תולדות משפחת שטרנברג מצ'ורטקוב כתב: צבי שטרנברג

תולדות הרשל צבי שטרנברג ובנו מאיר ונכדו אהרון מצ'ורטקוב   Sternberg Hershel Zvi and Aharon
ראשית דבר… כתב צבי שטרנברג. חיפה. (2016)

סבא אהרון היה בנו של מאיר שטרנברג, ונכדו של הרשל צבי שטרנברג.
הרשל היה הגבאי של האדמו"ר, רבי משה דוד פרידמן, מייסד שושלת צ'ורטקוב. משה דוד היה בנו של רבי ישראל מרוזין.
האדמו"ר שידך את הבן של הגבאי עם מלכה, בתו של רבי מאיר קופל אנגלברג, הרדמו"ר מבוהוש.
יש לציין כי גם חסידות בוהוש שייכת למשפחת פרידמן וכמובן לאדמו"ר ישראל מרוזין.

כפי הידוע לי המשפחה היגיעה לצ'ורטקוב ביחד עם האדמו"ר, יתכן וחלק מהמשפחה גרה קודם בסדיגורה.

סבא הרשל היה נשוי למטל, ממנה היו לו בן ושתי בנות, בהמשך התחתן עם אישה שנייה בשם הנייה, אשר ילדה ארבעה בנים נוספים. הייתה לו דירה, ככל הנראה, בעיר בוצ'ץ הסמוכה לצ'ורטקוב. (שם נולד גם הסופר ש"י עגנון, שהיה חסיד צ'ורטקוב).

חלק מהמשפחה עברו ב- 1913 עם הרבי מצ'ורטקוב לוינה. הבן של הרשל, יוסף, כיהן שם כגבאי של רבי ישראל מצ'ורטקוב. אחד מבניו, שכנראה היה מקורב לתנועת בית"ר בווינה טבע בשעת רחצה בנהר. (היה חבר של בתר, מוכר בולים ידוע בחיפה).

סבא הרשל היה גבאי של האדמו"ר במשך שנים רבות, יחד אתו היו גבאים נוספים כמו הרשל רפפורט. הבדילו בניהם על ידי הכינוי הגבוה והנמוך. הרשל שטרנברג היה הגבוה.

כפי שנאמר, סבא הרשל שימש את האדמו"ר במסירות רבה ולאורך שנים, ובספרים השונים הקשורים בצ'ורטקוב, מוזכר בהערצה ובהערכה רבה.

הוא זכה להיות ליד האדמו"ר בשעת פטירתו ובזכות דברים שכתב, ידעו הכול על פטירתו.

 

החיים בצ'ורטקוב

סיפורים שונים מחיי הקהילה וההווי של יהודי צ'ורטקוב הגיעו לאוזניי, אביא כאן את הזכור לי:
ידע בשפות:
האזור שבו גרה המשפחה היה בחבל פודוליה, גליציה המזרחית, זהו אזור קרבות בין כוחות שונים של קוזקים, לבנים, אדומים ושחורים, בזכות כך, לתושבי המקום הייתה שליטה בשפות רבות כמו אוקראינית, פולנית, ורוסית. גם סבא נתן שלט בכל השפות.
הילדים למדו שם גם בחיידר וגם בבית ספר פולני, שם היה לסבא נתן חבר, שגם נקרא שטרנברג ולימים עבר לשדה יעקב ושמו שלמה טורטין. (הוא נקרא שטרנברג על שם אמו היות והפולנים לא הכירו בחתונות יהודיות).

ידע בשחייה:
אנשי צ'ורטקוב היו שחיינים מעולים בזכות נהר הנקרא סרט, שבו למדו לשחות כבר בגיל צעיר, סבא אהרון שהיה שחיין מעולה, לימד את בנו, נתן, לשחות ואכן סבא נתן ידע לשחות מצוין.

גמילות חסדים:
בצ'ורטקוב היה גר יהודי לא רחוק מביתו של סבא אהרון. איש זה היה מסוגר בביתו ולא דיבר  עם איש, כינויו היה: "השותק". סיפרו שאדם זה, בהמלצת הרבי, גזר על עצמו שתיקה היות שמדיבור שדיבר אשתו נפטרה והוא עשה לעצמו תיקון וגזר שפה שמדבר דברים אלה, עדיף לו שישתוק.
סבתא מלכה, אשתו של סבא אהרון, ריחמה עליו ושלחה לו אוכל במשך שנים רבות.
דבורה, בתם של סבא אהרון ומלכה, הייתה השליחה שהביאה את האוכל עד שבגרה ואז ה"שותק" סימן לה שיותר לא ראוי שנערה תביא אוכל.
אנשים סיפרו שמבעד לחלון ניתן היה לשמוע את קולו הערב. יום אחד ביקש שיקנו לו סבון ותכריכים, וכעבור זמן קצר, נפטר.

דאגתו של האדמו"ר:
בגינה של האדמו"ר מצ'ורטקוב גדלו עצי פרי שונים. נתן, (אבא של צבי, כותב הטקסט) בנו של רבי אהרון, טיפס על אחד העצים כדי לקטוף פירות, הרבי השקיף מבעד לחלון, ראה את הילד מטפס ומיד קרא לאביו – לסבא אהרון וביקש שישמור על הילד שלא יפול, כך דאג לו ושמר עליו.

שמשון הגיבור:
בצ'ורטקוב היה אדם אחד שהתגאה בכוחו ובאומץ ליבו. כדי להוכיח את גבורתו, אמר כי הוא מסוגל ללכת לבית הקברות באמצע הלילה.
אנשי העיירה נתנו לו כהוכחה למעשיו יתד, אותה יצטרך לתקוע בבית הקברות וכך ידעו שאכן ביצע את המשימה.
מאחר ולא חזר, הלכו לחפש אותו ומצאו אותו כשהוא שוכב בבית הקברות והיתד תקועה בתוך מעילו, כנראה חשב שהמתים תפשו אותו ומת מפחד…

היה גם כיף:
סבא נתן היה מספר שאהב מאד ללכת לקרקס שהיה מגיע אחת לכמה זמן לעיירה, וכולם היו נהנים לצפות ולהינות.

מנהגים מיוחדים:
בשבת שירה, היה מנהג בצ'ורטקוב, לתת אוכל לציפורים, מנהג זה עבר אלינו ואנו מקיימים אותו עד היום.
בשבת הגדול, היו כולם מתאספים בשעה תשע ומחכים לרכבת, כדי "לנסוע למצריים" לנקות את הפרך…
ביום האחרון של פסח היו האנשים בצ'ורטקוב ממלאים קערה של מים ועוברים מעליה כאילו חצו את הים.

ושמו הולך לפניו…
האדמו"ר מצ'ורטקוב רבי משה, היה ידוע בתור צדיק העושה נפלאות ומופתים.
כמעט כל החסידויות היו מעריצים אותו. היה מקובל שמי שרוצה ברכה הולך לרבי-רבי דוד משה, ומי שרוצה עצה, היה הולך לבן, רבי ישראל.

משפחת אנגלברג מבוהוש

כפי שנאמר, סבתא מלכה הייתה בתו של מאיר קופל אנגלברג, שהיה הגבאי של האדמו"ר מבוהוש, רבי פרידמן.( אנגלברד נקראו כך היות וברחו מהר להר ברוסיה כמו נשרים).

סבתא מלכה נסעה בדרך כלל ללדת את ילדיה אצל אמה בבוהוש שברומניה ולכן לסבא נתן הייתה תעודת לידה רומנית. במסמכים אלו השתמש שבתאי שהחל את מסעו לארץ ישראל.
ניסיתי למצא פרטים וסיפורים על המשפחה וכחלק מחיפושי נפגשתי עם האדמו"ר מבוהוש הנוכחי המתגורר בבני ברק.

אדמו"ר התרגש מאד לשמוע שאני הנכד של מאיר קופל, והפנה אותי לבן דודו המכהן כאדמו"ר לחסידות בוהוש בירושליים.
הגעתי לירושלים ופגשתי אותו ואת אשתו ציפורה שהייתה אחותו של האדמו"ר הקודם מויז'ניץ בני ברק.

על ראשו היה כובע שטריימל בצורת שפיץ כפי שנהוג בחסידות רוזין.
הוא קיבל אותי יפה מאד ושמח לפגוש את הנכד של הגבאי.

הראה לי ספרים על סבו ואמר לי שאם סבא שלי היה הגבאי של האדמו"ר הזה, סימן שהוא היה איש גדול.

הוא גם ידע לספר לי שמשפחתו של הגבאי היגיעה מרוסיה.

עד כה לא הצלחתי לברר האם ישנם קברים של המשפחה בבית הקברות היהודי בבוהוש.


חסידות צ'ורטקוב היום

יש בית כנסת על שם צ'ורטקוב בצפת בנוסף לבית הכנסת שבשכונת מאה שערים בירושלים.ההדלקה הראשית במירון בל"ג בעומר, נעשית על ידי חסידות בויאן שהיא ההמשך של חסידות צ'ורטקוב.

במירון, ליד הציון של רבי שמעון בר יוחאי, ישנו נר תמיד ששיך לחסידות צ'ורטקוב אשר ממנים את ההדלקה עד היום.

הקשר המיוחד של האדמו"ר מצ'ורטקוב לרשב"י מסופר במאמר על ידי הגבאי הרשל.

במרתף השואה שקדם ל"יד ושם" שנמצא בהר ציון, ישנה אנדרטה מיוחדת לקהילת צ'ורטקוב שנעשתה על ידי הורינו.  באנדרטה יש תיבה ובה נמצאים שמות בני המשפחה שנספו בשואה.

מידי שנה נהגו ההורים לנסוע לטקס האזכרה. ישנה תמונה של הבת דודה גוסטה פקט במרתף השואה.

בני המשפחה בארץ, בעיקר בן הדוד שמעון פקט והאח ישראל שטרנברג, לא שכחו את קרוביהם שנספו בשואה וביקשו לחרוט את שמות הנספים או להנציחם בדפי עדות.
הייתה צורת הנצחה נוספת על ידי נטיעת עצים ביער הקדושים על שם צ'ורטקוב.
כמו כן כתבו ספר הנצחה לעיר צ'ורטקוב, שם ניתן למצוא חומר וידע רב.

בנוסף, בני הדור השני והשלישי מנסים להחיות את המסורת של מפגש יוצאי צ'ורטקוב. כל שנה מתגלים אנשים הרוצים לדעת עוד ועוד פרטים על משפחתם בצ'ורטקוב.

למשל, במפגש האחרון שנעשה בכ"ח ניסן תשס"ע ביקש נכד מהישוב קורנית לדעת על אודות משפחתו. למרבה הפלא שמות בני משפחתו היו מיכאל וצבי נוסבאום, שהיו בני דודים של משפחתנו הגרים באביחייל.
אציין כאן שמות של קרובים ואנשים שונים הקשורים לקהילה:

בלימה דרוק לוקר.

לדודה דבורה הייתה חברה מצ'ורטקוב בשם בלימה דרוק לוקר, שהתחתנה לאחר מכן עם יעקב כץ, שהיה חבר כנסת. שתיהן נפטרו בגיל 96 בהפרש של 10 ימים מזו מזו וטמונות בסמיכות בבית הקברות בחיפה.

אברהם בן דוד (דולק).

אחד הנספים בספר השואה היה דוד בן מאיר, אח של סבא אהרון, שנספה יחד עם אשתו בביתו. בנם אברהם, ניצל מהשואה וברח לרוסיה, לטשקנט, עלה לארץ באניית מעפילים שנתפסה על ידי הבריטים והוגלתה לקפריסין. משם עלה ארצה, התגייס לצבא ונפל בעת מילוי משמרתו בשנת 1949. הוא קבור ברחובות היה נצר אחרון למשפחתו.

הלל שטרנברג .

בן משפחה נוסף, בן דוד של אבא בשם הלל שטרנברג, היה ספרן בצ'ורטקוב. עבר להתגורר בעיירה סמוכה בשם אוז'ראן. הוא נספה בשואה בצ'ורטקוב, ואילו אשתו וילדיו נהרגו על ידי האוקראינים ששרפו את המערה, בה התחבאו. הם יצאו החוצה, נורו ונהרגו. ה' יקום דמם.

מפליא לראות כי בספר של קהילת אוז'ראן באותה שורה, זה לצד זה מוזכרת משפחתו של אליעזר דורף, אח של סבא מאיר דורף, אבא של פנינה דורף- אשתי תבל"א, מול משפחתו של הלל שטרנברג.

ובשכונת נווה שאנן.
יש לציין כי בשכונת נווה שאנן ישנו יחסית מספר גדול של יוצאי צ'ורטקוב, בניהם משפחת שטוקמן, גייזלר, שטוק, זיידן.
שיקי הוא בנו של בנימין זיידן ששינה את שמו לשני, והיה טייס תת אלוף ומפקד טייסת ההרקולסים שביצעה את מבצע אנטבה.

העליה לארץ


הראשון מבני המשפחה שהגיע לארץ , היה שבתאי, הבן הבכור של סבא אהרון ומלכה.
שבתאי היה חבר בתנועה הציונית בצ'ורטקוב, כנראה בשומר הצעיר, ועזב את פולין בתעודות מזויפות כאילו הוא אחיו הקטן, נתן, שהיה בעל תעודה רומנית בזכות שאמו ילדה אותו אצל הוריה בבוהוש ברומניה.

בדרכו לארץ, בווינה, חלה שבתאי במחלה מסוכנת ונזקק לטיפול ואשפוז ארוכים, מי שטיפל בו במשך ימי חוליו, היו חסידי צ'ורטקוב, בזכות הייחוס שלו, גבאי האדמו"ר, יוסף שטרנברג, היה דודו.

ככבוד לדודו, נהג שבתאי להסתובב עם כיפה שחורה בכיסו ודאג להשלים מניין באופן קבוע, גם בימיו האחרונים "בבית אבות דינה", שבנווה שאנן.

שבתאי עלה לארץ, הגיע לכפר תבור, ושם התארס עם דודה מרים, צברית, בת למשפחת ראובן גולדמן, ממייסדי כפר-תבור.

יש בידי תמונה עם הקדשה, שנשלחה להוריו, מזכרת מיום האירוסין עם מרים.
שבתאי הצליח לשכנע את סבא ואחיו לעלות לארץ ובזכות כך נצלו מצפרני הצוררים הנאצים.
חלק מהמשפחה עלתה לארץ וחלק שנשאר בצ'ורטקוב ובווינה, היות ולא יכלו לעזוב את עסקי המסחר והיין הלבן, נהרגו בשואה.

החיים בארץ

כאמור, סבא אהרון וסבתא מלכה, הגיעו לארץ בעקבות בנם שבתאי, בתחילת שנות השלושים.
הם עלו והתיישבו בחיפה בשכונת נוו שאנן.

סבא היה ממקימי בית הכנסת רמב"ם בשנת 1936, ושימש כמזכיר בית הכנסת ועבד כמנהל חשבונות במאפייה ברחוב אילת.

סבתא מלכה, שהייתה כאמור בתו של מאיר קופל, נפטרה ונקברה בראש השנה 1940.

סבא נתן סיפר שהלך ברגל לבית הקברות שבחיפה.

סבא אהרון, המשיך להתגורר במשך כל השנים בביתם של שבתאי ומרים. מה שייחד את סבא אהרון היה הקשר המיוחד שלו עם הילדים.

היה נוהג לשבת בגן שליד הקיוסק בתחילת רחוב התיכון ותמיד מסביבו, חבורת ילדים שנהנו מסיפוריו ובדיחותיו. כינוייו היה "זיידה".

הנכדים כולם זכו ליחס אוהב ומיוחד, במיוחד הנכד הבכור מאירקה.

זכור לי שכשנכד היה חולה, סבא היה בא לשחק אתו ולספר לו סיפורי מעשיות.

סבא גם חינך לנימוס ודרך ארץ, ידע להסביר בצורה עניינית ונעימה.

למשל חינך אותנו לא לאכול לפני שבעל הבית אוכל, חוץ ממרק שעלול להתקרר ואותו אפשר לאכול לפני בעל הבית.

הבית של שבתאי היה ברחוב התיכון 8 שימש כמרכז של משפחת שטרנברג, גם בזכות סבא שהיה שם וגם בזכות שבתאי. זכור לי שהיה בבית פסנתר בו ניגנה הבת שרה ז"ל.

כל עולה מהמשפחה, שהגיע לארץ, היה דבר ראשון פונה לביתו של שבתאי ומוצא שם מענה.

אני זוכר, שלאחר ששמעון פקט אשר נכלא במחנה מעצר בשער עליה, הצליח לברוח, הוא היגיע שרוט מהגדר- ישר לביתו של שבתאי, ישר לביתו של שבתאי. גם ברוך שטרנברג (הר כוכב) קיבל סיוע משבתאי ועל כך הוקיר לו תודה.

אברהם שטרנברג, ז"ל שנפל בצבא, הספיק אף הוא לבקר בביתו של שבתאי.

הבית הכיל בתוכו אנשים רבים, גם מאירקה, הנכד, ואשתו היו גרים באחד החדרים ובחדר נוסף התגוררה משפחת חופרי.

אני זכיתי להתפלל עם סבא עד גיל 14, אז עברנו לרמות רמז.

אני זוכר שמידי פעם, כשסבא היה בא לבקר, הביא מתנות קטנות, שהיה שם לב שחסר לנו למשל סכין לחלות או מלחיה.

סבא נפטר ביום האחרון של פסח כשבניו לידו. הוא נטמן בבית העלמין בחיפה., שם קבורה גם אשתו, שלושה מילדיו ובני זוגם.

אני קיבלתי למשמרת למשמרת את הפמוטים של סבתא מלכה והגביע של סבא. זכות היא לי.

בברכה צבי שטרנברג

תיעוד שרידי 85 מצבות בבית הקברות הישן בצ'ורטקוב Old Jewish Cemetery in Chortkiv 1915-1928

ויקטור ידינאק Viktor Yedynak,  מדריך טיולים מצ'ורטקוב, תיעד את בית הקברות היהודי הישן, שעל יד בית הקברות הקתולי בעיר.  על גבי השער כתוב: בית מועד לכל חי  תרע"ח עד תרפ"ח (1915 עד 1928) תיעוד המצבות עם הכיתוב עליהן נמצא בארכיון האתר בתיקית "בית הקברות הישן".

 

שער בית הקברות במעלה רחוב מיצקביצה ליד בית הקברות הקתולי
שער בית הקברות במעלה רחוב מיצקביצה ליד בית הקברות הקתולי  Old Jewish Cemetery Chortkiv
Old Jewish Cemetery Chortkiv
Old Jewish Cemetery Chortkiv מצבה מס' 3 רבקה בת אברהם 1921
מצבה מס' 6 רייכל בת זעליל הכהן 1924 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 6 רייכל בת זעליל הכהן 1924 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 7 שתי אחיות בנות דר קלמן 1924 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 7 שתי אחיות בנות דר קלמן 1924 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 10 דבורה בת צבי 1921 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 10 דבורה בת צבי 1921 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 15 משה לנדה בית מרקחת Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 15 משה לנדה בית מרקחת Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 16 משה בן יצחק אייזק 1923 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 16 משה בן יצחק אייזק 1923 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 21 יונה בן יצחק 1920 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 21 יונה בן יצחק 1920 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 32 דינה ארדסטר בת יעקב פיש Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 32 דינה ארדסטר בת יעקב פיש Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 34 הנצי רוזה הוצל 1922 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 34 הנצי רוזה הוצל 1922 Old Jewish Cemetery Chortkiv

 

מצבה מס 46 וכטל Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 46 וכטל Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 72 צד אחורי פרשוואסר (2) Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 72 צד אחורי פרשוואסר  Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 74 ציפורה בת אברהם 1922 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 74 ציפורה בת אברהם 1922 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 85 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 85 Old Jewish Cemetery Chortkiv
בית קברות יהודי ישן בצ'ורטקוב Chortkiv Old Jewish Cemetery (4)
בית קברות יהודי ישן בצ'ורטקוב Chortkiv Old Jewish Cemetery 

יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל

1973. מלחמת יום כיפור. ארגון יוצאי צ'ורטקוב משתתף בצער המשפחות הצ'ורטקובאיות, שאיבדו את יקיריהם במלחמה.
אתם מוזמנים לספר, מה שאתם יודעים, על הנופלים.
מאוסף יזהר כהן.

מסמך ארגון יוצאי צ'ורטקוב מודעת אבל על מות ילדי צ'ורטקובאים במלחמת יום כיפור 1973
מסמך ארגון יוצאי צ'ורטקוב מודעת אבל על מות ילדי צ'ורטקובאים במלחמת יום כיפור 1973

טקס יום השואה 2019 בסימן ארועי חייה והישרדותה של סוניה ואמה- פאולין ברנקלאו מצ'ורטקוב ואביה סלו שמיוק סמט מזבארש

טקס ומפגש מרגשים במיוחד. תודה רבה למשפחת סוניה וחיים ציפליק ילדיהם ונכדיהם שחלקו עמנו את ארועי חייה והישרדותה של סוניה ואמה – פאולין ברנקלאו מצ'ורטקוב, ואביה סלו שמיוק סמט מזבראש. תודות לגליה רגב ולמוזיקאים המחוננים שהרטיטו את הלבבות, לנרי חנס על הארגון המושלם ועל חום ואהבה שמרעיפה על כולם ותודה לרינה פלד על הטלפונים.
נשימתי נעצרה מעוצמת החוויה ורבים רבים חשו כמוני.
לזכור ולא לשכוח – ותבואו בשנה הבאה.

בן ציון אמיצי -גוטסדינר Amizi Gottesdiner – חדש באתר

בן ציון אמיצי לבית גוטסדינר, בן צ'רנה ומשה, נולד בצ'ורטקוב, גליציה ב- 1909, עלה לישראל ב- 1930, חי בקיבוץ עין- המפרץ, נפטר ב – י"ד שבט תשמ"ח 2.2.1988
בן ציון היה אוטודידקט, שרכש השכלה בתקופת בגרותו, מונע מצימאון-הדעת וסקרנות אינטלקטואלית שאפיינו אותו לאורך שנות חייו.
הוא נולד וגדל בבית הורים אורתודוקסים. ב"חדר" של אביו ספג את סיפורי המקרא, ובהמשך את ספרות מקורות ישראל, שהיוו תשתית מוצקה לתודעתו היהודית המגובשת. פרנסת המשפחה הייתה דלה, כולה משכר-עבודת האב כמורה דרדקים, ומכאן אורח חייהם הצנוע אך המכובד.
האם, אישיות דומיננטית בבית, עשתה מאמצים רבים לאפשר לילדיה – בן ציון ואחותו, חינוך ורכישת השכלה אלמנטרית, חרף התנגדותו, של האב האדוק, ללימודים בבית-ספר פולני-ממלכתי. בסיום כיתות היסוד, תוך חיפושי מקצוע מתאים לבן ציון, הוסכם כי ילמד הנהלת חשבונות. במטרה זו יצא לשנה ללבוב, למד, ובשובו לצ'ורטקוב מצא את דרכו לתנועה. תחילה הצטרף אל "החלוץ הצעיר", ארגון נוער שכעבור זמן התמזג עם "השומר הצעיר".
בן ציון היה פעיל בתנועה ובעיקר בתחומי ארגון וייצוג.
ריכז את סניף "החלוץ" וכמה ארגונים אחרים.
ב-1928 יצא להכשרה חקלאית עונתית ולאחר מכן עשה שנה שלמה ב"פינת שקט", חווה חקלאית חלוצית, בה התגבש בתקופה זו, הגרעין של קיבוץ עלייה ג', עמו נמנה בן ציון.
משפחתו קיבלה בלב כבד את החלטתו לעלות ארצה. קשריו עם המשפחה היו בדרך כלל טובים, אך החלטתו לעלות, והפרידה מבנם היחיד הייתה מלווה באכזבה, באשר מיטב תקוותיהם לא זכו למימוש.
באפריל 1930 בהגיעו ארצה, הצטרף לקבוצה קטנה של ראשוני מחנה בת-גלים.
הוא בא יחד עם קבוצת חניכי השוה"צ מגרודנה, וילנה, שהכיר בדרך ושכנע להצטרף לקיבוצו.
בן ציון התחיל את השתלבותו בעבודות המעטות והקשות, שעמדו אז בפני החלוצים בחיפה, בסלילת כביש, ייבוש הפוארה ואחר כך בנטיעת היער במשמר העמק. במהרה נבחר לגזבר בתקופה של משבר כלכלי וחוסר עבודה. מצב זה נתן אותותיו על חברי הקיבוץ, שאחד מגילוייו הקשים היוותה קבוצת חברים, אשר הגיעה לשלילת הציונות והקיבוץ וחתרה תחתיו. בן ציון היה בין הלוחמים הנחרצים נגד המחתרת יחד עם חבורה קטנה של נאמנים, שהתמודדה בנחישות על המשך קיומו של הקיבוץ, וזכתה במאבק.
מילא שורה של תפקידים – היה מזכיר, בא-כוח, פעיל במועצת פועלי חיפה.
ב-1933 נשא לאשה את הנקה ונולדה בכורתם, רותי.
ב-1935 נתבע לשליחות התנועה בלבוב ויצא לתקופה של למעלה משנתיים יחד עם המשפחה.
בשובו עבד זמן מה כנהג משאית של הקיבוץ ובמרוצת הזמן היה בין יוזמי ורכזי הקואופרטיב להובלה "הקו".
אחרי כן, שוב יצא לתפקידים ציבוריים בקיבוץ ובתנועה, בתחום הפוליטי ובקליטה.
בעצם ימי המלחמה נולדה דינה, בתם השנייה ואחריה – זבולי.
ימים קשים פקדו את המשפחה עם מחלתה של הנקה. בן ציון סייע לאשתו במשך שנים עד לפטירתה ב-1966.
בינתיים בגרו הבנים, נישאו, נולדו הנכדים הראשונים.
זבולי, שהיה טייס בשירות קבע ונלחם במלחמת יום הכיפורים, נפל ביום השני של המלחמה.
זו הייתה מהלומה איומה למשפחה והיא שברה את בן ציון. הוא פרש מהחברה לתקופה ארוכה והסתגר בביתו. מילא חובתו בעבודה בהנהלת החשבונות, מקומו הקבוע מאז הסתלקותה של הנקה, ולא היה מסוגל להשתלב מחדש בפעילות כלשהי, כפי שהיה רגיל עד המאורעות הטרגיים.
אולי מצא מרגוע מעט במוסיקה, התחום שגילה, פיתח ופרנס את עולמו הרוחני. לצד המוסיקה לא זנח את הספר.
יותר מכל הרבה לבלות בקרב משפחתו והתמסר לה באהבה.

חלה תקופה קצרה. צלול ומודע למצבו כמעט עד הסוף. ימים אחדים לאחר שאושפז נפטר.

הותיר את בנותיו – רותי ודינה ומשפחותיהן, משפחתו של זבולי ז"ל.

יהי זכרו ברוךהטקסט הועתק מאתר ההנצחה של קיבוץ עין-המפרץ באדיבות בתו דינה זוהר

אלכסנדר סטפננקו מצ'ורטקוב  Stepanenko Olexandr from Chortkiv

מי הוא – אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr מצ'ורטקוב?

לפני ימים אחדים, ב- 10.4.2019, יזם אלכסנדר סטפננקו מפגשים ושיחות עם ילדים ומבוגרים, בספריה העירונית בטרנופול, שם הציג את הספר ואת הנושא, שאף אחד אינו רוצה לדעת, " מחנה המוות בלזץ", מאת רוברט קובלק (2010), שלאחרונה תורגם לאוקראינית.

מיהו אלכסנדר סטפננקו?

אלכסנדר סטפננקו, חי בצ'ורטקוב, פעיל ב"ארגון לזכויות אדם" העולמי היושב בהלסינקי.
סטפננקו לקח על עצמו לחנך צעירים ומבוגרים נגד הפרת זכויות אדם וחירותם בכל מקום בעולם. נגד עוולות ואי צדק, נגד פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, במטרה לקדם את הסובלנות בצורטקוב ובאוקראינה.

ההסטוריה של עמנו בשואה נוגעת לליבו במיוחד: הוא מספר ודן בה באופנים והיבטים שונים:
סיפר לפני קהלים שונים את סיפורה של הילדה מצ'ורטקוב: לולה קאופמן ריין.
יזם ותרגם את סיפורה של מרטה גורן " בת כזאת רצינו" מעברית לאוקראינית. מציג את הספר ומספר את סיפורה.
פעל להצבת פסלו של הסופר היהודי שנולד בצ'ורטקוב, קרל אמיל פרנצוז, במרכז העיר. המחיז עם חוג תלמידיו את סיפורי י.ל. פרץ.
העלה לפייסבוק שלו תמונות מפרוייקטים של שיקום בתי קברות יהודיים.

הוא זה שכתב בפייסבוק שלו ב- 27.8 "נזכור את היום הטראגי הזה, בו הייתה אקציה נגד יהודים, בעיר שלנו צ'ורטקוב. רבבות נרצחו בעיר והנותרים, הובלו אל הרכבות לבלזץ. איש לו מחה. כולם עמדו מהצד, התבוננו וחשבו על הרכוש שהם הולכים עוד מעט לשדוד" …
כך כתב! איש אמיץ מאד!

הוא הנשמה והנחמה שלנו בצ'ורטקוב.

ירון רשף :"דוקטור אלכסנדר סטפננקו הוא אדם נדיר שפועל ללא לאות על מנת לשמר את זכרון ההסטוריה היהודית בצ׳ורטקוב. ד"ר סטפננקו הוא רופא, שאת כל פעילותו הציבורית עושה בהתנדבות. לפעמים, במקום בו המדינה מתכחשת קיימים אנשים מופלאים שלוקחים את המשימה עליהם".
נורה ריש: "אנשים אמיצים בעלי מצפון, המוכנים ללכת נגד זרם של שנאה וגזענות , הם תמיד מעטים (אולי, נדירים), אבל גם בימים הרעים ביותר היו כאלה שאף סיכנו את נפשם ולא עמדו מהצד (שלא לדבר על השתתפות ממשית במעשי הזוועה)".
רינה אלרואי גבעון: "צריך הרבה כמוהו בעוד מקומות".

אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr

 

חשיפת מחבוא מתחת לאדמה במרכז העיר צ'ורטקוב, בעקבות פיצוץ בצנרת מים.

מחבוא מתחת לאדמה במרכז העיר בצ'ורטקוב.
 
ירון רשף, מחבר "מחוץ לקופסת הנעליים", קיבל אי מייל מקורא מעבר-לים ובו לינק לכתבה, שפורסמה ביוטיוב. https://www.youtube.com/watch?v=m4i_b4kwWe4&feature=youtu.be    מגישת החדשות דיווחה בכתבה המצורפת, על פועלים, שהוזמנו לתקן פיצוץ בצנרת מים ברחוב במרכז העיר, רחוב בו גרו יהודים לפני המלחמה.
במהלך החפירות, לשם תיקון קו המים, נפער חור באדמה, שדרכו נחשף חלל תת קרקעי ובו שתי מיטות, שמיכה, ….
ירון ואני התרגשנו ו"דיסקסנו" על המקומות שבהם הסתתרו יהודים. שאלנו את עצמנו: כיצד ניראו המקומות הללו? האם במקום זה שהתגלה הסתתרו יהודים? מי גר בבית שמעל המחבוא לפני המלחמה?
 
ידוע, שבבתים רבים נחפרו מרתפים שהיו כמקררים, כדי לשמר פירות וירקות לעונת החורף (כרוב כבוש למשל).
חלק מהמרתפים הללו אולי נהפכו למקומות מסתור בתקופת המלחמה. אולי כמקומות מסתור ארעיים, אולי לתקופה ממושכת, אבל לתקופה ממושכת היית צריך "מישהוא בחוץ", שיביא לך אוכל, שיפנה צרכים. היה צריך להסוות את הפתחים, לחפור מחילות לכוכים צדדים בלתי נראים… ואולי החפצים שהתגלו במחבוא המדובר, הם בכלל מתקופה אחרת?
אולי…. ואולי …
ד"ר אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Alexander, נציג ארגון הלסנקי לזכויות אדם וחבר, שחי ופעיל בצ'ורטקוב כתב, שראש העיר הבטיח, שהמקום יהפך לאתר לשימור.
 
מקורות ותודות:
התמונות חלקן נלקחו מאתר צ'ורטקוב און ליין /chortkiv.city/read/misto וחלקן באדיבות ויקטור גיידנק Viktor Yedynak Ukraine Guide .

הכתבה בוידאו מאתר יוטיוב https://www.youtube.com/watch?v=m4i_b4kwWe4&feature=youtu.be

 

חשיפת מרתף, מחבוא במרכז העיר בצ'ורטקוב 2019 Chortkiv )
חשיפת מרתף, מחבוא במרכז העיר בצ'ורטקוב 2019 Chortkiv
רחוב בו גרו הרבה יהודים במרכז העיר Chortkiv 1917
רחוב בו גרו הרבה יהודים במרכז העיר Chortkiv 1917
רחוב בו נחשף המחבוא. צ'ורטקוב 2019 CZORTKOW CHORTKIV
רחוב בו נחשף המחבוא. צ'ורטקוב 2019  CHORTKIV
תיקון צינור מים ברחוב בצ'ורטקוב
תיקון צינור מים ברחוב בצ'ורטקוב
תיקון צינור מים שהביא לחשיפת המרתף צ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
תיקון צינור מים שהביא לחשיפת המרתף צ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
חשיפת מחבוא מתחת לאדמה בצ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
חשיפת מחבוא מתחת לאדמה בצ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv

 

חשיפת מרתף- מחבוא במרכז העיר צ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
חשיפת מרתף- מחבוא במרכז העיר צ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
חשיפת מרתף, מחבוא במרכז העיר בצ'ורטקוב 2019 Chortkiv )
חשיפת מרתף, מחבוא במרכז העיר בצ'ורטקוב 2019 Chortkiv
מפה עירונית ומספרי בתים. בית 1939 הוא הבית המדובר
מפה עירונית ומספרי בתים. בית 1939 הוא הבית המדובר
תמונת מרכז העיר ממבט ציפור. נקודה אדומה סימון הבית בסמוך לו נחשף המרתף צ'ורטקוב Czortkow Chortkiv
תמונת מרכז העיר ממבט ציפור. נקודה אדומה סימון הבית בסמוך לו נחשף המרתף צ'ורטקוב Czortkow Chortkiv
רחוב בו נחשף מחבוא מרתף בצ'ורטקוב 2019 Czortkow CHORTKIV
רחוב בו נחשף מחבוא מרתף בצ'ורטקוב 2019 Czortkow CHORTKIV
מרכז העיר צ'ורטקוב Chortkiv Czortkow 2019
מרכז העיר צ'ורטקוב Chortkiv Czortkow 2019

 

Koper Ewa אווה קופר, מנהלת מוזיאון באתר מחנה ההשמדה בלזץ, בהרצאה בבית התפוצות בתל אביב.

אווה קופר- Ewa Koper, מנהלת המוזיאון באתר מחנה ההשמדה בלזץ. מחנה ההשמדה בבלזץ, נוגע בלבבות כולנו, כי אליו נשלחו בני משפחותינו – יהודי צ'ורטקוב. הם הועלו על רכבות שהובילו אותם אל מותם בתאי הגז בבלזץ.
אווה קופר, מנהלת המוזיאון באתר, הוזמנה לישראל, לטקס האזכרה השנתי, על ידי ארגון "יוצאי דרוהוביץ", לשאת הרצאה על התהליכים, התאריכים והנסיבות, שהובילו להקמתו של מחנה ההשמדה בלזץ, שהיה הפיילוט להשמדה מסיבית, זולה ומהירה של יהודים. הנסיון שנרכש בבלזץ אומץ ושוכלל במחנות השמדה שהוקמו בעקבותיו.
אווה קופר, הפכה לידידה אישית ויקרה של מספר חברים שלנו, מארגון יוצאי צ'ורטקוב, הרואים בה "שומרת הזכרון" שלנו שם.

תזכורת ראשונה: טקס יום השואה 3.5.2019 במרתף השואה בהר ציון

תזכורת ראשונה: ביום שישי 3.5.2019 בשעה 10:30 נפגש, כמידי שנה, לטקס יום השואה שיתקיים בסימן סיפור הישרדותה של תינוקת בת חצי שנה, סוניה שמיוק, תחילה בגטו צ'ורטקוב ואחר כך עם חיסול הגטו היא נודדת עם אמה בכפרים סביב צ'ורטקוב.
אנא שמרו את היום והשעה.

שמואל ליאס ממשפחת מוניש ליאס החזן המפורסם של צ'ורטקוב- הלך לעולמו

שמואל להיס נולד בצ'ורטקוב שבפולין (כיום באוקראינה) בשנת 1926, למשפחת ליאה'ס. הוא עלה עם הוריו לארץ בשנת 1933. המשפחה התיישבה בחיפה, ולהיס למד בבית הספר "נצח ישראל" בעיר. מאוחר יותר התגייס ל"הגנה". הוא השתתף בקורס הקצינים הראשון של צה"ל, ולחם בשורת קרבות ומבצעים — בין היתר בהגנה על חיפה, שבמסגרתה קיבל פקודה "לנקות את השטח מערבים". בכתבה שפורסמה ב-14.3.2019, בעיתון הארץ גוללים את אחת הפרשיות העגומות והכואבות בדרך לעצמאותינו.

אני משתפת אתכם בכתבה זו על שמואל ליאס בגלל שורשיו.

דודו, מוניש ליאס היה מוזיקאי מחונן והחזן המפורסם של בית הכנסת הגדול העיר. "קולו של מוניש היה חזק, עמוק ועגול. כשהיה שר עם המקהלה היה קולו שקול כנגד כולם יחד". "צליל קולו היה מצלצל ונשמע מתוך בית הכנסת העירוני ומתפשט ונמשך עד הרחובות והסמטאות הסמוכות. בבית הכנסת הגדול היה הרבי , היה קולו נישא עד רחבי הגן".

"סובבתי את ראשי וראיתי את המורה לעברית זלמן שכטר, שעמד במעבר בית הכנסת בין רבים שבאו מבתי כנסת אחרים, לשמוע את החזן הנפלא הזה, ודמעות זולגות על לחייו מרוב התרגשות…" נכתב בספר צ'ורטקוב.
מספרים על  "יצירות מוזיקאליות רבות שכתב, מאות ניגונים חסידיים, נוסחאות שונות לתפילות ולזמירות לשבת ולחגים, תפילות לימים הנוראים, יצירות למקהלה ותזמורת לפרקי תהילים…"

Munish Lehaas Chazan his wife and grandson Music in Czortkow
Munish Lehaas Chazan his wife and grandson Music in Czortkow

סופו של מוניש חזן היה אכזרי. מוניש ליאס ואשתו סוניה נרצחו בשואה אך, השפעתו על דור הורינו וסבינו הייתה רבה וסיפורים רבים על שירתו שמענו בבתינו.

רגשות חסד אלו, למוניש ליאס החזן של צ'ורטקוב, הביא אותי לשתף אתכם בכתבה זו, למרות הסתייגותי ממעשיו המוזכרים בכתבה.

נושא "טוהר הנשק" נשאר על סדר היום הלאומי, כאז כן היום.

תודה רבה לנלי סגל ששלחה לי את הכתבה, שפורסמה בעיתון הארץ 14.3.2019
לינק לכתבה:
https://www.haaretz.co.il/magazine/obit/1.7022098

בנו זוננשיין- מעגל נסגר אחרי 20 שנה

כמעט עשרים שנה עברו מאז נסעתי עם הורי ומשפחתה של מרטה, בת דודתי, לצ'ורטקוב.
כשהסתובבנו בעיר, ניגשה אלינו אישה בשם אניאלה, שסיפרה, שאחותה יוליה, הסתירה אב ובנו והיא אמרה את שמו: "בנו (בנימין) זוננשיין" ואף הראתה לנו תמונות שלו, ששמרה מאז.
חזרתי לארץ וחיפשתי את בנו חשבתי ששמו בנימין זוננשיין ולא מצאתי.
פניתי לתוכנית "המדור לחיפוש קרובים" של ירון אנוש ולא נענתי. כל כמה שנים הייתי נזכרת, מחפשת ועוזבת. לא הצלחתי. ברור, בישראל קראו לו דב.

לפני שבועיים, קיבלתי אי-מייל מאישה, יסמינה גולדשטיין, ששאלה על עדויות ממשפטי הנאציים. היא כותבת שלסבא שלה קראו דוד זוננשיין ולאביה ברנרד דוב זוננשיין, אבל המקורבים קוראים לו בנו.
אני שואלת עוד כמה שאלות ומבינה ש – בינגו!!!

אביה הוא בנו זוננשיין, שעליו סיפרה אניאלה.
השלמנו פרטים, אמתנו ממצאים, חיפשתי בקלטות הווידאו שצילמתי, את סיפורה של אניאלה ובמפגש מרגש, עשרים שנה אחרי, הראתי לבתו של בנו את סיפורה של אניאלה.
בנו זוננשיין נפטר לפני 15 שנה, גם אביו דוד, נפטר בארץ. אניאלה נפטרה לפני שנים אחדות ואחותה יוליה גם.

חודשיים עברו, מאז יסמינה גולדשטיין, בתו של בניו זוננשיין, כתבה לי מייל. מאז חודשיים, נפגשנו פעם בשבוע וישבנו שעות. יסמינה סיפרה את סיפורם של אביה בניו זוננשיין וסבה דויד גולדשטיין. יסמינה פתחה בפני קלסרים מסודרים, דפי ניילון, בהם ארגנה ושמרה את התמונות והתעודות, עדויות ומסמכים נדירים, שתורגמו על ידה. למדתי ממנה את סיפור חייהם של אביה וסבה. שניהם ניצלו אצל יוליה צ'ולמבה, במסתור מתחת לדיר חזירים.
מוצגים כאן מספר קטן של פריטים כדי שתחושו איזה "אוצר" מיוחד נשמר למעלה מ-75 שנה.
יוליה צ'ולמבה דאגה לשמור עבורם את כל המסמכים הללו ונתנה אותם בידם, כשנפרדו אחרי המלחמה. יסמינה המשיכה ושמרה אותם בביתה כעל אוצר יקר.
20 שנה אחרי המלחמה ב- 1964, נוצר קשר מחודש בין יוליה המצילה והניצולים: בניו ודויד. 4 מכתבים מיוליה מצאנו ותרגמנו מפולנית.
מהמכתבים ניתן ללמוד על אישה מלאת רגש ואהבה ובעיקר דאגה לבריאותם ושלומם של מי שהצילה.
באוסף שאצל יסמינה, מצאנו עדויות שנמסרו למשטרה ולרופאים אחרי המלחמה.
אט אט חילחלה בנו ההכרה והרצון לפעול ולהגיש בקשה להכרה ביוליה ובאחותה כחסידי אומות עולם – והגשנו אותן !
תהליך המחקר והבדיקה שעושים במחלקת "חסידים" נמשכת כחצי שנה, כשבסוף בית משפט מאשר או דוחה את הבקשה.

מקווה מאד שנזכה כולנו, כל הצ'ורטקובאים יחד, לעמוד לצידם של בני משפחתם הנותרים, של אניאלה ויוליה, ועם בני משפחת יסמינה גולדשטיין, בטקס שיתקיים ביד-ושם, ונגיד תודה.
נקווה, שסיפור מעשה גבורתה של יוליה, יפיצו אור ויירבו אנושיות, חמלה, אהבת אדם וצדק בצ'ורטקוב ובעולם.

סיפורה של משפחת זוננשיין וסיפור ההצלה שלהם באתר צ'ורטקוב בהנצחה למשפחות. זוננשיין פלקנפליק וזומר
תודה רבה ליסמינה שפתחה בפני ושיתפה את סיפורה והארכיון שבידה.

צייר אוקראיני Ostap Baranovskiy במחווה אמנותית למשפחת פיירברג, שגרה מול הבזאר.

צייר מקומי Ostap Baranovskiy, קרא את עדות שמעון פיירברג, שהיה ילד קטן בתקופת המלחמה, התרגש ובתור מחווה, צייר את ביתו של שמעון פיירברג, שהיה מול הבזאר בצ'ורטקוב.

הראיון התקיים בקראקס –ונצואלה בשנת 1996, בהיותי בן 63.  נולדתי בפולין, בגליציה המזרחית, בעיירה צ'ורטקוב   ב -13.01.1933

"כל המשפחה שלי ניצלה מהשואה. זליג – אבי נולד ב-1896 , יטי –יהודית- אמי 1900, ישראל –אחי הגדול יליד 1924. לאבי היה עסק בצ'ורטקוב – חנות מכולת וגלנטריה. יחסיו עם הקליינטים היו טובים. היה נותן להם בהקפה בסוף החודש היו משלמים. אנשים חשו מחויבות כלפיו. בחנותו קנו לרוב עובדי הרכבת ועובדי הממשלה. גרתי בבית של שתי קומות, אתנו גרה גם סבתי חנה מצד אבי. היא גרה בקומה הראשונה שחזיתה  לרחוב רינק לכיכר השוק, החנות ומקום המגורים שלנו הבניין עדיין קיים.  הקומה העליונה הושכרה. גרנו שם עד 1941.  אז צ'ורטקוב הייתה תחת שלטון סובייטי. היו בה כ- 10.000 יהודים, מתוך 25.000 תושבים. חיי התרבות היהודיים היו מאד פעילים ודיברו עברית.

אישית אין לי שום חוויה שלילית עד 1939 –הייתי אז בן 6 .

ב- 1939 כשנכנסו הסובייטים, עשו שטיפת מוח לנוער ולמקומיים, נגד העשירים המנצלים את העם. בדרכון של אבי חתמו את המספר 49 שהגדיר את בעליו כבעלי עסק, תושבים לא רצויים בחברה הסוציאליסטית. בימי ששי  דרך כלל לא ישנו בבית ,ידענו שבליל שבת, תפסו אנשים ושלחו לסיביר.

עם בואם של הגרמנים ,מיד הרגשנו את השנאה הגדולה כלפי העם  היהודי. האוקראינים היו עד אז בדרך כלל שכנים טובים ופתאום,השנאה גדולה ובלתי מובנת לגבנו היהודים ובשמחה רבה נכונים ובהתנדבות לעשות את עבודת ההשמדה לגרמנים. אני זוכר שכשנכנסו הגרמנים,  השער הראשי לרחוב היה סגור,תוך חור קטן דרכו הצצנו.

ראינו איך האוקראינים מקבלים את הגרמנים כמו מנצחים. מרגע זה בא הטרנספורמציה לא אבדו  הזדמנות לאוקראינים להרוג יהודים, ללא כל סיבה, לאחר שהמציאו עליהם כל מיני סיפורים.

הרבה חשבתי לעצמי  : "איך הורי לא ראו  את הנולד?"

כשנתיים לפני כניסת הגרמנים, בנו הורי בית נוסף. שלוש קומות מודרני בעיר. אמי הייתה מאד עסוקה בבנייה הזאת. היא הכינה מראש את ערך ההשקעה במטבעות זהב, כי להחזיק מטבע פולני היה מסוכן בגלל הפיחות התמידי. אולי במקום הבניין ,היינו צריכים לנצל את הכסף כדי לעזוב בזמן, כמו שעשו שאר בני משפחתנו. בשנת  1941 כשהמצב החריף,  אחי ישראל בנה מסתור במרתף, מתחת  לחדר השינה של ההורים שלי. מחדר השינה על יד תנור החמום, דרך פתח  ברצפה, היה מין מגש, ששימש ככניסה סודית ושם התחבאו ב"אקציה" הראשונה . באוגוסט 1942 במסתור הזה היינו 43 אנשים, רובם פליטים שהגיעו מפולין המערבית, מהונגריה ומוינה וגרו בבניין איתנו.

ורק למחרת אחר הצהריים, יצאנו לאט ובשקט, לראות מה קרה בלילה הקודם.

בבניין הזה היה זוג עם תינוק שלא היו יכולים להיכנס למסתור שלנו מתוך חש שהתינוק יבכה ואז  יגלו את כולם. הם החליטו לא להצטרף לקבוצה, על מנת לא לסכן את שאר האנשים. הם נשארו בבניין מחוץ למסתור. אחרי חצות, כשנכנסו הגרמנים לדירה שלנו, שמעל למחבוא, שמעתי  צעדים מעלינו, זכוכית נשברת, רעש של רהיטים נופלים. ממש נכנסה בי  דאגה, ממש פחדתי לנשום שמא יכולים לשמוע אותי האנשים למעלה. את הזוג שנשאר בבניין לקחו באותו לילה.

אוקראינים היו מלשינים ומגלים לגרמנים איפה היהודים מסתתרים. הגרמנים תפסו יהודים ולקחו אותם למחנות עבודה, כך שהאוכלוסייה הלכה והתדלדלה.

בצ'ורטקוב הקימו גטו. עברנו לגטו ושם היינו עד תחילת 1943. הסתדרנו עם אוכל בסיסי ומועט. לאבי היה אישור עבודה, זה נתן לו חופש מסוים לצאת מהגטו וכך להביא קצת אוכל.

עד 1941 בזמן כבוש של הסובייטים, עוד למדנו בבתי ספר. אחרי כבוש האזור על ידי הגרמנים בשנת 1941, ליהודים כבר לא היה שום לימודים ושום מסחר. הסובייטים לקחו את החנויות. לפני כן, אני לא זוכר משום מה, תפסו את אחי ישראל , ולקחו אותו לבית הסוהר. שם הוא היה ששה שבועות, שם היה עד איך היו מתעללים ביהודים ואת כל הזוועות.

בדיוק לפני האקציה השנייה הוא שוחרר, בלי שום הסבר מיוחד. אבי היה באותו הזמן מחוץ לגטו, בעבודה. אימא שמעה שמתחילה האקציה, היא תפסה אותי ביד, יצאנו מהבניין והתחילה לרוץ אתי לבית עץ קטן ונטוש, שהיה שייך לצלם, יחסית קרוב למקום המגורים שלנו. עלינו למעלה וכיסינו את עצמנו בלוח עץ גדול כ-20 סנטימטר רוחבו ששכב  בקצה גגו  של הצריף. המחסה היה  אולי מטר על שלושים ס"מ במקום הגבוה. אחרי כ-20 דקות, שמענו שהגיע מישהו מהיודנראט, עלה  על הסולם  עמד עליו וצעק פתאום  אלינו ביידיש : "תצאו! תצאו! אני רואה אתכם!"

הוא חיכה כמה דקות שום דבר לא זז, לא העזנו אפילו לנשום באותו הזמן – והוא פתאום הסתלק.

ככה ניצלנו מהאקציה השנייה.

היחסים בין היהודים בגיטו  והיודנראט היו קשים מאד. באותו הזמן הראש היה ד"ר עבנר – יהודי, איש נוקשה מאד, שהיה מבצע את הפקודות של הגרמנים ביעילות. לא יאומן, איך יהודי יכול להיות כל-כך רשע. הוא שלח את האנשים למחנה השמדה בלזץ והיה שולח גם למחנה העבודה ינובסקה – שבלבוב , שם מת דודי מרדכי שטרן.

הייתה להם דרך מיוחדת לחיסול. בהתחלה אספו את כל העילית –האינטליגנציה ,רופאים, מורים, עורכי –דין, חפרו ביער בור ענקי ושם רצחו את כולם. היודנראט מסר לגרמנים את שמות האינטליגנציה,הם חשבו שכך ינצלו.

כנראה שהאינסטינקט לדחות  את הבלתי נמנע, קצת יותר מאוחר והרצון להישאר בחיים הביא להתנהגות כזו. אבל סופו של הדבר, גם הם  נספו – מהיודנראט נדרשו לקבור את המתים.

הגטו

הגטו היה כ- 500 מטר מהבניין שגרנו בו . אין לי זיכרונות ממעשי אלימות עם ילדים אחרים. בגטו היינו משחקים עם ילדים אחרים במשחקי ילדות, בקלפים. המזל שיחק לנו. דברנו  במשפחה על כך שהאוקראינים כל–כך שונאים את היהודים למרות שלפני המלחמה שררו יחסי שכנות טובים.

אני זוכר אוקראיני, שהיה מנהל חנות מזונות, מכיר של אבי. הוא היה נותן לנו לחם. פעם אחת יצאתי מהגטו בדרך לחנותו שהייתה מעבר לכיכר השוק. פתאום מישהו תפס אותי ביד, מישהו שלא הכרתי : "פולקסדויטש ", קצין משטרה. הוא הסתכל עלי ,על מצפונו היו ודאי עשרות נרצחים ואמר לי : "אתה יודע שאסור לצאת מהגטו ! בן מי אתה? " לא שאל איך קוראים לי ומה שם משפחתי. כששמע את שם אבי, הזהיר אותי , שמאד מסוכן לצאת מהגטו ושלח אותי לדרכי.

יום ראשון אחד בבוקר, יצא אבי מהגטו .בדיוק רדפו אחרי יהודים. הכריחו אותו להצטרף לשורה של מאות יהודים , שנלקחו למטה המשטרה. אבי הלך בשורה, הוא היה איש שקט, לא גיבור דואג להצלת משפחתו. ואז בחלק של שנייה הוא מחליט לתת צעד שאפשר לכל משפחתו להינצל מהשואה. כנראה, שבאותו רגע אינסטינקט החיים היה כל–כך חזק ,שהוא ניצל את ההזדמנות, עשה צעד אחד ימינה והתערבב בין האנשים שיצאו מהכנסייה ומלאו באותו הרגע את מדרכה. השאר זה היסטוריה.
אחראבא, עשה עוד אדם את אותו המעשה, החייל הגרמני ראה אותו , צעק: "האלט! האלט!" והחזיר את האדם לשורה. אבי, המשיך ללכת עד לבית הקברות היהודי הישן, מחוץ לתחומי העיר, התחבא שם עד שעות הלילה ואחרי כן חזר אלינו אל הגטו.
אז אבא הבין, שאין לנו הרבה זמן להפסיד כדי להינצל , איך שהוא חייבים להסתלק ולמצוא מחבוא כי אחרת אנו עלולים להיתפס כל רגע.

יום אחד פגש במקרה אבי מחוץ לגטו,  מכיר פולני שקראו לו שטיינר  כנראה "פולקסדויטש".  זה מזמן שלא ראו אחד את  השני. אבא הסביר לו, עד כמה מצבנו קשה ומסוכן ושאל אותו אם היה מוכן לעזור, ואז אבא אומר לו " יש לי שני ילדים, אחד עם שער לבן,  בלונדיני, כמו ילד  פולני  והגדול שער כהה". הוא ביקש ממנו לקחת אותי לביתו ולגדל אותי עד שהמלחמה תסתיים, למען יישאר  לפחות זכר ממשפחתו. באותו הזמן אבא מבטיח להם את הרכוש שלנו אחרי המלחמה, את שני הבתים , ושטיינר ענה לאבי , שהוא אינו גר לבד, אתו גרה אשתו ובן נשוי (אז בן 27) והוא חייב להתייעץ אתם.

הם קבעו   להיפגש מחדש בעוד שבוע באותו המקום, זאת אומרת ליד הגשר.  לא יאומן – לאחר שבוע נפגשו . להפתעתנו, הוא הזמין את כולנו להתחבא אצלם. אבי הודה לו וביקש כמה ימים להתארגן. אבא החליט ללכת ראשית לבד, כדי לבדוק את התנאים במקום מבחינת בטחון. פעם שאתה עוזב את הגטו, לאן אתה חוזר אם משהוא לא מסתדר כפי שחשבת? .אחרי כשבוע אבא שלך פתק , תיקחו מה שנשאר ובעל ערך  ותבואו. משפחת  שטיינר גרו בבית שגבל בשדות , הבית עמד בודד. הבית הקרוב לו היה במרחק 200 מטר ,שם גרו קרובי משפחתו. אחותה של מרת שטינר. כל זה 6 חודשים בלבד לפני חיסול הגטו, בינואר 1943 .ככה נצלנו.

בביתם של  משפחת שטיינר החיים היו מאד דינמיים. אחרי כחודש הגיעה משפחה ובקשה שנכניס אותם. שטיינר הסכים. בסוף היינו 11 אנשים. אף פעם לא היה חסר מזון. הם היו נדיבים. מה שהם אכלו –אכלנו גם אנחנו. הם האכילו אותנו ממה שגידלו בשדות. כולנו ישנו בחלק העליון של הבית. כשמישהו הגיע- מיד התחבאנו .לא היו שירותים, היינו משתמשים בדלי שבלילה שפכנו.

שטיינר לא ידע שהגטו חוסל. הוא הלך פעם בשבוע העירה וידע פחות או יותר מה שקורה.

אני זוכר שלבשתי מכנסי גברדין כחולים. לבשתי אותם עד סוף המלחמה,אז כבר היו מלאי תיקון. לבית של שטיינר הגיעו גם רופא ורופא שיניים עם אשתו – ברגמן שמם. אחר –כך הגיעה גם אישה בהריון , הגיעה עם גבר הונגרי, ששילם את השהייה שלהם שם.

כשהגיע רגע הלידה, הרופא שלח מכתב עם שטיינר לרופא בעיר, לבקש ממנו כלים מיוחדים ללידה . כך ידע גם  הרופא  שאצל שטיינר יש יהודים בבית. כשנולד התינוק האימא חנקה אותו, זו הייתה בת . פחדנו שהבכי של התינוקת יסגיר את כולנו.

לאבי היה מעיל חדש ויפה עם פרווה בצווארון , אותו נתן מתנה לשטיינר, הוא היה מודד אותו ומסתכל בראי. גם יצא אתו לפעמים החוצה. יום ראשון ,אחד נכנסו לבית וגנבו את המעיל ודברים אחרים. שטיינר ניגש למשטרה והגיש תלונה. המשטרה הגיעה עד הבית אבל, אותנו למעלה, לא מצאו מאומה. בינתיים זה נתן לגיטימציה, שאין בביתו של שטיינר יהודים. בכל זאת החלטנו ,שכל פעם אחד מאיתנו יהיה על המשמר.

בביתם של משפחת שטינר אני זוכר, כילד, שהייתי אוהב לחטוב עצים לאש. לסדר בערימות ולהאכיל את הפרה. גם למדתי לקרוא ולכתוב. חשבנו ששהותנו  שם יחסית קצרה, ותימשך כמה חודשים בלבד. אבל, היינו שם עד סוף מרץ 1944 .הרופאים שגרו איתנו ביקשו משטיינר ,להביא להם עיתונים בשפה גרמנית, מכיוון שהיו יותר מלאים בחדשות מהחזית . מוכר העיתונים בעיר ידע ששטינר לא שלט  בשפה בגרמנית ,כנראה שבביתו של שטיינר מתחבאים יהודים, אבל  לא אמר דבר. כשחזר הצבא האדום , אמי חלתה בטיפוס. אחרי השחרור, הסובייטים התקדמו מהר והמקום הפך למעין כיס של הצבא הגרמני, החלטנו להגיע  ברגל. בחורף שני מטרים של שלג מצידי הכביש מלא רכב צבאי.  וקבוצת  יהודים  נמלטת. לא ליפול מחדש בידי  הגרמנים לסקאלאט בגבול העתיק עם ברית המועצות. חששנו  שהגרמנים עלולים לשוב לצ'ורטקוב. ואז מעט השורדים פחדו ונסוגו עם הרוסים לגבול. באותו שבוע ירד שלג. לא היה אוכל ולא מים נקיים. כשהמצב נרגע הצבא הגרמני אף פעם לא חזר לצ'ורטקוב. כשחזרנו הסתבר שאמי חלתה, קבלה טיפוס משתיית מים מזוהמים . לא יכולנו להכניס אותה לבית חולים, כי הצבא פחד להידבק.  חזרנו לגור  בבית החדש שלנו, וידוע אחרי השחרור בצורטקוב כבית פיירברג.  אימא קיבלה טיפול מרופא יהודי. אבא הלך לנוצרים מכירים והיה מביא לאימא מרק תרנגולת ולאט אימא הבריאה.

על השחרור נודע לנו במקרה. עגלה שבה ישבו  כמה חיילים סובייטים עברה באחד הימים בשדה. (27 למרץ 1944 ) אבל לא ידענו מי הם,צבא סדיר? פרטיזנים? אחרי כמה ימים, חזר שטיינר מהעיר וסיפר לנו  ששחררו את צ'ורטקוב. חזרנו לביתנו החדש שבמרכז העיר, שם היינו עד 1945. הסובייטים תפסו את הבניינים איפה היו גרים אנשי שלטון חשובים,לנו הרשו לגור שם, ואנו התחלנו מחדש.
חיינו מסחר חליפין. האוכל הגיע מהכפרים החקלאיים, שבסביבה.

ככה נצלו כ-100 יהודים מתוך 10.000 . אחרי המלחמה חזרו יהודים ממקומות שונים. מהמשפחה שלי ניצלה רק בת דודה אחת שלי , אולקה בת פרידה שטרן ומרדכי –מקס. לאמי – שהייתה הבכורה היו שתי אחיות. מחלה –  שעלתה לארץ לפני המלחמה ופרידה שנרצחה בידי האוקראינים עם בתה הלנה ,כמה שבועות בודדים לקץ המלחמה. אבא חזר לעבוד  לחנות ממשלתית וברחוב  הכיר אותה. היא הצטרפה למשפחה שלנו.

לא נשארנו בצ'ורטקוב. עזבנו לקראקוב. היינו שם 3 שבועות , גרנו ברחוב : אוליצה דיטלא. המשימה הייתה להגיע לאוסטריה ,לאזור שהיה בשליטת האמריקאים. המשכנו לגבול של סלובקיה.

בגבול בין פולין וסלובקיה קרתה לאבי תאונת רכבת והוא איבד בה את רגלו.לא לשכוח! המלחמה עדיין לא נגמרה נסענו ברכבת עם קרונות משא ,קשה לעלות  וקשה לרדת , השעה הייתה חמש בבוקר. הרכבת עומדת קרוב לגבול. אבא חייב לרדת להקל על עצמו .בדיוק באותו הרגע זזה לאט ממסלול אחד לשני, אבי חשד שהיא כבר תתחיל את נסיעתה ורץ, משתדל להיכנס בחזרה .קופץ לקרון כבר עם חצי גוף בפנים, מרגיש שהוא לא יוכל לעשות את זה בעצמו, מבקש עזרה: "תנו לי יד אני מחליק ". הגברים שראו מה נעשה אמרו אחד לשני : "זה יהודי "! ישבו ולא עזרו לו. הוא נשאר בפולין, בבית חולים כמה חודשים,אימא נשארה איתו ואחרי כן הצטרפו אלינו.

אנחנו הצעירים,  אולקה עם בעלה –אפרים בארי- יקירה,יצאנו לצ'כוסלובקיה,היגענו לעיר פרשוב. בסלובקיה למדתי סלובקית  ,שפה סלבית אומנם, שלא שמעתי אותה קודם מימי. במשך השנתיים ששהינו בסלובקיה עשיתי שם את ה"בר מצווה" שלי וכיתה א, ו ב, בבית ספר תכון. חכינו לאבא וב- 1947 הגיעה אלינו  ההזדמנות לעשות עליה ארצה .

הגענו לחיפה ב27 לחודש יולי, טרם קום מדינת ישראל, בהתייעצות עם המשפחה הלכתי ללמוד בכפר הנוער הדתי ,בכפר חסידים שם למדתי ועבדתי בחקלאות. אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל , באתי לגור עם משפחתי לחיפה . למדתי מקצוע כמכונאי.  עבדתי בחברת אוטובוסים באחוזה ידוע בזמנו כמו קו ארבע,  אחר התגייסתי לצה"ל, עשיתי שרות  בגולני בגדוד 13, אחרי כן עברתי לשייטת הקטנה עד סןף שנת 1953.

לאבי הייתה חנות מכולת. כשהשתחררתי מהצבא ביקרתי את בת הדודה שלי אולקה שעזבה לקרקאס – ונצואלה . היא הזמינה אותי לטיול עם אפשרות  להישאר, ובסופו של הדבר נשארתי שם. למדתי את השפה ונכנסתי לעסק יבוא ואחרי כן קונפקציה ובנייה. ההורים ואחי ישראל עם אשתו דבורה ובנם תינוק בשם יצחק, הגיעו 10 חודשים אחרי מחיפה. הגעתי לשם ללא כסף, אבל צעיר בן 21 .
אני חי שם מהתשיעי לחודש מרץ 1954,נשוי, אשתי שמה פנינה, יש לי בת בשם חנה ובן בשם אריאל, כלתי שמה אדריאנה, נכדה בשם אלסנדרה  נכד בשם אנדרס ונכדה בשם גליה".

משפחת גריפל זליג פיירברג מחלה, איטה פיירברג, פרידה גריפל, אברהם שטרן, במרכז סבא גריפל וסבתא לבית כץ והילד שמעון פיירברג
משפחת גריפל זליג פיירברג מחלה, איטה פיירברג, פרידה גריפל, אברהם שטרן, במרכז סבא גריפל וסבתא לבית כץ והילד שמעון פיירברג
בית משפחת שמעון פיירברג
בית משפחת שמעון פיירברג מצד ימין. באדיבות ויקטוריה פקליוק מצ'ורטקוב

שימו לב! מפאת החג, שונה מועד האזכרה לחברנו יזהר כהן ל- 14.12.18 בשעה 11:00 בבית הקברות באשדוד

יזהר השאיר אחריו ארכיון, שהוא כר לעבודה מחקרית מעניינת. הארכיון מכיל פריטים מצד אמו – לורקה רט מצ'ורטקוב ומצד אביו אשר כהן- מאולשקובצ'ה. האוסף כולל תמונות, מכתבים ומסמכים מרתקים המעלים תמונה חיה ועדכנית לתקופה בה הרבו לכתוב והכתיבה הייתה אמצעי לדיווח ושמירת קשר (1921-1955). בשנת 1921 עלה אביו של יזהר עם אחיו- ישראל כהן לישראל, אך בגלל מחלה קשה חזר אביו לצ'ורטקוב, שם התגורר אצל אחיו בן ציון, שהיה נשוי לצ'ורטקובאית. בתקופה זו הכיר את לורקה רט ובשנת 1932 נישאו ועלו לישראל (1933). בין 1925 עד 1939 קיימת התכתבות ערה בין המשפחה בצ'ורטקוב לילדים שעלו לישראל.  התמונות נסרקו והועלו לאתר www.czortkow.org.il ואפשר לראותם בהנצחה משפחתית של משפחת רט. שאר מאות המסמכים והמכתבים ימויינו ויסרקו  וחלקם יעלה לאתר בהמשך.

Fading Light – Christian Herrmann and Lukas Verlag

הספר Fading Light הוא אלומת אור הולכת ונעלמת על מקומות שהיו ואינם עוד. רק שרידים ותזכורות בודדות נשארו לרמז על מה שהיה. הצלם והכותב הסתובבו ברחבי מזרח אירופה, צילמו וכתבו והשאירו אלבום נוגע ללב, שגם צ'ורטקוב זכתה בו לביקור. על הכריכה, בתמונה: בית הכנסת של חסידות צ'ורטקוב.  ניתן לרכוש דרך האינטרנט באנגלית וגרמנית.

האם ישופץ בית הכנסת בצ'ורטקוב?

 

בשנת 1998, כחלק משילובה של אוקראינה באיחוד האירופי, נדרש, כי המוסדות היהודיים באוקראינה יועברו לידי העם היהודי. עברו 20 שנה, ורק השבוע (אוקטובר 2018) "נסגרו הפינות האחרונות" של ההסכמים בצ'ורטקוב, על העברת הבית כנסת הגדול, המכונה "השיל", לידי מוסדות הקהילה היהודית בעיר. הבניין יפונה מכל הגרוטאות שנצברו בתוכו ויוזמנו אנשי מקצוע להעריך את עלויות השיפוץ והשימור. זו עשויה להיות אבן פינה מרשימה, לתהליך שימור המורשת היהודית בצ'ורטקוב. זו הייתה עיר, ששליש מתושביה היו יהודיים, אך העניקה 100% השפעה על החיים החברתיים, התרבותיים והכלכליים.

 

יעקב ברנוב שני מימין. ראש הקהילה היהודית
יעקב ברנוב שני מימין. ראש הקהילה היהודית
אנשי הקהילה היהודית באזור
אנשי הקהילה היהודית באזור
בית הכנסת הגדול של העיר צ'ורטקוב Ancient Synagogue Chortkow
בית הכנסת הגדול- "השיל"
דלתות בית הכנסת השיל
דלתות בית הכנסת השיל
מדרגות לעזרת הנשים
מדרגות לעזרת הנשים
בית הכנסת כמחסן גרוטאות
בית הכנסת כמחסן גרוטאות
מצב בית הכנסת היום מבפנים
מצב בית הכנסת היום מבפנים
אלמנטים קישוטיים שנשמרו
אלמנטים קישוטיים שנשמרו
ציור קיר בבית הכנסת הגדול בצ'ורטקוב
ציור קיר בבית הכנסת הגדול בצ'ורטקוב

פרויקט שימור בתים בצ'ורטקוב

בצ'ורטקוב ישנם הרבה מאד בתים יפים מהתקופה האוסטרו- הונגרית ומתקופת השלטון הפולני. בימים אלה צוות אריכטקטים טורח להציע הצעות שחזור ושימור עברה הארכיטקוני המפואר של העיר. בדרך מקרה,באתר האינטרנט של העיר נתקלתי בהצעת שיקום ביתה של משפחתי – משפחת שטרנשוס.

 

בית שטרנשוס
בית שטרנשוס ביקור משפחתי בשנת 2000
עד 1939 הבית היה בבעלות משפחת שטרנשוס
הדמיה. הבית היה בבעלות משפחת שטרנשוס עד כניסת הרוסים ב- 1939 וגרושם מביתם בשל היותם "בורז'אים" (סוחרים אוייבי המשטר).