ב־ 1941, בפרוץ מלחמת גרמניה-ברית-המועצות, גוייס בעלי לצבא האדום ואני נשארתי עם שני ילדים: ילדה בת 7 וילד בן שלוש.
נשארנו לגור בעיירה שלנו, צ׳ורטקוב, מערב אוקראינה ועברו עלי כמה שחיטות. ימים אחדים אחרי הכיבוש הגרמני את האזור שלנו, כבר היו הקרבנות הראשונים בעיירתנו. הם ציוו ל-200 יהודים להתאסף במקום מסוים, לעבודה. לאחר שהתאספו, לקחו אותם לבית־ הסוהר.

"סבא שלי נתן שור הגיע בסביבות 1870 לעיר צ'ורטקוב (CHORTKOW) (בזמנו גליציה המזרחית על נהר הסרט (SERET) בתור חייל ששירת במבא האוסטרי. לאחר שחרורו מהשרות הכיר את סבתי איתה, הם התחתנו ובשנת 1890 נולד אבא שלי נחום שבתאי שור. נחום היה בן בכור ואחריו נולדו עוד שני בנים: הרמן והאח הצעיר בר-דב.

לינק לספר: זיכרון פרטי מאת נתן טרגר. 
https://drive.google.com/open?id=1CkD8uPnXakq5Qige4F7_HDT9t9eHt83q

עדות, כפי שנמסרה למראיין מטעם יד ושם: משה ברנדס אוקטובר 1995 . הראיון בוצע בביתו של אברהם בפתח תקוה.
נמצא בארכיון יד ושם סרט מס. 033C/ 3951  עדות מספר: 03/8482
ת. שמי ורטנפלד אברהם. נולדתי בצ'ורטקוב  CZORTKOW ב 2 בנובמבר  1923. אבי היה סוחר. אימי עקרת בית. היו לי עוד אח ושתי אחיות. האזור היה שייך לפולין, מה שנקרא גליציה. למדתי בבית ספר עממי והמשכתי בבית ספר מסחרי.
ש. בני כמה היו האחים שלך?
ת: האח הגדול (יעקב, בובי) היה יליד 1906, וב 1934 נסע ארצה ונשאר בארץ ישראל. אחותי היותר צעירה קלרה ( נ. 1912)עזבה את צ'ורטקוב ב-1935 ונסעה ארצה. אני נשארתי עם האחות היותר גדולה רוזה ילידת 1909, שהייתה נשואה עם ילדה, והם נשארו. אנחנו נשארנו כל התקופה.

"הפחד והאימה חלחלו בכל פינה בגוף ובנפש, אחרי האקציה השנייה שהייתה באוקטובר 1942.  יום אחד, לפנות ערב, בתחילת דצמבר חזרה אחותי הגדולה ממני, נטקה, מהעבודה בבית המרקחת של קרייבסקי , שמחוץ לגטו, עם הצעה: " נערה, שאיני זוכרת את שמה, ויתרה על הניירות המזויפים, שהשיגו עבורה. ניירות מפוברקים, שאפשרו לה לצאת לעבודות כפיה בגרמניה, בזהות פולנית. הנערה ההיא התחרטה ויש ניירות. האם תרצי לנסוע לעבודות בגרמניה עם תעודת עבודה ממשרד העבודה של הגסטפו בצ'ורטקוב?
הייתי אז בת 18.

"את השעון הזה קיבל אבי, מרדכי גולדהבר לרגל נישואיו בשנת 1921, לאימי, בחירת לבו פפי לבית סלפטר. כמו היום גם אז, מקובל היה, שהורי הכלה נותנים לחתן המיועד מתנה לנישואיו.
לשעון הזהב הייתה מחוברת שרשרת זהב, שנכנסה לכיס הווסט, סמל למעמד גבוה.
השעון מ"חברת שאפהאוזן" נקנה בלבוב בחנות יוקרתית. לאחרונה, כמעט 100 שנה אחרי, כשבני רצה לתקן את השעון, פנה לחברה בשוויץ, שקיימת עד היום, וזו מצאה את כרטיס הקנייה המקורי של השעון. מי קנה, איפה ומתי.

תעודת עובד. הנפקת תעודות עבודה הייתה בסמכותה של לשכת העבודה שביודנראט. בתעודות עבודה היה רשום שם המקבל, תאריך לידתו, שם העיר וכתובת מקום עבודתו מהות עבודתו והערות כמו זכאותו לנוע מהגטו ובחזרה אליו. כרטיסי העבודה היו חתומים על ידי האחראים הגרמנים. קיומה של תעודה כזו העניקה ביטחון למחזיק בה.

ניצולה: מרטה גורן לבית וינטר

Szulc, Józef    Szulc, Anna     Drzewicka-Szulc, Lidia
The Szulces, Polish Catholic aristocrats, had an agricultural estate near Czortków (Eastern Galicia). Fearing the schemes of the Soviet regime, which had annexed the area when the war began, the Szulces fled to Warsaw and joined the refugee families there.

23.7.1943

היום, לפני חודש, רבצתי, שטופת זיעה, בנישה שבעליית הגג בבית הקטן במחנה CZORTKOW. מכל הרגעים הנוראים שנאלצתי לחוות מאז פרוץ המלחמה הזאת, הרת האסון, הרגע הזה בוודאי היה הנורא ביותר. כמעט נבצר ממני לנוע, שכבתי על בטני צמודה לקרקע, פי היה מלא אבק, והשמש קפח על גג הפח. בחוץ שמעתי את קולות חברותי לגורל האומללות, שאולצו לחכות בלהט השמש למשאית שתוביל אותן להוצאה להורג. רק לפני חצי שעה הייתי ביניהן והמתנתי כמותן.

זיכרונות מן החורבן
בהתקפת הגרמנים על רוסיה ביוני 41 לא הורו הסובייטים להעביר את כל האסירים לרוסיה,
בין האסירים שנותרו היה מספר לא מבוטל של יהודים.
אלה שנותרו בבתי הכלא נורו ע"י הרוסים וערמות של הרוגים נותרו במרתפי הכלא.
כשרק נכנסו הגרמנים אספו האוקראינים בבניין הדו-קומתי של בית המשפט המחוזי
המוני גברים ונשים בתואנה, שהיהודים אשמים ברצח שבוצע ע"י הרוסים.
האוקראינים והגרמנים הסתדרו משני צדי המדרגות עם אלות,
מקלות וברזלים בידיהם ובברד של מכות נוראות ואכזריות הכו ביהודים,
שנאלצו לרוץ הלוך ושוב על אותן המדרגות.

1. 5 קברי אחים גדולים וקטנים בבית הקברות היהודי הישן במעלה רחוב מיצקביצה (ליד בית הקברות הקתולי)
2. 2 קברי אחים גדולים וכמה קטנים בבית הקברות החדש בסטרה צ'ורטקוב 450 גופות.
3. קבר אחים במתחם בית הסוהר. נקברו בו 580 יהודים, שנרצחו בבית הסוהר בחודש יולי 1941 . המקום רוצף בבטון ונבנה עליו מבנה.
4. באתר ביער אורין ליד הישובים שיינקובה ובשובקה בפאתי צ'ורטקוב נרצחו בין 92 ל- 120 יהודים שנחטפו מהרחובות (כונתה "אקציה פראית" התרחשה באוגוסט 1941) בין הנרצחים: ישראל וינטר, שמעון ברגהופר, ישראל ברגהופר, שמואל שווארץ, מרדכי פיצטניק, טיימר, יוזק הורוביץ וקרול הלסטוך. קבר זה נפתח על ידי הוועדה הרוסית אחרי המלחמה בהשתתפות ד"ר ישראל שור.
5. אתר ביער השחור (צ'רני-לס) . 2 קברים 140 גופות של יהודים ופולנים (15 אוקטובר 1941 אקציית האינטליגנציה) הבורות נחפרו לפני כן בידי מקומיים.
6. 16 קברי אחים בגדלים שונים, בדרך ליגלניצה, 400 מ' מהכביש הראשי. 1211 יהודים נרצחו בדרך ליגלניצה.

בעבודות חשיפת הקברים של הוועדה הרוסית השתתף מ. שוטר : "כל קבר המוני היה ארוך כ-50 מטר ובכל מטר היו 2 גופות, שכבות , 17,18 שכבות בכל קבר. היו כ-1700 1800 איש. היו כמה קברים כאלה. הסתכלנו על הגופות שהוצאו: היו כאלה שהיו ירויים, והיו כאלה שהגולגולת שלהם הייתה שבורה והיו כאלה שנראו שנחנקו. הגופות היו לרוב ערומות. הגרמנים ציוו על היהודים לקפוץ מהעגלות ולרוץ למקום איפה שהיו החפירות. שם ציוו עליהם להתפשט ולקפוץ לחפירות. הם נשכבו אחד ליד השני ואח"כ הגסטפו ירו על אלה שנשכבו מרובה אוטומטי. השכבה השנייה נשכבה על אלה שלא חיו, עד שהקבר היה מלא. (עמוד 198 בספר של צ'יסלק) (מדובר על הקברים בדרך ליגלניצה מ.ג.ש.)

"מחבוא אצל איש טחנת הקמח"
התפרסם בעיתונות הפולנית באוגוסט 1979סופר באוגוסט 1979 בפולין בתקופת הרוסים והתפרסם בעיתון.

הבן אדם השקט שעמד מולי נראה רגיל ככל אחד מאתנו, אבל הוא אמיץ לב לא ככולנו. יום אחד היגיע למשרדי הארגון  היהודי בוורוצלב אדם, שגר ברובע עובדי לרכבת בברוחוב. עמד רגע, הסתכל על התמונות שבקיר, אחר כך התיישב על הכיסא בטון שקט ומונוטוני במילים פשטות החל לספר את ההיסטוריה וכך סיפר:

היה לי קשר יום-יומי עם יהודים. הלכתי אתם לבית-ספר ולעיתים קרובות שיחקנו יחד אבל בעיקר הלכנו מכות. לא פעם זרקתי אבנים על הבתים העלובים שלהם, בעיקר בשבתות וחגים יהודים.אף פעם לא ויתרתי למשוך בפאות לבחור יהודי מפונק מתושבי העיר העשירים במקום.
אני גרתי מוקף יהודים. מצד אחד הייתה משפחת וייסמן, מאחורי הגן הייתה משפחת איזנבאום ובנם השמן צשו, שהיה בגילי, ומול הרחוב היה בית של משפחת פיפר, שהייתה להם חנות. לאמא שלי הייתה חברה טרניה גולאומביובסקה, שהייתה חברה טובה שלה.  אצלה תמיד גרו אנשים עניים. גר שם שרול, ילד קטן עם נזלת באף ואחיו הגדול- מושקו.
אני מרגיש עד היום את ריח הבצל המתקתק ואת השומן המקולקל וסרחון הלכלוך ששרר בבית שלהם.
אני נזכר בשרול שהיה מביט בי בעיניו הרעבות על הממתקים שהייתי מביא.

נערה מצ'ורטקוב בשם זושה עבדה במחנה עבודה/כפיה לא רחוק מצ'ורטקוב, בשם מוחבקה. היא פונה לבחור צעיר בשם ג'וזף סטרומינסקי ומבקשת שיעביר את מכתבה למשפחתה שבגטו. היא יודעת שכל חברותיה כבר אינן בין החיים ושגם סופה קרב. סטרומינסקי, פולני, שעבד במחנה בתור מוכר חלב, היה נכנס ויוצא מהמחנה ובדרך זו העביר מכתבים מהמחנה למשפחות בעיר. כשהיגיע לגטו לא היה למי למסור את המכתב והוא נשאר בידו.

רודולף רדר (1881-1968) היגיע למחנה השמדה בלזץ כאסיר יהודי, פחח, בין הבודדים שעבדו במחנה השמדה בלזץ במשך ארבעה חודשים עד שניצל הזדמנות וברח על נפשו.
בלזץ לא היה מחנה עבודה. אל בלזץ הובלו יהודים ברכבות ותוך שעות ספורות מצאו את מותם בתאי הגזים במחנה. רודולף רדר, מצא מסתור אצל ידידה בלבוב שם כתב על שהתרחש בבלזץ.
לאחר המלחמה נישא לה ונשאר לחיות בלבוב. עדות זו היא בין הבודדות מבלזץ ויש לה חשיבות עצומה בשל כך.

מחזה שדוגמתו לא ידע מעולם בית המשפט הישראלי אירע בשבוע שעבר באולם המשפטים של שופט השלום ד״ר ב. נ. יעקבי, שעמד לפתוח בשמיעת עדויות לפי בקשת בית דיו המושבעים במנהיים — נגד אלברט ברטשניידר וריכארד פאל, הנאשמים בפשעים במלחמת העולם השנייה. העדויות עמדו להישמע בנוכחות אב בית הדין הגרמני שבפניו מתברר משפטם של שני הנאצים ד״ר ג. שמידט והשופטים יוהן ריכטר וד״ר מילר; מטעם התביעה הגרמנית הגיע התובע מר גלטה ומטעם הנאשם פאל הופיע עו״ד בוק מגרמניה. את ממשלת ישראל ייצג הקצין אדלסברג.

שקט נשתרר באולם כאשר לפני שהועלה העד הראשון לדוכן העדים, ביקש עו״ד בוק את רשות הדיבור והכריז כי "אחרי התחלת המשפט במנהיים, נודע לנאשם פאל כי בשעת בירור משפטי בעניין פשעי הנאצים שנערך בהסן, נפסל שופט מקצועי שישב בדין בהנמקה ש-אחד מאבותיו, סב אביו, היה יהודי, והנאשם חשש מן האפשרות, ששופט זה לא יוכל לשפוט ללא משוא פנים בגלל העינויים האיומים שנעשו ליהודים על־ידי הנאצים. לכן נתבקשתי על־ידי הנאשם לדחות כל שופט הפעיל בהליכים נגדו, אם יהיה זה יהודי. בשמו של הנאשם אני מציע אפוא את פסילת השופט ד״ר יעקבי. אני מעלה הצעה זאת לפי משאלתו המפורשת של הנאשם פאל, בלי להזדהות עמה".

מוכי מבוכה ציפו הנוכחים להחלטת השופט שקרא בקול שקט וצלול את תשובתו לתביעה המחוצפת: "אני פעיל כאן על יסוד הליך עזר משפטי. תפקידי לשמוע עדויות אנשים המתגוררים בישראל למען משפט המתנהל בפני מושבעים במנהיים נגד שני נאשמים בפשעי הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה. עכשיו עלי להחליט אם עלי לקבל את הצעת הסניגור בוק המייצג את הנאשם פאל הפוסל אותי כנוגע בעניין. ההנמקה היא שכיהודי לא אוכל לשפוט בפשעי הנאצים ללא משוא פנים.

"יש מקום לקבוע אם יכול להעלות הצעה זאת בפני בית משפט ישראלי סניגור שאין לו זכות הופעה בישראל… אולם במסגרת שיקולי אעסוק בהצעת הנאשם פאל.

"פשעי הנאצים בוצעו ברובם נגד העם היהודי וכל היהודים בני־דעת מאוחדים בדבר הזוועה שבפשעים אלה. אין אפשרות למצוא בישראל שופט שיתיחס אחרת לפשעים אלה. אם ירצו לחפש כאן שופט שיתקבל על דעתו של הנאשם פאל, יהיה בכך משום שיתוק קביעתי העונש. גם השופטים הערביים בישראל יחושו עלבון בהנחה שהם יראו את פשעי הנאצים באור שונה מעמיתיהם היהודיים. לכן יהיה קשה למצוא בכל העולם התרבותי שופט שיראה באור שונה את פשעי הנאצים. זה מצביע על חוסר ההגיון, שבהצעה זאת. "בכל אופן, תפקידי בתהליך זה לא להוציא פסק־דין על מידת החומרה שבפשעים שבוצעו, אלא לשמוע. עדים כדי שייקבע אם הנאשמים ביצעו פשעים מסוימים.

"אינני מכיר את הנאשמים, לא היה לי מגע עמם והנני אובייקטיבי כלפיהם כפי שרק שופט יכול להיות. אני מבוגר דיו ומנוסה מספיק כדי להבחין בין הבעיה של חומרת הפשעים שבוצעו לבין הבעיה של קביעת המבצע. אולם תפקידי כאן עוד יותר צנוע. אין זה עניני לשפוט את ההוכחות לצורך קביעת המבצע. אני רק מגיש סעד לבית משפט מוכר על־ידי שמיעת עדים בנוכחות השופטים המקצועיים של חבר המושבעים, התביעה והסניגוריה, שכולם קיבלו את הזכות להעמיד שאלות לעדים ולהתרשם מהם באופן בלתי אמצעי.

"נראה לי שהנאשם פאל צריך היה להעלות את התנגדותו ל-שמיעת עדים בישראל, בפני המושבעים במנהיים. מאחר שאותו בית משפט החליט לשמוע את העדים באמצעות שופט בישראל, ניתן היה לצפות כי גביית העדויות תיעשה באמצעות שופט יהודי בישראל.

"מנימוקים אלה הנני דוחה את ההצעה כבלתי מבוססת לחלוטין. שקלתי את העניין ללא זעם. בין אם הסניגור הזדהה או לא הזדהה עם הנאשם פאל, הרי זאת עזות מצח לפסול בישראל שופט בגלל יהדותו. ניתן תביעת כזאת לראות גם כבזיון בית המשפט. אם יופרע המשך ההליכים שוב על-ידי הצעות כאלה, אהיה נאלץ לנקוט באמצעים מתאימים כדי להבטיח המשך בלתי מופרע של ישיבות בית המשפט".

*

ריכארד פאל היה איש ס. ס. שפעל בגיטו צ׳ורטקוב בגאליציה המזרחית בשנים 1942 — 1944 כממונה על איסוף רכושם של יהודים שנרצחו או גורשו. בימי האקציות או אחריהם ביצע שדידות ותוך כדי כך, לפי ה-עדויות, רצח יהודים. בין קרבנותיו היה חבר היודנראט ראובן הלפרן. כן רצח פאל — לפי כתב האישום — יהודים בסביבות צ׳ורטקוב, בטלוסטה ובוצ׳אץ׳. הוא נעזר באיש גסטאפו אלברט ברטשניידר. פאל נעצר ב־1965 ומשפטו נמשך כבר יותר משנה.

גורמים ישראלים הרואים ב-חומרה רבה את תביעת הסנגור הגרמני, מציינים בי בתקופה ה-אחרונה ניכרת הופעתם של ה-סנגורים הגרמנים במשפטי ה-פושעים הנאציים בתוקפנות ובשחצנות. במקום להתרכז בהגנת לקוחותיהם, תובעים הסניגורים רובם בשנות השלושים לחייהם — לפסול שופטים בגלל קרוב יהודי במשפחה ומנסים להכשיל את העדים על־ידי הטחת ההערה בפניהם כי הם משקרים בעדותם. הם מרבים להתעכב על פרטים חסרי ערך כגון: מה היה לפני 30 שנה צבע הבית בו ראית את הנאשם, או מה היה גודל המגרש בו פגשת אותו מכר. חקירת העדים היהודיים מצדם נעשית תוך גילוי עוינות. עם זאת נוהגים פרקליטים צעירים אלה להדגיש מאחורי הקלעים כי היו תינוקות בתקופת המשטר הנאצי ולא היו מעורבים בפשעיו. אך ידוע כי לא מעטים ביניהם נמנים עם אוהדי השמאל החדש העוין את ישראל. גם עו״ד בוק הוא בשנות השלושים שלו.

לחץ כאן לקריאת דו"ח הוועדה הרוסית לחקירת פשעי הנאצים בצ'ורטקוב (באנגלית)

לחץ כאן לקריאת רשימת משלוחי הרכבות :הטרנספורטים למחנה ההשמדה בלזץ  list of Transports to Belzec Camp

לאה חסון ילדה קטנה רואה איך מוציאים את אביה מהבית והוא לא שב. אמא ולאה מתחילות במסע ההימלטות ממקום למקום. אמה מתייאשת, מאבדת את הרצון לחיות, אך לאה הקטנה לא מרפה, היא רוצה לחיות נופלת לרגלי קצין הגסטפו שתופס אותה ואומרת: "אני ילדה קטנה, תן לי לחיות, אני כל כך רוצה לחיות….זה רק ארבעה חודשים, אבל כמה ימים זה? כמה ימים זה ארבעה חודשים? זה 120? 130?  150? וכמה שעות? וכמה רגעים? בלי בגדים, יחפות, אני יחפה לא יכולה ללכת, לבושה בסמרטוטים שנדבקים לי למוגלה…..

הגרמנים נדרשו לאדמיניסטרציה כדי להשתלט על העיר. הם דרשו מאחד מאנשי הציבור להקים את היודנראט Judenrat. היודנראט הייתה קבוצה של 12 יהודים נבחרים ומקובלים מתוך הקהילה היהודית, שהיוותה חוליה מקשרת בין השלטונות הגרמנים לבין הקהילה היהודית בעיר.  בראש היודנראט הראשון (יודנאלטסטה) בצ'ורטקוב, נבחר ד"ר שמואל קרו  Dr. Kruh.
השלטונות הטילו על אנשי היודנראט משימות כמו:
1. הכנת רשימות שמיות של אנשי הקהילה, גילם, מקום עבודתם, כתובת מגוריהם, מספר הנפשות בבית. רשימות אלה עזרו במלאכת איתור היהודים לעבודות השונות ולהובלה לרכבות, לבורות הירי ולהשמדה.

2. ביודנראט הוקמו ועדות:
דיור: עזרו למקם יהודים שפונו מבתיהם ולהכניסם לגור בתחום הגטו עם משפחות אחרות.
מזון: הוקם מטבח ציבורי וחולק בו מזון פעם ביום רק למי שהיה בידו תעודת מזון. לקו תעודות מזון.
בריאות: נאסר על היהודים לקבל טיפול רפואי במוסדות הרפואיים.
תברואה: לא ברור מי פינה ביוב ואשפה.
חינוך: לא ידועה התארגנות בתחום.
עבודה: ביודנראט הייתה מחלקת-עבודה (ארבייט אמסט). היודנראט נדרש חזור-ושוב, להביא עובדים למשימות שונות:
לעבודות קבועות במחנות עבודה מחוץ לצ'ורטקוב (קמיונקה, בורקי וילקי, סטופקי) כמו: חציבת סלעים, סיתות אבנים, וסלילת כבישים.
"מי שניסה לברוח, ירו בו במקום. מי שערמתו הייתה קטנה, הוכה עם גומי על הראש", מדברי אברהם ורטנפלד.
היודנראט שלח יהודים לעבודות בשדות החוות (פולווארקים) סביב צ'ורטקוב: יגלניצה, מוחבקה, שבידובה, ליסובצה, רוזנובקה ועוד. שלח אנשים לעבודות מזדמנות: פעם במנסרה לחיתוך עצים, פעם בחפירות, פעם בבניין, פעם בביוב, פעם איסוף גופות מהרחובות…. גם בצ'ורטקוב הוקמו שני מחנות עבודה: מחנה פאל ומחנה טומנק והיודנראט שיבץ בהם את העובדים.
בעוד שבמקומות אחרים בפולין, ליודנראט היה גם תפקיד משמעותי בארגון חיי הקהילה בגטו (מזון, תברואה, חינוך) בצ'ורטקוב, היודנראט היה פעיל בתחום הדיור וכמעט ולא ידועה תרומתו לניהול החיים בגטו.

3. היודנראט נדרש לאסוף מהיהודים כסף וזהב כופר "קונטריבוציות".

4. היודנראט נדרש לאסוף רכוש יהודי. כל פעם גזרה אחרת: איסוף כלי כסף, איסוף פרוות ודברי עור וכ"ו.
5. על היודנראט הוטל לאתר יהודים, להוציא אותם ממקומות המסתור שלהם ולהביא אותם למקום ריכוז ואחר כך לבית הסוהר ומשם למשלוחים ברכבות למחנה השמדה בלזץ.

ד"ר קרו ראש היודנראט, שלא היה מוכן לעמוד בדרישות הלא אנושיות של השלטונות, הוחלף ונשלח עם שאר הקרבנות, לבורות הירי ביער אורין או צ'רני-לס.
החליף אותו ד"ר עבנר, שהוא וחבורתו שיתפו פעולה עם הגרמנים באופן שייזכר לדיראון- עולם, בדברי ימי יהדות צ'ורטקוב.
חברי היודנראט נחשבו למושחתים ובלתי מוסריים. הם בזזו את היהודים והפרישו לעצמם חלק מהרכוש והממון שנגזל. אברהם ורטנפלד מעיד שהם נהגו להתהולל ולעשות מסיבות מופקרות, שלא תאמו את הזמן והמקום. היה משפט בפיהם כלפי הבנות הצעירות המנוצלות בגטו ובמחנות עבודה: "אתן רוצות את הצניעות שלכן לקחת לבלזץ?" הצעירות חשבו ש"שיתוף פעולה" עם אנשי היודנראט יסייע להן לחמוק מגורל אכזר.

באמצעות אנשי היודנראט ניתן היה לפדות אסירים יהודים שנשלחו למחנות עבודה קשים כמו קמיונקה, או להחליף אסיר תמורת אסיר ובתמורה גם לשלשל כסף לכיסי אנשי היודנראט.  לדוגמא: וינטר, שרצה לשחרר את אחיו שנתפס ברחוב והובל לכיוון בית הסוהר, נדרש להביא תמורתו 250 יהודים אחרים וכך עשה.
יצחק גוטפריד סיפר "פחדתי מאנשי היודנראט יותר מהגרמנים. הם ידעו על כל המחבואים של היהודים ובמקום להעלים עין ולא לראות את המחבוא הם חשפו אותו בפני השלטונות. היו נוראים, אני שונא אותם יותר מכל" אמר.

מיקומו של בניין היודנראט הראשון היה ברחוב שקולנה, מאחורי בית הכנסת הגדול, בבניין תלמוד תורה.
לאחר האקציה הראשונה, עם צמצום שטח הגטו באוגוסט 1942, הועבר מיקום היודנראט לרחוב סקלדובה 12.

מיקומו של בניין היודנראט הראשון היה ברחוב שקולנה, מאחורי בית הכנסת הגדול, בבניין תלמוד תורה. היום נמצא שם בית ספר לבריאות הציבור.
לאחר האקציה הראשונה באוגוסט 1942, כשצומצם שטח הגטו, הועבר מיקום היודנראט לרחוב סקלדובה 12- כאן בתמונה.
צילום: בנו של אברהם ורטנפלד.

יצחק שלו נולד ב- 1930 בצ'ורטקוב. יצחק הקרוי איציק, היה נער צעיר כשנכנסו הגרמנים לצ'ורטקוב. בן ליל הפך הנער הצעיר לבוגר אחראי הנושא באחריות להשגת מזון לבני משפחתו הסגורים בגטו. בזכות כישורי ההישרדות המופלאים שלו הוא קופץ ובורח מהרכבת שפניה למחנה ההשמדה בלזץ, הוא קופץ מהמשאית המובילה את היהודים, עם חיסול הגטו, לבורות הירי, הוא מסתתר ומצליח לשרוד עד תום המלחמה. הוא שרדן אמיץ בלתי נילאה.

"אני הוצאתי מהגטו את אימא ואת אחי שקטן ממני בשמונה שנים. הלכנו כל הלילה ביער השחור, קראו לו שחור בגלל שהוא כל כך צפוף. הבאתי אותם לבחור הזה שגר בכפר. הגענו מאחורנית. לא הלכנו בדרך הראשית כי פחדנו. אבל זכרתי את הדרך. הוא פתח לנו את הדלת והכניס אותנו לאסם. ולמחרת בבוקר אני הלכתי בחזרה לגטו להביא את בת דודתי בת הארבע שנשארה עם הדוד והדודה בגטו. לבשתי בגדים של הילדה שלו עם מטפחת. ואני חוזרת לגטו ובדרך"….

משה שוורץ נולד 1936 בצ'ורטקוב, גדל בכפר מדוודובצ'ה (ליד בוצ'ץ) שורד עם עוד 5 בני משפחה במסתור, שבונה עבורם אדון וויכריק (WYCHERIK).   פרק 10: חודש וחצי לפני סוף המלחמה הם נאלצים לעזוב את המסתור ולחפור לעצמם בור ביער בו הסתתרו עד סוף המלחמה. בלילות היה יוצא אבא ומחפש מזון. באחד הלילות שלא ישכחו, נפל האב במלכודת, שטמנו לו והוא נורה בראשו….

יהודית שיפריס לבית שטרנשוס נולדה בשנת 1921בצ'ורטקוב שבפולין. בעדות זו היא מספרת על אירוע שהתרחש בימים הראשונים לכניסת הגרמנים. בית הסוהר היה מלא בגוויות אסירים שנרצחו על יד הרוסים ערב נסיגתם מהעיר.  האוקראינים "ניהלו את המבצע" בשפלות ואכזריות שהוציאה מהם את החיה שבאדם. זוועות האירועים שהתרחשו שם הממו והחרידו את האוכלוסייה היהודית. זה היה רמז לבאות…

סוניה הייתה תינוקת בת חצי שנה כשמשפחתה נצטוותה להיכנס לגטו. הם עברו שתי אקציות קשות בצ'ורטקוב ושרדו. כשהוחלט על חיסולם הסופי של היהודים בקיץ 1943, סוניה הייתה בת כמעט שנתיים. אביה מצא מסתור אצל משפחה שנאותה להסתיר אותו יחד עם עוד כמה יהודים, אבל לא רצו להכניס תינוקת שמא תבכה והמסתור יתגלה. לתינוקות לא היה סיכוי רב לשרוד.

הניצולים: ארבעת בני משפחת פיירברג: שמעון פיירברג, אמו: ייטה אביו: זליג, ואחיו: ישראל. ד"ר גנק ברגמן ואשתו לושה לבית וייזר,   ד"ר אקסלרד,   ד"ר מרגוליס,  מר צין  ועוד שתי נערות ששמן לא ידוע. אות חסיד אומות עולם הוענק למר שטיינר ומשפחתו על שהעניקו מסתור לאחד עשר יהודים. מר שטיינר היה פוקסדויטש שחי בבזרנילה, מתחם של 2, 3  בתים בסה"כ, מבודדים מהעיר בפאתי היער השחור.

17 לינואר, 1944.  סוף, סוף קיבלתי יומן. אחרי 200 ימים בתוך הבונקר (מקום מסתור). מי מסוגל  להבין במה מדובר, "בונקר", רק מי שישב בו יודע מה זה אומר. לעיתים קרובות אני תוהה, איך אדם צריך להרגיש כלפי האדם האחר שיצר- בנה "בונקר". האם עלינו לברך אותו או לקלל אותו- לעתיד פתרונים. בינתיים אנחנו יושבים ומחכים חסרי סבלנות. יום אחרי יום – סופרים את השעות. כרגע חלפו 4936 שעות מהרגע שנכנסנו לכאן. היה זה ב – 9.30 בבוקר ב – 25 ליוני, 1943, כאשר לולו ואני עזבנו את מחנה העבודה (לאגר).

נולדתי ב  19.2.1911 בטלוסטה בפולין. אבא שלי היה פקיד בבית המשפט ואימא שלי הייתה עקרת בית. היו לי עוד 4 אחים ואחיות. שני אחים מבוגרים יותר ואחות ואח קטן. 3 שנים לאחר שנולדתי , בשנת 1914 אבא שלי החליט לעבור מטלוסטה לצ'ורטקוב על מנת לאפשר לילדיו השכלה טובה יותר. משנת 1917 עד 1925 למדתי בצ'ורטקוב בבית ספר עממי. וכשגמרתי אחרי חמש שנים תיכון הלכתי ללמוד בסמינר על מנת לעבוד כמורה בבית ספר עממי. (קיבלתי דיפלומה בסיום לימודי).
האח הגדול שלי נפל במלחמת העולם הראשונה ואבי נפטר זמן קצר אחר כך ב-1918 . גם האחות הגדולה שלי נפטרה ב- 1928. אחרי מות אבי, אימי קיבלה פנסיה נמוכה מאד ולכן נאלצה לתת שיעורים פרטיים בגרמנית להכנסה נוספת. אחרי שסיימתי את הסמינר ב1937-8 לא מצאתי עבודה, אבל אחר כל מצאתי עבודה בצ'ורטקוב בתור מורה עד שהכרתי את בעלי. ב- 2.1.1940 התחתנו בצורה דתית ואחר כך נאלצנו לאשר את הנישואים הדתיים בנישואים אזרחיים ב- יולי 1940.

ב- 1.9.1939 הצבא האדום (ברית המועצות) נכנס לעיר וצ'ורטקוב הופכת לחלק מהכיבוש הרוסי-סובייטי. כחלק ממדיניותה, היא הלאימה את רכושם של הסוחרים ובעלי הממון. חיי הסוחרים וביניהם לא מעט יהודים, הופכים להיות קשים במיוחד. עסקיהם מחוסלים והם יורדים למחתרת לא להיות באור זרקורי הקומוניסטים. חלקם עוזבים את העיר לערי הסביבה מרוששים.
וב-6.7.1941  נכבשה העיר צ'ורטקוב ע"י הנאצים. הצבא הרוסי נסוג ועזב את העיר. בנסיגתם שאפו להשאיר "אדמה חרוכה" ולכן ירו באסירים שהיו בבית הסוהר והעלו את בית הסוהר באש.

פנינה בלום, היא מגדה קאופמן (בשמה מהבית) ילידת 1925, מקושיצ'ה שבסלובקיה. בקיץ 1941 המשפחה נדרשה להגיע לתחנת המשטרה. הם עזבו את ביתם שאיליו לא חזרו עוד. משם הם מובלים לתחנת הרכבת כשפני הרכבת לבודפשט בהונגריה. בהונגריה הם שוהים תקופה כשביולי 1941 הם שוב מועלים על משאית " ליישוב מחדש" ולעבודה במזרח. המשאיות נוסעות מזרחה ו"פורקות" את האנשים בצ'ורטקוב. כאן מתחיל סיפורה של פנינה עם אמא ואבא  בצ'ורטקוב.

ביום ד׳ שחלף, בשעה שמונה ושלושים בבוקר, במטוס חברת "אל־על", טיסה מס׳ 612, יצא בדרך לגרמניה ד״ר ישראל שור בן ה־65, לפי מקצועו רופא־רנטגנולוג ומנהל המכון הרנטגנולוגי של קופ״ח בפתח־תקוה, ובמציאות – אדם שהצליח לפרוש מעל כל אירופה רשת שבתוכה נלכדים אותם פושעים נאציים אשר פעם, לפני שמוגדר עשרה שנה, שדדו ורצחו את יהודי צ׳ורטקוב, עיירת מולדתו שבמזרח־ גאליציה.

גם עתה, שעה שעלה על כבש המטוס, החזיק בידו לא רק דרכון כחול שעל שערו מתנוססת מנורה, אלא גם מכתב ארוך המזמינו לבוא ולהעיד במשפטם של ראש הגסטאפו פקמן ועוזרו לענייני היהודים – קורט קאלנר. מכתב זה, החתום על־ידי התובע הכללי של סאארבריקן, נפתח במלים: " ד״ר שור היקר, אלמלא עזרתך לא היינו מצליחים לעולם להשלים את תיק כתב האישום."

ברם, ד"ר שור אינו נראה כלל כשרלוק הולמס או כמפקח מאגרה, גיבור ספריו של ז׳ורז׳ סימסון, ואף לא כקצין ־  משטרה רגיל. עיניו השקועות קמעה, משקיפות על העולם בשלווה ומתינות. תנועותיו איטיות ורכות ואין בהן שמץ של אימון צבאי או משמעת עיוורת. כאשר אני מופיע בדירתו הפרטית שבדרך חיפה 23, הוא מקבל את פניי באי ־ רצון : פרסומת, הוא אומר, אינה אהודה עליו. וכאשר צלם העיתונות מבקש לצלמו על רקע שורת תיקים, אותם תיקים שעליהם אמר לפני רגע; "בכל תיק רובץ פושע״׳ — מסרב ד״ר שור בתוקף.

טועים אלה החושבים כי ימצאו בדירתו של ד״ר שור משרד עם מזכירה, מכונת ־ כתיבה, ארונות של תיקים, וכל אותו ציוד חדיש המאפיין מפעלים גדולים. לד״ר שור אין אפילו טלפון. ותיקי החומר ה-מרשיע נעולים בתוך ארון ־ קיר לבן הניצב על המרפסת, אולם אין בכך כדי לשנות את העובדה, שפעולות העיקוב הסתיימו ברובן בהצלחה ושד״ר שור יוצא לגרמניה המערבית כבר בפעם הרביעית במשך השנים האחרונות, כדי להעיד במשפטיהם של פושעים נאציים, שחלקם נתגלו על ידו וחלקם הובאו לפני כס ־ המשפט הודות לחומר המרשיע שאסף נגדם.

כאשר אני שואל מי מממן את פעילותו, הן כרוך הדבר בהוצאות רציניות, הוא מחייך, מצביע על כיסו, והופכו כלפי חוץ: הכיס ריק, ריק לגמרי.

— אני עצמי משלם בעד הכול — הוא אומר.

נו, כן זו האמת היא, שד״ר שור אינו מתרוצץ ברחבי-תבל, אינו דולק אחרי הפושעים ב"מטוסי ־ סילון" או במכוניות ־ מרוץ. למעשה אינו מש כלל מתל אביב, אלא רק כותב מכתבים. על שולחנו נערמים  מכתבים. איזו מציאה לאוספי בולים.

שור מנהל חליפת־מכתבים ענפה, מחפש עדים, מחפש קרבנות, מחפש כל אדם המסוגל לומר דבר ־ מה על רדיפת היהודים בעיירתו צ׳ורטקוב. ומוצא אותם.

40 אלף נרצחים

בצ׳ורטקוב וסביבתה נרצחו כ40-  אלף יהודים. עד כה נתגלו שבעה נאצים, ארבעה כבר נידונו.  נגד אחד מהם. בוטלה החקירה. שניים אחרים עומדים עכשיו לדין בסאארבריקן, — מדווח ד״ר שור, כרואה-חשבון המסכם הפסדים ורווחים במאזן. והוא מוסיף: למעשה, הכול החל כך: נאצי כשם טומאנק, מפקד מחנה צ׳ורטקוב, העיד מטעם ההגנה במשפטם של פושעים נאציים מטארנופול. מיד החלטתי לאסוף חומר נגד אותו איש. מסרתי עדות. טומאנק נאסר. התקיים משפט, דנו אותו ל־15 שנות מאסר. עלי להודות שפסק־הדין זיעזעני: לטומאנק היו מאות יהודים על מצפונו. החלטתי לפעול…

כך פתח ד״ר שור בפעילותו: תוך זמן קצר. הודות ליוזמתו, הוגש ערעור פסק-הדין במשפט טומאנק. ובשנת 1960 יצא ד״ר ישראל שור לגרמניה בראש קבוצה של עדי תביעה. הקבוצה מנתה… 23 איש!

טומאנק נידון למאסר־עולם עם עבודת פרך, הוא מודיע. ולפתע אני מגלה בעיניו הרכות מין ברק מוזר של שביעות רצון.

בשעת חקירה משתמש ד"ר שור במונחים משפטיים, כאילו היה עורך דין ותיק, הוא בקי מאוד בשטח זה, אם כי בעבר לא נפגש עם החוק — אלא רק עם אלה שרמסוהו תחת רגליהם.

לפני שנים מספר, וליתר דיוק ב28 בינואר 1957, מצאתי ב -"הארץ" ידיעה קצרה שמתוכה למדתי כי אדוארד לוציוס. חבר כתת יורים של הס.ס. נידון בגרמגיה לארבע שנות מאסר. שם זה היה מוכר לי היטב מצ׳ורטקוב. ידעתי שעל מצפונו של לוציוס רובצים מעשי־רצח רבים ולא יכולתי להבין כיצד חמק מידי הצדק בפסק- דין כה מתון. התעניינתי בדבר, מספר ד״ר שור.

שבועת שקר

באמצעות חליפות מכתבים גילה איש-שיחי כי בפסק־הדין נומק שלוציוס עדיין קטין היה בעת ביצוע הפשעים. אולם ישראל שור לא הסתפק בזאת. הוא המשיך לגמל חליפת מכתבים עם גרמניה, ולבסוף נודע לו כי הנאשם לא הציג תעודת־לידה, כיוון שנולד באוקראינה ובית־הדין הסתפק בהצהרה בשבועה שמסר הנאשם. על ההאשמות הרבות הכלולות בכתב האישום, נגד לוציוס, נתווספה איפוא עוד אשמה: שבועתך שקר. כי איש שיחי הצליח תוך זמן קצר להשיג את תעודת הלידה האורגינאלית של לוציוס.

ברם. בתי הדין הגרמניים אינם עוסקים בחקירת מסכת הסבל של היהדות, אומר ד״ר שור. הם אינם מסתפקים בהוכחות כלליות כי מישהו הרג. לשם מתן פסק ־ דין חמור יש להביא הוכחות כי הנאשם רצח. התקשרתי עם אדם בשם קסלר. יהודי מצ׳ורטקוב המתגורר עתה בווינה. ידעתי כי אמו של קסלר נרצחה על-ידי לוציוס בפורים 1943. קסלר כתב לי, כי אמנם הוא עצמו לא היה נוכח בשעת הרצח, אד ידוע לו כי בבניין הגסטאפו נמצא אותה שעה עד יהודי אחר, פלוני בשם ב. קרמר. חיפשתי את קרמר זה בכל העולם, עד שלבסוף מצאתיו חולה ״אנוש" בבית החולים הדסה בתל-אביב. קרמר מסד עדות והתיק מספר אור/58/8, תיקו של לוציוס, נפתח מחדש.

ד״ר שור עקשן מאוד במאמציו, ולעולם אינו אומר נואש. ושוב אני חושב לי בלבי כי שום אדם לא חיה חושד בו בכך, כה חביב ונוח מזג נראה האיש. אולם כפי הנראה אינו יכול לגרש מזכרונו מראות מהעבר הלא־רחוק.  והרי עבר זה חתר בחלום ובהקיץ, ביום ובלילה, אל כל אחד מאתנו, כל אחד שהיה שם, ונותר בחיים.

ספרו מל פרידריך הגדול

בשעה מאוחרת, בערב שלפני ההמראה. אורז ד״ר שור את מזוודתו.

בדיוק הוא מגיח בתוכה העתק מצולם של "מכתבים על הדת", ספרו של פרידריך הגדול. מה זה? אני שואל בפליאה.

זהו ספר שהשגתי בעמל רב במכון ההיסטורי היהודי בווארשה. ידעתי כי קאלנר, האיש שנגדו אני נוסע להעיד, קיבל פעם, אחרי אחד ממעשי הרצח. את ספרו של פרידריך הגדול עם הקדשה -"לאות הוקרה" מראש האס.אס. והמשטרה בגאליציה, קאצמן. והנה, השגתי את הספר!

כן, כזהו ד״ר שור: קטנוני, אוסף פרס לפרט וחוט לחוט, עד שיהיה לו די כדי לטוות מהם עניבת־חנק לפושע הנאצי הבא. ואם נתקל בו מישהו מכם במקרה. שעה שעבר באולם ההמתנה של נמל התעופה בלוד והחזיק בידו מסגרת־עץ עם זגוגית מנופצת, יידע כי זוהי מסגרת אשנבו של הבונקר שבו הסתתרו, הוא ובני משפחתו, במשך חודשים רבים. עד לשחרור.

אין זה שום מוצג תביעה הוא אומר.  פשוט. אני רוצה להראות להם זאת. למען יידעו לפחות איך זה היה.

…בתוך האסם, ישנה דלת עץ, המובילה אל המרתף, המחופה בקיר לבנים. יש שם תיבות תפוחי אדמה. הרצפה מלוכלכת באניצי קש. אנה הזיזה הצידה את הקש והלכלוך. לפנינו נגלה מכסה מעץ גס. היא הרימה את המכסה. חור נגלה מתחתיו, במרתף. זהו חור בתוך חור.

"היכנסי פנימה". אנה אמרה.

החלקתי פנימה, למטה, לחור העמוק והתת קרקעי.  רוחבו כשישה וחצי פיט ואורכו כשישה וחצי פיט. בשוליים- לכלוך, בוץ. האדמה העשירה והשחורה, הידועה של הכפרים. הרצפה גם היא אדמה מהודקת היטב. מיד כשנכנסתי, החזירה אנה את מכסה העץ למקומו. שמעתי אותה מפזרת את הלכלוך והקש מעליו. אני מוקפת בבוץ, מעלי מכסה מעץ המשמש גג. זה ממש כמו קבר.

במסתור בבית משפחת קוטוביץ נבנתה במיוחד דופן כפולה לקיר, בו הסתתרו 10 ניצולים: 4 בני משפחת שוויגר: דוד, רוזה-שושנה, נטליה ואהרון-יוסף. מרילקה ובלנקה רייכשטיין, זושיה אנדרמן ואמה, חיים מונדק נייברגר וסלק-שאול שמיוק-סמט.

January 17, 1944   Finally I got a note-book. After 200 days in the bunker (place of hiding). Who can understand what it means, “BUNKER”, only the one that sits in it knows what it is. Ever so often, I wonder how should one feel about the person who created a “bunker”. Should we bless him or curse him – the future will show. Meanwhile we are sitting and waiting impatiently. Day by day – counting hours – at this moment 4936 hours from the moment we entered here.

העדות נמסרה ב 27.3.1947 בפני הוועדה ההיסטורית המחוזית היהודית בקרקוב.
רושם העדות אריה הולנדר או מריה הולנדר (שם הכותב העדות מפי רוזנצוויג אינו ברור)
מוסר העדות ד"ר אמיל רוזנצוויג, נולד בצ'ורטקוב ב- 8.9.1906 מחוז טרנופול. גר בצ'ורטקוב
ברחוב סובייסקי מס' 6 , כעת חי בקרקוב סטרו-ויסלנה 35/10

כשפרצה המלחמה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות נמצאתי בלבוב, לשם באתי להשתתף
בקורס להשתלמות רופאים. ב- 22.6.1941 בשעה 3.30 לפנות בוקר, הקפיץ רעש מחריש אוזניים,
בשל מטוסי המלחמה שעברו מעל, את כל שוכני המלון "ניו-יורק", ממיטותיהם. לאחר דקות ספורות
נמצאנו כולנו ברחוב מבולבלים כי איש לא התמצא במצב. אולם מיד החלה תנועת טנקים ופלוגות
חיילים שפנו מערבה, שהעמידו את האנשים על חומרת האירועים. נודע שהגרמנים התקיפו את
ברית -המועצות והתחיל הקרב שקבע את גורלה של מלחמת העולם השנייה.

קולות מהיער השחור הוא פרי מחקרה של מרטה גורן ילידת צ'ורטקוב, המספר את קורותיהן של קהילות היהודים במחוז צ'ורטקוב בתקופת מלחמת העולם השנייה.  מתוך פרק רביעי : עבודות כפייה כשירות מוניציפלי
"ניצול היהודים כמשאב כלכלי היה אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו את השלטונות הגרמניים מתחילת כיבוש פולין. מאות מחנות עבודה שהוקמו מילאו תפקיד כלכלי ובו בזמן נוצלו גם כחלק חשוב בתהליך מימוש " הפתרון הסופי של הבעיה היהודית", בשיטת ה"מוות הטבעי".

26.12.1942
קשה מאד לכתוב במצב זה כשיש הרגשה שכל יום אני עלולה לקפח את חיי על ידי הרוצחים הגרמנים.
אני הולכת למות בהכרה שאתם, אחי היקרים, ניצלתם מגורלי המר, ויתכן שכל מה שסבלתי כאן, סבלתי עבורכם גם כן.
זכרו אחרי המלחמה לנקום את מות אחותכם שלא זכתה בחייה להתראות אתכם.
אביכם מת באופן טבעי בטלוסטה, ב- 28 מר-חשון 1942.
את המכתב הזה ישלח לכם ידידי אשר למזלו נשאר בחיים.
תבואו ותמכרו את שדותיכם.
היו אושרים ואל תשכחו את זו שנגזר עליה למות בהיותה בת תשע עשרה.
דבורה

האקציה בהורודנקה

דצמבר 41, הייתי מחוץ להורודנקה, כנרדף ע"י הרוסים. ב- 39- 41, נאלצתי לעזוב עם משפחתי וגרנו בקולומיאה. לכן עברתי השחיטות בקולומיאה. ב- 8.42 חזרתי להורודנקה ועם חברי חיפשתי דרך להינצל. הגרמנים נדרשו רישום כל היהודים. על כולם היה להתאסף עם פנקסי העבודה להחתמת הכרטיסים. כל מי שיישאר ללא חותמת-יירה. היודנראט קיבל פקודה, שכולם יתייצבו תוך הבטחה שאלה שיבואו- לא יקרה להם דבר.

משפחת אקסנצ'וק קיבלה אות חסידי אומות עולם על שהעניקה מחסה לשושנה רוזה כרמי לבית ורטנפלד לבתה ברוריה הפעוטה בת השנתיים, לאחיה דוז'ו-אברהם ורטנפלד בן 20  ולילדה נוספת בת תשע : לולה קאופמן לבית ריין אשכנזי. משפחת אקסנצ'וק משפחה אוקראינית שהתגוררה בווגננקה. משפחה שהתפרנסה מגן הירקות שבחצר ביתם. באחת הפעמים כשגב' אננה אקסנצ'וק הגיעה לגטו למכור את מרכולתה היא פגשה את רוזה/שושנה והשתיים החלו לשוחח על מצבם האומלל של היהודים. אננה אקסנצ'וק הציעה לשושנה שבעת צרה תוכל לפנות אליה ולמצוא אצלה מחסה.

גיזה רז לבית גולדשטיין נולדה וחיה בכפר קטן לא רחוק מצ'ורטקוב בשם אולשקובצה או לשקוויץ. בקיץ 1941התרחש פוגרום ביהודי הכפר על ידי התושבים המקומיים שהוסתו בבוטות על ידי הכומר בכנסייה. בפוגרום זה נרצחו אחדים מבני משפחתה. היומן נפתח בתיאור הפוגרום. גיזה נערה צעירה כתבה על דפים ופתקאות את אשר עבר עליה. אחרי המלחמה היא אספה את הדפים המחברות והפתקאות וארגנה אותם יחדיו ביומן. בבואה לארץ היא העתיקה את היומן כמה פעמים וגם ותרגמה אותו לעברית.

הספר בהוצאת בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד- ושם.
פרק  מהספר
"לילה אחד, אחרי שגמרנו ללמוד ושכבנו לישון, ליטפה אימא את שערות ראשי ולחשה: "מרטוש, עלינו להיפרד". מה, קפצתי ונעמדתי על המזרון כמי שנשכו נחש.  אימא התיישבה ואחזה בידי בעדינות. התיישבתי. "המצב מחמיר מיום ליום", אמרה אימא כשהיא מלטפת את ידי, כמעט שאין עוד יהודים בגטו. הגרמנים הכריזו שצ'ורטקוב היא אזור נקי מיהודים וכל ייהודי שייתפס דינו מות. עוד מעט גם ייאסר עלי להמשיך ולעבוד פה בבית המרקחת".  "אז נתחבא יחד במרתף"…

בצ'ורטקוב היו מעט גילויי התנגדות לנאצים וגם הם נקטלו בעיבם: אחרי אוגוסט 1942 קבוצת צעירים יהודים בגטו צ'ורטקוב החלו להתארגן לפעולה מחתרתית. ראובן רוזנברג הדמות המרכזית בקבוצה, יצר קשר עם חוגים מחתרתיים פולנים שעזרו לקבוצה של 10 -12 צעירים יהודיים שיצאו ליער לקנות אקדחים. הם בנו לעצמם מראש בונקרים ביער כבסיס לפעולתם. אולם הם  לא הצליחו להגשים את תכניותיהם ; עקבותיהם התגלו וחלק מחברי הקבוצה חוסל תוך זמן קצר.

תחילת ההתארגנות של "בנדה מבורשצוב"

בתחילת הכיבוש הגרמני, החל רצח יהודים בכפרי הסביבה. הבנו שימים קשים מתקרבים. אנחנו הנוער, לא רצינו לחכות ללא תגובה ומעשים. המהנדס אשנדורף, החל לארגן קבוצות נוער להתנגדות ורכישת נשק. צעירים במיוחד תלמידים הצטרפו. קבוצות במחתרת, שמאוחר יותר נקראו "בנדה מבורשצוב". הכינוי נשאר עד סוף הפעילות. החברים לא הכירו אחד את השני. הארגון נחלק לקבוצות, בכל אחת היו 4 חברים. בראש כל אחד היה מפקד. רק המפקדים הכירו אחד את השני. הזהירות, הסודיות, הייתה הכרכית להבטיח, כדי שבמקרה שיתגלו, לא כל הארגון יתגלה.

The Special Investigation Commission considers the following persons guilty of committing crimes:
1.  מפקד משטרת הבטחון -היילדמן   Hildeman   Captain, Chief Gestapo
2.מפקד משטרת הביטחון הסיפו: פקמן Pekman  Captain, Chief Gestapo
3.   סטפן  וילהלם  Stefan     Chief Prison
4. Maierhofer Chief Prison
5. Rozenhof   Chief Prison
6.   פאל  Paal  – Commander, Jewish Camp
7.   טומנק Tumanek    Commander, Jewish CampGestapo מנהל מחנה עבודה בצ'ורטקוב

Men:  1.  – מומחה לעיניני יהודים בגסטאפו. קלנר Kelner,
2. Richter, Lt.,
3. Frank,
4. Keltswich,
5.    אלברט ברטשניידר Breitschneider,
6. Hagerman,
7.רימפלר- מומחה לענייני יהודים בגסטאפו  Rimpler,
8.  רוקס  Ruks,
9.Radke,
10. קצמן- אחראי לנושא היהודים Kuchman,
11.  טיץ'  Tsich,
12. Meier,
13. Basso,
14. משטרת הביטחון אייסל Eisel,
15. Martin,
16. Miller,
17. Velde,
18. Kimperg,
19. Keller,
20. Lutsel,
21. Knispel,
22. Kaminsky,
23. Ferus,
24. Grocholsky,
25. Shudert,
26. Hubert,
27. Otto,
28. Gross,
29. Urban,
30. Frynd.

Traitors of the Fatherland. (Ukrainian Nationalists):  1. Mula Ivan,  2. Mulyk,  3. Roshko,  4. Mykechans,  5. Hushulak,  6. Starovsky,  7. Skab,  8. Skorevych,  9. Ivasiv,  10. Moroz,  11. Podlubny,  12. Gnatkivsky,  13. Slobodyan,  14. Leschinsky,  15. Kachmanyuk,  16. Krchak,  17. Melnychenko,  18. Tyll.

בצ'ורטקוב היו: שלושים אנשי גסטאפו,  20 שוטרים אוקראינים,   שניים עשר ווכמנים,   3000 איש במשטרת עזר אוקראינית.

הניצולים: יעקב, פרידה ומשה שווארץ. מינה, דויד ומטילדה
אני משה שווארץ בנם היחיד של פרידה ושל יעקב שווארץ שנרצח חודש וחצי לפני סיום המלחמה.  הייתי בן שמונה בשנת 1943כשמשפחת ויכריך: אבא, אמא ובת- הצילה את חיינו. משפחה פולניה קתולית שגרה בפאתי הכפר מדבדובצה בסמוך לבוצץ. משפחה זו הכיר אבי בתקופת שהותנו בגטו בוצ'ץ. אבא היה יוצא בלילה מהגטו לצד הארי לחפש אוכל. במהלך שיטוטיו יצר קשר עם אדון ויכריק שהבטיח לבנות עבורנו מסתור בו נוכל לשרוד את המלחמה. אבא שילם עבור הבנייה בדולרים והבטיח שאחרי המלחמה ייתן לו 15 דונם אדמה, 2 סוסים וארבע פרות.

יצחק גוטפריד היה בן 11 כששיחק ברחוב עם חברים, כשלפתע נשמעו צעקות  "יודן יודן"
לא הרחק מביתו רחוב קוליובה 90 , הייתה המולה ואנשי אס אס השתלטו על הרחוב,
במרחק מה הוא קולט את אמו שיצאה מביתה למשמע הצעקות, מחפשת אחריו
והוא רץ לקראתה, לפתע שולף הנאצי איש האס אס את המקלע שבידו ומרסס את אמו-
רוזה גוטפריד לבית אנדרמן והיא נופלת מתה.
כך החלה המלחמה לחיים של הילד הצעיר שבין יום עולמו התהפך.

דו"ח הוועדה הרוסית לחקר פשעי הנאצים  21-28 ביוני 1944
 `ACT' ARCHIVE DOCUMENT
Date: June 21-28, 1944

Report of Soviet Special State Commission conducting Archive/File: places/ukraine/chortkiv/commission-report.440621-28 investigation of crimes committed by the German Fascists onthe territory of the city Chortkiv and Region, Western Ukraine, Ukr. SSR. The Commission consists of the following persons: W. H.Druginina; S. I. Turkevich, H. 1. Brytskoho, H. I. Cheverda, A. P. Prokopova, V. A. Krupko, T. S. Litvineriko, K. A. Kozacheriko, P. E. Chermlsonova, Mateush Shuster,Stanislava Ivanovna, Lutsyk Petro I_ I. B. Shorr, M.M. Goldberg, J. U. Bolansky, K. M. Alsenberg, S. T. Kuzmlna, P. J. Chervivsky, M. G. Chursanov.

תרגום מכתב שכתב ליפא האוזנר מיד אחרי המלחמה למשפחת אשתו בישראל

1945   ב"ה      הורים אהובים מאד וקרובי!    את הגלויה שלכם קיבלתי ואני מודה לכם מאד. הבעתי דלה כדי לבטא את שמחתי בקבלת המכתב לאחר דממה מוחלטת וארוכה. אני יכול לכתוב לכם שאני בריא ומאחל לעצמי לשמוע מכם דברים דומים. מאחר ואיבדתי את אשתי ובני היקרים לי מכול, בקבלי מכם אות חיים היה בשבילי מזל רב.
מזל שלפחות אתם נשארתם לי (אתם זה הוריה של אשתו שנספתה עם בנם) ואני מאחל לכם חיים ארוכים ושתחיו ותזכו להרבה נחת ומזל ושנחייה ונזכה עוד להתראות בקרוב.  מה נשמע אצלכם? מה מצב בריאותכם?  קיבלתי גם מקלרה (אחותו מקבוצת שילר) מכתב ואני שבע רצון ממנו.  אני מסיים את מכתבי, דורש בשלומכם ומנשק אתכם רבות.   ליפא   ד"ש מיוחדת לכל משפחתכם

מכתב שכתב ליפא האוזנר לינץ  10.7.1946   אהובים שלי!

אני משתף אתכם בכך שאני נמצא כעת באוסטריה באזור האמריקאי בעיר לינץ. זה כמה ימים שהגענו לכאן. בזמן האחרון היו לנו טרדות קשיים וצרות רבות ושונות אבל הן כבר מאחורינו. אנו גרים כאן במחנה, המוקף בגדרות מחושמלים, ששימש בעבר למעצר יהודים. לפני שהגענו למחנה הזה, שהו בו שבויים מהאס. אס.  כעת, במחנה זה נמצאים רק קיבוצים. תנאי המחייה  היו קשים בתקופה הראשונה אך שופרו לאחרונה. אנו חושבים לקצר את שהותנו כאן. אנו חושבים להמשיך בדרכנו עד להשגת מטרתנו.  כתבו לנו מה חדש אצלכם. מפולין שלחתי לכם הרבה מכתבים ולא קיבלתי מכם שום תשובה.

בשבוע שעבר ביקרתי בווינה ופגשתי שם את גיסי, (בעלה של אחותי חנה) והוא סיפר לי על כל מה שעבר. הוא היה במחנה קמיונקה וברח משם. במשך שנה הוא היה עם הפרטיזנים ביערות והוא גם סיפר על מחזות נוראים שהתרחשו שם.  לאחרונה פגשתי אנשים מצ'ורטקוב ששיתפו פעולה עם הגסטפו. הם הוציאו אנשים מהבונקרים למוות. כך נהגו בן-ציון פרישלנדר והבן של אברהם יצחק וינטער. הם נשארו בחיים עם כל משפחתם ואי אפשר לעשות להם כלום היום. פרט לכך אין חדש. כתבו לי מה חדש אצלכם. היו בריאים  ממני- ליפא.  ד"ש מיוחד לכל המשפחה.

ברנרד קרמר נולד ב- 1891 בבורשוב."ב- 1.1942 הגיעו אנשי הגסטפו: רומפלר, ברטשנידר והומפרט ואסרו אותי באשמת שליחת מכתבים לשבויים יהודיים וקיום קשר עם שבויים רוסיים. המפקד שולץ העביר אותי מבורשוב למחנה בירוסלב.
כל יום הגיעו אוקראינים לחצר הכלא כדי להתעלל באסירים להכות ולשסות בהם את הכלבים, ללא סיבה. בבית הסוהר היו גם הרבה פולנים. ראש העיר האוקראיני עזר לי להשתחרר מבית הסוהר, הוא שחרר גם את כל יהודי העיר ויהודים מהונגריה שאמורים היו להיהרג בבורות הירי. מדובר על   איש. בתחילת  ספטמבר הוקם בבורשוב היודנראט בראשות היו"ר וולק. הגסטפו מצ'ורטקוב היו מגיעים לשדוד מהאסירים ומהאוכלוסייה את כל מה שניתן. איכר גרמני בשם  BOCK, הגיע לבורשצוב – הכה ושדד יהודים. מפקד הזנדרמריה, שולץ, גם דרש ציוד מבית המלאכה, קיבל: עור פרוות, נעלים ועוד….

הניצולה פרידה גייזלר לבית לבהרט
כתבו בנותיה: אתי חצקלביץ וזהבה פלניצקי
מונצה אוהרינסקה זכתה באות חסידת אומות העולם על שהעניקה לאמנו פרידה גייזלר לבית לבהרט, נערה בת 16(?), מחסה בביתה הדל במשך ששה חודשים (מאוגוסט 1943 עד מרץ 1944) כשכל דלתות העולם הלכו וסגרו על חייה. אחד מתושבי המקום שבביתו כבר הסתתרו בני משפחתה המורחבת של פרידה, הבטיח לבוא ולהסתיר גם את אמה ואחותה.

עדות כפי שנמסרה בכתב אחרי המלחמה ליד ושם. (הטקסט הועתק כלשונו אך ישנם פסקאות מטושטשות בצילום המקור) הכיבוש הרוסי ספטמבר 1939 עד יולי 1941
האוכלוסייה היהודית בצ'ורטקוב היגיעה בזמן פרוץ המלחמה ל-9000 נפשות בערך, כולל מספר פליטים ממערב גליציה ומפולין המרכזית וגם מגרוש זבונשין והונגריה וכ'ו. הצבא האדום נכנס לצ'ורטקוב ב- 17.9.39 בצהרי היום ובזה הציל לזמן קצר את היהודים מאכזריות הנאצים, לפי שעה.

אוסף מכתבים זה הינו צד אחד בהתכתבות בין אנה באוור Anne Bauer, נערה גרמנייה שאלה מכתביה, לבין לוניה שטרנשוס נערה יהודייה מצ'ורטקוב, שהשיגה ניירות מזויפים והגיעה בזהות בדויה למחנה עבודה אגפא פבריק בוולפן ביטרפלד בגרמניה. שתיהן הגיעו לעבודה בנסיבות שונות מעולמות שונים. לוניה היהודייה, נמלטה מאימת האקציות בצ'ורטקוב ואנה הגרמנייה, גויסה לעבודה למען הרייך. השתיים התיידדו וקשר נפשי מיוחד במינו נרקם בין השתיים. כשהן הוזהרו ונאסר עליהן לדבר הן השאירו זו לזו פתקאות ומכתבים מלאי אהבה ויופי, למרות הסכנה והאזהרות והאיומים והאיסור המוחלט על קיומו של קשר זה. מקצת המכתבים המובאים כאן הם דוגמא, אמנם חריגה, שגם בשעות הזוועה השתמרה הרוח האנושית החמלה והאהבה. הקשר בין אנה באוור למי שהפכה בישראל ליהודית שיפריס נשמר גם אחרי המלחמה.

העדות נמסרה ב- 1948 29.1. לאייכנבאום – קומיטט יהודי

עד 1939 גרתי עם הורי ב- יגלניצה (YAGELNICA))  ע"י צ'ורטקוב. למדתי בבי"ס בצ'ורטקוב. חמישה ימים אחרי הכיבוש הגרמני נאסרתי עם קבוצה של 35 איש, ביניהם אחי הבכור, באשמת קומוניזם ע"י ה"סוטש", (צבאו של חמילניצקי), המשטרה האוקראינית הלאומנית. בלילה הראשון נכלאנו בבית הסוהר ביגלניצה, בתא שהיה בו מקום ל-10 אסירים. כל הזמן, נאסרו אנשים נוספים, עד שהיינו 35. שוטרים היכו אותנו בצורה רצינית. מים לא קיבלנו ואחד מאיתנו, זנוויל בילאמאן, חייט, עונה קשות. דחפו לפיו מסמרים. לפנות בוקר, הוצאנו, סודרנו ברביעיות, הוקפנו בשמירה חזקה. אסרו לגשת אלינו והובלנו לבית הסוהר בצ'ורטקוב. שם הכריחו אותנו לשתות בוץ, להרוות את צימאוננו. בשער בית הסוהר, יצאה קבוצת סוכנים, שהרביצו לנו מכות רצח, עד שהגיע מנהל בית הסוהר, שציווה להעמיד אותנו בפנים לקיר וכל השוטרים נעמדו עם נשקם מכוון אלינו. כלאו אותנו בבית הסוהר ושוב הרביצו בצורה אכזרית, עד שהוכנסנו לתאים. בשבועיים הראשונים שכבנו על הרצפה וקיבלנו 1/2 ליטר קפה ו-150 גר' לחם. בצהרים: 1/4 ליטר מי תפוחי אדמה. כך היינו כלואים 4 חודשים. מתוך ה-35 נותרנו ארבעה, שעבדו במקצוע. בגלל העזרה הכספית הגדולה מהבית-נשארתי בחיים.

סוניה נולדה בספטמבר 1941 לשאוול שמיוק ופאולין לבית ברנקלאו. הגרמנים כבר היו בצ'ורטקוב חודשיים. כשהיה ידוע שגטו צ'ורטקוב עומד בפני חיסול שאול מצא מקום מסתור אצל משפחת קוטוביץ. הם בנו בביתם קיר כפול והסתירו שם 10 נפשות. את פאולין והתינוקת סרבו להכניס. בכי תינוקת עלול להסגיר את כל דרי המסתור ואת משפחת קטוביץ. שאול שהבין את הסיטואציה ארגן לאשתו ולתינוקת ניירות מזויפים שהיו אמורים לתת לה הגנה. והן יצאו עם בוקר לכיוון תחנת הרכבת………..

מריה בלישצ'וק, (Maria Blyszcuk Rosenzweig) פולניה קתולית, שעבדה בבית החולים בו עבד אמיל רוזנצוויג כרופא. כשהופצו השמועות על החיסול הסופי של יהודי צ'ורטקוב והמצב הלך והחמיר הבין ד"ר רוזנצוויג שעליו להיעלם מפני השטח.  ד"ר רוזנצוויג חיפש מקום להסתתר בו. רוזנצוויג ידע על בניין ישן שעמד בפני הריסה ושישנן בו דירות שאיש אינו גר בהן בגלל מצב הבניין. מריה הציעה לו את עזרתה. בתושייתה, פנתה לבעל הדירה ושכרה ממנו את הדירה ועליית גג שנמצאה בקומה העליונה של הבניין והגישה אליו הייתה דרך גשר עץ שניתן היה להזזה. בלילה אחד נעלם ד"ר רוזנצוויג מבית החולים והיגיע למקום המסתור שהכינה לו מריה.

עדות זו נכתבה על ידי פרידה כמכתב לנכדתה
עפריתי יקרה שלי
השבוע קבלתי את מכתבך וכרגיל שמחתי מאד. את הרי יודעת היטב כמה אני מתגעגעת ודואגת לשלומכם. כמה אני רוצה להיות קרוב ולראות יום יום את התפתחותכם ולא פעם אולי לומר איזו מילה, לעוץ עצה ולשאול שאלה. כמובן שאני שמחה מאד שהנך מתקדמת יפה בלימודיך ופרק חיים זה וידיעת השפה האנגלית על בוריה (כמובן בנוסף לעברית תעזור לכם בלימודים הגבוהים. אני מתפללת לאלוהים ומבקשת יום יום שייתן לכם את התבונה לרצות ללמוד ולדעת לנצל בצורה נכונה את השכל והכישרונות שקבלתם כמתנת אל.

1. בבוצץ חיו 8.000 יהודים. הפוגרום הראשון היה ב- 28.8.41 . לפי פקודת הגסטפו, נערך רישום של כל הגברים בני  18-50. לדרישתם, רוכזו כ-1000 גברים בחצר היודנראט, בגילים שונים, מחכים לפקודות שייתן מפקד המשטרה האוקראיני- קוזנובסקי. בערב, לפי פקודה, כולם הלכו לכיוון שהובלו. איש לא ידע לאן. לא ידעו מה יקרה. לקראתם יצאה המשטרה האוקראינית, שהובילה אותם לחצר בית הסוהר ושם תוך מכות באלות גומי, החל הרישום. מפקד הגסטפו ATAMANIUK , קרא שמות מקומות עבודה ומי שמצא חן בעיניו קיבל מקום. איש לא ידע מה המקום הטוב. לבסוף, חלק שוחררו ונותרו – 625. אקדמים, רופאים וכמה נשים ונוער- הוחזקו כל היום בשמירת האוקראינים, ששדדו את תכשיטיהם ודברי הערך שעליהם. ב-4 לפנות בוקר, נודע בעיר, ש-625, הוצאו מחצר בית הסוהר, הובלו ליער  "FERDOR SOSIKNKI", לבורות שהוכנו מראש ע"י הכפריים ושם נרצחו במכונות ירייה. הצעקות נשמעו בכל העיר.

Dobrucki, Andrzej  Dobrucka, Aniela   Mikusz-Dobrucka, Ewa-Maria

Andrzej and Aniela Dobrucki, who lived with their 15-year-old daughter, Ewa-Maria, in the town of Czortków, in the Tarnopol district of Eastern Galicia, were well known for their sympathy toward Jews. In the autumn of 1942, during the liquidation of the Czortków ghetto, a number of Jewish refugees turned up on their doorstep. Among them was a lawyer named Margules; a woman named Gelberowa; her daughter who was a music teacher; Szor, an accountant; Perlmutter, a Jewish merchant; Mrs. Rosenzweig, the wife of Dr. Rosenzweig; and Stanisława Pikholc (Berger).

יום הולדתי השנה חל ביום השואה. חשוב לי, ביום זה, לשתף אתכם באמצעות הסיפור האישי שלי במה שאירע להורי ולי בשנים 1941 – 1944, אך גם למה שקרה לניצולים כמוני ששרדו ושאחרי שחרורם ע"י הצבא האדום, חוו נדידה ברחבי אירופה תוך כדי ואחרי המלחמה, עלייה ארצה ולחימה יחד עם אנשי הישוב היהודי בארץ נגד צבאות ערב וערביי ארץ ישראל במלחמת הקוממיות. חשוב גם לספר מה עשו אותם הניצולים עם חייהם מאז, במהלך כל שנות קיום המדינה. הדיווחים בתקשורת מתייחסים בעיקר לגורל הנזקקים מבין ניצולי השואה. וטוב שכך, שהרי הצורך לסייע להם לסיים את חייהם בכבוד ובלי מחסור זוכה לקונסנסוס מקיר אל קיר. מדינת ישראל חייבת רבות לניצולים אלה וצריכה לעשות הרבה יותר למענם.

כץ ישראל יליד 1910, זבארש, 5 ילדים בבית. עד 1941, הייתי עם כל משפחתי. עבדנו בשדות. ב-1938 נישאתי לשרה (סלה) לבית הלפרין. נולדו לנו שתי ילדות: רוזיה ומלבינה. ב-1939-1941, בתקופה הרוסית, עבדתי את שדותי. עד הכיבוש הגרמני, 1941, נלקחתי עם כמה מאות יהודים למקסימובקה, ליד זבארז'. שם היינו כ-6 חודשים. עבדנו בתיקון פסי רכבת. בראשית 42, נלקחנו ממקסימובקה לבורקיה- וילקיה . מנהל מקסימובקה, בן כ-44, שפרינגר והשני גובלמייר גם – כ – 42  מתוך כ-300 יהודים הוכו בזמן העבודה.

בעטקע טשאבון ילידת 5.2.36, מבורשצוב. עם פרוץ המלחמה, גרנו בורשצוב, ביולי 41 החל הכיבוש הגרמני. אפשר היה עוד לסבול וכל אחד גר עדיין בביתו. הייתי בת 5. הפסקתי את הלימודים בכתה א'. בתחילה, לא היה גטו ולא אקציות. היו חטיפות של צעירים שנשלחו למחנות שונים. תוך זמן קצר, הקימו גטו. הקימו גטו במרכז העיירה, שם תמיד גרו יהודים. נשלחו לבלזץ לעבודת כפייה. משפחתנו עדיין נשארה יחד. הילדים היו קטנים. למרות שהייתי קטנה, ידעתי שעלי להסתתר.

ב- 8 ביוני 43, כאשר היודנראט הודיע, שהיהודים יוכלו להישאר בבוצאץ, רק במחנה העבודה ובגטו הקטן, והאחרים יאלצו לעבור לצ'ורטקוב, קופצינצה וטלוסטה, הלכתי להסתתר אצל פולני, מכר PASTUCH, פקיד בעיריית בוצאץ. מ-18 לאפריל, מהאקציה ה-2, הסתתרו אצלו, שני מכרי: הנריק ראב מ-KARWINA, ומכרה שלו. היא הייתה שכנה של הפולני.

יוסף קיטלר – סטניסלבוב- זלשציקי:   ב-22 ביוני 41, כאשר החלה פלישת הגרמנים, הייתי בלבוב ולמדתי בבית ספר מסחרי. כעבור שבועיים, חזרתי להורי בזלשציקי. קודם הייתי בסטניסלבוב, אצל משפחת אמי. הלכתי ברגל 8 ימים, 200 ק"מ. הייתי חולה 5 ימים. הרוסים כבר לא היו והשלטון בזלשציקי, היה בידי האוקראינים הלאומנים, "SICH". מ 10-11 ביולי, היה פוגרום בו נרצחו 50 יהודים ואנחנו קברנו אותם. בעיירה חיו כ-2000 יהודים. בין הנרצחים נקברו גם כאלה שעדיין חיו. הסתתרתי בגורן. חלק ברחו לכפרי הסביבה. כעבור יום, האוקראינים מצאו אותם בכפר HLEBICZEN, רצחו 30 יהודים. אחר כך, נלקחו לעבודה והובטח שיותר לא יהיו פוגרומים. הצטדקו ואמרו שחשבו שהנרצחים היו קומוניסטים.

פלץ זישיה, 03-429, בורשצוב – חורבן אוז'יראן-יז'ז'נה.  ביולי 1941 נכנסו ההונגרים ליז'ז'נה, אולשקובצה  LASZKOWICE , וב- PINATKOWICE, האוקראינים רצחו היהודים בתירוץ, שיתוף פעולה של היהודים עם הרוסים ורצחו אוקראינים בבית הסוהר בצ'ורטקוב. ב-  ZLELENIC, רצחו את אברהם בלנק עם משפחתו, קשרו והטביעו בנהר.

נולדתי ב- 4.4.1907 בלבוב להורי: הנריך איכל ואנטונינה לבית קושיה. אשתי הדויג מתילדה מבית טייכמן נולדה ב- 16.6.1918 . נישאנו ב- 5.9.1939 . גרנו בלבוב ברחוב נבייקה 36 . עבדתי כעורך דין במחלקת החוק והמשפט של בראונה B.R.  בלבוב. אחרי כניסת הצבא ההיטלראי ללבוב, נאלצנו לענוד טלאי. זרקו אותי מהעבודה ובסוף יולי 1941 והועברנו לצד היהודי (לגטו) שזה ברחוב אנה הקדושה.

  ARRIVAL AT A LABOR CAMP

from: "Darkness and Hope," pp. 58-62, by Sam Halpern

….One of the policemen told me that we were headed to Chortkow, a town about twenty five kilometers away, although he wouldn't say why. Nor would he tell us our exact destination

All along the way, men tried to escape. Each one was caught and brutally beaten by the Ukrainian police. We had been rounded up at nine o'clock in the morning, and by the time we reached Chortkow it was evening. We had spent the entire day walking in the bitter snow without food or rest. Everyone was thoroughly exhausted.

We were taken to a jailhouse. There we had to pass through a receiving line of SS soldiers and Ukrainian police, each with a rifle or stick, each waiting for a turn to hit a Jew on the head. There were about eighty of them, and it took a long time for a Jew to make his way through the line, being clobbered by everyone. If you were by chance hit on the neck or chest and not on your head, you had to go back and give the soldier another chance to "get it right."

Like everyone else, I tried to shield my face and head and lessen the force of the blows by jerking my head away a little, but this had to be done carefully; otherwise I would have had to return to the beginning of the line, and the second time I would surely have been hit even harder and more frequently. My technique seemed to make no difference, and by the time I got into the jail cell, I was bruised, cut, and bleeding. I wondered if the Germans intended to kill us or were just having fun.

After the ordeal, I was herded into a small jail cell packed with about sixty men. There was no room to sit down, let alone lie down. We had to stand, crushed one against the other, bleeding and in pain, frightened and hungry. All told, there were some five hundred men from the entire vicinity in the jailhouse, with every cell packed as tightly as ours.

We stood packed together like that all night, and in the morning we were sure we would be let out a little and given some food, but we were wrong. Nothing changed. The entire second day and night we stood, jammed together, hungry beyond belief. On the third day, we began to talk about how the Germans meant to kill us. One way or another, from starvation or lack of oxygen, we thought we would die locked up like this.

Many of the men began to recite Shma Yisrael, a prayer Jews are commanded to say, when possible, before death. Just then the Germans opened the door to the cell and took us out. Everyone stretched his limbs and gulped the fresh air. Although we were still starving and parched with thirst, the freedom from being pressed up against other bodies on all sides felt wonderful. Then one German began to toss pieces of bread at us, like one would throw scraps to a dog from the dinner table. Men hurled themselves at the bread, like animals, and stuffed it into their mouths before anyone else could steal it. A tub was filled with water, and we all drank from it, like cattle at a trough. But no sooner than we began lapping the water, a German came over and started beating us, yelling: "Let's go, let's go." They permitted us just one sip of water after three days of extreme thirst, and then administered more beatings. I will never forget the sight of this tub and men bending over to drink.

We were made to run from the jailhouse to a railroad station about a kilometer away. All along the way the German soldiers were free with their clubs and boots. At any moment one could be felled by a blow to the neck or a kick in the side, so despite our weakened state, we ran as fast as we could. When we got to the train station, we saw cattle cars on the tracks. There were no steps or ramps leading to the doors, so the SS officers beat the people at the front yelling, "Crouch down, crouch down," to get them down on all fours and form human steps for the rest of the crowd behind them to climb.

Once the human staircases were made, the Germans yelled and clubbed the rest of us to hurry into the cars. They were beating us so hard and their voices sounded so vicious that we had no choice but to obey. Painfully, we were forced to step on our brethren and climb into the train. The groans and cries from the men on the ground were nearly drowned out by the screaming of the SS and the cracking whips.

It took quite a while to fill the cattle cars. We were packed in tight, much as we had been in the jail cell, and all the while we were being beaten and clubbed by the Germans. About 120 men were squeezed into each car, the only improvement over the jail being that there was enough room for two men at a time to sit down and take a rest.

When the Germans were satisfied that enough of us had been packed into each car, they threw in some bread and swung the doors shut. I heard them lock us in from the outside. In my town at that time, we had not heard of the death camps of Auschwitz or Majdanek, nor did we know of the "Final Solution." We knew the Germans intended to use Jews as work horses, but we were unaware of plans for extermination.

וזאת לתעודה, שבישיבתה מיום ט' ניסן, תשנ"ב, החליטה הועדה לציון חסידי אומות העולם, שליד רשות הזיכרון יד ושם, על יסוד עדויות שהובאו לפניה לתת כבוד ויקר ל: אנה סקרטה וילדיה – יוזפה ורודולף על אשר בשנות השואה באירופה, שמו נפשם בכפם להצלת יהודים נרדפים ולהעניק להם את המדליה, לחסידי אומות העולם.
הניצולה: ברגר סילביה אז – שופקה פיקהולץ 

Someone is Watching Over Me     A Memoir by Florence Mayer Lieblich

The Storm  The War Years: 1939-1945
World War II started in 1939. Hitler and Stalin made a pact and divided Poland in two. Stalin occupied Ukraine and the Germans occupied the other part. On September 17, 1939 the Red Army entered our city, Czortkow. The Jewish population breathed freely for a while. We were safe from the Nazi tyranny. Life continued normally.

גולדהאר סיפור הצלה
כתבה במוסף ידיעות אחרונות מאת סבר פלוצקר 12.10.2018    https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5368659,00.html

תמונה ישנה, מכתב דהוי וקרעי זיכרונות שלחו את המליארדר הקנדי מיטש גולדהאר, הבעלים של מכבי תל-אביב, למסע חיפושים בעקבות המשפחה הפולנית שהסתירה בזמן השואה את אמו סאלה. כעבור שנים אותרה ברברה ריבצ'נסקי, בתם של המצילים. השבוע היא קיבלה בשם משפחתה את תואר חסידי אומות עולם, וזכתה לתשואות כשהגיעה עם סאלה למשחק של מכבי. "למרות מחסום השפה", מספר מיטש בהתרגשות, "נוצר בניהן קליק מיידי"

ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה הכרתי את גנק ברגמן, גנק היה בן למשפחה אמידה שכל רכושה הולאם ע"י הרוסים, עם היכנסם לצ'ורטקוב. אבי היה רופא וגנק היה רופא שיניים. מאחר שאבי וגנק נולדו באותה עיר, שררה ביניהם ידידות סנטימנטלית. התחלתי לצאת עם גנק, הייתי בת 19 והוא היה מקסים. רציתי ללמוד רפואה ,אבל יהודים לא הורשו להתקבל לאוניברסיטה, למדתי בבית ספר לאחיות. כשהרוסים נכנסו, הם החרימו את הבתים שלנו ואת כל רכושנו.

made by me and are things that is not impossible to translate or gives info in swedish that gets lost in translation. Sometimes it might seem a little confusing, some of it is probably because my english is not the best and some of it is because the script is kind of confusing in swedish to and I tried to direct translate it with making as few language corrections as possible.    Flashes from our familys lifes

 When are you going to start writing mother? Is a question I gotten during the years. I thought a lot, but was and still am scared, not to write good enough, my swedish is not perfect. But now I am in a hurry. Daddy Genek is gone. He past away november 11 1993, for me during very tragical circumstances. When I got to Södersjukhuset [hospital in stockholm] were he was after an heartattack, I found him after a lot of searching, dead in the bathroom. It felt like this was the end of our destiny. But I will do my best and begin with the beginning.

שנים רבות שתקתי. לא יכולתי וגם לא רציתי לדבר על תקופת השואה, אותה עברתי כילד קטן בפולין. רק בתחילת שנות ה – 90 של המאה הקודמת, בהשפעתה של מינה רוזנר, הגעתי למסקנה  כי חשוב מאוד לכתוב את הזיכרונות שלי למען ילדיי, נכדיי והדורות הבאים.העליתי שכבות כבדות של "בטון" מעל הלב שלי, בכדי לקבור את זיכרונות הילדות בשואה, לא רציתי לחשוב עליהם ולא להיזכר בהם. מעטפת אבן קשה כיסתה את הכול. חייתי את חיי העכשוויים ללא עבר ילדותי.
צעדתי לכיוון העתיד מבלי לחשוב על העבר. העבר היה קבור עמוק מתחת להרבה שכבות של "בטון". הלב היה מאובן – וכך קראתי לזיכרונותיי. רק עכשיו מתחילת "ההפשרה" ההדרגתית שלי.  אני יכול להתבונן לתוך תוכי פנימה, להיזכר בכל ולהעלות את כל זיכרונותיי על הכתב.

הילדה הנחבאת – הסיפור האמיתי של השואה: לולה ריין – קאופמן ולואיס מצגר (הודפס בארה"ב ב-2008 ) תרגום לעברית נרי חנס
כאשר אימה נהרגה ע"י הגסטפו, ילדה יהודייה, ששמה לולה, נשלחה למקום מסתור. בתחילה, לולה חיה בחשאי, בביתה של משפחה אוקראינית, אבל כאשר מישהו איים לחשוף אותה לנאצים, לולה נאלצה לעזוב שוב, בפעם הזו היא מתחבאת עם משפחה נוספת בבור מלוכלך, מתחת לאסם. המשפחה הנחבאת נלחמת בקור וברעב, נאבקת בלי הרף באיום שתתגלה. לולה איבדה הכול, את ביתה ואת משפחתה. כול שנשאר לה הוא פריט לבוש אחד, שמלה שאימה, באהבה תפרה ורקמה לה. האם תמצא לולה אי פעם בטחון וחופש?

הראיון התקיים בקראקס –ונצואלה בשנת 1996, בהיותי בן 63.  נולדתי בפולין, בגליציה המזרחית, בעיירה צ'ורטקוב   ב -13.01.1933
כל המשפחה שלי נצלה מהשואה. זליג – אבי נולד ב-1896 , יטי –יהודית- אמי 1900, ישראל –אחי הגדול יליד 1924. לאבי היה עסק בצ'ורטקוב – חנות מכולת וגלנטריה. יחסיו עם הקליינטים היו טובים. היה נותן להם בהקפה בסוף החודש היו משלמים. אנשים חשו מחויבות כלפיו. בחנותו קנו לרוב עובדי הרכבת ועובדי הממשלה. גרתי בבית של שתי קומות, אתנו גרה גם סבתי חנה מצד אבי. היא גרה בקומה הראשונה שחזיתה  לרחוב רינק לכיכר השוק, החנות ומקום המגורים שלנו הבניין עדיין קיים.  הקומה העליונה הושכרה. גרנו שם עד 1941.  אז צ'ורטקוב הייתה תחת שלטון סובייטי. היו בה כ- 10.000 יהודים, מתוך 25.000 תושבים. חיי התרבות היהודיים היו מאד פעילים ודיברו עברית.

עדות יעקב וולקוביץ נמסרה לארכיון היהודי בפולין בעיר אופולה    ב- 11.07.1947 קוד ארכיון  301/2653   מיקרופילים: NR N-0747
יעקב וולקוביץ נולד ב- 8.9.1913 בצ'ורטקוב. בנם של קמיל וולקוביץ ופאני לבית פרל. שהה בתקופת הכיבוש חלק מהזמן בלבוב, בזולקי, בפשמשיל, בבוצץ, בקופוצ'ינצ'ה ובצ'ורטקוב. כעת (1947) הוא גר ברחוב שנקביצה 34, מקצועו מנהל חשבונות.
"ברחתי ב- 1.6.1942 מפשמשלן לבוצץ ושם הייתי עד 4.2.1943 . בתקופה שהייתי בבוצץ היו שם 3 אקציות של "העברת מקום". האקציה הראשונה הייתה בימים הראשונים של ספטמבר 1942. היהודים ידעו בדיוק את היום והשעה של התחלת וסיום האקציה. המידע הועבר באמצעות היודנראט שקיבל את המידע ממנהל מקומי בשם הופר. בתקופה זו היו גם אקציות בלבוב. דיברו אז שאקציות כאלה יהיו רק בערים גדולות. בחלק השני של יולי 1942 הייתה אקצייה בצ'ורטקוב. אנחנו בבוצ'ץ חשבנו, שאצלנו זה לא יקרה עוד פעם. מקום מושבו של הגסטפו היה בצ'ורטקוב ואצלנו בבוצץ לא היה גסטפו.

עדות זו היא חלק מעדות שהוקראה בטקס לזכר יהודי צ'ורטקוב, ביום השואה 2008 במרתף השואה בהר ציון ירושלים. מניה ורטנפלד נולדה בצ'ורטקוב להוריה פפי ואליהו גולדהבר בשנת 1926.
מניה מספרת: "זה היה ערב שמחת תורה ב 5 באוקטובר 1942. כל מי שהיה בצ'ורטקוב אז יודע – זה היה ערב האקציה השנייה בצ'ורטקוב. היודנראט הודיע לכל היהודים בגטו להתייצב לרישום במגרש ליד היודנראט. אבא שלי ואני הלכנו.

הלה לוביץ שוואבל נולדה בצ'ורטקוב 1923 HELENA SCHWEBEL LUBICZ
יולי 1941. החיים השקטים בעיר הקטנה CZORTKOW, טולטלו על ידי ידיעה מזעזעת:
"מלחמה". הגרמנים החלו ללא התראה בהפצצת ערים רבות. CZORTKOW  לא ניזוקה, אבל בפני התושבים ניכר פחד ואי הודאות ליום המחרת. המחר היה טרגי. הגרמנים התקרבו. הרעש של הצבא הממונע ואבק מהדרך הראשית בישרו על כיבוש צ'ורטקוב בידי הנאצים.

הוועדה ההיסטורית באד-רייכנהל, גביית עדות מיונה פריימן. עיבוד: צבי רוזנבוים. סיג' 1509\1622.עדות יונה פריימן נמצאת גם בארכיון מסמכים יד ושם  M-1/ E/ 1509
"כשפרצה מלחמת גרמניה-פולין, נכנס הצבא האדום, כעבור שלושה שבועות, אל צ'ורטקוב. זה קרה ב-17 בספטמבר 1939. יהודי צ'ורטקוב קיבלו את האירוע באדישות, לא זזו מן המקום והמשיכו לחיות בשלווה כמו לא הייתה כלל מלחמה בעולם. היהודים המשיכו בפרנסותיהם המסורתיות ללא הפרעה מצד האדמיניסטרציה הסובייטית. הן מורלית, הן כלכלית לא חשו היהודים בשינוי וחיו באין מפריע עד 22 ביוני 1941. עם פרוץ המלחמה הגרמנית-סובייטית, ב-22 ביוני 1941, נכבשה צ׳ורטקוב בידי הגרמנים כעבור שבועיים, ב-6 ביולי.

העדות נמסרה בווארשה 1958 מספר 301/5660  "נולדתי ב- 4.4.1907 בלבוב להורי: הנריך איכל ואנטונינה לבית קושיה. אשתי הדויג מתילדה מבית טייכמן נולדה ב- 16.6.1918 . נישאנו ב- 5.9.1939 . גרנו בלבוב ברחוב נבייקה 36 . עבדתי כעורך דין במחלקת החוק והמשפט של בראונהB.R.  בלבוב. אחרי כניסת הצבא ההיטלראי ללבוב נאלצנו לענוד טלאי. זרקו אותי מהעבודה ובסוף יולי 1941 הועברנו לצד היהודי (לגטו) שזה ברחוב אנה הקדושה.

סיפורה של ילדה (ילידת 1939) על שהותה בבונקר אצל משפחה פולנית ב- Czortkow . העדות נמסרה בקרקוב בינואר 1949. תורגמה מפולנית לעברית בפרויקט יוסלה כרמין.

בזמן האקציה הראשונה בצ'ורטקוב, הסתתרתי יחד עם הורי במרתף של הבית בו גרנו. אני זוכרת בדיוק את האקציה השנייה.
באמצע הלילה אבי העיר אותי, תמיד ישנתי בבגדים, כי כל הזמן חיינו בפחד שתיערך אקציה נוספת. אבא עטף אותי במעילון שלי וירדנו לבונקר, בבונקר ישבתי בשקט גמור, כדי לא להעיר את תשומת לבם של הגרמנים, אשר חיפשו את היהודים במרתפים.

דוד שווייגר נולד 1907 היה מנהל עסקים.  "עד פרוץ המלחמה גרתי עם משפחתי בצ'ורטקוב. זו הייתה עיר לא גדולה, בת 20,000 תושבים בערך, מהם 8000 יהודים. למיקומה של העיר הייתה חשיבות רבה, כי היא שכנה בגבול של מזרח ומערב פולין, קרוב לגבולות בין פולין לברה"מ ורומניה. הודות למיקומה האסטרטגי, האוכלוסייה הייתה ברמה טובה גם מבחינה תרבותית. היו שם הרבה מפלגות פוליטיות וארגונים יהודיים והייתה פעילות תרבותית ענפה.  עם כניסת הצבא הגרמני עם היחידות המבצעיות של האס אס, ביוני 1941, נערכה אקציה שבה נספו 300 איש בצורה אכזרית ביותר על ידי מכות בקתות הרובים.

נולדתי ב – 20.51910 בעיר זברש בפולין. הלכתי לבית ספר עממי ציבורי בוינה אוסטוריה מ-1916 עד 1921. ב- 1921 התקבלתי לגימנסיה וסיימתי ב- 1929. מיד אחרי שקיבלתי את הדיפלומה מהגימנסיה נכנסתי לעבוד בבית מרקחת בזברש כעוזר לרוקח. במשך שנתיים של חניכות סיימתי קורס מכינה להתמחות ברוקחות באוניברסיטה. עברתי את הבחינה עבור אסיסטנט ברוקחות בלבוב בפולין.

שלמה אלטניי מתאר ילדות עשירה בצבעים, ריחות טעמים ומשחקים. משפחה מרובת ילדים חמה, מקיפה ומגוננת. עיר יפה ואינטימית שהעתיד בה התרסק לרסיסים עם כניסת הצבא הגרמני לצ'ורטקוב. שלמה החליט ללכת בעקבות הצבא הרוסי הנסוג  ולחפש את הצלת חייו ברוסיה. אלף מדורי גיהנום עבר בצבא הרוסי ובשבי, עד שזכה ליום השחרור ובדרך לא דרך עלה לישראל ובנה בה את ביתו עם דורה ניצולת שואה שאיבדה את משפחתה, שהכיר ברוסיה.

יצחק מילר, חייט מצ'ורטקוב, גר ברחוב גלמבוקה 17, הצליח להימלט ממחנה קמיונקה ומסר לנו את הפרטים הבאים: "בראשית 1942 זימן היודנרט את כל היהודים לאספה והבהיר כי חייבים לשלוח מספר מסוים של יהודים לעבודה במחנות: בורקי, סטופקי, קמיונקה ליד סקאלאט. באספה הבטיחו לכולם כי כעבור שניים- שלושה חודשי עבודה יוחלפו האנשים. חלק גדול האמינו להבטחות. כ-300 יהודים התייצבו מרצונם לעבודה ומיד נשלחו אל קמיונקה.

על "חורבן צ'ורטקוב" מתוך חוברת "לזכר צ'ורטקוב"
ב-17.9.1939, הרוסים השתלטו על צ'ורטקוב. הציבור היהודי היה מאושר כי פחדו מהגרמנים. בעיר היו כ -10,000  יהודים.  החיים התנהלו בשקט עד ה- 22.6.1941, עם כניסת הגרמנים לצ'ורטקוב. ב-  6.7.1941 הגרמנים השתלטו על צ'ורטקוב. כמה מאות יהודים נמלטו לרוסיה למרות שהשלטונות אפשרו לכל אחד להצטרף לצבא הרוסי הנסוג.

כץ יואל, יליד צ'ורטקוב.  האב שמואל, פרוון, עצמאי, עבד בבית, האם רבקה- עקרת בית. במשפחה 4 בנים: אלי, יואל, אברהם ויצחק. בית דתי- מסורתי, התפללו ב"יד חרוצים". השכלת יואל – 5 שנות לימוד. 1939- בכיבוש הרוסי- היה להם טוב. ב-1941- כיבוש גרמני הגרמנים נכנסו כמו "קצבים" על אופנועים. בבית הסוהר נרצחו כ-500 יהודים, ביניהם דודו, אח אביו. אלי, אחיו הבכור נלקח לקמיונקה. האם נסעה אליו עם אוכל, כל שבוע. כעבור זמן, גם אביו נלקח לקמיונקה.

The First "action" in Czortkow  Zonka Berkowitz (Pollak)
Wednesday the night of August 26,1942. One can hear the first shots. crushing of window-panes, shattered doors, lamentation, weeping. screams. there is a feeling of a cruel slaughter outside. The "action" started. Midnight; a beautiful and clear August night. with the moonshine lighting up the rooms, so nice around, and in such a night you hear cries of innocent children, of mothers and men, shaking the air. Only a few streets separate us from the "Aryan" side, where evrybody sleeps freely in his bed.

נושה שטיזל לבית מיצל נולדה בשנת  1930.היא הייתה בת שלוש עשרה כשאמה רגינה ואחיה בוניו בן החמש הועברו ממחנה עבודה טלוסטה למחנה עבודה ליסובצה.
"כל בוקר אמא הלכה לעבודה ובוניו- אחי ואני הסתתרנו בברק הגדול. היה אסור לנו להסתובב בחוץ שמא מישהו יראה אותנו, ילשין ויחסלו אותנו. אסור היה לילדים לחיות במקום הזה. היינו מסתתרים בעלית גג ומתחת למיטות. כך במשך שנתיים. אמא הייתה חוזרת מהעבודה ומביאה לנו קצת אוכל. יום אחד בקיץ 43 הודיעו לנו ששוב תהייה אקציה במחנה. ברחנו מהמחנה לכיוון היער. מסביבנו כמעט ולא היו יהודים. היינו בודדים.