חיסולה הסופי של יהדות צ'ורטקוב התרחש ב-18 ליוני 1943 בבורות ירי בפאתי שדה התעופה בדרך ליגלניצה..
ב- 18.6.1943 חיסול גטו צ'ורטקוב והכרזת צ'ורטקוב יודן ריין (נקייה מיהודים). את היהודים הובילו במשאיות אל שטחים שהיו מיועדים לפני המלחמה לבניית שדה תעופה על יד יגלניצה ושם נרצחו בבורות ירי. היהודים המעטים שעוד שרדו בגטו עד חיסולו, חיפשו מקומות מסתור אצל הגויים בצ'ורטקוב ובכפרים בסביבה
יוני 1943- נסגר מחנה פאל
ב- 23.6.1943 חיסול של מחנה הכפייה של טומנק ויחד עם היהודים האחרונים שעוד עבדו בו,
ב- 28.8.1943 הרגו את הרופאים והרוקחים שנשארו בחיים, שהאמינו שלא יקרה להם כל רע, היות ועבדו בקופת חולים או בבית החולים לשירותם של הגרמנים.
חיסול יהדות צ'ורטקוב בבורות ירי בדרך ליגלניצה, על יד שדה התעופה. (הבורות נראים בצבע לבן בתוך המלבן המקווקו) צילום אוויר 1944.
דו"ח של הוועדה המיוחדת של המדינה הסובייטית ניצוח ארכיון / קובץ: מקומות / אוקראינה / chortkiv / Commission-report.440621-28 חקירה של פשעים שבוצעו על ידי הפשיסטים הגרמנים onthe השטח של העיר Chortkiv ואזור, במערב אוקראינה, Ukr. SSR.
The special Investigative Commission ordered the opening of the pits and excavation of the bodies.
The following was established: 1. 16 Pits (different sizes) were found on the former airfield, located Westward of the City Chortkiv, near a highway leading to the City Chernovtsi, Ukr. SSR. Pit No. 1 was 3 x 2 x 1.5 meters. It contained 27 bodies. Most were naked, shot in the back of the head. Pit No. 2, 4 x 3 Meters, contained 22 bodies, in a decomposing stage, men and women. Many had their hands tied with telephone cable.Most of the victims were shot in the head. Pit No. 3, 5 x 7 x 2.5 Meters. Most of the -victims wore old, torn clothing, men and women -around 40 bodies, skulls smashed, hands tied in the back. Pit No. 4, 25 bodies. Some wore military-like uniforms. Hands tied in the back. Pit No. 5, 29 bodies, Size 6 x 5 x 1.7 Meters. Pit No. 6, 4 x 5 x 1.5 Meters. Women-19, men-2, children-4. All naked. Decomposing bodies. Pit No. 7, 4 x 3 x 1.75 Meters, 15 bodies, naked, shot in back of the head. Pit No. 8, 5 x 7 x 1.75 Meters, men 9, women 19, children 8, total 36 bodies, shot in back of the head. Pit No. 9, 10 bodies. Pits No. 10, 11, 12, approximately as above. Pits: 13, 14, 15, 16 – not opened.
דוד זוננשיין מספר על הימים האחרונים לפני חיסול מחנה פאל:
"יום אחד, ביולי 1943, היגעתי לשער, כשפקיד המשטרה היהודית אומר לי, שכל היהודים שעבדו במחנה פאל, נלקחו למחנה טומנק. אני נכנסתי למחנה פאל, והסתתרתי בעליית הגג בין הרהיטים. שמעתי את פאל קורא בשמי: "זוננשיין". הקריאה הזו הוציאה אותי ממחבואי והלכתי לגלח את פאל.ידעתי שביגלניצה, עיירה ליד, יש בית חרושת לטבק. נאמר לי: ביום ראשון אתה מתיצב לעבודה ביגלניצה. אני ידעתי שכל היהודים שנלקחו בבוקר לעבודה בבית החרושת ביגלניצה, לא שבו הבייתה. הם נרצחו באותו ערב. אני החלטתי להצטרף למחבוא אצל ידידה, Juliua Zulemba, שאצלה כבר הסתתר בני (ברנרד-בנו) מדצמבר ינואר 1943. אני הסתתרתי אצלם במשך 9 חודשים. ובני הסתתר אצלם סה"כ 16 חודשים".
גרטה הולנדר, שעבדה במחנה טומנק עד חיסולו כותבת ביומנה:
פתחה דלת צדדית של גדר התיל. קרוב ל 100- שוטרים אוקראיניים הקיפו אותנו וכוונו אלינו את רוביהם, מוכנים לירייה.
תומנק: "כולן לשכב על הארץ! מי שמרימה את הראש תיירה!" דרי המחנה הטילו את עצמן לתוך האבק. היה זה מראה העורר רחמים.
תומנק בחר את המעטות שלעת עתה תשארנה בחיים. כמה בעלי מקצוע, צוות המשרד של המחנה, חלק מצוות המטבח. בעיקר אנשים, שהכיר אישית. מבית הדפוס: אפילו לא אחת. ראיתי איך MAX, עומד על ברכיו בקש דבר מאחד השוטרים המוכרים לו. זה בא לתומנק ואמר לו: "PAUL" את היהודי הדפס הזה אתה יכולת לשחרר. תומנק סרב. "אני כבר לא יכול לשלוח אותו לעבודה, ואני עצמי לא צריך אותו!" עכשיו ידעתי, שלנו אין יותר תקווה. כמה מוגי לב היינו אז! 500 נשכבו בפקודת עוזר רוצח אחד לארץ, הניחו ללא התנגדות, שימיינו אותם כמו בהמות, שכבו למשך שעות, מלובשים רק למחצה באבק, וציפו ביאוש אילם למשאית, שבהפסקות של חצי שעה לקחה כל פעם 50 קורבנות למקום ההריגה. איש לא התנגד, רק כמה התחננו על חייהם מאת הרוצחים. בשניים מהאומללים האלה ירה ת. מיד בחצר. האחד שכב על ידי והתענה, עם ירייה בריאתו בודאי עוד כ10- דקות, מחרחר בזועה ומקיא דם. כמעט שלא התרשמתי אז מהמות הזה, מעורר החלחלה, כל כך הייתי המומה מהמתרחש סביבי. זה כנראה קרה גם לחברי האחרים לצרה, ומשום כך איש לא הרים קול. מה גם היה מועיל מול הרובים? ת. חנן כ100- בני אדם. כל היתר רוכזו. הגברים לימין, הנשים לשמאל. התחילו לחפש בבגדים. הספקתי לראות, איך קורעים מבגדו את הסמל שהיה לMAX-, ואיך דחפו אותו מהחצר. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
אחרי הבדיקה, בה לקחו לנו את הכל, הוכרחנו כולנו להתיישב בכיכר שלפני המרחץ. עכשיו התחילה הציפייה למות. כמה מזוויע היה כל זה!. 120 נשים, לרוב צעירות, יצורים יפים, בריאות, מלאות רצון חיים, נדונו למות בידי רוצחים בהמיים, כלאחר יד. מעלינו שמי-יוני כחולים ללא ענן. סנוניות התעופפו בעליזות, וילדים שחקו ללא דאגה ברובע הארי, אבל אנחנו, אנחנו ידענו, שבשבילנו הכל נגמר. מדוע? למה?
כולם שמרו על הופעה; איש לא קונן או בכה. היו עמיתות שהתלוצצו עם המשטרה האוקראינית.אני כבר הייתי פעמיים בבית הסוהר, אבל תמיד השתחררתי מהר. הפעם ידעתי, שאין בשבילי ישועה. בכל זאת היה עלי שקט מוזר, והייתי לגמרי בלי פחד.
בהתחלה לא התכונתי להציל את עצמי, אלא לסרב לעלות למכונית, כדי להיירות במקום, וככה לחסוך מעצמי את מראה הקבר ההמוני, אבל אז נזכרתי בביתי המסכנה שתישאר בדד לגמרי בעולם, ופתאום אחז בי רצון אדיר לחיות. "את מוכרחה להציל את עצמך!" אמרתי לעצמי. "את מוכרחה ואת תצליחי!"
הסתכלתי סביבי בתשומת לב. מול בית המרחץ עמד בית קטן יחיד, שגם הוא היה שייך למחנה, ודלתו הייתה פתוחה. החלטתי להיכנס לבית זה, ויהי מה. ההמשך כבר יתגלגל בעצמו. השוטרים האוקראיניים לא היו מחמירים במיוחד. מותר היה לנו לקום, ולהתהלך קצת. שלש פעמים התקרבתי לדלת הבית, שלוש פעמים גרשו אותי השוטרים בכתות הרובים. השעה כבר הייתה 11.00 לפנה"צ. פעם אחר פעם שמענו את המכונית שהובילה את 300 הגברים, אבל למזלנו לא ראינו את העמסתם. פעם ת. בא אלינו, מחיך שטנית. כנראה הגיע תורנו. נשים אחדות התחילו להתחנן על חייהן. מוחי עבד בקדחתנות, אבל מדויק כמו מנגנון של שעון. עם הופעתו של ת. כל השוטרים נעמדו דום, והצדיעו ביראת כבוד. איש לא שם לב אלי. במהירות הבזק פתחתי את הדלת, שהייתה רק שעונה, וחמקתי לתוך הבית. היה בו רק חדר אחד, ומטבח קטנטן, ובכל מקום עמדו מיטות העץ של המחנה. בראשונה זחלתי לתוך אחת המיטות, אבל מיד ראיתי, שזה לא היה מקום מסתור. לפני החלון, עם גבו אלי, עמד ז'נדרם גרמני ולפניו ת. שלא ראה אותי, למרות שהסתכל הישר לתוך החלון. הסתכלתי סביבי, וראיתי בקיר המטבח חור קטן עגול. תוך שניה סחטתי את עצמי פנימה; היה בפנים חלל קטן וצר. גם מסתור זה לא היה שווה הרבה, כי אפשר היה לראות בברור את החור בקיר. החלל הקטן הגיע עד מתחת לגג, ושם היה סדק קטן וצר. איך הצלחתי לדחוף את עצמי פנימה, למרות שגובהו היה בקושי 2/1 מטר, ומסמרים באורך אצבע קרעו את גבי עד זוב דם, יהיה לי לחידה לנצח. זה לא היה הכל. הצלחתי בעזרת הציפורניים להוציא כ20- לבנים מתחת לגג, ולסתום בהם את הפתח. ברגעים אלה הייתי מאד גמישה. דרושה הייתה גמישות של נחש להסתובב בתוך הסדק ולסדר את הלבנים. אינני יכולה לתאר את השניות האלה. אני רק .יודעת שעבדתי במהירות קדחתנית, ולבי נתן את הקצב עמום, כמו פטיש. סוף סוף גמרתי, ושכבתי ללא ניע, נושמת בכבדות, במסתור באמת נפלא. מיד אחרי זה שמעתי, שמישהו נכנס לבית, וזחל לתוך הבונקר הקטן בקיר. כמה שהבנתי מהלחשים הנרגשים, היו אלה שתי נשים. שכבתי ללא זיע, כמעט ולא העזתי לנשום. לרוע המזל, כאשר יגורתי-בא. השוטרים נכנסו לבית, מצאו את שתי הנערות המסכנות, גררו אותן מתוך המסתור, והכו אותן ללא רחמים. את הרגשתי, כאשר ראיתי, איך בודקים את הבונקר בעזרת פנסים, אינני צריכה לתאר. בקצור, לא מצאו אותי. ניצלתי. עוד שמעתי בברור, איך הוליכו את הנשים האחרות, ואז השתרר שקט מוזר. הכל נגמר. 400 בני אדם נרצחו ללא סיבה ובאכזריות. והאדמה לא פצתה את פיה. גם השמש המשיך לזרוח באדישות. עז פעתה, ובני אדם צחקו בעליזות. ידי התחפרו באבק עלית הגג, וזעם ללא מיצרים טלטל אותי. רציתי לזעוק, אבל לא זעקתי. רציתי לקלל, אבל יצאה לי תפילת הדיה על הצלתי. כמה עלוב בנן האדם, כמה מוג לב וקטן. מדוע קורה הבלתי נתפס, והנקמה כל כך רחוקה?
יצחק שלו, קופץ מהמשאית שהובילה לבורות הירי והוא מספר על יום חיסול הגטו:
"באותו בוקר מוקדם, עדיין חושך מוחלט, יריות, הרבה יריות, נביחות כלבים, הרבה כלבים. צעקות יהודים החוצה- עברו מבית לבית. אנחנו בחוץ. (אימי ואחי הקטן השואל את אימי "מה הולכים לעשות לנו?" והוא בסך הכל בן 5, אני ואחותי הגדולה). מובילים אותנו לעבר משאית, הרבה גופות פזורות בדרך (אנשים שנורו במקום). המשאית התמלאה, אנו מצווים להוריד את ראשנו, 2 שוטרים אוקראינים יושבים מעלינו עם רובים מאיימים, נוסעים. בדרך אימי אומרת לי מספר פעמים את שמה של אחותה שבניו- יורק Gusie Smal- ולספר לה הכל! כנראה שלאימי היה חוש והאמינה ואולי התפללה שאני אשרוד. בדרך כשעברנו ליד הבית בו גדלתי בסיבוב חד זינקתי מהמשאית, שמעתי ירייה או שתיים- ושוב אני חופשי.
נודע לי, אחרי המלחמה, שכעבור מספר שעות, משפחתי הנותרת הוצאה להורג בירייה. היה שם בור גדול שהוכן בעוד מועד, אנשים נצטוו להתפשט על "גשרון" שבאמצע הבור והם נורו ונפלו לתוכו. אני מסתובב סביב לעיר ביער, בבוסתנים בשדות וניזון מפירות וירקות, וכך אני מבלה מספר חודשים בחיק הטבע. מסתבר שזה היה הסוף, האזור מוכרז כ"יודן ריין"- מי שמסגיר יהודי חי או מת מקבל תמורתו 1 ק"ג סוכר. ואני צובר ניסיון בהישרדות כשאני משתין מיד אני מתרחק מהמקום "עושה את צרכי" מכין גומה לפני זה, בסיום מכסה, ומיד מתרחק מרחק רב, שותה רק מהנהר, ליד מקורות מים מוכרים הרבה יהודים נספו ושילמו בחייהם"…