היה לי קשר יום-יומי עם יהודים. הלכתי אתם לבית-ספר ולעיתים קרובות שיחקנו יחד אבל בעיקר הלכנו מכות. לא פעם זרקתי אבנים על הבתים העלובים שלהם, בעיקר בשבתות וחגים יהודים.אף פעם לא ויתרתי למשוך בפאות לבחור יהודי מפונק מתושבי העיר העשירים במקום.
אני גרתי מוקף יהודים. מצד אחד הייתה משפחת וייסמן, מאחורי הגן הייתה משפחת איזנבאום ובנם השמן צשו, שהיה בגילי, ומול הרחוב היה בית של משפחת פיפר, שהייתה להם חנות. לאמא שלי הייתה חברה טרניה גולאומביובסקה, שהייתה חברה טובה שלה. אצלה תמיד גרו אנשים עניים. גר שם שרול, ילד קטן עם נזלת באף ואחיו הגדול- מושקו.
אני מרגיש עד היום את ריח הבצל המתקתק ואת השומן המקולקל וסרחון הלכלוך ששרר בבית שלהם.
אני נזכר בשרול שהיה מביט בי בעיניו הרעבות על הממתקים שהייתי מביא.
ב 1942 במרכז העיר, יצרו לאלפי היהודים גטו שהיה סגור הרמטי. ריכזו שם את כל יהודי צ'ורטקוב והמחוז. הרובע היהודי הזה נמצא במרכז העיר והיה מוקף גדרות תיל. את היציאות לצד הארי, את החלונות והדלתות סגרו במלט. בכניסות והיציאות לשטח הגטו הציבו אנשי מילציה יהודית ואוקראינית.
בתחילה עוד היו היהודים יוצאים מתחומי הגטו ומבקרים אצל הגויים שאתם היו מיודדים והיו מספרים להם על התנאים הקשים והנוראים הסוררים בגטו ועל האכזריות של המיליציה. הם סיפרו שגם בינם לבין עצמם התנהל מאבק הישרדות, היו מקרים של כפייה, החזקים ניצלו את החלשים, העשיר לא הסתכל על העני, נגמרה הסולידריות היהודית. פחד המוות שהשתלט, דיכא כל רגש כבוד וצדק.
לצערי, הדברים האלה היו קיימים גם אצל פולנים. לעיתים קרובות לא רצו לעזור ואפילו לתת פרוסת-לחם. גרשו ילדים יהודיים שעמדו בפתח הבית ובקשו נדבה. טוב שלא היו הרבה כאלה אבל לפעמים המצב דרש סירוב.
אני זוכר איך לבית שלנו, בזמן חיסול הגטו, נכנס יהודי-מכר, שהיה שכן שלנו מרחוב קוליובה והתחנן שנציל את חייו ואנחנו סירבנו. התנאים המקומיים לא אפשרו לנו להסתיר אותו. גרנו בבית ברחוב ראשי מלא תנועה ופתוח לכולם. הייתה לנו משפחה גדולה והדאגה לחיי כולם לא הרשתה להורי לקבל החלטה להסתיר יהודי. האם השכן האומלל הבין את המצב שלנו? הוא השאיר אצלנו פרווה ואף פעם לא בא לבקש בחזרה… הרבה זמן לא יכולתי להשתחרר ממראה הגבר האומלל שהתחנן על חייו. לצערי, המראה היהודי לא נתן לו שום סיכוי להינצל.
בקיץ 1942 הייתה אקציה ראשונה.ראיתי יהודים מובלים ברביעיות לאורך רחוב קוליובה לכיוון תחנת הרכבת ושם חיכו להם קרונות. בשורה הראשונה היו רבנים ואנשים מבוגרים בתלבושות המסורתיות שלהם, עם זקניהם הארוכים ופאותיהם. לעיתים נתמכו בידי צעירים יותר. הם התפללו בקול רם ויללו. המראה היה מזעזע. ראיתי את כולם: את צש'ה איזנבאום עם הוריו, את פיפר, (שהייתה להם חנות) עם הבן שלהם שהיה חבר שלי בבית ספר, ואת וסרמן הזקן. כשהם עברו ליד הבית שלנו הם נפנפו עם הידיים וצעקו. כנראה שהם נפרדו מאתנו. עמדנו בחלונות ולא ידענו מה לעשות, איך להתנהג, פחד מהבריונים לא הרשה לי להתקרב יותר מידי לשכנים ומכירים, למרות שידענו כולנו שהם הולכים אל מותם."