ביום ד׳ שחלף, בשעה שמונה ושלושים בבוקר, במטוס חברת "אל־על", טיסה מס׳ 612, יצא בדרך לגרמניה ד״ר ישראל שור בן ה־65, לפי מקצועו רופא־רנטגנולוג ומנהל המכון הרנטגנולוגי של קופ״ח בפתח־תקוה, ובמציאות – אדם שהצליח לפרוש מעל כל אירופה רשת שבתוכה נלכדים אותם פושעים נאציים אשר פעם, לפני שמוגדר עשרה שנה, שדדו ורצחו את יהודי צ׳ורטקוב, עיירת מולדתו שבמזרח־ גאליציה.
גם עתה, שעה שעלה על כבש המטוס, החזיק בידו לא רק דרכון כחול שעל שערו מתנוססת מנורה, אלא גם מכתב ארוך המזמינו לבוא ולהעיד במשפטם של ראש הגסטאפו פקמן ועוזרו לענייני היהודים – קורט קאלנר. מכתב זה, החתום על־ידי התובע הכללי של סאארבריקן, נפתח במלים: " ד״ר שור היקר, אלמלא עזרתך לא היינו מצליחים לעולם להשלים את תיק כתב האישום."
ברם, ד"ר שור אינו נראה כלל כשרלוק הולמס או כמפקח מאגרה, גיבור ספריו של ז׳ורז׳ סימסון, ואף לא כקצין ־ משטרה רגיל. עיניו השקועות קמעה, משקיפות על העולם בשלווה ומתינות. תנועותיו איטיות ורכות ואין בהן שמץ של אימון צבאי או משמעת עיוורת. כאשר אני מופיע בדירתו הפרטית שבדרך חיפה 23, הוא מקבל את פניי באי ־ רצון : פרסומת, הוא אומר, אינה אהודה עליו. וכאשר צלם העיתונות מבקש לצלמו על רקע שורת תיקים, אותם תיקים שעליהם אמר לפני רגע; "בכל תיק רובץ פושע״׳ — מסרב ד״ר שור בתוקף.
טועים אלה החושבים כי ימצאו בדירתו של ד״ר שור משרד עם מזכירה, מכונת ־ כתיבה, ארונות של תיקים, וכל אותו ציוד חדיש המאפיין מפעלים גדולים. לד״ר שור אין אפילו טלפון. ותיקי החומר ה-מרשיע נעולים בתוך ארון ־ קיר לבן הניצב על המרפסת, אולם אין בכך כדי לשנות את העובדה, שפעולות העיקוב הסתיימו ברובן בהצלחה ושד״ר שור יוצא לגרמניה המערבית כבר בפעם הרביעית במשך השנים האחרונות, כדי להעיד במשפטיהם של פושעים נאציים, שחלקם נתגלו על ידו וחלקם הובאו לפני כס ־ המשפט הודות לחומר המרשיע שאסף נגדם.
כאשר אני שואל מי מממן את פעילותו, הן כרוך הדבר בהוצאות רציניות, הוא מחייך, מצביע על כיסו, והופכו כלפי חוץ: הכיס ריק, ריק לגמרי.
— אני עצמי משלם בעד הכול — הוא אומר.
נו, כן זו האמת היא, שד״ר שור אינו מתרוצץ ברחבי-תבל, אינו דולק אחרי הפושעים ב"מטוסי ־ סילון" או במכוניות ־ מרוץ. למעשה אינו מש כלל מתל אביב, אלא רק כותב מכתבים. על שולחנו נערמים מכתבים. איזו מציאה לאוספי בולים.
שור מנהל חליפת־מכתבים ענפה, מחפש עדים, מחפש קרבנות, מחפש כל אדם המסוגל לומר דבר ־ מה על רדיפת היהודים בעיירתו צ׳ורטקוב. ומוצא אותם.
40 אלף נרצחים
בצ׳ורטקוב וסביבתה נרצחו כ40- אלף יהודים. עד כה נתגלו שבעה נאצים, ארבעה כבר נידונו. נגד אחד מהם. בוטלה החקירה. שניים אחרים עומדים עכשיו לדין בסאארבריקן, — מדווח ד״ר שור, כרואה-חשבון המסכם הפסדים ורווחים במאזן. והוא מוסיף: למעשה, הכול החל כך: נאצי כשם טומאנק, מפקד מחנה צ׳ורטקוב, העיד מטעם ההגנה במשפטם של פושעים נאציים מטארנופול. מיד החלטתי לאסוף חומר נגד אותו איש. מסרתי עדות. טומאנק נאסר. התקיים משפט, דנו אותו ל־15 שנות מאסר. עלי להודות שפסק־הדין זיעזעני: לטומאנק היו מאות יהודים על מצפונו. החלטתי לפעול…
כך פתח ד״ר שור בפעילותו: תוך זמן קצר. הודות ליוזמתו, הוגש ערעור פסק-הדין במשפט טומאנק. ובשנת 1960 יצא ד״ר ישראל שור לגרמניה בראש קבוצה של עדי תביעה. הקבוצה מנתה… 23 איש!
טומאנק נידון למאסר־עולם עם עבודת פרך, הוא מודיע. ולפתע אני מגלה בעיניו הרכות מין ברק מוזר של שביעות רצון.
בשעת חקירה משתמש ד"ר שור במונחים משפטיים, כאילו היה עורך דין ותיק, הוא בקי מאוד בשטח זה, אם כי בעבר לא נפגש עם החוק — אלא רק עם אלה שרמסוהו תחת רגליהם.
לפני שנים מספר, וליתר דיוק ב28 בינואר 1957, מצאתי ב -"הארץ" ידיעה קצרה שמתוכה למדתי כי אדוארד לוציוס. חבר כתת יורים של הס.ס. נידון בגרמגיה לארבע שנות מאסר. שם זה היה מוכר לי היטב מצ׳ורטקוב. ידעתי שעל מצפונו של לוציוס רובצים מעשי־רצח רבים ולא יכולתי להבין כיצד חמק מידי הצדק בפסק- דין כה מתון. התעניינתי בדבר, מספר ד״ר שור.
שבועת שקר
באמצעות חליפות מכתבים גילה איש-שיחי כי בפסק־הדין נומק שלוציוס עדיין קטין היה בעת ביצוע הפשעים. אולם ישראל שור לא הסתפק בזאת. הוא המשיך לגמל חליפת מכתבים עם גרמניה, ולבסוף נודע לו כי הנאשם לא הציג תעודת־לידה, כיוון שנולד באוקראינה ובית־הדין הסתפק בהצהרה בשבועה שמסר הנאשם. על ההאשמות הרבות הכלולות בכתב האישום, נגד לוציוס, נתווספה איפוא עוד אשמה: שבועתך שקר. כי איש שיחי הצליח תוך זמן קצר להשיג את תעודת הלידה האורגינאלית של לוציוס.
ברם. בתי הדין הגרמניים אינם עוסקים בחקירת מסכת הסבל של היהדות, אומר ד״ר שור. הם אינם מסתפקים בהוכחות כלליות כי מישהו הרג. לשם מתן פסק ־ דין חמור יש להביא הוכחות כי הנאשם רצח. התקשרתי עם אדם בשם קסלר. יהודי מצ׳ורטקוב המתגורר עתה בווינה. ידעתי כי אמו של קסלר נרצחה על-ידי לוציוס בפורים 1943. קסלר כתב לי, כי אמנם הוא עצמו לא היה נוכח בשעת הרצח, אד ידוע לו כי בבניין הגסטאפו נמצא אותה שעה עד יהודי אחר, פלוני בשם ב. קרמר. חיפשתי את קרמר זה בכל העולם, עד שלבסוף מצאתיו חולה ״אנוש" בבית החולים הדסה בתל-אביב. קרמר מסד עדות והתיק מספר אור/58/8, תיקו של לוציוס, נפתח מחדש.
ד״ר שור עקשן מאוד במאמציו, ולעולם אינו אומר נואש. ושוב אני חושב לי בלבי כי שום אדם לא חיה חושד בו בכך, כה חביב ונוח מזג נראה האיש. אולם כפי הנראה אינו יכול לגרש מזכרונו מראות מהעבר הלא־רחוק. והרי עבר זה חתר בחלום ובהקיץ, ביום ובלילה, אל כל אחד מאתנו, כל אחד שהיה שם, ונותר בחיים.
ספרו מל פרידריך הגדול
בשעה מאוחרת, בערב שלפני ההמראה. אורז ד״ר שור את מזוודתו.
בדיוק הוא מגיח בתוכה העתק מצולם של "מכתבים על הדת", ספרו של פרידריך הגדול. מה זה? אני שואל בפליאה.
זהו ספר שהשגתי בעמל רב במכון ההיסטורי היהודי בווארשה. ידעתי כי קאלנר, האיש שנגדו אני נוסע להעיד, קיבל פעם, אחרי אחד ממעשי הרצח. את ספרו של פרידריך הגדול עם הקדשה -"לאות הוקרה" מראש האס.אס. והמשטרה בגאליציה, קאצמן. והנה, השגתי את הספר!
כן, כזהו ד״ר שור: קטנוני, אוסף פרס לפרט וחוט לחוט, עד שיהיה לו די כדי לטוות מהם עניבת־חנק לפושע הנאצי הבא. ואם נתקל בו מישהו מכם במקרה. שעה שעבר באולם ההמתנה של נמל התעופה בלוד והחזיק בידו מסגרת־עץ עם זגוגית מנופצת, יידע כי זוהי מסגרת אשנבו של הבונקר שבו הסתתרו, הוא ובני משפחתו, במשך חודשים רבים. עד לשחרור.
אין זה שום מוצג תביעה הוא אומר. פשוט. אני רוצה להראות להם זאת. למען יידעו לפחות איך זה היה.