יומן מסע

רינה גבעון לבית שניטליך – יומן מסע לצ'ורטקוב 2008

כתבה רינה גבעון לבית שניטליך 2008

ב- 15.6.2008 
יצאתי למסע זה, לראות איפה נולדה אימי ואיפה עברו עליה ימי נעוריה.

אימי, פרומה אלרואי לבית שניטליך, נולדה בצ'ורטקוב ועלתה לישראל בשנת 1933. חלוצה אמיתית, שבאה לבנות ולהבנות, כשהיא משאירה את חייה הקודמים מאחור ולנו – בנותיה, ספרה מעט מאד. במחקר שערכתי כחודש לפני הנסיעה, גיליתי את שם הרחוב ומספר הבית שבו נולדה ."מיובה 6". שם הרחוב שונה והוא כתוב על הבית .

ניגשתי ל"דפי העד" שביד- ושם ומצאתי את שם אחיה אברהם, אשתו אנדיזה, ובתם בת ה-6 ציפורה ואת אחותה רוזה, שנספו. אמא לא סיפרה עליהם כלל.
מכיוון, שנושא השואה מעסיק אותי, מיד התחברתי לרעיון הנסיעה לצ'ורטקוב ובלעתי כל מילה.

18.6.2008
בצידי הדרך לצ'ורטקוב יערות סבוכים, כפרים, ערוגות של ירקות ופירות, בארות מים ליד כל בית, ואני חושבת על פרטיזנים ויהודים מסתתרים בזמן המלחמה.

ולפתע שלט- צ'ורטקוב- לשלט זה חיכיתי הרבה שנים!!!

ירדנו כל הקבוצה מהמכונית, רצנו אחוזי אמוק ומתחת השלט התחבקנו והצטלמנו.


נסענו למלון, שהכול היה חסר בו. הפכנו את העניין לנושא צחוקים.
האוכל, שהכרנו מבית הורינו, היה מעולה: ורניקס ,שמנת, לטקס.

19.6.2008
למחרת הצטרף אלינו סרגיי – מדריך עם נשק והתחלנו את סיורנו בעיר וסביבותיה.

עלינו ל"גורנה ווגננקה" ההר שממנו רואים את כל העיר, זה המקום אליו נסו יהודים, כדי להינצל בזמן האקציות, או לחפש מקום מסתור אצל הגויים עם חיסול הגטו.

לאורך נהר הסרט, שאימי ספרה עליו, הוקם הגטו. הילדים היהודים היו עומדים לידו וזורקים בגדים לילדים הפולנים ואלו מחזירים להם במזון.

הנה נהר הסרט שאמי ספרה, ושעליו שטה בסירה עם חברותיה בצעירותה.
הכול מתערבב.

אנחנו בסערת רגשות מאד גדולה. עומדים על צלע ההר, שממנו רואים את כל העיר ואת השבר הגאולוגי "הטשנקה" הקיר, מקום רומנטי לצעירים. אולי אמא הלכה לשם עם חבר?

תחנת אוטובוס מרכזית של העיר כמו בשנות ה-50 אצלנו .

בית כנסת של הרבי מצ'ורטקוב. הוא משמש עכשיו בית ספר לאומנויות לילדי העיר.

אנחנו עומדים במתחם ה"ארמון" של האדמו"ר פרידמן. פה בחצר, שאנו עומדים, העזובה גדולה. כאן היה גן שושנים ענק, שאנשים טיילו בו. מירי סיפרה שבט"ו בשבט האדמו"ר פרידמן היה עורך שולחן ענק עם פירות הגן ומזמין את מאמיניו לסעודה ענקית. עוד סופר, כי ספר תורה מצ'ורטקוב היגיע לידי נינתו של האדמו"ר פרידמן וזו תרמה אותו לבית כנסת ברחלים לזכר ארז גרשטיין, שנפל בלבנון.

אנו הולכים ברחוב ג'לונה. זה הכביש, ששימש את ילדי העיר להחלקה בשלג או על הקרח.

הגענו לחצר בית הכלא. מרטה מספרת ש- 800 איש נרצחו כאן בתקופה, שבין נסיגת הרוסים לבין כניסת הנאצים לעיר. במקום זה התחילה שואת יהודי צ'ורטקוב.

התעללות גדולה הייתה כאן. מכאן אבא של מרתה הובל והוצא להורג ביער השחור ביולי 1941.נרי מספרת שסבא שלה ודודה נרצחו כאן.
נרי מדליקה נר זיכרון.

ה"סוקול"- אולם תרבות שהורינו צפו בו בהצגות. הסתובבנו במבנה והצצנו לחדר התלבושות.

מרטה: "במרץ 42 ליד התיאטרון, מתחיל הגטו הגדול, הראשון. בעיר מתפרסמות מודעות, שעל היהודים לעבור להתגורר ברחובות מסוימים ולקחת חפצים חשובים. המוני יהודים הולכים לכיוון מה שיהיה הגטו של צ'ורטקוב. יש עדות מפי פולני שראה ולא פצה פה.


אנו רואים את הבית שמרטה, אמא שלה ושל מירי גרו בו בתקופת הגטו. זהו בית שנקרא בפי כל "בית סוקלסקי".

מגיעים לכנסיה הקתולית, בה התפללו התושבים הפולנים בעיר. זהו סמלה של העיר בעבר.

הבית עם המרפסת הצהובה ועם הקשתות. במקום הזה שליד הבזאר מתרחשות הסלקציות. מחזות זוועה התרחשו במקום. עדויות…


מי שיש לו רישיון עבודה –ניצל, לפחות זמנית. מכאן נשלחו היהודים ברכבות לבלזץ. מבלזץ נצלו רק שני אנשים. מי שניסה לברוח נורה ונהרג. בודדים הצליחו לקפוץ מהרכבות ולהינצל.


הולכים לכיוון רחוב קוליובה – אנחנו הולכים בדרך שהיהודים הלכו לרכבת המוות לבלזץ. הרגשה קשה. עוברים את הגשר על נהר הסרט. בחורף היו מחליקים על הנהר. בדרך, נעצרים ונכנסים לבית שהיה של אבא של מירי. בית יפה מאד.

מירי מספרת על משפחתה, מרגש אותי והדמעות כבר בדרך.

עוברים דרך כנסיה מהמאה ה-17.

תחנת הרכבת בסוף רחוב קוליובה.

אנחנו על הרציף, שממנו נשלחו למחנות המוות לפתע עוברת רכבת, צופרת,, וכל אחד עם מחשבותיו הקשות.

הולכים ברחוב נדז'צנה ומחפשים את הבית של בתיה.

מחפשים את בית משפחת גרוסר בוק.

מחפשים את בית אביה של זהבה ישעיהו מיצל. לא בדיוק מוצאים והאכזבה גדולה.

דני שמחפש מישהו לדבר, מוצא עובד במלון, שסבתו הסתירה יהודים וקבלה את אות חסידת אומות עולם. וכך נמצאת עוד ילידת העיר.

מלון בריסטול ברינק-
קבלת שבת אנו עורכים במסעדה שהוריה של נרי נישאו בשנת 30.
שירה, ברכות, נחמד.

נכנסנו ליער והגענו אל בורות הירי. כאן נרצח אביה של מרטה. נכנסנו ליער והגענו אל בורות הירי.

לאחר המלחמה, מרטה פגשה את ד"ר שור- רופא, שהשתתף בוועדה הרוסית לתיעוד פשעי הנאצים, שפתחה את קברי האחים, שסיפר, שבדק את גופת אביה וראה שלא היה בו פצע ירייה. מת כנראה מחנק בבור המוות. הוא היכרו לפי החליפה החומה שלבש ומסמכים שהיו בכיסו.

ערכנו טכס ליד האנדרטה. הקראנו טקסטים.
דני הקריא "אל מלא רחמים" שהרטיט את לבנו.

20.6.2008
חוזרים לעיר והולכים לחפש את בית אימי. הייתה לי כתובת מדויקת. מרטה שאלה אם גרו כאן יהודים, ומיד שני אוקראינים אמרו שכן ושנסעו לישראל לפני המלחמה. לי זה הספיק, וכבר אני ליד הבית.

ישר צעקתי:"אימא הבטחתי לבוא ובאתי!!!" ולאחר מכן הקראתי מכתב שכתבתי בארץ לאימא שלי.

צילמתי מכל הכיוונים. בכיתי, הראיתי לקבוצה תמונה של הורי כשהיו צעירים.

רובם הזילו דמעות ודני אמר :"הפעם אלוהים איתך."

זה הדבר שלשמו יצאתי למסע הזה. הכול יצא ממני בדמעות, התרוקנתי לגמרי.


בית מס' 36 עם המרפסת היה שייך לאולקה שטרן דודה של גדעון חנס. בת הדודה ניצלה והיגרה לדרום אמריקה.

בית משפחת שטרנשוס וינטר


21.6.2008
נוסעים למחנות עבודה בעוטף צ'ורטקוב: מוחבקה, שבידובה, טלוסטה יז'ז'נה וליסובצ'ה.
יוצאים מחוץ לעיר לכפרים. הכול ירוק, חיות בית מסתובבות בחוץ. במקומות אלו הרגו האוקראינים את היהודים בעינויים לאחר שעבדו בחוות עד הסוף –  1943.

זהבה מספרת על דוד הנושה, שהתחבאה עם אחיה במחנה שבידובה, בעוד שאמם יצאה יום יום לעבודה קשה. בזמן  אחת האקציות הם נכנסו למחראה והסתתרו בה, כשהם מתכננים לקפוץ לחרא עם הגרמנים יפרצו פנימה ויגלו את המקום. הם הסתתרו וניצלו.

יז'זנה-
אנחנו בחווה של מש' שולץ. זו משפחה שעזבה את החווה ועברה לווארשה והם מציעים לאמא של מרטה עזרה כשהמצב יחמיר.

כשהמצב מחמיר ואימא של מרטה מבינה, שהיגיעה השעה, בתם של השולצים- לידקה מגיעה לצ'ורטקוב ולוקחת את מרטה לביתם בווארשה, תחת זהות בדויה, אצלם נשארה עד תום המלחמה.

זו כנסיה באולשקובצה. מכאן קרה הכומר לטבוח ביהודים.

ביערות ליד יז'זנה מתארגנות קבוצות פרטיזנים

צ'רבוני ברוד
מנזר קטן ומבודד שהסתיר ילדים יהודים. זה קורה מעט מאד.

בית הקברות בטלוסטה.

אנו מוצאים את קברו של יעקב שוורץ, אביו של משה שוורץ שנורה על ידי אוקראיני חודש וחצי לפני סוף המלחמה. מניחים פרחים ומדליקים נר זיכרון.


מחנה שבידובה:
לכאן הגיעו אנשים מצ'ורטקוב לעבודה. בחורף, כשלא הייתה עבודה, התרוקן המחנה. אותו הדבר במחנה מוחבקה.


מספר בנות הצליחו לחפור בור בשדה חיטה ושם הסתתרו. פעם בשבוע, אחת מהן, הייתה יוצאת בחשאי לאיזה בקתה של אישה, שנתנה להן קצת מזון.
יום אחד, הופיע קצין רוסי, שסיפר להן שהמלחמה תמה והבנות לא ידעו. הקצין לא האמין, שכך אפשר לחיות. נתן להן מזון והביא אותן לצ'ורטקוב- לחיים חדשים, הן שרדו. נערה, גיזה רז לבית גולדשטיין, חזרה לכפרה הולדתה בשם אולשקובצ'ה, שבו חיו כ-60 משפחות לפני המלחמה וכתבה יומן. היא ספרה, שאחרי הפוגרום שערכו האוקראינים לא מצאה בביתה דבר. משפחה אוקראינית חמדה את הכל.

הרעב השתלט עלינו ומכיוון שאין מסעדה, אנו עורכים פיקניק ביער.


גטו צ'ורטקוב מתחסל ב- 23.06.43  לאחר שהיהודים הכינו מזון והתחבאו, הם הצליחו להחזיק מעמד 10 ימי ם.הגרמנים פרצו לבית החולים ולקחו את הרופאים והמשפחות היהודיות שהסתתרו שם. אישה התנפלה על קצין וכמובן שירו בה מיד.

 


22.6.2008
בוצ'ץ. בית הקברות הקתולי
קברן פולני עוזר ומאפשר ליהודים להסתתר בתוך מבני קבורה, שבהם היו קוברים כמרים. הקברן עונה ע"י הגסטפו ולא פצה פה.

לקראת סוף המלחמה מגיעים הגרמנים, מגלים את המסתור. אם המשפחה מבקשת מבניה לברוח ולהשאירה, מכיוון שהיא חולה וזקנה. גיבורה אמיתית. בבוצץ אנו מבקרים במוזיאון עירוני, בו אגף לזכרו של חתן פרס נובל לספרות יליד העיר, ש"י עגנון.


בבוצץ, הצליחו להעביר ספרי קודש לכנסיות למשמר עבור כסף שישולם אחרי המלחמה. הניצולים העבירו את הספרים ליורוסלב ועד היום לא יודעים איפה הם. מרטה מבקשת שאולי משהו ינסה לחקור היכן הספרים.

בויצ'חובקה
לכאן הגיעו יהודים מכל האזור והתושבים עזרו להם כפי יכולתם השאירו דלתות פתוחות. כך ביקש הכומר המקומי ודרשתו השפיע על לבבות הכפריים.

כשחוסל גטו צ'ורטקוב יוצאת משפ' גריפל עם 2 בנות מהגטו. הם הגיעו לאיזה כפר נכנסו לבית ובקשו עזרה ומזון למספר ימים ואכן הסתירו אותם. היו הלשנות והם נאלצו להמשיך. ספרו על הכפר ששם מצילים יהודים.

פגשנו נשים זקנות שזוכרות את הסיפור.

חזרנו להסתובב בצ'ורטקוב. הזמק. מבצר עתיק שאחד משליטיו היה הגרף פוטוצקי. …..לכולנו אמרו לפעמים "את לא הבת של הגרף פוטוצקי לכן אין כסף לנעלים חדשות".

הבניין כאן היה בית ספר עממי לבנות. לא רחוק מכאן אומרים לי שהייתה פעם גימנסיה יהודית. הכול נהרס. אין זכר

בית העיריה

גימנסיה ממלכתית פולנית
עד שנת 36 למדו היהודים יחד עם הפולנים בגמנסיה סלובצקי. ב-1937 קבלו התלמידים היהודים הודעות, שנאסר עליהם ללמוד בגימנסיה העברית. הם מתארגנים, שוכרים מבנה. אבא של מרטה לימד לטינית. ועידה פולנית מגיעה ואומרת שאם יקימו מעבדות יכירו בבית הספר. כמובן, שמקימים  מעבדות ובית הספר מצליח, וגם הפולנים באים ללמוד בו.

עוברים ליד בית אמי. אני נפרדת ממנו (מרגש אותי שוב).

בפארק,שבכניסה לצ'ורטקוב ישנה אנדרטת הכמרים, בתקופת הדמדומים של 41 הרוסים נסוגו והגרמנים טרם נכנסו לעיר נרצחו 4 כמרים בכירים ע"י אנשי ה-א.נ.ק.וו.ד. את האירוע ראה מטאטא רחובות.


בית המרקחת שאימא של מרטה עבדה בו והחביאה את מרטה במרתפו. אני מנסה מידי פעם למצוא איזה דמעה בעייני מרטה ורק כאן בבית המרקחת אני רואה עיניים נוצצות. היא ספרה, איך נסעה ברכבת לוורשה, איך הסתגלה למשפחה, לילדים שם. אנחנו דמענו. מרתה בשם כולנו: מותר להזיל דמעה.

23.6.2008

 אנחנו נוסעים להיפרד מצ'ורטקוב ליד האנדרטה לנספים בשואה, שהוקמה ב-2005, על ידי הניצולים ובני הדור השני. כ-שמונים איש חזרו לצ'ורטקוב אחרי המלחמה. הם חזרו לחפש את בני משפחתם, שאולי נשארו בחיים ולחכות לחיילים שגויסו לצבא האדום שישובו.

כולם, במוקדם או במאוחר, עזבו את העיר דרך פולין, גרמניה, מחנות העקורים, בדרכם לישראל ולארה"ב. אף יהודי לא נשאר בצ'ורטקוב.

אנחנו נפרדים. פה אני מסיימת את היומן.

אני רינה גבעון בת פרומה אלרואי לבית שניטליך.

גליה רגב לבית זילברג – יומן מסע לצ'ורטקוב

 

גליה רגב נולדה ב-1949 בתל-אביב. אביה, בן ציון, בנם של בעריש מלמד זילברג וחיה אסתר אקסלרד מצ'ורטקוב,
עלה ארצה ב-1924, כ-3 שנים אחרי אחיו מרדכי, שבשנות ה-60 היה ממייסדי ארגון יוצאי צ'ורטקוב הראשון,
ומכותבי ועורכי ספר צ'ורטקוב. הספר יצא לאור מיד לאחר פטירת בן ציון, כשגליה היתה בת 17,
אמונה אך ורק על סיפורי הקמת המדינה, אך לא על בתי הוריה. ובמשך כ-40 שנותיה הבאות
כאם, כמוסיקאית וכמורה לא התעמקה בשורשי המשפחה, עד אשר גילתה את ארגון יוצאי צ'ורטקוב הנוכחי,
ומתוך פעילויותיו והקשר החם עם אנשיו, מצאה את דרכה אל עיר הולדת משפחתה ואל מורשת התרבות העשירה שלה.

 

מסע לצ'ורטקוב, 16-6 באוגוסט 2010 – סיפור בתמונות

במסע השתתפנו: מרטה גורן, ריקי גיל, נרי חנס, זיוה טובי, רינה פלד, גליה רגב, אבנר ויהודית רט ומשה שוורץ

 

  1. (2201) שבת, 7.8.2010. אמש, עם בואנו, הקדשנו את הערב לקבלת שבת, ארוחת בורשט מסורתית ומנוחה. והבוקר אנו פותחים את סיורנו בצ'ורטקוב בביקור ב"סוקול" – מרכז התרבות היהודי. מיד כשאבנר נכנס לבנין, הוא נתקל בעלמה אוקראינית חייכנית, אשר ששה להציג בפנינו, בפוזה דוגמנית, את אחת החצאיות הרקומות ברקמה מסורתית, שהיא מכינה לקראת מסיבת חתונה שתתקיים כאן הערב.

 

  1. (2215) מול ה"סוקול" נכנסים למתחם הגטו, ועוברים ליד בנין אותנטי שנשאר מ"מחנה פאל", מחנה-עבודה לטיפול ברכוש שנבזז מבתי יהודים מגורשים או נרצחים –
    למיינו ולעשותו זמין לשימוש נוסף (פרטי, או ציבורי).

 

  1. (2218) בבית מרכזי בגטו – בית סוקלסקי – מרטה, אבנר, רינה (נסתרת) ונרי נפגשים עם דיירת אוקראינית, ומשוחחים איתה.

 

  1. (2219) לאחר שנכנסנו אל הבית מן הצד היהודי – של הגטו, מרטה יוצאת ממנו דרך הכניסה מהצד ה"ארי" של העיר,
    ומאחוריה מתגלה בחצר חלון של מרתף פחם ששימש כבונקר.

 

  1. (2226) נרי, בחדר המדרגות של בית סבה, מספרת לנו על הדיירים בכל דירות הבית וגורלם.

 

  1. (2239) בגטו עוברים ליד אחד מלוחות המודעות, עליהם נתלו הכרזות בגרמנית, פולנית ואוקראינית,
    עם הפקודות וההוראות להתנהגות היהודים, ולהתנהגות האוכלוסיה הלא-יהודית כלפיהם.

 

  1. (2240) ה"רִינֶק" – ככר השוק, שבה התחוללה באוגוסט 1942 האקציה הראשונה הזוועתית, שנודעה בכינויה "הפראית".

 

  1. (2247) דלתותיו המגולפות של ה"שִׁיל" – בית הכנסת הגדול של העיר – הן עֵדוֹת אילמות, כמעט נסתרות,
    דלתות בית הנסת הגדול

    לפארו המרהיב של הבנין שהיה לב החיים היהודיים לכל הפלגים בעיר, ועומד כיום בשממונו ובחורבנו.

 

 

 

 

 

 

  1. (2233) על שפת קבר-האחים של נרצחי "אקציית האינטליגנציה" ביער אוּרין עומדים בדומיה זיוה,
    יהודית, רינה, ומולן נרי ואבנר. במרכז – מיכאלו האוקראיני שהביא אותנו למקום.

 

 

 

 

 

 

  1. (2249) סטאשה – מוכרת סדקית מהשוק, ידידה ועדה אוקראינית של מרטה –
    מארחת אותנו בביתה, ומספרת למרטה, 
    אבנר ורינה את זכרונותיה ממשפחתו של אבנר, המאפיה שלהם, והיחסים החמים עם בעליה,
    שהיו נותנים לילדים עוגות במתנה…

 

 

 

 

 

  1. יצאנו מהעיר ביום גשום לסיור בכפרים בסביבה, שם עבדו והתחבאו יהודים.
    מרטה מספרת לנו על מחנות העבודה, החיים והמוות בהם.

 

 

 

 

 

 

  1. (2264) זיוה, משה, רינה ונרי עוברים במחסן חווה שהיה למחנה עבודה חקלאי
  2. 2274) בדרך עוצרים להינפש ולשאוף מעט אויר מרחבים ונוף יפהפה של נהר סרט,
    משה מקשיב לריקי ורינה השקועות בשיחה,
    בעוד יהודית חולפת על פני סרגיי – המלווה-שומר הנפלא שלנו.

 

 

 

 

14.(2282) מרטה שקעה בינתיים בשיחה מבודחת עם איכרה מהסביבה.

זאת, לאחר שהנהג שלנו – ויקטור (שמסיבות השמורות עמנו לא נזכיר עוד את שמו…) –
החליט להוריד עכשיו את ה"טרנזיט" שלו לרחצה במי הסרט, וכמעט החליק איתו בבוץ אל תוך הנהר…

 

  1. (2285) משה חולק איתנו רגעי אזכרה לאביו שנרצח לעיניו כחודש לפני השחרור,
    באופן טראגי כל כך ביוזמת מי שהיה מנהל עבודה בטחנת הקמח שלו,
    אותה חמד לעצמו. וזה אחרי כל התלאות המחרידות שעברה המשפחה
    ועמדה בהן בגבורה מדהימה.

 

 

  1. (2287) על המנזר הזה, העומד מבודד בתוך נוף פסטורלי הררי מספר ד"ר ברוך מילך בספרו "ואולי השמים ריקים".
    הנזירות קיבלו כאן לטיפולן ילדים יהודים חולים, ובמצוקת הידע שלהן, הגניבו אל המנזר את ד"ר מילך כדי שינחה אותן כיצד לרפא ולהציל את הילדים. עוד סיפור על מפגשים בלתי אפשריים בתופת הזאת.

 

  1. (2295-6 + וידיאו: 2297) ולמרגלות המנזר עוד שהות קלה של קורת רוח אצל מפלי מים מדהימים ביופיים. במים עומד ויקטור… ובפינת התמונה ה"ייצוגית" של הצלמת-כותבת (2295), מעשן לו סרגיי.

 

  1. (2308) והנה הפתעה אמיתית שמרגשת מאוד את כולם: ליד הכנסיה הנטושה של הכפר אוֹלֶשְׁקוֹבְצָה,
    שם קרא הכומר לאוכלוסיית הכפר לטבוח ככל יכולתם בשכניהם היהודים, ובהם משפחתה של גיזה רז (גולדשטיין), פגשנו איכר מקומי שזכר את המשפחה וביתה; והוא הביא אותנו הישר אל פתח הבית (אותו מחפשת גיזה מזה שנים). שם אנו פוגשים את בעלי הבית הנוכחיים ושכניהם, כולם זוכרים את המשפחות שגרו ברחוב היהודי הזה, המוביל אל בית הספר היהודי, ומספרים עליהם… עד שבעל הבית הנוכחי נבהל מן האפשרות שהמשפחה היהודית תבוא עתה לתבוע את ביתה, ואנו מסתלקים מהמקום בדברי הרגעה. (וידיאו: 2315-16)

 

 

  1. (2335) בדרך חזרה לצ'ורטקוב, אנו עוברים בבית החרושת הגדול לטבק ביַגֶלְנִיצֶה,
    ושומעים את קורותיו כמחנה עבודה.

 

  1. (2357) למחרת "עם שחר", מרטה, נרי וזיוה מכינות קפה וחטיפים חטופים של בוקר (העובדים האוקראינים של המלון והמסעדות בעיר לא משכימים קום ב-7:00 בבוקר…).

 

  1. (2365-66) המראה של קבוצת חיילים יוצאים מדלת בית הסוהר, בפינת בית הגסטפו, מעלה כמובן אסוציאציות קשות.

 

  1. (2369) סרגיי שלנו, שכבר מכיר את כל מבואיה ומוצאיה של צ'ורטקוב מגלה לנו את
    דלת הברזל לבית הקברות מתקופת מלה"ע 1
    (מאחורי בית הקברות הקתולי). הדלת חבויה, למרבה הצער, מאחורי סבך צמחיית פרא,
    אשר מונעת כל אפשרות ביקור במקום. הרעיון שמתחיל להסתובב בינינו הוא מבצע ניקוי
    בית הקברות לשם שימורו, אולי – כחלק ממסע שנקיים עבור ילדינו או נכדינו…

 

 

  1. (2376) לפחות המצבה של האדמו"ר המפורסם של צו'רטקוב – דוד משה פרידמן –
    שנחרבה, שוקמה וניצבת במקומה המכובד בין העצים שופעי הפרי בבית הקברות הישן,
    ליד בית החולים ברחוב שְׁפִּיטַלְנָה.

 

  1. (2380) מכאן אנחנו עוברים אל סיפורה המרגש של מרטה על תקופת הסתתרותה בבית המרקחת שבו עבדה אמהּ. נכנסים אל חלקו העליון הפעיל של בית המרקחת,

 

  1. (2382) יורדים אל המרתף במדרגות הברזל הלולייניות (שמשך הירידה הרעשנית בהן נמדד כנגד משך הזמן הנחוץ להסתגרות בתוך הארון…),

 

 

  1. (2389-98) ומקשיבים לסיפור על חייה ולימודיה של מרטה במשך החודשים שבילתה בחדר הסגור הזה,
    ועל ההנחיות הטובות והחכמות שנתנה לה אמהּ לקראת נסיעתה אל משפחת שולץ – מציליה מוורשה.

 

 

  1. (2403) והנה אנו חולפים בדרכנו על פני חלון "הבונקר של שמעון" שהתקינו בבית בן-הדוד של גדעון חנס.
  2. (2537-8) שרידי מחנה טוֹמָנֶק. אחד המקומות היותר מתעתעים (כאישיותו המטורפת של מנהלו –
    פאול טומנק) בהפכפכות גורלם של היהודים ה"מיוחסים" ש"זכו" לעבוד ולהירצח בו.

            מחוץ לעיר, שדה החיטה הרחב, הרוגע באוושת הרוח, ליד שדה התעופה הישן שבין צ'ורטקוב ליגלניצה,

  1. מכסה על עשרות קברי אחים מ"אביב הדמים" – תקופת חיסול הגטאות ב-1943.
  2. (2424) מגיעים לבוּצ'אץ, בעקבות סיפורו של משה, אך תחילה מבקרים כמובן בביתו של ש"י עגנון, ליד הרחוב והמוזיאון העירוני, הקרויים על שמו.
  3. (2430) רינה ומרטה צופות בשוק ההומה שנותר כאן מאז ימיו החשוכים בלב הגטו. כאן מכרו משה ואביו את הלביבות שהכינה אמו במיוחד לשם כך, ומכאן נחטפו באקציה לרכבת שממנה קפצו פצועים וברחו חזרה…
  4. (2436) ביתן השירותים הזעיר מעץ נרקב, הוא כל שנשאר מבית הגטו של משפחת שוורץ בבוצ'אץ'. זה היה הבית הקיצוני במעלה רחוב השוק ליד מקום אפשרי למעבר לילי בנהר הסרט, כדי שיוכלו בבוא השעה לברוח.

 

  1. (2441) ובית אותנטי שלם מהגטו נשאר בשכנותו.

 

  1. (2450) בית הקברות הקתולי של בוצ'אץ' אוצֵר בחובו סיפור אנושי מדהים נוסף: כאן במבנה קבורה גדול זה (של ארכיבישוף בכנסיה) מסתיר קברן פולני משפחה יהודית, ולא מסגיר אותם גם כאשר הוא נתפס ומעונה, וכך מציל את חיי הבנים.

 

  1. (2459) בכפר הולדתו של משה – מֶדְבֶדוֹבְצֶה – מוכָּרים וידועים עד היום שטחי משפחת שוורץ. כאן בית השכנים, הגובל בחצר בה עמד ונהרס ביתם.

 

36 (2466) בטחנת הקמח של משפחת שוורץ, מקבל את פנינו בצחוקי ידידות רועמים מנהל הטחנה הנוכחי, שאינו אלא נכדו של אותו מנהל עבודה בטחנה, שארגן את רציחת מעסיקו – יעקב שוורץ ז"ל… לדברי משה הוא אינו יודע על מעשי סבו, אבל המעמד כמובן מזעזע את כולנו.

 

  1. (2502) ובניגוד קיצוני למפגש הזה, (שנחוץ לנו כאויר לנשימה), אנחנו נוסעים משם הישר אל ביתן של שתי אחיות פולניות – ורה וברוניה – בכפר מַרְטִינוֹבְקָה (שאז נקרא ווֹיצֶ'חוּבְקָה), אשר כמעט כל תושביו התגייסו לעזרת יהודים, בעידודו של הכומר שלהם, והסתירו בעיקר ילדים יתומים נודדים רעבים. פניהן המוארות של האחיות, ביתן הצנוע, השטף הנרגש של סיפוריהן, אכן מרוממים את הרוח ואת האמונה באדם…

 

  1. (2523-24 + 2531 מסובב) אנו מתכוננים להיפרד מעירנו צ'ורטקוב, וכמעט ברגע האחרון אני מאתרת ממש בגבול השוק המקוּרֶה (בזכות ההנחיות שמירי מסרה למרטה) את ה"קלויז" הוויז'ינצאי שבו לימד סבא ב"חדר" – רמז פיזי יחיד לחיי משפחת אבא כאן. איזו התרגשות. כן, כאן למעלה, רואים את החלון הקטן? (כיום, אומרים אנשי השוק, יש שם מרפאת שיניים)

 

  1. (2545-51) מרטה, רינה, יהודית, זיוה ואבנר ביציאה מן המבצר העתיק של צ'ורטקוב, מקום מסתור מפוקפק ומאכזב.

 

  1. (2552-66) והביקור האחרון שלנו בעיר לפני היציאה ממנה הוא במוזיאון-צ'ורטקוב. קטן, קומפקטי, מאוד אסתטי, מייצג את כל היבטי החברה – חיי הבית, המקצוע, הטבע, הדת (בכנסיות), הסמלים וההיסטוריה (כולל דגש מיוחד על שנות המלחמה והמחתרת 1939-1944), מלבד… נחשו מה??

 

  1. (2573) אם כן, אנו שבים אל האנדרטה שלנו לצד קבר-האחים של "האקציה הפראית" בפתחו של "היער השחור" לטקס זכרון והתייחדות עם יקירינו מכל משפחות צ'ורטקוב. כמה אהבה, כמה עצב, כמה כאב אנחנו מביאים אליהם ולוקחים איתנו מהם.

 

  1. (2511) יום חמישי 12.8.2010. שלום לצ'ורטקוב, עד הביקור הבא. אולי – עם מי מילדינו ונכדינו.

 

  1. (2611) שמחים שלקחנו לנו חצי יום לטיול בלבוב, לפני הטיסה לוורשה. עיר יפהפיה. הרבה יותר מטופחת מצ'ורטקוב שלנו (שבסך הכל מוזנחת למדי). כאן הבית ששימש את הק.ג.ב., ולפניו פסל של גיבור מיתולוגי הורג נחש מפלצתי (סרגיי טוען שכאן פירשו אותו כגיבור אוקראיני מחסל את השלטון הסובייטי…).

 

  1. (2586-2606) תמונות בית הכנסת היפהפה, המשמש לתפילה בחגים בלבוב. (בשאר ימות השנה מתפללים יהודי הקהילה בשטיבל – חדר בית כנסת קטן מאוד בחצר ביה"כ הגדול, גם הוא יפה ומטופח אם כי מאוד צנוע.)

 

  1.  האנדרטה הפאשיסטית שבנו האוקראינים לגיבורם המרצח הנערץ בַּנְדֶרָה, כראוי לאישיותו ופועלו.

 

  1. (2617-22) הפינה הייחודית הקסומה של השוק היא רצף דוכני המפות והחולצות הרקומות, בכל אחד מהם יושבת אשה מקומית שיוצרת מעשי הרקמה האמנותית המסורתיים.

ולאחר הטיול הקצר בלבוב, ניפרד הערב מזיוה ומשה, שחוזרים הביתה, וגם מסרגיי היקר שלנו, כשנטוס לוורשה.

 

  1. (2631) סיור בין שרידי גטו ורשה. בית הכנסת הגדול נוז'יק, עודנו משמש מרכז תפילה ולימוד לקהילה, לקבוצות נוער ולאורחים.

 

  1. (2654-56) ברחוב פְּרוּזְ'נָה עומדים הבתים האותנטיים היחידים ששרדו מהגטו. כיום הם עוברים שיפוץ ושימור בפרוייקט גדול של רון לאודר. בחצרו הפנימית של אחד הבתים מרטה מתארת לנו בפרטים את מהלך המאבק היומיומי לחיים אשר שומרים על צלם אנוש, על התפתחות וחינוך, על יחסי חברה ורעות במצב הבלתי אפשרי ביותר לתפישה – לא בשום הגיון, וגם לא בדמיון.

 

  1. (2664) הבית הקיצוני בפתח הרחוב לובש צביון של שריד אותנטי מוזיאוני – למבני הגטו ולהמוני תושביהם הגיבורים.

 

  1. (2676) קטע מקיר-שמות באנדרטה הגדולה הלבנה הקרה, שהוקמה בנורא שבמקומות: ה"אוּמְשְׁלַאגְפְּלָאץ" – תחנת האיסוף וההעמסה של משלוחי המגורשים למחנות ההשמדה טרבלינקה ומיידנק. אין מילים.

 

  1. (2741-43) בית הקברות היהודי בוורשה. אחת האנדרטה המזעזעת מכולן היא הפינה הזאת לזכר מליון וחצי הילדים שנרצחו בשואה. על אחד הקירות המקיפים אותה כתוב בעברית ובפולנית שיר "המבריח הקטן." אין מילים.

 

  1. (2744) ליד אנדרטת הילדים הוקמה אנדרטה מיוחדת לרופאם, מוֹרם, מטפלם אוהבם עד המוות יאנוש קורצ'אק.

 

  1. (2751) המרד הפולני הגדול כנגד השלטון הנאצי ב-1944 אמנם נכשל, אך העם הפולני הגאה בהתקוממותו הנציח אותו באנדרטת ענק, שהיא למעשה ככר עיר שלמה על מבניה וגשריה הנושאים סמלים לאומיים, דמויות, אזכורים, קטעי טקסט וציטוטים מכתבים שונים. כאן קבוצת פסלים מרכזית באנדרטה.

 

  1. (2759) יום שני 16.8.2010. הלילה נסיים את מסענו וננחת בארץ. מקום הפרידה שלנו – כמה מתאים! – הוא בית הילדים (לא "בית יתומים", מרטה מדגישה את חשיבות השם עבור הילדים היתומים) של יאנוש קורצ'אק. כאן אולם ההתכנסות והפעילות המרכזי, עם הגלריה שקורצ'אק התקין מעליו עבור ילדים חולים שהיה צורך להרחיקם מהבריאים, אבל לא לנתקם מן הפעילות והחברה… (כיום היא משמשת לדורות הנוכחיים שגדלים בבית כספריה ופינה להכנת שיעורים).

 

  1. (2694-2701) לפני שובה, מרטה נפגשת עם לידקה שולץ מצילתה, שבגבורתה ובטוב ליבה האינסופיים יצאה לבדה בגיל 17 לנסיעה מסוכנת ביותר – מוורשה לצ'ורטקוב וחזרה, כדי להביא לבית משפחתה בוורשה את מרטה בת ה-8 – להסתירה ולהציל את חייה…

 

  1. (2660-63) וביציאה מהגטו, ממש בשוליו, מנהל כיום פולני "גוי" מאוד בקיא בהלכות מטבח יהודי את מסעדת "מנורה", אליה נכנסנו להחליף כוח ולהיזכר בתבשילים המסורתיים של בית אמא וסבתא.

ולנו נותר רק להודות – לכל מי שתרם למימוש החוויה העמוקה והעזה הזאת שחווינו יחד, בעיקר – לנרי ומרטה; וגם – למירי ולכל מי שמשתתף בהענקת המשפחה המורחבת הנפלאה הזאת לכולנו.