פרק שני: "חנות הנעליים"
אורה שם אור לבית זוננשיין וטננבאום, נולדה בצ'ורטקוב בשנת 1921. בשנת 1936 עלתה לישראל עם משפחתה. ב- 1969 הוציאה לאור את ספרה: "אף אחד, אף אחד לא אוהב" בו היא, משרטטת את אופיים של אנשי העיר, את תכונותיהם ומעשיהם בעין מפוקחת ובלשון חדה, ואינה חוסכת ביקורת מעצמה, מחברותיה, ממוריה ומבני משפחתה. העיר מתוארת כמקום עלוב, מסואב ומלא יאוש. עם יציאת הספר לאור הצ'ורטקובאים ראו בה "בוגדת" המוציאה שם רע לעיר. בפרספקטיבה של זמן ומקום ניתן לראות בספרה של אורה שם-אור נקודת מבט נוספת, אחרת, מיוחדת, לגיטימית ומרתקת. אני אוהבת את הספר וממליצה. (מ.ג.ש.)
"לאבי, לאחר שהתחתן עם אמי, פתחה משפחתו חנות נעליים, בכסף שאמי הביאה בנדוניה. אבא היה הבן הכי צעיר והעשירי למניין עם נטיות של נער-זהר……
כאמור, הייתה לנו חנות נעליים. אבא שלי הבין במסחר כמו שאני מבינה בפיצול האטום. אולם הוא היה בעל דמיון, ביחוד התחיל לפעול אצלו הדמיון כאשר היה מתרחק מהבית ומבעיותיו. פעמיים בשנה היה אורז את המזוודה מעור חזיר, שנראתה קטנה והכילה המון, מזוודה בעלת קווים בלתי רגילים ביופיים – בשביל מזוודה כמובן – והיה עולה על הרכבת שהובילה אותו ללבוב, ורשה, לודז', עד לדנציג הגיע. שם היה זורק את הכבלים של הסוחר הקט, והיה חוזר להיות מה שהיה לפני שנכנע לסביבה והתחתן: נער -זהר. היה מתאחסן במלונות הכי יקרים, היה מזמין ארוחות הכי מפוארות, והיה, בתנועה נונשלנטית, מחכך את הבוהן באמה כדי להזעיק מלצר. יצרני הנעליים בערים הגדולות
אותו על שורה של שטרות עבור סחורות שאיש בצ'ורטקוב לא רצה לקנות, בין משום שהייתה זו סחורה פגומה, בין משום שהנעליים היו מודרניות מידי: אדם שקונה זוג נעליים בצ'ורטקוב לא חיפש יופי או אלגנטיות. הוא חיפש אך ורק איכות.
הסחורה הייתה מתקבלת, אבא היה שוב מתמלא הרגשת חשיבות – הפריקה, הניירות המרשרשים, ריח העור הטרי, כל אלה היו משכרים אותו. המדפים היו מתמלאים, הקופסאות היו מונחות עליהן כאבן שאין לה הופכין: בינתיים היו מגיעים תאריכי פירעון השטרות. לא לפרוע שטר – פירוש הדבר עיקול מידי של הסחורה וקנסות כבדים: או פשיטת רגל: או מאסר. הייתה זו, כמובן, אמא שהייתה מגייסת את הסכומים האגדתיים. ואיך יכלה שלא להתהלך זעופת פנים וקמוצת-שפתיים?
אבל אנחנו אהבנו לשלוח את אבא אל מחוץ לעיירה, כי תמיד היה מביא מתנות יפות ומיוחדות: דובונים מקטיפה: שמלות של בלרינה, שוקולד ממולא, ומעדנים טרופיים – זיתים, שקדים, תאנים. פעם הביא לאימא מתנה- מערכת סירי אלומיניום, שמונה במספר. מהכי קטן עד הכי גדול. סיר אלומיניום לא נראה עד אז בצ'ורטקוב, זה היה חידוש מהפכני. אימא הכניסה את הסירים זה בתוך זה, מגדול עד קטן, ולא השתמשה בהם עד סוף חייה. זה היה צריך להיות עונש בשביל אבא ולשמש לו לקח לא לבזבז כסף.
ההורים לא אהבו לראות אותנו בחנות, אבל כמובן שהיינו מבקרים. הכרנו את הפסיכולוגיה של הגויים האוקראינים, שהיוו את מרבית הלקוחות של כל סוחרי צ'ורטקוב. המסחר עמם היה מבוסס על המשחק בחתול ובעכבר.
לא רק ההתמקחות. היה מובן מאליו שהיו נוקבים במחיר כפול, כדי לרדת לחצי. הדבר היה מלווה השבעות בחיי הילדים, אם הוא, הסוחר, אינו מפסיד. לעיתים קרובות למדי הייתה זו שבועת אמת.
המשחק האמתי התחיל כאשר זוג הנעליים או המגפיים נארז, והאיכר התחיל לחטט אחת אמתחתו, אי שם בסבך השרוכים, הכיסים, הלבנים. הסוחר לא גרע עין מידו המחטטת של האיכר.
לבסוף, הוצאה הממחטה האפורה או האדומה, או הנרתיק המתפורר מזוקן. שטר אחד ויחיד יצא לאור השמש.
"היתר תרשום!"
"מה לרשום? איך אני יכול לתת בהקפה במחיר כזה? ואני בכלל לא מכיר אותך!"
"אתה יכול לשאול עלי, תשאל אצל מוטקה, אני קונה אצלו יובלות."
הערום הזה! מנין ידע שעם מוטקה אין אבי מדבר זה שנים?
"מי עוד מכיר אותך?" אבי יכול היה, כמובן, לשאול אצל מי נהג לרכוש הנעלה עד אשר גילה את החנות שלו – אבל מה בצע? מובן מאליו שהחוב בחנות המתחרה היגיע לממדים כאלה, שהאיכר אינו מעז לעבור את מפתנה. מקרה אבוד… בינתיים, מנפנף האיכר בשטר הבודד, לשטר יש כוח משיכה של מגנט.
"אז אתה ביחסי מסחר עם מוטקה? כמה אתה חייב לו?"
"אף פרוטה, שכה אביא את ילדי לכנסיה ביום ראשון!"
"ומתי תשלם את החוב?"
"בשבוע הראשון אחרי היבול, שכה תעזור לי מאיה הקדושה!"
"אז תנעל אותם לבריאות! תתחדש!"
אמי מזעיפה פנים במשך כל הזמן, היא יודעת שתהיה זו היא, אשר תכתת את רגליה קילומטרים רבים, כדי לדרוש את המגיע, פעם ועוד פעם… האיכר יכניס לבסוף כמה פרוטות על החשבון, אבל באותה הזדמנות יצטייד בזוג מגפיים חדש…
העיקרון של אבא היה: משנכנס לקוח, אין מוציאים אותו מהחנות. לעיתים קרובות קרה שחסר מספר או הדגם הדרוש. במקרה זה היינו אנו, הילדים, משמשים שליחים. אבא היה צועק "רוצי למחסן" עם הדגשה של המילה "מחסן", והביאי מספר ארבעים וארבע בוקס, חרטום שפיץ!", כחץ מקשת הייתי מגיעה לחנות של זלמן, – היחידי שאבא שלי לא החרים, משום מה – והייתי מבקשת בהשאלה את הדרוש. לפעמים היו מצטברות בחנות שלנו יותר נעליים שאולות מאשר פרטיות: זה היה בשנים האחרונות, כאשר המדפים היו מכוסים בעיקר קופסאות ריקות.
כמובן, היה להם צד חיובי, למדפים הריקים, בעזרתם היינו זוכים לכמה רגעי אושר עילאי. כאשר לחנות היו נכנסים פקידי הוצאה לפועל, בעד חובות למס הכנסה, היו מתמקמים מאחורי השולחן הקטן , השולחן של בעל הבית, ומצווים על אבא להוריד את הנעליים.
"תתחיל מהשורה העליונה!" היה פוקד הפקיד הבכיר.
אבא היה עולה ומוריד ערימה של עשר קופסאות, ביד אחת, כמו איזה הרקולס.
עוזר הפקיד היה מתכופף לרשום את מהות הסחורה התפוסה. קופסה אחר קופסה – ריקה. אני הייתי נחנקת מצחוק, מוסתרת מאחורי הפרגוד. איזה סידור!
וכך מדף אחר מדף: הפקיד היה מחליט שיש כאן מעשה תרמית: לאבא נודע בעוד מועד אודות הביקור, והספיק להחביא את הסחורה. אבא היה מוחה, אבל ללט שכנוע: החניף לו שהפקיד חושב אותו לגביר, בעל סחורות רבות… מוטב שיחשוב אותו לרמאי, מאשר לאביון.
אבל חבל לוותר גם על המעט שנשאר בחנות: כאן הייתה אימא נחלצת לפעולת הצלה, כאילו שכל הנעשה סביבה אינו מעניינה, הייתה משעשעת את הפקיד הבכיר בשיחה אינטליגנטית, שעה שעוזרו ערך את הרישום. הייתה מוחצת אותו בפולנית שלה בעלת המבטא המושלם: הייתה שואלת לשלום ילדיו והתקדמותם בלימודים: וכך הייתה מתוודה – כדרך אגב – שלמעשה גם היא מורה: מורה מוסמכת, בעלת ותק של עשר שנים בהוראה. ומה דעתו של הפקיד על היצירה בת-האלמוות של מיצקביץ? כוונתה הייתה כמובן ל"דזיאדי". האם אפשר לעמוד אדיש כנגד דברי הפיוט, איך זה מתחיל… וכאן הייתה הופכת לשחקנית ומדקלמת את החרוזים הנבואיים כאילו היא תלמידה של סטניסלבסקי. לא פעם הסתפק הפקיד במקרים אלה באתראה נוספת בלבד.
עברו שבועיים ואבי התאושש לחלוטין מהאיום של החובות, המשפטים העומדים נגדו, ההוצאות לפועל: היה אורז את מזוודתו היפה, וחוזר במצב רוח מרומם, ומאחוריו ערימת שטרות חתומים על ידו.
הסיפור לקוח מתוך ספרה של אורה שם-אור "אף אחד, אף אחד לא אוהב" בהוצאת ידיעות אחרונות
אם אחד הנוגעים בעניין זכויות היוצרים אינו רואה בעין יפה את הציטוט הנ"ל – אנא הודיעו בצור קשר.