אמיל רוזנצוויג – עדות ניצול שואה מצ'ורטקוב

העדות נמסרה ב 27.3.1947 בפני הוועדה ההיסטורית המחוזית היהודית בקרקוב.
רושם העדות אריה הולנדר או מריה הולנדר (שם הכותב העדות מפי רוזנצוויג אינו ברור)
מוסר העדות ד"ר אמיל רוזנצוויג, נולד בצ'ורטקוב ב- 8.9.1906 מחוז טרנופול. גר בצ'ורטקוב
ברחוב סובייסקי מס' 6 , כעת חי בקרקוב סטרו-ויסלנה 35/10

כשפרצה המלחמה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות נמצאתי בלבוב, לשם באתי להשתתף
בקורס להשתלמות רופאים. ב- 22.6.1941 בשעה 3.30 לפנות בוקר, הקפיץ רעש מחריש אוזניים,
בשל מטוסי המלחמה שעברו מעל, את כל שוכני המלון "ניו-יורק", ממיטותיהם. לאחר דקות ספורות
נמצאנו כולנו ברחוב מבולבלים כי איש לא התמצא במצב. אולם מיד החלה תנועת טנקים ופלוגות
חיילים שפנו מערבה, שהעמידו את האנשים על חומרת האירועים. נודע שהגרמנים התקיפו את
ברית -המועצות והתחיל הקרב שקבע את גורלה של מלחמת העולם השנייה.

 

החלטתי מיד לחזור הביתה, מיהרתי לתחנת הרכבת, אבל לא היה כל סיכוי לאזרח שלא היה בתפקיד צבאי להיכנס אפילו לתחנה. בלית ברירה נשארתי בלבוב וחיכיתי בקוצר רוח להזדמנות ראשונה לצאת לדרך. כבר ביום הראשון פרצה בהלה רבה בקרב האוכלוסייה בגלל ההפצצות הכבדות של מטוסי הקרב הגרמניים. מיד אפסו מצרכי המזון בעיר. על יד חנויות המכולת עמדו תורים ארוכים שעות וימים על מנת להשיג כמות זעומה של לחם ומצרכי מזון.

הסתובבתי בחוצות העיר בצפיה שמא תזדמן לי מכונית היוצאת מזרחה. הדבר עלה בידי רק לאחר שלושה ימים, באקראי. ביקשתי מחסה בשער אחד הבתים בגלל התקפת אוויר של מטוסי קרב והנה פגשתי את ד"ר קרנץ, מנהל בית החולים בצ'ורטקוב שנשאר גם הוא, יחד עם בני משפחתו, בלבוב. ד"ר קרנץ סיפר לי, כי הוא מחכה למכונית המיוחדת ששלחו מבית החולים בעירנו להסיע אותו ואת בני ביתו לצ'ורטקוב.
המכונית עמדה להגיע תוך שעות ספורות, אולם למעשה היגיעה רק לאחר יומיים.

ב- 26.6.1941 יצאנו מלבוב בכביש לזלוצ'וב. בשעתיים הראשונות נסענו ללא תקלות, למרות שהדרכים היו עמוסות רכב רב. לפני זלוצ'וב פגע בנו טנק שהתנגש אתנו והרס את מכוניתנו ואנו הוטלנו פצועים לתעלה שבצדי הכביש. ד"ר קרנץ היה פצוע יותר מכולנו ואנו חבשנו את ידיו וראשו. למרות מצבנו הקשה והעלוב לא נענה אף אחד מהנהגים שעברו על פנינו לעזור לקחת אותנו לדרך. החלטנו להתקדם ברגל לעבר זלוצ'וב. כשהתקרבנו לעיר הזהירו אותנו אנשים שהלכו בכיוון ההפוך, שעלינו לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים כי בקרבת העיר משתוללות כנופיות פרטיזניות של לאומנים אוקראינים היורים בכל אדם ההולך מזרחה. ואמנם צדקו האנשים כי גם אנו הותקפנו קשות ושכבנו עד עלות השחר בתעלה. לבסוף עלה בידינו, בקשיים רבים, להגיע לבית החולים הקרוב ושם חבשו את פצעינו בצורה מניחה את הדעת.
המצב בבית החולים היה קשה. פצועים שכבו בפרוזדורים ומלאו את כל המעברים. משך כל היום והלילה הגיעו פצועים, קרבנות ההפצצות ברכבות ופצועים מהחזית. לא התקבלנו ישר לטיפול. הרופאים היו עסוקים מעל הראש והיינו צריכים לחכות עד בוש עד שיגיע תורנו.

התאוששנו והתחלנו לחפש מכונית שבעליה יסכים להסיע אותנו למחוז חפצנו. ואמנם השגנו מכונית שהובילה אותנו לטרנופול ומשם, לאחר קשיים רבים, הגענו לצ'ורטקוב

הפצע שלי התמלא מוגלה וקבלתי הרעלה. שכבתי במיטה בחום גבוה ובהגיע מחלתי לשיאה ב- ראשון ליולי 1941, נכנסו הגרמנים לצ'ורטקוב, כמעט ללא התנגדות. התושבים האוקראינים קבלו את פניהם בשמחה גלוה, בברכות ובפרחים. עוד באותו יום החלו לבוז את רכוש האזרחים האמידים בהשראת הגרמנים שהיו בעצם שותפים לביזה. שכבתי במיטה בחום גבוה כשקבוצת גרמנים פרצה לביתי ובזזו כל מה שהיה בארונות ולקחו כל מה שרק יכלו לשאת בידיהם, מכל הבא ליד. תוך כדי האנדרלמוסיה פרץ קצין אס אס לבית וציווה עלי לרדת מהמיטה ולעמוד בזרועות מורמות עם הפנים לקיר. את הוויכוח שהתנהל בין החיילים מי ייקח את שעון היד שלי הפסיק הקצין שפסק כי השעון שייך לו. לאחר שנסתלקה קבוצה זו באה במקומה שניה ושלישית בליווי אוקראינים שבזזו ולקחו מה שהשאירו אחריהם לפליטה הראשונים. בקבוצה הזו היה חייל אחד שמנע מחבריו להשמיד את החפצים שלא יכלו לקחת אתם. אחרי שאלה עזבו את הדירה נטפל אלי שאתן לו זריקה להקהות את חושיו כדי שלא יראה בטבח האיום שנערך על ידי חבריו בעיר. סירבתי למלא את מבוקשו מפחד פרובוקציה.
כעבור ימים אחדים היגיעה לצ'ורטקוב פלוגת אס אס לבושה במדים שחורים. זו הייתה "בריגדת המוות" שמתפקידה היה לחסל יהודים. באותו יום החלו לחפור בחצר בית הסוהר ומצאו כביכול גופות של אסירים אוקראינים שהוצאו להורג על ידי השלטונות הסובייטים. הידיעה התפשטה בעיר ובכפרים הסמוכים ומכל העברים החלו לנהור איכרים אוקראינים חמושים באלות, גרזנים, סכינים ועמוסי שקים, להעניש את האשמים ובהזדמנות גם ליהנות מהשוד. מיד התחילו לחטוף יהודים ברחובות ובבתים ורכזו את כולם בחצר בית הסוהר. שם הכריחו אותם לחפור בורות, המיתו את כולם בירייה והטמינו גופות הקדושים והמעונים בו במקום. רק אחרי שהגיע קצין המחוז 0"קרייז-האופטמן") העירה חדלו ההתנפלויות הפראיות. אולם, מיד עם בואו החלה פעולת השמדה שיטתית ומתוכננת של הישוב היהודי בצ'ורטקוב.

בינתיים היגיעו לצ'ורטקוב יחידות צבאיות רבות והן תפסו את הבתים הגדולים והמרווחים. דייריהם הוכרחו לעזוב את מקומות מגוריהם מבלי שידעו לאן ללכת. הם סבלו קשה עד שהסתדרו איכשהו במקומות עזובים או בדירות שכבר גרו בהן משפחות וכולם נצטופפו יחד בתנאים איומים.

הנאצים החליטו לארגן את החיים הציבוריים היהודיים על ידי הקמת ועד מיוחד שינהל את ענייני העיר. הועד הזה נקרא "יודנראט" ולמעשה תפקידו היה למלא את פקודת הנאצים. בראש הועד הזה נבחר בפקודת הגרמנים עורך דין ד"ר קרוה ואתו כיהנו כמה מתושבי המקום היהודיים וכן מהפליטים הווינאים והצ'כוסלובקים שהכירו את הגרמנים מקרוב וידעו איך להסתדר עמהם ולמלא אחר כל פקודותיהם ודרישותיהם.

היודנראט ערך רשימות של יהודים כדי למלא את מכסת האנשים שנדרשו לעבודות שונות ואלה סודרו בקבוצות. פעולה זו נקראה ה"ארבייטס -איינזאץ" (פלוגות עבודה) ובראשו עמד שטייגר. שתפו אתו פעולה עורך הדין פלדמן, בוק ואחרים. אנשי היודנראט נצטוו בחודש נובמבר להכין רשימה של האינטליגנציה. זאת אומרת, עורכי דין, מורים, רוקחים, רופאים וכ"ו. כשבועיים לאחר מכן הוציאו עם עלות השחר בעזרת המיליציה האוקראינית והגסטפו את כל האנשים שהיו ברשימה, פרט לרופאים ולרוקחים, והובילו אותם לבית הסוהר. במקום הזה החזיקו אותם כמה ימים, עינו אותם קשה, היכו אותם באכזריות והרעיבו אותם. שני אנשים, עבנר ופלדמן, היו היחידים ששוחררו וכל השאר הובלו "ליער השחור" (צרניי לס) ושם נורו עד האחרון בהם. עורך הדין קימלמן מצא, לאחר מכן, בעזרת איכרי הסביבה, שני קברי אחים גדולים של קרבנות האינטליגנציה הצ'ורטקובאית, שחוסלה ב"אקציה " האיומה הזאת.

בין ההרוגים מקרב האינטליגנציה היו אנשי "היודנראט" הקודם ואתם ד"ר קרוה. הנאצים הקימו "יודנראט" חדש וזה שיתף אתם פעולה ללא כל התנגדות וגילה נכונות מאין כמוה למלא אחרי דרישותיהם ופקודותיהם. הצטיינו ביניהם מרגוליס ווינטר שארגנו "יודנראטים" גם בעיירות הסביבה. עיקר מרצם התרכז בצבירת כסף ותכשיטים עבור הגרמנים שצמאונם לכסף לא ידע כל גבול ותאבונם לא ידע שובע.

באביב 1942הוקם הגטו בצ'ורטקוב ובו ריכזו נוסף ליהודי העיר גם את אלה שגורשו מהעיירות הסמוכות. באותו זמן גם הוקם מחנה העבודה הראשון בקמיונקה על יד טרנופול. על כל ה"יודנראטים" בערים ובעיירות של הסביבה הוטל תפקיד לספק יהודים לעבודה במחנה הזה. בהתחלה היו רבים שהתנדבו לעבודה מחמת שהאמינו כי על ידי כך יקבלו מזון ויבטיחו איכשהוא את חייהם. אולם לא עברו שבועות מספר ובשורות איוב החלו להגיע ממחנה קמיונקה. משלוש מאות איש שהתנדבו לעבודה נשארו רק ארבעים בחיים. נודע שהמחנה לא שימש כמקום עבודה כי אם מחנה השמדה. מאחר שלא נמצאו יותר "מתנדבים" החלו לחטוף אנשים ברחובות ובבתים ולשלחם לקמיונקה. ה"יודנראט" אמנם ארגן משלוח חבילות מזון ובגדים לעובדי המחנה אולם המצב במחנה עצמו היה נורא. אין פלא, שכל אחד בצ'ורטקוב עשה מאמצים להסתדר בכל עבודה נחוצה או מדומה בעיר כדי לקבל תעודת פועל ולהנצל מלהישלח לקמיונקה.

באותו זמן עבדתי בקופת חולים כרופא. פעם אחת נקראתי לרופא הראשי הד"ר בצ'ינסקי שהודיע לי כי טילפנו אליו באורח דחוף מהגסטפו לשלוח אליהם תכף ומיד רופא, כי אחד מאנשי האס אס חלה. הוא פקד עלי ללכת לגסטפו למרות הסברי שאני כיהודי לא אחזור משם. כשבאתי למקום מצאתי איש גסטאפו ללא הכרה. סביבו עמדו חבריו ובראשם מפקד הגסטפו הילדמן. הלז איים עלי באקדוחו והודיעני שבמקרה והחולה לא יבריא אשלם בחיי. ענדתי על זרועי את ה"מגן דוד" וידעתי שהוא ימלא את איומו.
בדקתי את החולה וקבעתי שהוא הורעל בגז-פחמים. אחרי רבע שעה וכמה זריקות עלה בידי להחזירו להכרתו. משך כל היום עוד נשארתי במשרדי הגסטפו ורק כשירד הלילה הורשיתי לחזור הביתה.

משך כל תקופת האביב וראשית הקיץ נמשכו פעולות החטיפה ללא הרף, אם כי לא בהיקף כה גדול. מידי פעם בפעם נרצחו יהודים ומאות רבות נשלחו למחנה העבודה בקמיונקה. מדברי אנשי הגסטפו הסתבר, כי מתקרבת שעת הפתרון הסופי של קיומנו כיהודים. ואמנם אפשר היה להבחין כי מתכננים פעולות מיוחדות וכולם חיו בחרדה לבאות.

בינתיים הגיעו ידיעות לצ'ורטקוב על "אקציות" המוניות שבוצעו בעיירות הקטנות בסביבה. הפליטים הבודדים שהצליחו להגיע לגטו שלנו סיפרו על רצח המוני בעת ביצוע האקציות. מכיוון שעבדתי כרופא בקופת חולים, היו לי קשרים טובים למדי עם הרבה אוקראינים ואלה הבטיחו לי כי במקרה שתתרחש סכנה יודיעו לי על כך מבעוד זמן. ואמנם, באמצע יולי 1942 נכנס אלי סוחר אוקראיני ומסר לי כי בחצות תתחיל "אקציה גדולה". מיד הודעתי את הדבר לאנשי היודנראט, אולם הם לא האמינו לדברי. אנשי הגסטאפו היו מכינים את תכניות ההשמדה והגירושים בחדרי-חדרים ועל כן לא האמינו שנודע לי שמץ דבר מתוכניות אלה, מאחר שהם לא הבחינו כל סימן או תכונה לפעולה קרובה.

אנחנו הרופאים , גרנו בבית מיוחד שנמצא על קו הגבול בין הגטו והרובע הארי של העיר. (בית סוקלסקי מ.ג.ש. ) הגרמנים הבטיחו לנו, כי הם מחזיקים אותנו בבית מיוחד למען לא יאונה לנו כל רע בשעת האקציות. אנחנו חיכינו בשלווה גמורה לבאות. איש מאיתנו לא ניסה לבקש לעצמו מקום מחסה, אולם אלה מהתושבים היהודים ששמעו על האפשרות של אקציה התחבאו בבונקרים שהכינו להם מראש או התחבאו במקומות מחסה ברובע הארי של העיר.

מחלון משרדי שנמצא ברחוב הראשי אפשר היה לראות את ההכנות לאקציה. בתשע בערב, היגיעה שיירה גדולה של מכוניות משא שהתעכבה ברחוב סובייסקי. התנועה ברחובות הייתה מותרת רק עד השעה שבע ועל כן הייתה תנועת המכוניות בשעה זו חופשית לגמרי. מיד התחילו להתאסף פלוגות הגסטאפו, אנשי השופו, סוהרי בית הכלא והמיליציה האוקראינית. באמצעי ערמה הזעיקו את חברי היודנראט והמשטרה היהודית. כל החיל הרב הזה הסתדר בקבוצות פעולה ולכל אחת סומנו הרחובות והבתים שבהם שומה עליהם לפעול. כל חברי היודנראט ואנשי המשטרה היהודית נצטוו להצטייד בגרזנים או במכשירים כבדים אחרים לפריצת דלתות וחלונות ותריסים מוגפים.