עדויות ניצולי שואה מהסביבה

רודולף רדר – עדות ממחנה ההשמדה בלזץ

רודולף רדר (1881-1968) היגיע למחנה השמדה בלזץ כאסיר יהודי, פחח, בין הבודדים שעבדו במחנה השמדה בלזץ במשך ארבעה חודשים עד שניצל הזדמנות וברח על נפשו.
בלזץ לא היה מחנה עבודה. אל בלזץ הובלו יהודים ברכבות ותוך שעות ספורות מצאו את מותם בתאי הגזים במחנה. רודולף רדר, מצא מסתור אצל ידידה בלבוב שם כתב על שהתרחש בבלזץ.
לאחר המלחמה נישא לה ונשאר לחיות בלבוב. עדות זו היא בין הבודדות מבלזץ ויש לה חשיבות עצומה בשל כך.

פנינה קאופמן בלום – עדות ניצולת שואה שהגיעה כפליטה לצ'ורטקוב בספרה: "פעמיים שואה"

פנינה בלום, היא מגדה קאופמן (בשמה מהבית) ילידת 1925, מקושיצ'ה שבסלובקיה. בקיץ 1941 המשפחה נדרשה להגיע לתחנת המשטרה. הם עזבו את ביתם שאיליו לא חזרו עוד. משם הם מובלים לתחנת הרכבת כשפני הרכבת לבודפשט בהונגריה. בהונגריה הם שוהים תקופה כשביולי 1941 הם שוב מועלים על משאית " ליישוב מחדש" ולעבודה במזרח. המשאיות נוסעות מזרחה ו"פורקות" את האנשים בצ'ורטקוב. כאן מתחיל סיפורה של פנינה עם אמא ואבא  בצ'ורטקוב.

יהושע ורמוט – עדות ניצול שואה מסביבות צ'ורטקוב

האקציה בהורודנקה

דצמבר 41, הייתי מחוץ להורודנקה, כנרדף ע"י הרוסים. ב- 39- 41, נאלצתי לעזוב עם משפחתי וגרנו בקולומיאה. לכן עברתי השחיטות בקולומיאה. ב- 8.42 חזרתי להורודנקה ועם חברי חיפשתי דרך להינצל. הגרמנים נדרשו רישום כל היהודים. על כולם היה להתאסף עם פנקסי העבודה להחתמת הכרטיסים. כל מי שיישאר ללא חותמת-יירה. היודנראט קיבל פקודה, שכולם יתייצבו תוך הבטחה שאלה שיבואו- לא יקרה להם דבר.

עדות בניו וינטראוב בן 16 מבורשוב

תחילת ההתארגנות של "בנדה מבורשצוב"

בתחילת הכיבוש הגרמני, החל רצח יהודים בכפרי הסביבה. הבנו שימים קשים מתקרבים. אנחנו הנוער, לא רצינו לחכות ללא תגובה ומעשים. המהנדס אשנדורף, החל לארגן קבוצות נוער להתנגדות ורכישת נשק. צעירים במיוחד תלמידים הצטרפו. קבוצות במחתרת, שמאוחר יותר נקראו "בנדה מבורשצוב". הכינוי נשאר עד סוף הפעילות. החברים לא הכירו אחד את השני. הארגון נחלק לקבוצות, בכל אחת היו 4 חברים. בראש כל אחד היה מפקד. רק המפקדים הכירו אחד את השני. הזהירות, הסודיות, הייתה הכרכית להבטיח, כדי שבמקרה שיתגלו, לא כל הארגון יתגלה.

ברנרד קרמר – עדות ניצול שואה מבורשוב

ברנרד קרמר נולד ב- 1891 בבורשוב."ב- 1.1942 הגיעו אנשי הגסטפו: רומפלר, ברטשנידר והומפרט ואסרו אותי באשמת שליחת מכתבים לשבויים יהודיים וקיום קשר עם שבויים רוסיים. המפקד שולץ העביר אותי מבורשוב למחנה בירוסלב.
כל יום הגיעו אוקראינים לחצר הכלא כדי להתעלל באסירים להכות ולשסות בהם את הכלבים, ללא סיבה. בבית הסוהר היו גם הרבה פולנים. ראש העיר האוקראיני עזר לי להשתחרר מבית הסוהר, הוא שחרר גם את כל יהודי העיר ויהודים מהונגריה שאמורים היו להיהרג בבורות הירי. מדובר על   איש. בתחילת  ספטמבר הוקם בבורשוב היודנראט בראשות היו"ר וולק. הגסטפו מצ'ורטקוב היו מגיעים לשדוד מהאסירים ומהאוכלוסייה את כל מה שניתן. איכר גרמני בשם  BOCK, הגיע לבורשצוב – הכה ושדד יהודים. מפקד הזנדרמריה, שולץ, גם דרש ציוד מבית המלאכה, קיבל: עור פרוות, נעלים ועוד….

פרץ וייסמן- עדות ניצול שואה

העדות נמסרה ב- 1948 29.1. לאייכנבאום – קומיטט יהודי

עד 1939 גרתי עם הורי ב- יגלניצה (YAGELNICA))  ע"י צ'ורטקוב. למדתי בבי"ס בצ'ורטקוב. חמישה ימים אחרי הכיבוש הגרמני נאסרתי עם קבוצה של 35 איש, ביניהם אחי הבכור, באשמת קומוניזם ע"י ה"סוטש", (צבאו של חמילניצקי), המשטרה האוקראינית הלאומנית. בלילה הראשון נכלאנו בבית הסוהר ביגלניצה, בתא שהיה בו מקום ל-10 אסירים. כל הזמן, נאסרו אנשים נוספים, עד שהיינו 35. שוטרים היכו אותנו בצורה רצינית. מים לא קיבלנו ואחד מאיתנו, זנוויל בילאמאן, חייט, עונה קשות. דחפו לפיו מסמרים. לפנות בוקר, הוצאנו, סודרנו ברביעיות, הוקפנו בשמירה חזקה. אסרו לגשת אלינו והובלנו לבית הסוהר בצ'ורטקוב. שם הכריחו אותנו לשתות בוץ, להרוות את צימאוננו. בשער בית הסוהר, יצאה קבוצת סוכנים, שהרביצו לנו מכות רצח, עד שהגיע מנהל בית הסוהר, שציווה להעמיד אותנו בפנים לקיר וכל השוטרים נעמדו עם נשקם מכוון אלינו. כלאו אותנו בבית הסוהר ושוב הרביצו בצורה אכזרית, עד שהוכנסנו לתאים. בשבועיים הראשונים שכבנו על הרצפה וקיבלנו 1/2 ליטר קפה ו-150 גר' לחם. בצהרים: 1/4 ליטר מי תפוחי אדמה. כך היינו כלואים 4 חודשים. מתוך ה-35 נותרנו ארבעה, שעבדו במקצוע. בגלל העזרה הכספית הגדולה מהבית-נשארתי בחיים.

חלפן אליאש – עדות ניצול שואה מסביבות צ'ורטקוב

  1. בבוצץ חיו 8.000 יהודים. הפוגרום הראשון היה ב- 28.8.41 . לפי פקודת הגסטפו, נערך רישום של כל הגברים בני  18-50. לדרישתם, רוכזו כ-1000 גברים בחצר היודנראט, בגילים שונים, מחכים לפקודות שייתן מפקד המשטרה האוקראיני- קוזנובסקי. בערב, לפי פקודה, כולם הלכו לכיוון שהובלו. איש לא ידע לאן. לא ידעו מה יקרה. לקראתם יצאה המשטרה האוקראינית, שהובילה אותם לחצר בית הסוהר ושם תוך מכות באלות גומי, החל הרישום. מפקד הגסטפו ATAMANIUK , קרא שמות מקומות עבודה ומי שמצא חן בעיניו קיבל מקום. איש לא ידע מה המקום הטוב. לבסוף, חלק שוחררו ונותרו – 625. אקדמים, רופאים וכמה נשים ונוער- הוחזקו כל היום בשמירת האוקראינים, ששדדו את תכשיטיהם ודברי הערך שעליהם. ב-4 לפנות בוקר, נודע בעיר, ש-625, הוצאו מחצר בית הסוהר, הובלו ליער  "FERDOR SOSIKNKI", לבורות שהוכנו מראש ע"י הכפריים ושם נרצחו במכונות ירייה. הצעקות נשמעו בכל העיר.

כץ ישראל – עדות ניצול שואה מזבארש

כץ ישראל יליד 1910, זבארש, 5 ילדים בבית. עד 1941, הייתי עם כל משפחתי. עבדנו בשדות. ב-1938 נישאתי לשרה (סלה) לבית הלפרין. נולדו לנו שתי ילדות: רוזיה ומלבינה. ב-1939-1941, בתקופה הרוסית, עבדתי את שדותי. עד הכיבוש הגרמני, 1941, נלקחתי עם כמה מאות יהודים למקסימובקה, ליד זבארז'. שם היינו כ-6 חודשים. עבדנו בתיקון פסי רכבת. בראשית 42, נלקחנו ממקסימובקה לבורקיה- וילקיה . מנהל מקסימובקה, בן כ-44, שפרינגר והשני גובלמייר גם – כ – 42  מתוך כ-300 יהודים הוכו בזמן העבודה.

טשאבון בעטקע – עדות ניצולת שואה מבורשוב

בעטקע טשאבון ילידת 5.2.36, מבורשצוב. עם פרוץ המלחמה, גרנו בורשצוב, ביולי 41 החל הכיבוש הגרמני. אפשר היה עוד לסבול וכל אחד גר עדיין בביתו. הייתי בת 5. הפסקתי את הלימודים בכתה א'. בתחילה, לא היה גטו ולא אקציות. היו חטיפות של צעירים שנשלחו למחנות שונים. תוך זמן קצר, הקימו גטו. הקימו גטו במרכז העיירה, שם תמיד גרו יהודים. נשלחו לבלזץ לעבודת כפייה. משפחתנו עדיין נשארה יחד. הילדים היו קטנים. למרות שהייתי קטנה, ידעתי שעלי להסתתר.

יוסף קורנבליך – עדות ניצול שואה מבוצאץ'

קורנבליך יוסף, בוצאץ (1878) עדות ניתנה ב- 19.1.48 – הועדה ההיסטורית בקטוביץ  11-49 3283

ב- 8 ביוני 43, כאשר היודנראט הודיע, שהיהודים יוכלו להישאר בבוצאץ, רק במחנה העבודה ובגטו הקטן, והאחרים יאלצו לעבור לצ'ורטקוב, קופצינצה וטלוסטה, הלכתי להסתתר אצל פולני, מכר PASTUCH,, פקיד בעיריית בוצאץ. מ-18 לאפריל, מהאקציה ה-2, הסתתרו אצלו, שני מכרי: הנריק ראב מ-KARWINA, ומכרה שלו. היא הייתה שכנה של הפולני. אחותי (או בת דודתי), שלמה 600 זלוטי לחודש, עבור ראב שהיה בן אחותה. מכאן ידעתי על המסתיר. הפולני גר בפרוור , בביתו של יהודי. כאשר יצאה פקודה שליהודים אסור לגור בצד הימני של הרחוב, פסטוחה נכנס לדירה. בבית זה הוא גר עם אישתו ושני ילדים. בחלק אחד ובחלק השני גרה אחותו. בביתו היה בונקר שהוכן עוד ע"י יהודים. המסתור היה מתחת למטבח והיה במרתף שהיה קור. למרתף הובילה כניסה מהגינה וכניסה למסתור הייתה גם מהמטבח.

  1. ברצפת המטבח היו דלתות קטנות ועליהן עמד שולחן. נאלצנו לזחול על הידיים כי הוא היה 2.5 מטר מתחת לרצפה. גודלו היה 3X 1.5 מ'. הסתתרתי אצלו 20 יום. היינו כל הזמן בחדר וישנו במיטות, רק במקרה סכנה הסתתרנו במקלט, שם היה דרגש עליו יכלו לישון 2 אנשים. המצעים היו אישיים, אותם העבירה אישתו מהדירה שלי. היו לי אצל הפולני הרבה דברים. בגדים ולבנים. שילמנו 1000 זלוטי לחודש עבור כל אדם. כשהלכתי להסתתר, קיוויתי שהמלחמה תסתיים לכל היותר, בעוד מספר חודשים. בכל מקרה, לפני החורף, בוצאץ תהיה חופשית. כך חשבו רבים.

על הקרבות בסטלינגרד לא שמענו, מפברואר 43. חשבנו שבקרוב השחרור. הפולני כל יום סיפר לנו מה נעשה בעיר. באותה תקופה, עדיין היו יהודים בבוצאץ. כל יום, הוא סיפר על אקציות ובונקרים שהתגלו. סיפר שהיהודים שהתגלו, נכלאו ע"י הגרמנים בבית הסוהר. שקבוצות הובלו לבית העלמין היהודי, שם ירו בהם. הוא סיפר לי שקרוב אלינו, המשטרה האוקראינית חשפה בונקר. ואז אחד היהודים, שהסתתרו, עלה למרפסת הקומה הראשונה והרג שוטר אוקראיני בירייה. המשטרה האוקראינית תפסה ולקחה את כל יושבי הבונקר. ב-12 ביוני 43, אמר לנו הפולני, שבאותו היום הייתה אקציה בעיר, שאחריה נותרו יהודים רק במחנה.

  1. חברי היודנראט והמשטרה היהודית הסתתרו. כל יום, נמשכו החיפושים אחרי יהודים בבונקרים. למטרה זו הגיעו גסטפו כל יום לעיר. ב-28.6.43, הפולני חזר מהעבודה ואמר שאנחנו חייבים לצאת, כי הוא מפחד. אמר שבימים האחרונים, מחפשים יהודים הדירות שבעבר גרו יהודים. אמר שמפחד במיוחד, כי הוא גר בדירה שהייתה שייכת ליהודים.

בוצאץ הוכרזה כיודנריין. בלילה, בסביבות 10.00, הוא הוביל אותנו לשדה הקרוב, הורה לנו להסתתר והבטיח לפגוש אותנו מחרתיים ב-10.00 בערב, במקום מואר, בשדה. אמר, שקרוב לוודאי, כעבור 3 ימים נוכל לחזור לביתו. הסתתרנו בשדה חיטה. כפי שקבענו, פגשנו את הפולני, שהביא לנו אוכל וסיפא שעדיין נמשכת הבדיקה ושאצלו עדיין לא היו. הבטיח שיבוא, אך הוא לא בא.

ביום השלישי, היה חג פאבל הקדוש ואנשים הלכו לכנסיה. ביניהם פולני מבוגר, כנראה, בעל השדה. הבחין בעקבות ונכנס עמוק לשדה. נעמד כמה מטרים מאתנו, אבל אלינו לא התקרב. ראינו אותו במדויק וגם הוא ראה אותנו, בוודאי.

  1. כפי שנודע לנו אח"כ, קרוב אלינו מישהו נוסף, גם הסתתר. האיש צעק כמה מילים, אבל שמענו רק את המילים האחרונות שרעמו:" מסכנים, שום דבר אי אפשר לעשות להם", והלך. בערב, אותו פולני לא הגיע. חיכינו כמה שעות אבל לשווא. הלכנו לביתו, דפקנו בדלת ואיש לא פתח. הבנו, שהפולני לא רוצה להחזיק אותנו. חזרנו לשדה ולא ידענו מה לעשות. היינו רעבים ולא היו לנו מצרכי אוכל. לאישה שהייתה איתנו, היו מכרים בסביבה, היא החליטה לצאת לחפש מזל. סתם לחכות, לא היה טעם. היא הלכה וחזרה. היינו מתוחים מאד שהיא נתפשה. אבל, הסתבר שהסידורים נמשכו זמן רב. היא חזרה עם מכר פולני בשם: פיאוקובסקי, איש מבוגר, שכן של הקודם, שהסכים להסתיר רק אותה. אבל, בנו, שבא גם הוא, מוכן לעזור לכולנו. אבל אנחנו חייבים להסתתר. הלכנו כולנו לבית של פיאוקובסקי והסתתרנו בעליית הגג. הבן היה נשוי וגר בנפרד ליד היער. הוא לא רצה לקחת אותנו אליו, כי אשתו הייתה אוקראינית. עברנו לילה בעליית הגג. בבוקר, בא הזקן והביא לנו חלב, אז הוא גילה שכולנו שם. לכן, בלילה, נאלצנו לעזוב. נשארה רק האישה.
  2. הצעיר הוביל אותנו שוב לשדה החיטה. בערב חזר והביא לנו אוכל, והבטיח לדאוג לנו למקום. ערב אחד חזר ואמר שמצא מקום לחבר שלי. החבר אמר שרק לי יש כסף לשלם וביקש שידאג גם לי. אמר שיש לי שעון "זנית". התברר שזה לא עזר. נשארתי לבד בשדה. אחרי יומיים, הגיע הצעיר פיאוקובסקי, בלילה ואמר שגיסו פיטשניק, שגר באותו בית, מסכים להסתיר אותי, תמורת שעון הזהב. בלילה הלכתי אתו לבית, שהיה קרוב לבית. חיכיתי כמה שעות ואז פיטשניק הסכים להסתיר אותי, תמורת 3000 זלוטי. היו לי 2 שעוני זהב ומעט כסף. התמקחתי ובסוף הסכמתי לשלם 2000 זלוטי. פיאוקובסקי לקח את שעון הזהב. הם העריכו את שוויו ב- 5000 זלוטי. פטשניק איכסן אותי בעליית הגג והבטיח להעביר אותי לעליית הגג, שמעל לדירה. מכיוון שהיו אצלו מבקרים תכופות, הוא לא סיפק לי אוכל.
  3. כעבור כמה ימים, ביקשתי את השעון בחזרה. פיאקובסקי אמר שהעריכו את השעון ב- 2500 זלוטי ושהוא נמסר לפיטשניק. הסכמתי בליית ברירה.

כעבור כמה ימים, בא פיטשניק ודרש כמה מאות זלוטי, כי שכן הבחין בי ודרש כסף כדי לשחד אותו בשתייה. אחר כך הוא שוב בא והילווה ממני בסף. כך הצטמצמו החסכונות שהיו אמורים להציל את חיי. פיטשניק סרב להמשיך להסתיר אותי, אחרי חודש. יום אחד, לפני שהייתה ביקורת של גרמנים לאיתור יהודים, הוא נעלם עם אישתו. למזלי, איש לא בא לחפש. אחרי חודש, נאלצתי לצאת ליער עם פיאקובסקי שמצא לי מסתור, אצל אלמנה, שהסתירה אותי במרתף 3 חודשים. שילמתי לה באמצעות פיאקובסקי, שמכר את השעון השני שלי. הוא שילם לה לא מסודר על חשבון, 3000 זלוטי שדרשה. האלמנה גרשה אותי, כי פיאקובסקי לא בא להשלים התשלום. התיישבתי ביער. לא ידעתי לאן ללכת. ניסיתי שוב את האלמנה, אבל היא איימה שתשסה בי את כלבה.

  1. ידעתי, שאין לי מקום הצלה. ישבתי בשולי היער. בבוקר, ראתה אותי אישה (מקבצת נדבות?), זיהתה שאני יהודי ושאלה למה אני יושב במקום בו יכולים לראות אותי ולהסגיר אותי. סיפרתי לה מה קרה ואמרתי, שאין לי מה לאכול. יעצה לי להיכנס ליער ואמרה שתביא לי אוכל. ואומנם, בצהרים הביאה אוכל וקפה. נוכחתי לדעת, שיש עוד אנשים טובים, שמוכנים לעזור גם למוכי גורל.

בערב החלטתי לחפש מקום, ברגשה שאין תקוה ואין לי מה להפסיד, שכן אמות מקור ורעב.

מאז שגרש אותי הפולני פסטוחה, יחד האישה והגבר, חיפשנו מחסה כל הלילה ואף איכר לא היה מוכן לעזור. לבסוף הגעתי לפיאקובסקי, הזקן שהכניס אותי ונתן לי מעט וודקה להתחמם (הייתי רטוב לגמרי), לפתע הגיע הצעיר (הבן). סיפרתי לו שהאלמנה גרשה אותי, כי לא קיבלה תשלום, על כך ענה לי שבתמורת השעון השני, קיבל רק 3000 זלוטי. (השעון היה שווה 10.000) ואמר ששילם לאלמנה. ידעתי שהוא מרמה, אבל לא יכולתי להוכיח. הם סידרו אותי אצל שכנה, אצלה הייתי כמה ימים.

  1. הודות לעזרה של פולניה שגרה בשכנות, מצאתי שוב מחסה. היא הסיעה אותי כ-40 ק"מ מבוצאץ, בכרכרה לכפר ? , משם ברחתי, כי גילתה אותי שכנה אוקראינית. בסוף הגעתי לכפר זניברודה ? שהיה כפר פולני והם עזרו לי. במשך כל החורף הייתי חייב להתחבא, ביער כל היום ובערב הייתי חוזר לדירה, לכמה שעות. פולנים אלה היו מאד הגונים וישרים. התקררתי וקיבלתי דלקת ראות. הם החביאו אותי באסם. פעם אחת היה חיפוש של המשטרה האוקראינית. הצלחתי לברוח ליער. רדף אחרי מישהו באזרחית ודרש ממני שאתן לו כל מה שיש לי ואמר: "כך או כך, זו שעתך האחרונה". עניתי בסירוב, לא ברור מהיכן האומץ שלי. האיש הלך. החיפוש עבר ושוב חזרתי להסתתר בבית.

בינתיים, החזית התקרבה וערב אחד המצילים ספרו שהצבא האדום נמצא מעבר לנהר. הגשר היחיד היה הרוס ולא ניתן לעבור עליו. בנו של בעל הבית, שעזר לי במשך 10 שבועות, קבע להיפגש איתי על שפת הנהר. הוא התפשט והעביר אותי על גבו לצד הרוסי והודות לאיש האציל הזה…ניצלתי. עם יהודים נוספים שפגשתי, הגעתי לצבא האדום.

 

 

יוסף קיטלר – עדות ניצול שואה מזלשצ'יקי

יוסף קיטלר – סטניסלבוב- זלשציקי:   ב-22 ביוני 41, כאשר החלה פלישת הגרמנים, הייתי בלבוב ולמדתי בבית ספר מסחרי. כעבור שבועיים, חזרתי להורי בזלשציקי. קודם הייתי בסטניסלבוב, אצל משפחת אמי. הלכתי ברגל 8 ימים, 200 ק"מ. הייתי חולה 5 ימים. הרוסים כבר לא היו והשלטון בזלשציקי, היה בידי האוקראינים הלאומנים, "SICH". מ 10-11 ביולי, היה פוגרום בו נרצחו 50 יהודים ואנחנו קברנו אותם. בעיירה חיו כ-2000 יהודים. בין הנרצחים נקברו גם כאלה שעדיין חיו. הסתתרתי בגורן. חלק ברחו לכפרי הסביבה. כעבור יום, האוקראינים מצאו אותם בכפר HLEBICZEN, רצחו 30 יהודים. אחר כך, נלקחו לעבודה והובטח שיותר לא יהיו פוגרומים. הצטדקו ואמרו שחשבו שהנרצחים היו קומוניסטים.

עדות פלץ לישיה מבורשוב על חורבן יז'ז'נה (אוזיראן)

פלץ זישיה, 03-429, בורשצוב – חורבן אוז'יראן-יז'ז'נה.  ביולי 1941 נכנסו ההונגרים ליז'ז'נה, אולשקובצה  LASZKOWICE , וב- PINATKOWICE, האוקראינים רצחו היהודים בתירוץ, שיתוף פעולה של היהודים עם הרוסים ורצחו אוקראינים בבית הסוהר בצ'ורטקוב. ב-  ZLELENIC, רצחו את אברהם בלנק עם משפחתו, קשרו והטביעו בנהר.