גליה רגב נולדה ב-1949 בתל-אביב. אביה, בן ציון, בנם של בעריש מלמד זילברג וחיה אסתר אקסלרד מצ'ורטקוב,
עלה ארצה ב-1924, כ-3 שנים אחרי אחיו מרדכי, שבשנות ה-60 היה ממייסדי ארגון יוצאי צ'ורטקוב הראשון,
ומכותבי ועורכי ספר צ'ורטקוב. הספר יצא לאור מיד לאחר פטירת בן ציון, כשגליה היתה בת 17,
אמונה אך ורק על סיפורי הקמת המדינה, אך לא על בתי הוריה. ובמשך כ-40 שנותיה הבאות
כאם, כמוסיקאית וכמורה לא התעמקה בשורשי המשפחה, עד אשר גילתה את ארגון יוצאי צ'ורטקוב הנוכחי,
ומתוך פעילויותיו והקשר החם עם אנשיו, מצאה את דרכה אל עיר הולדת משפחתה ואל מורשת התרבות העשירה שלה.

מסע לצ'ורטקוב, 16-6 באוגוסט 2010 – סיפור בתמונות

במסע השתתפנו: מרטה גורן, ריקי גיל, נרי חנס, זיוה טובי, רינה פלד, גליה רגב, אבנר ויהודית רט ומשה שוורץ

1. (2201) שבת, 7.8.2010. אמש, עם בואנו, הקדשנו את הערב לקבלת שבת, ארוחת בורשט מסורתית ומנוחה. והבוקר אנו פותחים את סיורנו בצ'ורטקוב בביקור ב"סוקול" – מרכז התרבות היהודי. מיד כשאבנר נכנס לבנין, הוא נתקל בעלמה אוקראינית חייכנית, אשר ששה להציג בפנינו, בפוזה דוגמנית, את אחת החצאיות הרקומות ברקמה מסורתית, שהיא מכינה לקראת מסיבת חתונה שתתקיים כאן הערב.

2. (2215) מול ה"סוקול" נכנסים למתחם הגטו, ועוברים ליד בנין אותנטי שנשאר מ"מחנה פאל", מחנה-עבודה לטיפול ברכוש שנבזז מבתי יהודים מגורשים או נרצחים –
   למיינו ולעשותו זמין לשימוש נוסף (פרטי, או ציבורי).

3. (2218) בבית מרכזי בגטו – בית סוקלסקי – מרטה, אבנר, רינה (נסתרת) ונרי נפגשים עם דיירת אוקראינית, ומשוחחים איתה.

4. (2219) לאחר שנכנסנו אל הבית מן הצד היהודי – של הגטו, מרטה יוצאת ממנו דרך הכניסה מהצד ה"ארי" של העיר,
   ומאחוריה מתגלה בחצר חלון של מרתף פחם ששימש כבונקר.

5. (2226) נרי, בחדר המדרגות של בית סבה, מספרת לנו על הדיירים בכל דירות הבית וגורלם.

6. (2239) בגטו עוברים ליד אחד מלוחות המודעות, עליהם נתלו הכרזות בגרמנית, פולנית ואוקראינית,
   עם הפקודות וההוראות להתנהגות היהודים, ולהתנהגות האוכלוסיה הלא-יהודית כלפיהם.

7. (2240) ה"רִינֶק" – ככר השוק, שבה התחוללה באוגוסט 1942 האקציה הראשונה הזוועתית, שנודעה בכינויה "הפראית".

8. (2247) דלתותיו המגולפות של ה"שִׁיל" – בית הכנסת הגדול של העיר – הן עֵדוֹת אילמות, כמעט נסתרות,

   

   לפארו המרהיב של הבנין שהיה לב החיים היהודיים לכל הפלגים בעיר, ועומד כיום בשממונו ובחורבנו.

9. (2233) על שפת קבר-האחים של נרצחי "אקציית האינטליגנציה" ביער אוּרין עומדים בדומיה זיוה,
   יהודית, רינה, ומולן נרי ואבנר. במרכז – מיכאלו האוקראיני שהביא אותנו למקום.

10. (2249) סטאשה – מוכרת סדקית מהשוק, ידידה ועדה אוקראינית של מרטה –
    מארחת אותנו בביתה, ומספרת למרטה, 
    אבנר ורינה את זכרונותיה ממשפחתו של אבנר, המאפיה שלהם, והיחסים החמים עם בעליה,
    שהיו נותנים לילדים עוגות במתנה…

11. יצאנו מהעיר ביום גשום לסיור בכפרים בסביבה, שם עבדו והתחבאו יהודים.
    מרטה מספרת לנו על מחנות העבודה, החיים והמוות בהם.

12. (2264) זיוה, משה, רינה ונרי עוברים במחסן חווה שהיה למחנה עבודה חקלאי
13. 2274) בדרך עוצרים להינפש ולשאוף מעט אויר מרחבים ונוף יפהפה של נהר סרט,
    משה מקשיב לריקי ורינה השקועות בשיחה,
    בעוד יהודית חולפת על פני סרגיי – המלווה-שומר הנפלא שלנו.

14.(2282) מרטה שקעה בינתיים בשיחה מבודחת עם איכרה מהסביבה.

זאת, לאחר שהנהג שלנו – ויקטור (שמסיבות השמורות עמנו לא נזכיר עוד את שמו…) –
החליט להוריד עכשיו את ה"טרנזיט" שלו לרחצה במי הסרט, וכמעט החליק איתו בבוץ אל תוך הנהר…

15. (2285) משה חולק איתנו רגעי אזכרה לאביו שנרצח לעיניו כחודש לפני השחרור,
    באופן טראגי כל כך ביוזמת מי שהיה מנהל עבודה בטחנת הקמח שלו,
    אותה חמד לעצמו. וזה אחרי כל התלאות המחרידות שעברה המשפחה
    ועמדה בהן בגבורה מדהימה.

16. (2287) על המנזר הזה, העומד מבודד בתוך נוף פסטורלי הררי מספר ד"ר ברוך מילך בספרו "ואולי השמים ריקים".
    הנזירות קיבלו כאן לטיפולן ילדים יהודים חולים, ובמצוקת הידע שלהן, הגניבו אל המנזר את ד"ר מילך כדי שינחה אותן כיצד לרפא ולהציל את הילדים. עוד סיפור על מפגשים בלתי אפשריים בתופת הזאת.

17. (2295-6 + וידיאו: 2297) ולמרגלות המנזר עוד שהות קלה של קורת רוח אצל מפלי מים מדהימים ביופיים. במים עומד ויקטור… ובפינת התמונה ה"ייצוגית" של הצלמת-כותבת (2295), מעשן לו סרגיי.

18. (2308) והנה הפתעה אמיתית שמרגשת מאוד את כולם: ליד הכנסיה הנטושה של הכפר אוֹלֶשְׁקוֹבְצָה,
    שם קרא הכומר לאוכלוסיית הכפר לטבוח ככל יכולתם בשכניהם היהודים, ובהם משפחתה של גיזה רז (גולדשטיין), פגשנו איכר מקומי שזכר את המשפחה וביתה; והוא הביא אותנו הישר אל פתח הבית (אותו מחפשת גיזה מזה שנים). שם אנו פוגשים את בעלי הבית הנוכחיים ושכניהם, כולם זוכרים את המשפחות שגרו ברחוב היהודי הזה, המוביל אל בית הספר היהודי, ומספרים עליהם… עד שבעל הבית הנוכחי נבהל מן האפשרות שהמשפחה היהודית תבוא עתה לתבוע את ביתה, ואנו מסתלקים מהמקום בדברי הרגעה. (וידיאו: 2315-16)

19. (2335) בדרך חזרה לצ'ורטקוב, אנו עוברים בבית החרושת הגדול לטבק ביַגֶלְנִיצֶה,
    ושומעים את קורותיו כמחנה עבודה.

20. (2357) למחרת "עם שחר", מרטה, נרי וזיוה מכינות קפה וחטיפים חטופים של בוקר (העובדים האוקראינים של המלון והמסעדות בעיר לא משכימים קום ב-7:00 בבוקר…).

21. (2365-66) המראה של קבוצת חיילים יוצאים מדלת בית הסוהר, בפינת בית הגסטפו, מעלה כמובן אסוציאציות קשות.

22. (2369) סרגיי שלנו, שכבר מכיר את כל מבואיה ומוצאיה של צ'ורטקוב מגלה לנו את
    דלת הברזל לבית הקברות מתקופת מלה"ע 1
    (מאחורי בית הקברות הקתולי). הדלת חבויה, למרבה הצער, מאחורי סבך צמחיית פרא,
    אשר מונעת כל אפשרות ביקור במקום. הרעיון שמתחיל להסתובב בינינו הוא מבצע ניקוי
    בית הקברות לשם שימורו, אולי – כחלק ממסע שנקיים עבור ילדינו או נכדינו…

23. (2376) לפחות המצבה של האדמו"ר המפורסם של צו'רטקוב – דוד משה פרידמן –
    שנחרבה, שוקמה וניצבת במקומה המכובד בין העצים שופעי הפרי בבית הקברות הישן,
    ליד בית החולים ברחוב שְׁפִּיטַלְנָה.

24. (2380) מכאן אנחנו עוברים אל סיפורה המרגש של מרטה על תקופת הסתתרותה בבית המרקחת שבו עבדה אמהּ. נכנסים אל חלקו העליון הפעיל של בית המרקחת,

25. (2382) יורדים אל המרתף במדרגות הברזל הלולייניות (שמשך הירידה הרעשנית בהן נמדד כנגד משך הזמן הנחוץ להסתגרות בתוך הארון…),

26. (2389-98) ומקשיבים לסיפור על חייה ולימודיה של מרטה במשך החודשים שבילתה בחדר הסגור הזה,
    ועל ההנחיות הטובות והחכמות שנתנה לה אמהּ לקראת נסיעתה אל משפחת שולץ – מציליה מוורשה.

28. (2403) והנה אנו חולפים בדרכנו על פני חלון "הבונקר של שמעון" שהתקינו בבית בן-הדוד של גדעון חנס.
29. (2537-8) שרידי מחנה טוֹמָנֶק. אחד המקומות היותר מתעתעים (כאישיותו המטורפת של מנהלו –
    פאול טומנק) בהפכפכות גורלם של היהודים ה"מיוחסים" ש"זכו" לעבוד ולהירצח בו.

            מחוץ לעיר, שדה החיטה הרחב, הרוגע באוושת הרוח, ליד שדה התעופה הישן שבין צ'ורטקוב ליגלניצה,

32. מכסה על עשרות קברי אחים מ"אביב הדמים" – תקופת חיסול הגטאות ב-1943.
33. (2424) מגיעים לבוּצ'אץ, בעקבות סיפורו של משה, אך תחילה מבקרים כמובן בביתו של ש"י עגנון, ליד הרחוב והמוזיאון העירוני, הקרויים על שמו.
34. (2430) רינה ומרטה צופות בשוק ההומה שנותר כאן מאז ימיו החשוכים בלב הגטו. כאן מכרו משה ואביו את הלביבות שהכינה אמו במיוחד לשם כך, ומכאן נחטפו באקציה לרכבת שממנה קפצו פצועים וברחו חזרה…
35. (2436) ביתן השירותים הזעיר מעץ נרקב, הוא כל שנשאר מבית הגטו של משפחת שוורץ בבוצ'אץ'. זה היה הבית הקיצוני במעלה רחוב השוק ליד מקום אפשרי למעבר לילי בנהר הסרט, כדי שיוכלו בבוא השעה לברוח.

33. (2441) ובית אותנטי שלם מהגטו נשאר בשכנותו.

34. (2450) בית הקברות הקתולי של בוצ'אץ' אוצֵר בחובו סיפור אנושי מדהים נוסף: כאן במבנה קבורה גדול זה (של ארכיבישוף בכנסיה) מסתיר קברן פולני משפחה יהודית, ולא מסגיר אותם גם כאשר הוא נתפס ומעונה, וכך מציל את חיי הבנים.

35. (2459) בכפר הולדתו של משה – מֶדְבֶדוֹבְצֶה – מוכָּרים וידועים עד היום שטחי משפחת שוורץ. כאן בית השכנים, הגובל בחצר בה עמד ונהרס ביתם.

36 (2466) בטחנת הקמח של משפחת שוורץ, מקבל את פנינו בצחוקי ידידות רועמים מנהל הטחנה הנוכחי, שאינו אלא נכדו של אותו מנהל עבודה בטחנה, שארגן את רציחת מעסיקו – יעקב שוורץ ז"ל… לדברי משה הוא אינו יודע על מעשי סבו, אבל המעמד כמובן מזעזע את כולנו.

37. (2502) ובניגוד קיצוני למפגש הזה, (שנחוץ לנו כאויר לנשימה), אנחנו נוסעים משם הישר אל ביתן של שתי אחיות פולניות – ורה וברוניה – בכפר מַרְטִינוֹבְקָה (שאז נקרא ווֹיצֶ'חוּבְקָה), אשר כמעט כל תושביו התגייסו לעזרת יהודים, בעידודו של הכומר שלהם, והסתירו בעיקר ילדים יתומים נודדים רעבים. פניהן המוארות של האחיות, ביתן הצנוע, השטף הנרגש של סיפוריהן, אכן מרוממים את הרוח ואת האמונה באדם…

38. (2523-24 + 2531 מסובב) אנו מתכוננים להיפרד מעירנו צ'ורטקוב, וכמעט ברגע האחרון אני מאתרת ממש בגבול השוק המקוּרֶה (בזכות ההנחיות שמירי מסרה למרטה) את ה"קלויז" הוויז'ינצאי שבו לימד סבא ב"חדר" – רמז פיזי יחיד לחיי משפחת אבא כאן. איזו התרגשות. כן, כאן למעלה, רואים את החלון הקטן? (כיום, אומרים אנשי השוק, יש שם מרפאת שיניים)

39. (2545-51) מרטה, רינה, יהודית, זיוה ואבנר ביציאה מן המבצר העתיק של צ'ורטקוב, מקום מסתור מפוקפק ומאכזב.

40. (2552-66) והביקור האחרון שלנו בעיר לפני היציאה ממנה הוא במוזיאון-צ'ורטקוב. קטן, קומפקטי, מאוד אסתטי, מייצג את כל היבטי החברה – חיי הבית, המקצוע, הטבע, הדת (בכנסיות), הסמלים וההיסטוריה (כולל דגש מיוחד על שנות המלחמה והמחתרת 1939-1944), מלבד… נחשו מה??

41. (2573) אם כן, אנו שבים אל האנדרטה שלנו לצד קבר-האחים של "האקציה הפראית" בפתחו של "היער השחור" לטקס זכרון והתייחדות עם יקירינו מכל משפחות צ'ורטקוב. כמה אהבה, כמה עצב, כמה כאב אנחנו מביאים אליהם ולוקחים איתנו מהם.

42. (2511) יום חמישי 12.8.2010. שלום לצ'ורטקוב, עד הביקור הבא. אולי – עם מי מילדינו ונכדינו.

43. (2611) שמחים שלקחנו לנו חצי יום לטיול בלבוב, לפני הטיסה לוורשה. עיר יפהפיה. הרבה יותר מטופחת מצ'ורטקוב שלנו (שבסך הכל מוזנחת למדי). כאן הבית ששימש את הק.ג.ב., ולפניו פסל של גיבור מיתולוגי הורג נחש מפלצתי (סרגיי טוען שכאן פירשו אותו כגיבור אוקראיני מחסל את השלטון הסובייטי…).

44. (2586-2606) תמונות בית הכנסת היפהפה, המשמש לתפילה בחגים בלבוב. (בשאר ימות השנה מתפללים יהודי הקהילה בשטיבל – חדר בית כנסת קטן מאוד בחצר ביה"כ הגדול, גם הוא יפה ומטופח אם כי מאוד צנוע.)

45.  האנדרטה הפאשיסטית שבנו האוקראינים לגיבורם המרצח הנערץ בַּנְדֶרָה, כראוי לאישיותו ופועלו.

46. (2617-22) הפינה הייחודית הקסומה של השוק היא רצף דוכני המפות והחולצות הרקומות, בכל אחד מהם יושבת אשה מקומית שיוצרת מעשי הרקמה האמנותית המסורתיים.

ולאחר הטיול הקצר בלבוב, ניפרד הערב מזיוה ומשה, שחוזרים הביתה, וגם מסרגיי היקר שלנו, כשנטוס לוורשה.

47. (2631) סיור בין שרידי גטו ורשה. בית הכנסת הגדול נוז'יק, עודנו משמש מרכז תפילה ולימוד לקהילה, לקבוצות נוער ולאורחים.

48. (2654-56) ברחוב פְּרוּזְ'נָה עומדים הבתים האותנטיים היחידים ששרדו מהגטו. כיום הם עוברים שיפוץ ושימור בפרוייקט גדול של רון לאודר. בחצרו הפנימית של אחד הבתים מרטה מתארת לנו בפרטים את מהלך המאבק היומיומי לחיים אשר שומרים על צלם אנוש, על התפתחות וחינוך, על יחסי חברה ורעות במצב הבלתי אפשרי ביותר לתפישה – לא בשום הגיון, וגם לא בדמיון.

49. (2664) הבית הקיצוני בפתח הרחוב לובש צביון של שריד אותנטי מוזיאוני – למבני הגטו ולהמוני תושביהם הגיבורים.

50. (2676) קטע מקיר-שמות באנדרטה הגדולה הלבנה הקרה, שהוקמה בנורא שבמקומות: ה"אוּמְשְׁלַאגְפְּלָאץ" – תחנת האיסוף וההעמסה של משלוחי המגורשים למחנות ההשמדה טרבלינקה ומיידנק. אין מילים.

51. (2741-43) בית הקברות היהודי בוורשה. אחת האנדרטה המזעזעת מכולן היא הפינה הזאת לזכר מליון וחצי הילדים שנרצחו בשואה. על אחד הקירות המקיפים אותה כתוב בעברית ובפולנית שיר "המבריח הקטן." אין מילים.

52. (2744) ליד אנדרטת הילדים הוקמה אנדרטה מיוחדת לרופאם, מוֹרם, מטפלם אוהבם עד המוות יאנוש קורצ'אק.

53. (2751) המרד הפולני הגדול כנגד השלטון הנאצי ב-1944 אמנם נכשל, אך העם הפולני הגאה בהתקוממותו הנציח אותו באנדרטת ענק, שהיא למעשה ככר עיר שלמה על מבניה וגשריה הנושאים סמלים לאומיים, דמויות, אזכורים, קטעי טקסט וציטוטים מכתבים שונים. כאן קבוצת פסלים מרכזית באנדרטה.

54. (2759) יום שני 16.8.2010. הלילה נסיים את מסענו וננחת בארץ. מקום הפרידה שלנו – כמה מתאים! – הוא בית הילדים (לא "בית יתומים", מרטה מדגישה את חשיבות השם עבור הילדים היתומים) של יאנוש קורצ'אק. כאן אולם ההתכנסות והפעילות המרכזי, עם הגלריה שקורצ'אק התקין מעליו עבור ילדים חולים שהיה צורך להרחיקם מהבריאים, אבל לא לנתקם מן הפעילות והחברה… (כיום היא משמשת לדורות הנוכחיים שגדלים בבית כספריה ופינה להכנת שיעורים).

55. (2694-2701) לפני שובה, מרטה נפגשת עם לידקה שולץ מצילתה, שבגבורתה ובטוב ליבה האינסופיים יצאה לבדה בגיל 17 לנסיעה מסוכנת ביותר – מוורשה לצ'ורטקוב וחזרה, כדי להביא לבית משפחתה בוורשה את מרטה בת ה-8 – להסתירה ולהציל את חייה…

56. (2660-63) וביציאה מהגטו, ממש בשוליו, מנהל כיום פולני "גוי" מאוד בקיא בהלכות מטבח יהודי את מסעדת "מנורה", אליה נכנסנו להחליף כוח ולהיזכר בתבשילים המסורתיים של בית אמא וסבתא.

ולנו נותר רק להודות – לכל מי שתרם למימוש החוויה העמוקה והעזה הזאת שחווינו יחד, בעיקר – לנרי ומרטה; וגם – למירי ולכל מי שמשתתף בהענקת המשפחה המורחבת הנפלאה הזאת לכולנו.