה מתעסקים במסחר. המחנה מלא דוכנים עם סחורות. קונים מוכרים. עושים כל מיני עסקים עם גרמנים. בעד חפיסת סיגריות אפשר לקנות אצלם מציאות. הגרמנים "המסכנים" לא ידעו כלום על מחנות ההשמדה, על רצח היהודים.
החיים מתנהלים על מי מנוחות. יש לי הרגשה שהיהודים האלו כבר שכחו "מה עשה להם עמלק". בחורים אחדים נפגשים עם גרמניות, מבלים יחד, אולי הם צודקים?
אולי אני יוצאת דופן?
לייפהיים.
חיים על חשבון אונר"א.
שעמום.
לא ישנה בלילות.
לילה אחד אני חולמת על אלברט, לילה שני על ז'ניה, ככה כל לילה חולמת על מישהו אחר (לפי תור).
לא טוב לי.
אין לי קשר עם אחיותי.
גם עם מרקוס אין לי קשר.
אני לבד עם הזיכרונות האלו!!
בוקר מוקדם. כולנו ישנות.
שומעת איזה רשרוש.
פותחת עיניים ורואה א לפני את מרקוס, אחי היקר. המומה ומופתעת.
מילים ראשונות שפניתי אליו: הוי מרכוס יש לך שעון!!!
החברות שלי לא הבינו אותי. דאגו שמשהו לא בסדר. ובכן, יכול להיות שאינני בסדר.
מרכוס סיפר לי איך הוא היגיע אלינו.
הייתה קבוצה של בחורים שעזבו את רוסיה ובדרך לא דרך הגיעו אלינו. הם הגיעו דרך הרי האלפים, בשלג עמוק ובקור.
היום הגיע אלינו זרובבל מארץ ישראל. בלענו את המילים שלו. כמה הוא יפה, מלא הדר. זקן עוטף את פניו. כולו אומר כבוד/
לילה.
שומעים טרטור של טנקים. רעש. מה זה? שוב גרמנים?
הפעם M.P עושה פשיטה על המחנה שלנו ומחפשים סחורות. אני מבוהלת, מבולבלת.
יש לי חמש סיגריות אמריקניות שקבלתי בעבודה. איפה להסתיר אותן?
חיוורת מפחד מבקשת עצה אצל ידידים מהחדר השני.
התברר שלא אותי הם מחפשים ולא את חברי הקיבוץ.
היגיעה שמועה שיהודי מנוחין יבוא למחנות D.P לתת קונצרטים. אנו שמחים. בטח הוא יעודד אותנו. אני נזכרת בקונצרטים של אחי ואחיותי. נזכרת במוזיקה הנפלאה שכה אהבתי אותה.
כנראה אנחנו שארית הפליטה לא ראויים לשמוע את מנוחין. הוא נותן קונצרט לנוער גרמני באוניברסיטאות שלהם.
17.2.1948
כל כך משעמם במחנה.
נרשמתי לקורס אחיות בשוויץ, מטעם אונר"א. מקבלת הזמנה לוועדה רפואית.
אני נוסעת לשטוטגארט. מאות בנות עומדות בתור: יש מכל הסוגים: יהודיות, גרמניות, פולניות, וגם אוקראיניות…
עומדים בתור.
היגיע תור אני נכנסת. רופאים בודקים אותי. בסוף לא מקבלים אותי. הוועדה הרפואית לא ממליצה עלי לנסוע ללמוד בשוויץ.
מצאו אצלי מום בלב.( stenosis mitralis) מי חשב שהלב שלי בסדר? הרי הוא שבור לאלפי חתיכות.
היום הוצאו תעודות זהות חדשות. לתעודה יש שם מיוחד INDEX . עבדתי כל היום יחד עם יתר הפקידים בחלוקת תעודות. על ידנו עמדו M.P ובדקו בשבע עיניים איך אנחנו מחלקים את התעודות.
בעבר מי שעזב את המחנה העביר את התעודה לידי חברו או לידי הקיבוץ ואלה קבלו על התעודה מזון ודברים אחרים. לתעודות האלה קראו במחנה : נשמות.
לייפהיים 15.5.1948
היום הכריזו על מדינה עצמאית ושמה ישראל.
שמחה וששון במחנה.
ממש משתגעים.
רוקדים הורה בחוץ.
התלבשנו בבגדי שבת. הכול חגיגי.
לבשתי חצאית לבנה וחולצה תכלת.
טוב על הנשמה. אחרי סבל ודמעות וכל כך הרבה דם יש לנו מולדת.
שוב פעם אני בוכה. "למה הם לא זכו?"
"אמא, אבא, בוצ'ה, אברהם, ז'ניה, אלברט וכל 6 מיליונים קרבנות תדעו שבזכותכם קמה מדינת ישראל.
מדמכם, מעצמותיכם קמה התחייה… סוף סוף נהיה עם כמו כל העמים.
15.6.1948
כל כך רוצה קצת אושר. חבל שהוא כל כך רחוק ממני. אינני מרוצה מעצמי.
כנראה שאף פעם לא אהיה מרוצה.
איזו אבן כבדה שוכבת לי על הלב. אני מתכוננת לעזוב את המחנה ולנסוע לישראל.
מושך אותי העולם הבלתי ידוע ויחד עם זה מפחיד מאד להתחיל לנדוד. אין לי כבר כוח.
אנחנו ארבע בנות בחדר. כולנו צעירות, לכולן אותו עבר שחור.
אנחנו לומדות עברית . אני לומדת גם אנגלית.
21.6.48
מחליפים היום כסף גרמני..
לכל אחד מחליפים 60 מרקים, תמורתם מקבלים ארבעים. הסוחרים עצבניים מאד.
יש להם הרבה כסף, איך הם יחליפו אותן? משתדלים להתפטר מהכסף. לי זה לא משנה.
אני החלפתי שישים מרקים. אבל כמו להכעיס בכל כיס מצאתי כמה מרקים.
27.6.48
אנשים עצובים.
אין כסף. הכול בזול, אבל אין במה לקנות.
אין איפה להרוויח. לי מספיק מה שאני מרוויחה במחנה.לקולנוע כבר לא הולכים, כי אין כסף.
29.6.48
קיבלתי פתק מהסוכנות שאני צריכה בתוך 3 ימים לעזוב את מחנה לייפהיים ולנסוע
בלתי לגלית לישראל. לצערי מרכוס צריך לעבור ניתוח ברגל- ואני בלעדיו לא נוסעת.
בסוכנות לא מבינים. הם נתנו פקודה בעבודה לא לתת לי משכורת, לא תלושים, ולא מזון
עד שאחתום שבעוד שלושה ימים אעזוב את המחנה.
אלוהים אדירים! הרי אני חולמת על ישראל, איך הם יכולים לעשות לי דבר כזה?
הרי הם יודעים טוב מאד שהיו לי ניירות מוכנים לנסוע לארצות הברית בתור יתומה
ואני וויתרתי על זה למען ישראל!! אחרי הניתוח אסע יחד עם אחי מרכוס.
לבסוף הבינו את מצבי.
כל יום מוצאים דף שחור עם שמות של אנשים שמסרבים לנסוע לישראל.
לא נותנים לאנשים האלו להיכנס לקולנוע ומעכבים להם את המזון. אבל זה לא עוזר.
בכוח אי אפשר להכריח לנסוע. זה צריך לבוא מהלב.
21.7.48
מרקוס עבר ניתוח
מחכים לתור לנסוע.
המחנה שלנו נסגר.
לא נותנים לצאת ממנו וגם לא לבא. קרה אסון. ילדה קבלה שיתוק ילדים.
פוחדים שזו מחלה מדבקת. עושים דיזינפקציה.
ביום ראשון הקרוב יוצא טרנספורט לישראל. מרקוס עדין חולה. לי אין כבר סבלנות.
אחי לא מתלהב מהנסיעה אבל הוא נוסע בגללי. הלוואי שלא יתחרט על כך.
היום קיבלתי בדואר מכתב ראשון מישראל העצמאית. התרגשות כזו.
הידיים רועדות. על המעטפה המילה ISRAEL
מלחמה בישראל
צבאות ערב נלחמים בקומץ יהודים. אני מתפללת לניצחון שלהם – שלנו.
4.8.48
עוזבים את מחנה לייפהיים. התחנה הראשונה שלנו – מינכן. אחרי מינכן- מחנה הוכלנד.
במחנה הזה מתאספים כולנו ונוסעים יחד לישראל.
מחנה הוכלנד.
חיים כאן כמו בבית הבראה. משעמם. שוב לא נמצא מקום בשבילי. לא רגועה, לא שקטה.
יש כאן הרבה נוער, היכרויות, חיזורים, הכול חוזר על עצמו.
באה קבוצה של נוער מגרמניה. אך, כמה שהם אחרים מאיתנו. מלובשים היטב,
רעשניים, צוחקים, והכי גרוע מדברים בשפת המרצחים. הם מסתכלים עלינו בעליונות כזו!
סוף סוף אנחנו ost juden אולי הם לא אשמים, אולי רגש הנחיתות שלנו אשם?
16.8.48
קיבלתי הזמנה מהסוכנות לוועדה רפואית במינכן.
מעכבים את נסיעתי. לא מרשים לי לנסוע. שוב פעם בגלל מום בלב.
"בישראל מתנהלים קרבות, יש מלחמה, ולעת עתה אין מקום בשבילך"- הם פוסקים.
הוחלט ששולחים אותי בטרנספורט הבא. כעת אני צריכה לנוח הרבה ולהירגע.
18.8.48
כמעט כל המכרים שלי עזבו את הוכברג.
אני נחה הרבה, קוראת ספרים. חושבת. מטילת עם כלב חמוד. נתתי לו שם "בווין".
אני מקווה שהכלב הזה לא כועס על השם הזה? מרקוס נוסע איתי… יש לי ייסורי מצפון.
הוא לא רוצה לנסוע. רק בגללי הוא הסכים. הוא מספיק סבל.
הוא היה בצבא אדום במחנה עבודה. די! הוא רוצה לחיות בשקט בלי מלחמות.
אולי נצטרך עוד פעם להתחיל לחדש: סבל, בדידות, ודם? אינני שקטה.
23.8.48
היום חילקו אותנו לקבוצות. כל קבוצה 25 איש.
מחר בשעה 11 בבוקר יוצאים לצרפת. תחנה ראשונה בדרך לישראל.
24.8.48
קמנו בשעה 5 בבוקר. אורזים את הדברים. הלב דופק מהתרגשות.
היום עוזבים את גרמניה.
בשעה 4 אחרי הצהריים הופיעו אוטובוסים. אנחנו זזים. בערב הגענו לאולם. (ULM)
גשם נורא. שמעתי שגשם מסמל ברכה, אולי! באולם חיכו לנו אוטובוסים אחרים.
בשעה 12 בלילה נוסעים הלאה.
נוסעים בדממה. כל אחד עם מחשבותיו שלו. חושך. שומעים רק שקשוק גלגלי האוטובוסים.
רואים אורות של ישובים. מספרים לנו שבחורים מישראל מארגון "הבריחה" ארגנו את ה"אקסודוס" שלנו. איזה ארגון נפלא. כמה אנחנו גאים בהם! בכל תחנה חיכו לנו הבחורים הנפלאים האלה עם תה חם בתוספת חיוך של עידוד על פניהם. מגיעים לגבול צרפת. הלב כמו תמיד דופק. עכשיו נפסיק להיות "שארית הפליטה" (המילה הזאת שנואה עלי). באים חיילים צרפתיים, בודקים את מזוודותינו, עוברים את הגבול. בשולי הדרך עומדים בחורים מ"הבריחה" ומחלקים לנו בירה. עיניים מתמלאות דמעות תודה. נוסעים הלאה. מגיעים לתחנת הרכבת. שוב פעם מחכים עם מים חמים.
הכול מאורגן להפליא.
כל כך דואגים לנו. דבר חדש בשבילינו. נכנסים לרכבת. מסתכלת דרך החלון.
לנגד עיני עוברים כפרים, שדות ויערות.
מחשבות עוברות במוחי: כעת אנחנו בארץ של אמיל זולא, הסופר, הלוחם בעד הצדק.
אני נזכרת במשפט דרייפוס. הרי אנחנו עברנו יותר סבל ממנו. לא רק איש אחד סבל.
הרי עם שלם סבל והושמד, ולמה לא שמענו אפילו קול אחד חלוש של צדיק אחד?
לא נמצא אף אמיל זולא, אחד שיוקיע את הפשע הנורא הזה!
נזכרתי במהפכה של צרפת, על הסופרים והמשוררים שלהם שאת סיפוריהם בלעתי בזמנים הטובים ההם.
צרפת של חופש ושל אור. ממשיכה להסתכל החוצה: בתים עם גגות רעפים אדומים, עם גינות מסביב, שלווה פסטורלית. הלב מתכווץ מכאב. הבתים האלו כה דומים לבתים באולשקובצה.
שלום בית שלי! בית עם פרחים ריחניים, בית מלא צחוק ומוסיקה: שלום לך ילדות מאושרת! איפה נעלמת?
הכול עבר כל כך מהר.
נוסעים ונוסעים.
בשעה שתיים בצהריים מגיעים למרסל. הביאו אותנו למחנה אימונים. מבנים עגולים מבטון. חילקו אותנו לקבוצות. קיבלנו מיטות, שמיכות ומזרונים. היינו 15 איש בקבוצה. בשעה שש בבוקר השכמה. מפקד אימונים ושוב פעם מפקד. משמעת.
7.9.48
יוצאים לישראל. בעוד שעה עוזבים. הדברים שלנו כבר נמצאים על האוניה פן יוקר.
היום יום אחרון באירופה. כנגד רצוני, אני נזכרת בימים שעברו, מתגעגעת לזמן שהיה ואיננו עוד.
הנה נגמרה תקופה אחת בחיי.
שעה שבע וחצי בבוקר.
יושבת על יד הבית שלי. במוחי עוברות כל מיני מחשבות, זיכרונות. הכול עובר כמו סרט נע.
לפני עיני קופצות כל מיני תמונות מילדותי:
אני נזכרת יום שישי בבית.
איזה קסם, איזו אווירה מיוחדת.
הבית נקי, מפה לבנה פרוסה על השולחן, פמוטים נוצצים מכסף עם נרות דלוקים.
אמא בצעיף (תחרה) מברכת על הנרות ואנחנו הילדות , לאחר אמבטיה עם צמות רטובות, והבנים בחולצות לבנות ובארשת חג על פנינו, עומדים על יד הורינו וביראת כבוד מביטים על הנרות הללו…
אני זוכרת את ערבי הקיץ- אחותי בוצ'ה ואחי אברהם מנגנים בכינור.
רוח קלה מניעה את הוילונות. בחוץ שקט, כאילו כל העולם מאזין למוסיקה הנפלאה הזו.
הצלילים היפים של הכינורות מתפזרים בכל העיירה.
אמא ואבא יושבים ושומעים בנחת ומביטים בגאווה על ילדיהם.
אנחנו הילדים בולעים כל צליל וצליל.
עד היום אני שומעת את המנגינות האלו.
הנה עומדים לפני:אמא, אלברט כאילו מאשימים אותי שאני עוזבת אותם…
הכול כל כך רחוק וכל כך רחוק עד כאב.
הדמעות זולגות מעיני. אני כועסת על עצמי: "שוב דמעות גיזה?"
סוף סוף בשעה 11 בערב יוצאים לנמל. אלפי אורות, אניות, יופי מדהים.
זה לא חלום! אנחנו מפליגים לישראל. בשקט אני ממלמלת את מילות התפילה:
"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"…
על האוניה מחכים לנו בחורים מ"הבריחה".
מחלקים אותנו לתאים. שניים בתא אחד. תא צר, אי אפשר לעמוד או לשבת, רק לשכב.
צפיפות נוראה.
חם. אני נחנקת.
לאט לאט מתרגלים לתאים.
נרדמתי. התעוררתי ועליתי על הסיפון. לא רואים כלום רק שמים וים. נהדר.
יושבת עם יתר הצעירים על הסיפון.
ציפורים עפות מעלינו. (בא לי לדקלם שיר של ביאליק: שלום לך ציפורה נחמדת)
אך, כמה טוב. לילות שקטים.
אנשים מקיאים. מרקוס ואני מרגישים טוב.
אני רק צמאה. אין מספיק אוכל, אין מים. אני רעבה. אבל אין דבר!
העיקר – המטרה.
8.9.1948
שוכבת בתא. מחלקים ארוחת צהריים. מעט מאד. שוכבת בתא כותבת את היומן.
קצת מנמנמת, אחר כך עולה על הסיפון. אוויר נהדר, אני מבולבלת.
לפעמים אני מאושרת, אבל יחד עם זה אני מרגישה איזה פחד עוטף אותי.
אני עליזה וגם עצובה. צוחקת עם דמעות. לפעמים אני רוצה שהנסיעה הזאת לעולם לא תגמר:
לנסוע לנסוע בלי מטרה, בלי סוף. לחלום ולשאוף את אוויר הנהדר הזה,
ולפעמים רוצה אני כבר לגמור את הנדודים ולהגיע לחוף מבטחים.
9.9.1948
כבר יומיים בים. הוא שקט. הוא מרגיע אותי. בעוד כמה ימים נראה את חיפה.
מה יחכה לי בישראל? אושר או אכזבה?
אני חולמת.
10.9.48
לילה. הים זועף, רוגז. הוא מעיר אותי. יוצאת אל הסיפון. מסביב בכי והקאות.
מבעד הרמקול מודיעים לנו שאניה צבאית מתקרבת אלינו.
על האוניה שלנו נמצאת אישה הרה.
הים רוגז. מטלטל את האוניה. לא יכולה לכתוב.
רואים כבר מרחוק את האי קרטה והרים שזורים באור של ירח. הנוף נפלא.
מביטה על פלאי הטבע.
אינני יכולה להוריד את עיני מהיופי הנדיר הזה. לפתע באה סופה. כולנו רצנו לתאים.
12.9.48
כבר חמישה ימים בים.
הים משמיע קולות מפחידים.
שוכבת בתא שלי. לא יכולה להירדם. הגב כואב. שוכבת על הבטן. אבל זה לא עוזר.
לא נוח לי. רוצה לכתוב ביומני. לאור הירח אני כותבת. מסביב ישנים.
פעמים מתוך שינה דיבורים מוזרים של שכנה מהתא. יש לי בחילה.
בוקר.
רוצה להתרחץ, אבל אין מים מתוקים. בלית ברירה הרטבתי קצת את עצמי במים מלוחים.
13.9.48
מגיעים לחוף ישראל.
סוף, סוף אחרי מחנות מוות, פחד וים של דמעות הגענו לישראל.
אורזים את החבילות ומחכים.
אני מתפלאת: אינני מרגישה כלום, כאילו נהפכתי לאבן. אין בי שמחה, ולא רגש אחר.
כנראה הדרך למטרה יותר מרגשת מהמטרה עצמה.
אני מסתובבת כמו בחלום.
ממרסל שלחנו מברק לאחיותי.
אני בטוחה שהן מחכות לנו בחוף.
חיפה.
החלום היפה והגדול כעת מציאות.
לקראתנו באה סירת מנוע. כאילו לפי סימן כולנו כאיש אחד שרים את התקווה.
התעוררתי מהאדישות שלי-
המנגינה של התקווה, והתקווה הפרטית שלי הביאו אותי סוף סוף להתרגשות, לדמעות.
ירדתי לחוף.
לא מחכים לנו. אכזבה גדולה.
בשעה תשע וחצי בערב דרכו רגלי על אדמת ארץ ישראל.
לא מתתי, אני חיה!!!
גיזה גולדשטיין רז.