רודולף רדר (1881-1968) היגיע למחנה השמדה בלזץ כאסיר יהודי, פחח, בין הבודדים שעבדו במחנה השמדה בלזץ במשך ארבעה חודשים עד שניצל הזדמנות וברח על נפשו.
בלזץ לא היה מחנה עבודה. אל בלזץ הובלו יהודים ברכבות ותוך שעות ספורות מצאו את מותם בתאי הגזים במחנה. רודולף רדר, מצא מסתור אצל ידידה בלבוב שם כתב על שהתרחש בבלזץ.
לאחר המלחמה נישא לה ונשאר לחיות בלבוב. עדות זו היא בין הבודדות מבלזץ ויש לה חשיבות עצומה בשל כך.
פנינה בלום, היא מגדה קאופמן (בשמה מהבית) ילידת 1925, מקושיצ'ה שבסלובקיה. בקיץ 1941 המשפחה נדרשה להגיע לתחנת המשטרה. הם עזבו את ביתם שאיליו לא חזרו עוד. משם הם מובלים לתחנת הרכבת כשפני הרכבת לבודפשט בהונגריה. בהונגריה הם שוהים תקופה כשביולי 1941 הם שוב מועלים על משאית " ליישוב מחדש" ולעבודה במזרח. המשאיות נוסעות מזרחה ו"פורקות" את האנשים בצ'ורטקוב. כאן מתחיל סיפורה של פנינה עם אמא ואבא בצ'ורטקוב.
האקציה בהורודנקה
דצמבר 41, הייתי מחוץ להורודנקה, כנרדף ע"י הרוסים. ב- 39- 41, נאלצתי לעזוב עם משפחתי וגרנו בקולומיאה. לכן עברתי השחיטות בקולומיאה. ב- 8.42 חזרתי להורודנקה ועם חברי חיפשתי דרך להינצל. הגרמנים נדרשו רישום כל היהודים. על כולם היה להתאסף עם פנקסי העבודה להחתמת הכרטיסים. כל מי שיישאר ללא חותמת-יירה. היודנראט קיבל פקודה, שכולם יתייצבו תוך הבטחה שאלה שיבואו- לא יקרה להם דבר.
בתחילת הכיבוש הגרמני, החל רצח יהודים בכפרי הסביבה. הבנו שימים קשים מתקרבים. אנחנו הנוער, לא רצינו לחכות ללא תגובה ומעשים. המהנדס אשנדורף, החל לארגן קבוצות נוער להתנגדות ורכישת נשק. צעירים במיוחד תלמידים הצטרפו. קבוצות במחתרת, שמאוחר יותר נקראו "בנדה מבורשצוב". הכינוי נשאר עד סוף הפעילות. החברים לא הכירו אחד את השני. הארגון נחלק לקבוצות, בכל אחת היו 4 חברים. בראש כל אחד היה מפקד. רק המפקדים הכירו אחד את השני. הזהירות, הסודיות, הייתה הכרכית להבטיח, כדי שבמקרה שיתגלו, לא כל הארגון יתגלה.
ברנרד קרמר נולד ב- 1891 בבורשוב."ב- 1.1942 הגיעו אנשי הגסטפו: רומפלר, ברטשנידר והומפרט ואסרו אותי באשמת שליחת מכתבים לשבויים יהודיים וקיום קשר עם שבויים רוסיים. המפקד שולץ העביר אותי מבורשוב למחנה בירוסלב.
כל יום הגיעו אוקראינים לחצר הכלא כדי להתעלל באסירים להכות ולשסות בהם את הכלבים, ללא סיבה. בבית הסוהר היו גם הרבה פולנים. ראש העיר האוקראיני עזר לי להשתחרר מבית הסוהר, הוא שחרר גם את כל יהודי העיר ויהודים מהונגריה שאמורים היו להיהרג בבורות הירי. מדובר על איש. בתחילת ספטמבר הוקם בבורשוב היודנראט בראשות היו"ר וולק. הגסטפו מצ'ורטקוב היו מגיעים לשדוד מהאסירים ומהאוכלוסייה את כל מה שניתן. איכר גרמני בשם BOCK, הגיע לבורשצוב – הכה ושדד יהודים. מפקד הזנדרמריה, שולץ, גם דרש ציוד מבית המלאכה, קיבל: עור פרוות, נעלים ועוד….
העדות נמסרה ב- 1948 29.1. לאייכנבאום – קומיטט יהודי
עד 1939 גרתי עם הורי ב- יגלניצה (YAGELNICA)) ע"י צ'ורטקוב. למדתי בבי"ס בצ'ורטקוב. חמישה ימים אחרי הכיבוש הגרמני נאסרתי עם קבוצה של 35 איש, ביניהם אחי הבכור, באשמת קומוניזם ע"י ה"סוטש", (צבאו של חמילניצקי), המשטרה האוקראינית הלאומנית. בלילה הראשון נכלאנו בבית הסוהר ביגלניצה, בתא שהיה בו מקום ל-10 אסירים. כל הזמן, נאסרו אנשים נוספים, עד שהיינו 35. שוטרים היכו אותנו בצורה רצינית. מים לא קיבלנו ואחד מאיתנו, זנוויל בילאמאן, חייט, עונה קשות. דחפו לפיו מסמרים. לפנות בוקר, הוצאנו, סודרנו ברביעיות, הוקפנו בשמירה חזקה. אסרו לגשת אלינו והובלנו לבית הסוהר בצ'ורטקוב. שם הכריחו אותנו לשתות בוץ, להרוות את צימאוננו. בשער בית הסוהר, יצאה קבוצת סוכנים, שהרביצו לנו מכות רצח, עד שהגיע מנהל בית הסוהר, שציווה להעמיד אותנו בפנים לקיר וכל השוטרים נעמדו עם נשקם מכוון אלינו. כלאו אותנו בבית הסוהר ושוב הרביצו בצורה אכזרית, עד שהוכנסנו לתאים. בשבועיים הראשונים שכבנו על הרצפה וקיבלנו 1/2 ליטר קפה ו-150 גר' לחם. בצהרים: 1/4 ליטר מי תפוחי אדמה. כך היינו כלואים 4 חודשים. מתוך ה-35 נותרנו ארבעה, שעבדו במקצוע. בגלל העזרה הכספית הגדולה מהבית-נשארתי בחיים.
כץ ישראל יליד 1910, זבארש, 5 ילדים בבית. עד 1941, הייתי עם כל משפחתי. עבדנו בשדות. ב-1938 נישאתי לשרה (סלה) לבית הלפרין. נולדו לנו שתי ילדות: רוזיה ומלבינה. ב-1939-1941, בתקופה הרוסית, עבדתי את שדותי. עד הכיבוש הגרמני, 1941, נלקחתי עם כמה מאות יהודים למקסימובקה, ליד זבארז'. שם היינו כ-6 חודשים. עבדנו בתיקון פסי רכבת. בראשית 42, נלקחנו ממקסימובקה לבורקיה- וילקיה . מנהל מקסימובקה, בן כ-44, שפרינגר והשני גובלמייר גם – כ – 42 מתוך כ-300 יהודים הוכו בזמן העבודה.
בעטקע טשאבון ילידת 5.2.36, מבורשצוב. עם פרוץ המלחמה, גרנו בורשצוב, ביולי 41 החל הכיבוש הגרמני. אפשר היה עוד לסבול וכל אחד גר עדיין בביתו. הייתי בת 5. הפסקתי את הלימודים בכתה א'. בתחילה, לא היה גטו ולא אקציות. היו חטיפות של צעירים שנשלחו למחנות שונים. תוך זמן קצר, הקימו גטו. הקימו גטו במרכז העיירה, שם תמיד גרו יהודים. נשלחו לבלזץ לעבודת כפייה. משפחתנו עדיין נשארה יחד. הילדים היו קטנים. למרות שהייתי קטנה, ידעתי שעלי להסתתר.
ב- 8 ביוני 43, כאשר היודנראט הודיע, שהיהודים יוכלו להישאר בבוצאץ, רק במחנה העבודה ובגטו הקטן, והאחרים יאלצו לעבור לצ'ורטקוב, קופצינצה וטלוסטה, הלכתי להסתתר אצל פולני, מכר PASTUCH, פקיד בעיריית בוצאץ. מ-18 לאפריל, מהאקציה ה-2, הסתתרו אצלו, שני מכרי: הנריק ראב מ-KARWINA, ומכרה שלו. היא הייתה שכנה של הפולני.
יוסף קיטלר – סטניסלבוב- זלשציקי: ב-22 ביוני 41, כאשר החלה פלישת הגרמנים, הייתי בלבוב ולמדתי בבית ספר מסחרי. כעבור שבועיים, חזרתי להורי בזלשציקי. קודם הייתי בסטניסלבוב, אצל משפחת אמי. הלכתי ברגל 8 ימים, 200 ק"מ. הייתי חולה 5 ימים. הרוסים כבר לא היו והשלטון בזלשציקי, היה בידי האוקראינים הלאומנים, "SICH". מ 10-11 ביולי, היה פוגרום בו נרצחו 50 יהודים ואנחנו קברנו אותם. בעיירה חיו כ-2000 יהודים. בין הנרצחים נקברו גם כאלה שעדיין חיו. הסתתרתי בגורן. חלק ברחו לכפרי הסביבה. כעבור יום, האוקראינים מצאו אותם בכפר HLEBICZEN, רצחו 30 יהודים. אחר כך, נלקחו לעבודה והובטח שיותר לא יהיו פוגרומים. הצטדקו ואמרו שחשבו שהנרצחים היו קומוניסטים.
פלץ זישיה, 03-429, בורשצוב – חורבן אוז'יראן-יז'ז'נה. ביולי 1941 נכנסו ההונגרים ליז'ז'נה, אולשקובצה LASZKOWICE , וב- PINATKOWICE, האוקראינים רצחו היהודים בתירוץ, שיתוף פעולה של היהודים עם הרוסים ורצחו אוקראינים בבית הסוהר בצ'ורטקוב. ב- ZLELENIC, רצחו את אברהם בלנק עם משפחתו, קשרו והטביעו בנהר.
נולדתי ב- 4.4.1907 בלבוב להורי: הנריך איכל ואנטונינה לבית קושיה. אשתי הדויג מתילדה מבית טייכמן נולדה ב- 16.6.1918 . נישאנו ב- 5.9.1939 . גרנו בלבוב ברחוב נבייקה 36 . עבדתי כעורך דין במחלקת החוק והמשפט של בראונה B.R. בלבוב. אחרי כניסת הצבא ההיטלראי ללבוב, נאלצנו לענוד טלאי. זרקו אותי מהעבודה ובסוף יולי 1941 והועברנו לצד היהודי (לגטו) שזה ברחוב אנה הקדושה.
….One of the policemen told me that we were headed to Chortkow, a town about twenty five kilometers away, although he wouldn't say why. Nor would he tell us our exact destination
All along the way, men tried to escape. Each one was caught and brutally beaten by the Ukrainian police. We had been rounded up at nine o'clock in the morning, and by the time we reached Chortkow it was evening. We had spent the entire day walking in the bitter snow without food or rest. Everyone was thoroughly exhausted.
We were taken to a jailhouse. There we had to pass through a receiving line of SS soldiers and Ukrainian police, each with a rifle or stick, each waiting for a turn to hit a Jew on the head. There were about eighty of them, and it took a long time for a Jew to make his way through the line, being clobbered by everyone. If you were by chance hit on the neck or chest and not on your head, you had to go back and give the soldier another chance to "get it right."
Like everyone else, I tried to shield my face and head and lessen the force of the blows by jerking my head away a little, but this had to be done carefully; otherwise I would have had to return to the beginning of the line, and the second time I would surely have been hit even harder and more frequently. My technique seemed to make no difference, and by the time I got into the jail cell, I was bruised, cut, and bleeding. I wondered if the Germans intended to kill us or were just having fun.
After the ordeal, I was herded into a small jail cell packed with about sixty men. There was no room to sit down, let alone lie down. We had to stand, crushed one against the other, bleeding and in pain, frightened and hungry. All told, there were some five hundred men from the entire vicinity in the jailhouse, with every cell packed as tightly as ours.
We stood packed together like that all night, and in the morning we were sure we would be let out a little and given some food, but we were wrong. Nothing changed. The entire second day and night we stood, jammed together, hungry beyond belief. On the third day, we began to talk about how the Germans meant to kill us. One way or another, from starvation or lack of oxygen, we thought we would die locked up like this.
Many of the men began to recite Shma Yisrael, a prayer Jews are commanded to say, when possible, before death. Just then the Germans opened the door to the cell and took us out. Everyone stretched his limbs and gulped the fresh air. Although we were still starving and parched with thirst, the freedom from being pressed up against other bodies on all sides felt wonderful. Then one German began to toss pieces of bread at us, like one would throw scraps to a dog from the dinner table. Men hurled themselves at the bread, like animals, and stuffed it into their mouths before anyone else could steal it. A tub was filled with water, and we all drank from it, like cattle at a trough. But no sooner than we began lapping the water, a German came over and started beating us, yelling: "Let's go, let's go." They permitted us just one sip of water after three days of extreme thirst, and then administered more beatings. I will never forget the sight of this tub and men bending over to drink.
We were made to run from the jailhouse to a railroad station about a kilometer away. All along the way the German soldiers were free with their clubs and boots. At any moment one could be felled by a blow to the neck or a kick in the side, so despite our weakened state, we ran as fast as we could. When we got to the train station, we saw cattle cars on the tracks. There were no steps or ramps leading to the doors, so the SS officers beat the people at the front yelling, "Crouch down, crouch down," to get them down on all fours and form human steps for the rest of the crowd behind them to climb.
Once the human staircases were made, the Germans yelled and clubbed the rest of us to hurry into the cars. They were beating us so hard and their voices sounded so vicious that we had no choice but to obey. Painfully, we were forced to step on our brethren and climb into the train. The groans and cries from the men on the ground were nearly drowned out by the screaming of the SS and the cracking whips.
It took quite a while to fill the cattle cars. We were packed in tight, much as we had been in the jail cell, and all the while we were being beaten and clubbed by the Germans. About 120 men were squeezed into each car, the only improvement over the jail being that there was enough room for two men at a time to sit down and take a rest.
When the Germans were satisfied that enough of us had been packed into each car, they threw in some bread and swung the doors shut. I heard them lock us in from the outside. In my town at that time, we had not heard of the death camps of Auschwitz or Majdanek, nor did we know of the "Final Solution." We knew the Germans intended to use Jews as work horses, but we were unaware of plans for extermination.