אלכסנדר סטפננקו מצ'ורטקוב  Stepanenko Olexandr from Chortkiv

מי הוא – אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr מצ'ורטקוב?

לפני ימים אחדים, ב- 10.4.2019, יזם אלכסנדר סטפננקו מפגשים ושיחות עם ילדים ומבוגרים, בספריה העירונית בטרנופול, שם הציג את הספר ואת הנושא, שאף אחד אינו רוצה לדעת, " מחנה המוות בלזץ", מאת רוברט קובלק (2010), שלאחרונה תורגם לאוקראינית.

מיהו אלכסנדר סטפננקו?

אלכסנדר סטפננקו, חי בצ'ורטקוב, פעיל ב"ארגון לזכויות אדם" העולמי היושב בהלסינקי.
סטפננקו לקח על עצמו לחנך צעירים ומבוגרים נגד הפרת זכויות אדם וחירותם בכל מקום בעולם. נגד עוולות ואי צדק, נגד פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, במטרה לקדם את הסובלנות בצורטקוב ובאוקראינה.

ההסטוריה של עמנו בשואה נוגעת לליבו במיוחד: הוא מספר ודן בה באופנים והיבטים שונים:
סיפר לפני קהלים שונים את סיפורה של הילדה מצ'ורטקוב: לולה קאופמן ריין.
יזם ותרגם את סיפורה של מרטה גורן " בת כזאת רצינו" מעברית לאוקראינית. מציג את הספר ומספר את סיפורה.
פעל להצבת פסלו של הסופר היהודי שנולד בצ'ורטקוב, קרל אמיל פרנצוז, במרכז העיר. המחיז עם חוג תלמידיו את סיפורי י.ל. פרץ.
העלה לפייסבוק שלו תמונות מפרוייקטים של שיקום בתי קברות יהודיים.

הוא זה שכתב בפייסבוק שלו ב- 27.8 "נזכור את היום הטראגי הזה, בו הייתה אקציה נגד יהודים, בעיר שלנו צ'ורטקוב. רבבות נרצחו בעיר והנותרים, הובלו אל הרכבות לבלזץ. איש לו מחה. כולם עמדו מהצד, התבוננו וחשבו על הרכוש שהם הולכים עוד מעט לשדוד" …
כך כתב! איש אמיץ מאד!

הוא הנשמה והנחמה שלנו בצ'ורטקוב.

ירון רשף :"דוקטור אלכסנדר סטפננקו הוא אדם נדיר שפועל ללא לאות על מנת לשמר את זכרון ההסטוריה היהודית בצ׳ורטקוב. ד"ר סטפננקו הוא רופא, שאת כל פעילותו הציבורית עושה בהתנדבות. לפעמים, במקום בו המדינה מתכחשת קיימים אנשים מופלאים שלוקחים את המשימה עליהם".
נורה ריש: "אנשים אמיצים בעלי מצפון, המוכנים ללכת נגד זרם של שנאה וגזענות , הם תמיד מעטים (אולי, נדירים), אבל גם בימים הרעים ביותר היו כאלה שאף סיכנו את נפשם ולא עמדו מהצד (שלא לדבר על השתתפות ממשית במעשי הזוועה)".
רינה אלרואי גבעון: "צריך הרבה כמוהו בעוד מקומות".

אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr

 

חשיפת מחבוא מתחת לאדמה במרכז העיר צ'ורטקוב, בעקבות פיצוץ בצנרת מים.

מחבוא מתחת לאדמה במרכז העיר בצ'ורטקוב.
 
ירון רשף, מחבר "מחוץ לקופסת הנעליים", קיבל אי מייל מקורא מעבר-לים ובו לינק לכתבה, שפורסמה ביוטיוב. https://www.youtube.com/watch?v=m4i_b4kwWe4&feature=youtu.be    מגישת החדשות דיווחה בכתבה המצורפת, על פועלים, שהוזמנו לתקן פיצוץ בצנרת מים ברחוב במרכז העיר, רחוב בו גרו יהודים לפני המלחמה.
במהלך החפירות, לשם תיקון קו המים, נפער חור באדמה, שדרכו נחשף חלל תת קרקעי ובו שתי מיטות, שמיכה, ….
ירון ואני התרגשנו ו"דיסקסנו" על המקומות שבהם הסתתרו יהודים. שאלנו את עצמנו: כיצד ניראו המקומות הללו? האם במקום זה שהתגלה הסתתרו יהודים? מי גר בבית שמעל המחבוא לפני המלחמה?
 
ידוע, שבבתים רבים נחפרו מרתפים שהיו כמקררים, כדי לשמר פירות וירקות לעונת החורף (כרוב כבוש למשל).
חלק מהמרתפים הללו אולי נהפכו למקומות מסתור בתקופת המלחמה. אולי כמקומות מסתור ארעיים, אולי לתקופה ממושכת, אבל לתקופה ממושכת היית צריך "מישהוא בחוץ", שיביא לך אוכל, שיפנה צרכים. היה צריך להסוות את הפתחים, לחפור מחילות לכוכים צדדים בלתי נראים… ואולי החפצים שהתגלו במחבוא המדובר, הם בכלל מתקופה אחרת?
אולי…. ואולי …
ד"ר אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Alexander, נציג ארגון הלסנקי לזכויות אדם וחבר, שחי ופעיל בצ'ורטקוב כתב, שראש העיר הבטיח, שהמקום יהפך לאתר לשימור.
 
מקורות ותודות:
התמונות חלקן נלקחו מאתר צ'ורטקוב און ליין /chortkiv.city/read/misto וחלקן באדיבות ויקטור גיידנק Viktor Yedynak Ukraine Guide .

הכתבה בוידאו מאתר יוטיוב https://www.youtube.com/watch?v=m4i_b4kwWe4&feature=youtu.be

 

חשיפת מרתף, מחבוא במרכז העיר בצ'ורטקוב 2019 Chortkiv )
חשיפת מרתף, מחבוא במרכז העיר בצ'ורטקוב 2019 Chortkiv
רחוב בו גרו הרבה יהודים במרכז העיר Chortkiv 1917
רחוב בו גרו הרבה יהודים במרכז העיר Chortkiv 1917
רחוב בו נחשף המחבוא. צ'ורטקוב 2019 CZORTKOW CHORTKIV
רחוב בו נחשף המחבוא. צ'ורטקוב 2019  CHORTKIV
תיקון צינור מים ברחוב בצ'ורטקוב
תיקון צינור מים ברחוב בצ'ורטקוב
תיקון צינור מים שהביא לחשיפת המרתף צ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
תיקון צינור מים שהביא לחשיפת המרתף צ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
חשיפת מחבוא מתחת לאדמה בצ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
חשיפת מחבוא מתחת לאדמה בצ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv

 

חשיפת מרתף- מחבוא במרכז העיר צ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
חשיפת מרתף- מחבוא במרכז העיר צ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
חשיפת מרתף, מחבוא במרכז העיר בצ'ורטקוב 2019 Chortkiv )
חשיפת מרתף, מחבוא במרכז העיר בצ'ורטקוב 2019 Chortkiv
מפה עירונית ומספרי בתים. בית 1939 הוא הבית המדובר
מפה עירונית ומספרי בתים. בית 1939 הוא הבית המדובר
תמונת מרכז העיר ממבט ציפור. נקודה אדומה סימון הבית בסמוך לו נחשף המרתף צ'ורטקוב Czortkow Chortkiv
תמונת מרכז העיר ממבט ציפור. נקודה אדומה סימון הבית בסמוך לו נחשף המרתף צ'ורטקוב Czortkow Chortkiv
רחוב בו נחשף מחבוא מרתף בצ'ורטקוב 2019 Czortkow CHORTKIV
רחוב בו נחשף מחבוא מרתף בצ'ורטקוב 2019 Czortkow CHORTKIV
מרכז העיר צ'ורטקוב Chortkiv Czortkow 2019
מרכז העיר צ'ורטקוב Chortkiv Czortkow 2019

 

Koper Ewa אווה קופר, מנהלת מוזיאון באתר מחנה ההשמדה בלזץ, בהרצאה בבית התפוצות בתל אביב.

אווה קופר- Ewa Koper, מנהלת המוזיאון באתר מחנה ההשמדה בלזץ. מחנה ההשמדה בבלזץ, נוגע בלבבות כולנו, כי אליו נשלחו בני משפחותינו – יהודי צ'ורטקוב. הם הועלו על רכבות שהובילו אותם אל מותם בתאי הגז בבלזץ.
אווה קופר, מנהלת המוזיאון באתר, הוזמנה לישראל, לטקס האזכרה השנתי, על ידי ארגון "יוצאי דרוהוביץ", לשאת הרצאה על התהליכים, התאריכים והנסיבות, שהובילו להקמתו של מחנה ההשמדה בלזץ, שהיה הפיילוט להשמדה מסיבית, זולה ומהירה של יהודים. הנסיון שנרכש בבלזץ אומץ ושוכלל במחנות השמדה שהוקמו בעקבותיו.
אווה קופר, הפכה לידידה אישית ויקרה של מספר חברים שלנו, מארגון יוצאי צ'ורטקוב, הרואים בה "שומרת הזכרון" שלנו שם.

תזכורת ראשונה: טקס יום השואה 3.5.2019 במרתף השואה בהר ציון

תזכורת ראשונה: ביום שישי 3.5.2019 בשעה 10:30 נפגש, כמידי שנה, לטקס יום השואה שיתקיים בסימן סיפור הישרדותה של תינוקת בת חצי שנה, סוניה שמיוק, תחילה בגטו צ'ורטקוב ואחר כך עם חיסול הגטו היא נודדת עם אמה בכפרים סביב צ'ורטקוב.
אנא שמרו את היום והשעה.

שמואל ליאס ממשפחת מוניש ליאס החזן המפורסם של צ'ורטקוב- הלך לעולמו

שמואל להיס נולד בצ'ורטקוב שבפולין (כיום באוקראינה) בשנת 1926, למשפחת ליאה'ס. הוא עלה עם הוריו לארץ בשנת 1933. המשפחה התיישבה בחיפה, ולהיס למד בבית הספר "נצח ישראל" בעיר. מאוחר יותר התגייס ל"הגנה". הוא השתתף בקורס הקצינים הראשון של צה"ל, ולחם בשורת קרבות ומבצעים — בין היתר בהגנה על חיפה, שבמסגרתה קיבל פקודה "לנקות את השטח מערבים". בכתבה שפורסמה ב-14.3.2019, בעיתון הארץ גוללים את אחת הפרשיות העגומות והכואבות בדרך לעצמאותינו.

אני משתפת אתכם בכתבה זו על שמואל ליאס בגלל שורשיו.

דודו, מוניש ליאס היה מוזיקאי מחונן והחזן המפורסם של בית הכנסת הגדול העיר. "קולו של מוניש היה חזק, עמוק ועגול. כשהיה שר עם המקהלה היה קולו שקול כנגד כולם יחד". "צליל קולו היה מצלצל ונשמע מתוך בית הכנסת העירוני ומתפשט ונמשך עד הרחובות והסמטאות הסמוכות. בבית הכנסת הגדול היה הרבי , היה קולו נישא עד רחבי הגן".

"סובבתי את ראשי וראיתי את המורה לעברית זלמן שכטר, שעמד במעבר בית הכנסת בין רבים שבאו מבתי כנסת אחרים, לשמוע את החזן הנפלא הזה, ודמעות זולגות על לחייו מרוב התרגשות…" נכתב בספר צ'ורטקוב.
מספרים על  "יצירות מוזיקאליות רבות שכתב, מאות ניגונים חסידיים, נוסחאות שונות לתפילות ולזמירות לשבת ולחגים, תפילות לימים הנוראים, יצירות למקהלה ותזמורת לפרקי תהילים…"

Munish Lehaas Chazan his wife and grandson Music in Czortkow
Munish Lehaas Chazan his wife and grandson Music in Czortkow

סופו של מוניש חזן היה אכזרי. מוניש ליאס ואשתו סוניה נרצחו בשואה אך, השפעתו על דור הורינו וסבינו הייתה רבה וסיפורים רבים על שירתו שמענו בבתינו.

רגשות חסד אלו, למוניש ליאס החזן של צ'ורטקוב, הביא אותי לשתף אתכם בכתבה זו, למרות הסתייגותי ממעשיו המוזכרים בכתבה.

נושא "טוהר הנשק" נשאר על סדר היום הלאומי, כאז כן היום.

תודה רבה לנלי סגל ששלחה לי את הכתבה, שפורסמה בעיתון הארץ 14.3.2019
לינק לכתבה:
https://www.haaretz.co.il/magazine/obit/1.7022098

בנו זוננשיין- מעגל נסגר אחרי 20 שנה

כמעט עשרים שנה עברו מאז נסעתי עם הורי ומשפחתה של מרטה, בת דודתי, לצ'ורטקוב.
כשהסתובבנו בעיר, ניגשה אלינו אישה בשם אניאלה, שסיפרה, שאחותה יוליה, הסתירה אב ובנו והיא אמרה את שמו: "בנו (בנימין) זוננשיין" ואף הראתה לנו תמונות שלו, ששמרה מאז.
חזרתי לארץ וחיפשתי את בנו חשבתי ששמו בנימין זוננשיין ולא מצאתי.
פניתי לתוכנית "המדור לחיפוש קרובים" של ירון אנוש ולא נענתי. כל כמה שנים הייתי נזכרת, מחפשת ועוזבת. לא הצלחתי. ברור, בישראל קראו לו דב.

לפני שבועיים, קיבלתי אי-מייל מאישה, יסמינה גולדשטיין, ששאלה על עדויות ממשפטי הנאציים. היא כותבת שלסבא שלה קראו דוד זוננשיין ולאביה ברנרד דוב זוננשיין, אבל המקורבים קוראים לו בנו.
אני שואלת עוד כמה שאלות ומבינה ש – בינגו!!!

אביה הוא בנו זוננשיין, שעליו סיפרה אניאלה.
השלמנו פרטים, אמתנו ממצאים, חיפשתי בקלטות הווידאו שצילמתי, את סיפורה של אניאלה ובמפגש מרגש, עשרים שנה אחרי, הראתי לבתו של בנו את סיפורה של אניאלה.
בנו זוננשיין נפטר לפני 15 שנה, גם אביו דוד, נפטר בארץ. אניאלה נפטרה לפני שנים אחדות ואחותה יוליה גם.

חודשיים עברו, מאז יסמינה גולדשטיין, בתו של בניו זוננשיין, כתבה לי מייל. מאז חודשיים, נפגשנו פעם בשבוע וישבנו שעות. יסמינה סיפרה את סיפורם של אביה בניו זוננשיין וסבה דויד גולדשטיין. יסמינה פתחה בפני קלסרים מסודרים, דפי ניילון, בהם ארגנה ושמרה את התמונות והתעודות, עדויות ומסמכים נדירים, שתורגמו על ידה. למדתי ממנה את סיפור חייהם של אביה וסבה. שניהם ניצלו אצל יוליה צ'ולמבה, במסתור מתחת לדיר חזירים.
מוצגים כאן מספר קטן של פריטים כדי שתחושו איזה "אוצר" מיוחד נשמר למעלה מ-75 שנה.
יוליה צ'ולמבה דאגה לשמור עבורם את כל המסמכים הללו ונתנה אותם בידם, כשנפרדו אחרי המלחמה. יסמינה המשיכה ושמרה אותם בביתה כעל אוצר יקר.
20 שנה אחרי המלחמה ב- 1964, נוצר קשר מחודש בין יוליה המצילה והניצולים: בניו ודויד. 4 מכתבים מיוליה מצאנו ותרגמנו מפולנית.
מהמכתבים ניתן ללמוד על אישה מלאת רגש ואהבה ובעיקר דאגה לבריאותם ושלומם של מי שהצילה.
באוסף שאצל יסמינה, מצאנו עדויות שנמסרו למשטרה ולרופאים אחרי המלחמה.
אט אט חילחלה בנו ההכרה והרצון לפעול ולהגיש בקשה להכרה ביוליה ובאחותה כחסידי אומות עולם – והגשנו אותן !
תהליך המחקר והבדיקה שעושים במחלקת "חסידים" נמשכת כחצי שנה, כשבסוף בית משפט מאשר או דוחה את הבקשה.

מקווה מאד שנזכה כולנו, כל הצ'ורטקובאים יחד, לעמוד לצידם של בני משפחתם הנותרים, של אניאלה ויוליה, ועם בני משפחת יסמינה גולדשטיין, בטקס שיתקיים ביד-ושם, ונגיד תודה.
נקווה, שסיפור מעשה גבורתה של יוליה, יפיצו אור ויירבו אנושיות, חמלה, אהבת אדם וצדק בצ'ורטקוב ובעולם.

סיפורה של משפחת זוננשיין וסיפור ההצלה שלהם באתר צ'ורטקוב בהנצחה למשפחות. זוננשיין פלקנפליק וזומר
תודה רבה ליסמינה שפתחה בפני ושיתפה את סיפורה והארכיון שבידה.

צייר אוקראיני Ostap Baranovskiy במחווה אמנותית למשפחת פיירברג, שגרה מול הבזאר.

צייר מקומי Ostap Baranovskiy, קרא את עדות שמעון פיירברג, שהיה ילד קטן בתקופת המלחמה, התרגש ובתור מחווה, צייר את ביתו של שמעון פיירברג, שהיה מול הבזאר בצ'ורטקוב.

הראיון התקיים בקראקס –ונצואלה בשנת 1996, בהיותי בן 63.  נולדתי בפולין, בגליציה המזרחית, בעיירה צ'ורטקוב   ב -13.01.1933

"כל המשפחה שלי ניצלה מהשואה. זליג – אבי נולד ב-1896 , יטי –יהודית- אמי 1900, ישראל –אחי הגדול יליד 1924. לאבי היה עסק בצ'ורטקוב – חנות מכולת וגלנטריה. יחסיו עם הקליינטים היו טובים. היה נותן להם בהקפה בסוף החודש היו משלמים. אנשים חשו מחויבות כלפיו. בחנותו קנו לרוב עובדי הרכבת ועובדי הממשלה. גרתי בבית של שתי קומות, אתנו גרה גם סבתי חנה מצד אבי. היא גרה בקומה הראשונה שחזיתה  לרחוב רינק לכיכר השוק, החנות ומקום המגורים שלנו הבניין עדיין קיים.  הקומה העליונה הושכרה. גרנו שם עד 1941.  אז צ'ורטקוב הייתה תחת שלטון סובייטי. היו בה כ- 10.000 יהודים, מתוך 25.000 תושבים. חיי התרבות היהודיים היו מאד פעילים ודיברו עברית.

אישית אין לי שום חוויה שלילית עד 1939 –הייתי אז בן 6 .

ב- 1939 כשנכנסו הסובייטים, עשו שטיפת מוח לנוער ולמקומיים, נגד העשירים המנצלים את העם. בדרכון של אבי חתמו את המספר 49 שהגדיר את בעליו כבעלי עסק, תושבים לא רצויים בחברה הסוציאליסטית. בימי ששי  דרך כלל לא ישנו בבית ,ידענו שבליל שבת, תפסו אנשים ושלחו לסיביר.

עם בואם של הגרמנים ,מיד הרגשנו את השנאה הגדולה כלפי העם  היהודי. האוקראינים היו עד אז בדרך כלל שכנים טובים ופתאום,השנאה גדולה ובלתי מובנת לגבנו היהודים ובשמחה רבה נכונים ובהתנדבות לעשות את עבודת ההשמדה לגרמנים. אני זוכר שכשנכנסו הגרמנים,  השער הראשי לרחוב היה סגור,תוך חור קטן דרכו הצצנו.

ראינו איך האוקראינים מקבלים את הגרמנים כמו מנצחים. מרגע זה בא הטרנספורמציה לא אבדו  הזדמנות לאוקראינים להרוג יהודים, ללא כל סיבה, לאחר שהמציאו עליהם כל מיני סיפורים.

הרבה חשבתי לעצמי  : "איך הורי לא ראו  את הנולד?"

כשנתיים לפני כניסת הגרמנים, בנו הורי בית נוסף. שלוש קומות מודרני בעיר. אמי הייתה מאד עסוקה בבנייה הזאת. היא הכינה מראש את ערך ההשקעה במטבעות זהב, כי להחזיק מטבע פולני היה מסוכן בגלל הפיחות התמידי. אולי במקום הבניין ,היינו צריכים לנצל את הכסף כדי לעזוב בזמן, כמו שעשו שאר בני משפחתנו. בשנת  1941 כשהמצב החריף,  אחי ישראל בנה מסתור במרתף, מתחת  לחדר השינה של ההורים שלי. מחדר השינה על יד תנור החמום, דרך פתח  ברצפה, היה מין מגש, ששימש ככניסה סודית ושם התחבאו ב"אקציה" הראשונה . באוגוסט 1942 במסתור הזה היינו 43 אנשים, רובם פליטים שהגיעו מפולין המערבית, מהונגריה ומוינה וגרו בבניין איתנו.

ורק למחרת אחר הצהריים, יצאנו לאט ובשקט, לראות מה קרה בלילה הקודם.

בבניין הזה היה זוג עם תינוק שלא היו יכולים להיכנס למסתור שלנו מתוך חש שהתינוק יבכה ואז  יגלו את כולם. הם החליטו לא להצטרף לקבוצה, על מנת לא לסכן את שאר האנשים. הם נשארו בבניין מחוץ למסתור. אחרי חצות, כשנכנסו הגרמנים לדירה שלנו, שמעל למחבוא, שמעתי  צעדים מעלינו, זכוכית נשברת, רעש של רהיטים נופלים. ממש נכנסה בי  דאגה, ממש פחדתי לנשום שמא יכולים לשמוע אותי האנשים למעלה. את הזוג שנשאר בבניין לקחו באותו לילה.

אוקראינים היו מלשינים ומגלים לגרמנים איפה היהודים מסתתרים. הגרמנים תפסו יהודים ולקחו אותם למחנות עבודה, כך שהאוכלוסייה הלכה והתדלדלה.

בצ'ורטקוב הקימו גטו. עברנו לגטו ושם היינו עד תחילת 1943. הסתדרנו עם אוכל בסיסי ומועט. לאבי היה אישור עבודה, זה נתן לו חופש מסוים לצאת מהגטו וכך להביא קצת אוכל.

עד 1941 בזמן כבוש של הסובייטים, עוד למדנו בבתי ספר. אחרי כבוש האזור על ידי הגרמנים בשנת 1941, ליהודים כבר לא היה שום לימודים ושום מסחר. הסובייטים לקחו את החנויות. לפני כן, אני לא זוכר משום מה, תפסו את אחי ישראל , ולקחו אותו לבית הסוהר. שם הוא היה ששה שבועות, שם היה עד איך היו מתעללים ביהודים ואת כל הזוועות.

בדיוק לפני האקציה השנייה הוא שוחרר, בלי שום הסבר מיוחד. אבי היה באותו הזמן מחוץ לגטו, בעבודה. אימא שמעה שמתחילה האקציה, היא תפסה אותי ביד, יצאנו מהבניין והתחילה לרוץ אתי לבית עץ קטן ונטוש, שהיה שייך לצלם, יחסית קרוב למקום המגורים שלנו. עלינו למעלה וכיסינו את עצמנו בלוח עץ גדול כ-20 סנטימטר רוחבו ששכב  בקצה גגו  של הצריף. המחסה היה  אולי מטר על שלושים ס"מ במקום הגבוה. אחרי כ-20 דקות, שמענו שהגיע מישהו מהיודנראט, עלה  על הסולם  עמד עליו וצעק פתאום  אלינו ביידיש : "תצאו! תצאו! אני רואה אתכם!"

הוא חיכה כמה דקות שום דבר לא זז, לא העזנו אפילו לנשום באותו הזמן – והוא פתאום הסתלק.

ככה ניצלנו מהאקציה השנייה.

היחסים בין היהודים בגיטו  והיודנראט היו קשים מאד. באותו הזמן הראש היה ד"ר עבנר – יהודי, איש נוקשה מאד, שהיה מבצע את הפקודות של הגרמנים ביעילות. לא יאומן, איך יהודי יכול להיות כל-כך רשע. הוא שלח את האנשים למחנה השמדה בלזץ והיה שולח גם למחנה העבודה ינובסקה – שבלבוב , שם מת דודי מרדכי שטרן.

הייתה להם דרך מיוחדת לחיסול. בהתחלה אספו את כל העילית –האינטליגנציה ,רופאים, מורים, עורכי –דין, חפרו ביער בור ענקי ושם רצחו את כולם. היודנראט מסר לגרמנים את שמות האינטליגנציה,הם חשבו שכך ינצלו.

כנראה שהאינסטינקט לדחות  את הבלתי נמנע, קצת יותר מאוחר והרצון להישאר בחיים הביא להתנהגות כזו. אבל סופו של הדבר, גם הם  נספו – מהיודנראט נדרשו לקבור את המתים.

הגטו

הגטו היה כ- 500 מטר מהבניין שגרנו בו . אין לי זיכרונות ממעשי אלימות עם ילדים אחרים. בגטו היינו משחקים עם ילדים אחרים במשחקי ילדות, בקלפים. המזל שיחק לנו. דברנו  במשפחה על כך שהאוקראינים כל–כך שונאים את היהודים למרות שלפני המלחמה שררו יחסי שכנות טובים.

אני זוכר אוקראיני, שהיה מנהל חנות מזונות, מכיר של אבי. הוא היה נותן לנו לחם. פעם אחת יצאתי מהגטו בדרך לחנותו שהייתה מעבר לכיכר השוק. פתאום מישהו תפס אותי ביד, מישהו שלא הכרתי : "פולקסדויטש ", קצין משטרה. הוא הסתכל עלי ,על מצפונו היו ודאי עשרות נרצחים ואמר לי : "אתה יודע שאסור לצאת מהגטו ! בן מי אתה? " לא שאל איך קוראים לי ומה שם משפחתי. כששמע את שם אבי, הזהיר אותי , שמאד מסוכן לצאת מהגטו ושלח אותי לדרכי.

יום ראשון אחד בבוקר, יצא אבי מהגטו .בדיוק רדפו אחרי יהודים. הכריחו אותו להצטרף לשורה של מאות יהודים , שנלקחו למטה המשטרה. אבי הלך בשורה, הוא היה איש שקט, לא גיבור דואג להצלת משפחתו. ואז בחלק של שנייה הוא מחליט לתת צעד שאפשר לכל משפחתו להינצל מהשואה. כנראה, שבאותו רגע אינסטינקט החיים היה כל–כך חזק ,שהוא ניצל את ההזדמנות, עשה צעד אחד ימינה והתערבב בין האנשים שיצאו מהכנסייה ומלאו באותו הרגע את מדרכה. השאר זה היסטוריה.
אחראבא, עשה עוד אדם את אותו המעשה, החייל הגרמני ראה אותו , צעק: "האלט! האלט!" והחזיר את האדם לשורה. אבי, המשיך ללכת עד לבית הקברות היהודי הישן, מחוץ לתחומי העיר, התחבא שם עד שעות הלילה ואחרי כן חזר אלינו אל הגטו.
אז אבא הבין, שאין לנו הרבה זמן להפסיד כדי להינצל , איך שהוא חייבים להסתלק ולמצוא מחבוא כי אחרת אנו עלולים להיתפס כל רגע.

יום אחד פגש במקרה אבי מחוץ לגטו,  מכיר פולני שקראו לו שטיינר  כנראה "פולקסדויטש".  זה מזמן שלא ראו אחד את  השני. אבא הסביר לו, עד כמה מצבנו קשה ומסוכן ושאל אותו אם היה מוכן לעזור, ואז אבא אומר לו " יש לי שני ילדים, אחד עם שער לבן,  בלונדיני, כמו ילד  פולני  והגדול שער כהה". הוא ביקש ממנו לקחת אותי לביתו ולגדל אותי עד שהמלחמה תסתיים, למען יישאר  לפחות זכר ממשפחתו. באותו הזמן אבא מבטיח להם את הרכוש שלנו אחרי המלחמה, את שני הבתים , ושטיינר ענה לאבי , שהוא אינו גר לבד, אתו גרה אשתו ובן נשוי (אז בן 27) והוא חייב להתייעץ אתם.

הם קבעו   להיפגש מחדש בעוד שבוע באותו המקום, זאת אומרת ליד הגשר.  לא יאומן – לאחר שבוע נפגשו . להפתעתנו, הוא הזמין את כולנו להתחבא אצלם. אבי הודה לו וביקש כמה ימים להתארגן. אבא החליט ללכת ראשית לבד, כדי לבדוק את התנאים במקום מבחינת בטחון. פעם שאתה עוזב את הגטו, לאן אתה חוזר אם משהוא לא מסתדר כפי שחשבת? .אחרי כשבוע אבא שלך פתק , תיקחו מה שנשאר ובעל ערך  ותבואו. משפחת  שטיינר גרו בבית שגבל בשדות , הבית עמד בודד. הבית הקרוב לו היה במרחק 200 מטר ,שם גרו קרובי משפחתו. אחותה של מרת שטינר. כל זה 6 חודשים בלבד לפני חיסול הגטו, בינואר 1943 .ככה נצלנו.

בביתם של  משפחת שטיינר החיים היו מאד דינמיים. אחרי כחודש הגיעה משפחה ובקשה שנכניס אותם. שטיינר הסכים. בסוף היינו 11 אנשים. אף פעם לא היה חסר מזון. הם היו נדיבים. מה שהם אכלו –אכלנו גם אנחנו. הם האכילו אותנו ממה שגידלו בשדות. כולנו ישנו בחלק העליון של הבית. כשמישהו הגיע- מיד התחבאנו .לא היו שירותים, היינו משתמשים בדלי שבלילה שפכנו.

שטיינר לא ידע שהגטו חוסל. הוא הלך פעם בשבוע העירה וידע פחות או יותר מה שקורה.

אני זוכר שלבשתי מכנסי גברדין כחולים. לבשתי אותם עד סוף המלחמה,אז כבר היו מלאי תיקון. לבית של שטיינר הגיעו גם רופא ורופא שיניים עם אשתו – ברגמן שמם. אחר –כך הגיעה גם אישה בהריון , הגיעה עם גבר הונגרי, ששילם את השהייה שלהם שם.

כשהגיע רגע הלידה, הרופא שלח מכתב עם שטיינר לרופא בעיר, לבקש ממנו כלים מיוחדים ללידה . כך ידע גם  הרופא  שאצל שטיינר יש יהודים בבית. כשנולד התינוק האימא חנקה אותו, זו הייתה בת . פחדנו שהבכי של התינוקת יסגיר את כולנו.

לאבי היה מעיל חדש ויפה עם פרווה בצווארון , אותו נתן מתנה לשטיינר, הוא היה מודד אותו ומסתכל בראי. גם יצא אתו לפעמים החוצה. יום ראשון ,אחד נכנסו לבית וגנבו את המעיל ודברים אחרים. שטיינר ניגש למשטרה והגיש תלונה. המשטרה הגיעה עד הבית אבל, אותנו למעלה, לא מצאו מאומה. בינתיים זה נתן לגיטימציה, שאין בביתו של שטיינר יהודים. בכל זאת החלטנו ,שכל פעם אחד מאיתנו יהיה על המשמר.

בביתם של משפחת שטינר אני זוכר, כילד, שהייתי אוהב לחטוב עצים לאש. לסדר בערימות ולהאכיל את הפרה. גם למדתי לקרוא ולכתוב. חשבנו ששהותנו  שם יחסית קצרה, ותימשך כמה חודשים בלבד. אבל, היינו שם עד סוף מרץ 1944 .הרופאים שגרו איתנו ביקשו משטיינר ,להביא להם עיתונים בשפה גרמנית, מכיוון שהיו יותר מלאים בחדשות מהחזית . מוכר העיתונים בעיר ידע ששטינר לא שלט  בשפה בגרמנית ,כנראה שבביתו של שטיינר מתחבאים יהודים, אבל  לא אמר דבר. כשחזר הצבא האדום , אמי חלתה בטיפוס. אחרי השחרור, הסובייטים התקדמו מהר והמקום הפך למעין כיס של הצבא הגרמני, החלטנו להגיע  ברגל. בחורף שני מטרים של שלג מצידי הכביש מלא רכב צבאי.  וקבוצת  יהודים  נמלטת. לא ליפול מחדש בידי  הגרמנים לסקאלאט בגבול העתיק עם ברית המועצות. חששנו  שהגרמנים עלולים לשוב לצ'ורטקוב. ואז מעט השורדים פחדו ונסוגו עם הרוסים לגבול. באותו שבוע ירד שלג. לא היה אוכל ולא מים נקיים. כשהמצב נרגע הצבא הגרמני אף פעם לא חזר לצ'ורטקוב. כשחזרנו הסתבר שאמי חלתה, קבלה טיפוס משתיית מים מזוהמים . לא יכולנו להכניס אותה לבית חולים, כי הצבא פחד להידבק.  חזרנו לגור  בבית החדש שלנו, וידוע אחרי השחרור בצורטקוב כבית פיירברג.  אימא קיבלה טיפול מרופא יהודי. אבא הלך לנוצרים מכירים והיה מביא לאימא מרק תרנגולת ולאט אימא הבריאה.

על השחרור נודע לנו במקרה. עגלה שבה ישבו  כמה חיילים סובייטים עברה באחד הימים בשדה. (27 למרץ 1944 ) אבל לא ידענו מי הם,צבא סדיר? פרטיזנים? אחרי כמה ימים, חזר שטיינר מהעיר וסיפר לנו  ששחררו את צ'ורטקוב. חזרנו לביתנו החדש שבמרכז העיר, שם היינו עד 1945. הסובייטים תפסו את הבניינים איפה היו גרים אנשי שלטון חשובים,לנו הרשו לגור שם, ואנו התחלנו מחדש.
חיינו מסחר חליפין. האוכל הגיע מהכפרים החקלאיים, שבסביבה.

ככה נצלו כ-100 יהודים מתוך 10.000 . אחרי המלחמה חזרו יהודים ממקומות שונים. מהמשפחה שלי ניצלה רק בת דודה אחת שלי , אולקה בת פרידה שטרן ומרדכי –מקס. לאמי – שהייתה הבכורה היו שתי אחיות. מחלה –  שעלתה לארץ לפני המלחמה ופרידה שנרצחה בידי האוקראינים עם בתה הלנה ,כמה שבועות בודדים לקץ המלחמה. אבא חזר לעבוד  לחנות ממשלתית וברחוב  הכיר אותה. היא הצטרפה למשפחה שלנו.

לא נשארנו בצ'ורטקוב. עזבנו לקראקוב. היינו שם 3 שבועות , גרנו ברחוב : אוליצה דיטלא. המשימה הייתה להגיע לאוסטריה ,לאזור שהיה בשליטת האמריקאים. המשכנו לגבול של סלובקיה.

בגבול בין פולין וסלובקיה קרתה לאבי תאונת רכבת והוא איבד בה את רגלו.לא לשכוח! המלחמה עדיין לא נגמרה נסענו ברכבת עם קרונות משא ,קשה לעלות  וקשה לרדת , השעה הייתה חמש בבוקר. הרכבת עומדת קרוב לגבול. אבא חייב לרדת להקל על עצמו .בדיוק באותו הרגע זזה לאט ממסלול אחד לשני, אבי חשד שהיא כבר תתחיל את נסיעתה ורץ, משתדל להיכנס בחזרה .קופץ לקרון כבר עם חצי גוף בפנים, מרגיש שהוא לא יוכל לעשות את זה בעצמו, מבקש עזרה: "תנו לי יד אני מחליק ". הגברים שראו מה נעשה אמרו אחד לשני : "זה יהודי "! ישבו ולא עזרו לו. הוא נשאר בפולין, בבית חולים כמה חודשים,אימא נשארה איתו ואחרי כן הצטרפו אלינו.

אנחנו הצעירים,  אולקה עם בעלה –אפרים בארי- יקירה,יצאנו לצ'כוסלובקיה,היגענו לעיר פרשוב. בסלובקיה למדתי סלובקית  ,שפה סלבית אומנם, שלא שמעתי אותה קודם מימי. במשך השנתיים ששהינו בסלובקיה עשיתי שם את ה"בר מצווה" שלי וכיתה א, ו ב, בבית ספר תכון. חכינו לאבא וב- 1947 הגיעה אלינו  ההזדמנות לעשות עליה ארצה .

הגענו לחיפה ב27 לחודש יולי, טרם קום מדינת ישראל, בהתייעצות עם המשפחה הלכתי ללמוד בכפר הנוער הדתי ,בכפר חסידים שם למדתי ועבדתי בחקלאות. אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל , באתי לגור עם משפחתי לחיפה . למדתי מקצוע כמכונאי.  עבדתי בחברת אוטובוסים באחוזה ידוע בזמנו כמו קו ארבע,  אחר התגייסתי לצה"ל, עשיתי שרות  בגולני בגדוד 13, אחרי כן עברתי לשייטת הקטנה עד סןף שנת 1953.

לאבי הייתה חנות מכולת. כשהשתחררתי מהצבא ביקרתי את בת הדודה שלי אולקה שעזבה לקרקאס – ונצואלה . היא הזמינה אותי לטיול עם אפשרות  להישאר, ובסופו של הדבר נשארתי שם. למדתי את השפה ונכנסתי לעסק יבוא ואחרי כן קונפקציה ובנייה. ההורים ואחי ישראל עם אשתו דבורה ובנם תינוק בשם יצחק, הגיעו 10 חודשים אחרי מחיפה. הגעתי לשם ללא כסף, אבל צעיר בן 21 .
אני חי שם מהתשיעי לחודש מרץ 1954,נשוי, אשתי שמה פנינה, יש לי בת בשם חנה ובן בשם אריאל, כלתי שמה אדריאנה, נכדה בשם אלסנדרה  נכד בשם אנדרס ונכדה בשם גליה".

משפחת גריפל זליג פיירברג מחלה, איטה פיירברג, פרידה גריפל, אברהם שטרן, במרכז סבא גריפל וסבתא לבית כץ והילד שמעון פיירברג
משפחת גריפל זליג פיירברג מחלה, איטה פיירברג, פרידה גריפל, אברהם שטרן, במרכז סבא גריפל וסבתא לבית כץ והילד שמעון פיירברג
בית משפחת שמעון פיירברג
בית משפחת שמעון פיירברג מצד ימין. באדיבות ויקטוריה פקליוק מצ'ורטקוב

שימו לב! מפאת החג, שונה מועד האזכרה לחברנו יזהר כהן ל- 14.12.18 בשעה 11:00 בבית הקברות באשדוד

יזהר השאיר אחריו ארכיון, שהוא כר לעבודה מחקרית מעניינת. הארכיון מכיל פריטים מצד אמו – לורקה רט מצ'ורטקוב ומצד אביו אשר כהן- מאולשקובצ'ה. האוסף כולל תמונות, מכתבים ומסמכים מרתקים המעלים תמונה חיה ועדכנית לתקופה בה הרבו לכתוב והכתיבה הייתה אמצעי לדיווח ושמירת קשר (1921-1955). בשנת 1921 עלה אביו של יזהר עם אחיו- ישראל כהן לישראל, אך בגלל מחלה קשה חזר אביו לצ'ורטקוב, שם התגורר אצל אחיו בן ציון, שהיה נשוי לצ'ורטקובאית. בתקופה זו הכיר את לורקה רט ובשנת 1932 נישאו ועלו לישראל (1933). בין 1925 עד 1939 קיימת התכתבות ערה בין המשפחה בצ'ורטקוב לילדים שעלו לישראל.  התמונות נסרקו והועלו לאתר www.czortkow.org.il ואפשר לראותם בהנצחה משפחתית של משפחת רט. שאר מאות המסמכים והמכתבים ימויינו ויסרקו  וחלקם יעלה לאתר בהמשך.

Fading Light – Christian Herrmann and Lukas Verlag

הספר Fading Light הוא אלומת אור הולכת ונעלמת על מקומות שהיו ואינם עוד. רק שרידים ותזכורות בודדות נשארו לרמז על מה שהיה. הצלם והכותב הסתובבו ברחבי מזרח אירופה, צילמו וכתבו והשאירו אלבום נוגע ללב, שגם צ'ורטקוב זכתה בו לביקור. על הכריכה, בתמונה: בית הכנסת של חסידות צ'ורטקוב.  ניתן לרכוש דרך האינטרנט באנגלית וגרמנית.

האם ישופץ בית הכנסת בצ'ורטקוב?

 

בשנת 1998, כחלק משילובה של אוקראינה באיחוד האירופי, נדרש, כי המוסדות היהודיים באוקראינה יועברו לידי העם היהודי. עברו 20 שנה, ורק השבוע (אוקטובר 2018) "נסגרו הפינות האחרונות" של ההסכמים בצ'ורטקוב, על העברת הבית כנסת הגדול, המכונה "השיל", לידי מוסדות הקהילה היהודית בעיר. הבניין יפונה מכל הגרוטאות שנצברו בתוכו ויוזמנו אנשי מקצוע להעריך את עלויות השיפוץ והשימור. זו עשויה להיות אבן פינה מרשימה, לתהליך שימור המורשת היהודית בצ'ורטקוב. זו הייתה עיר, ששליש מתושביה היו יהודיים, אך העניקה 100% השפעה על החיים החברתיים, התרבותיים והכלכליים.

 

יעקב ברנוב שני מימין. ראש הקהילה היהודית
יעקב ברנוב שני מימין. ראש הקהילה היהודית
אנשי הקהילה היהודית באזור
אנשי הקהילה היהודית באזור
בית הכנסת הגדול של העיר צ'ורטקוב Ancient Synagogue Chortkow
בית הכנסת הגדול- "השיל"
דלתות בית הכנסת השיל
דלתות בית הכנסת השיל
מדרגות לעזרת הנשים
מדרגות לעזרת הנשים
בית הכנסת כמחסן גרוטאות
בית הכנסת כמחסן גרוטאות
מצב בית הכנסת היום מבפנים
מצב בית הכנסת היום מבפנים
אלמנטים קישוטיים שנשמרו
אלמנטים קישוטיים שנשמרו
ציור קיר בבית הכנסת הגדול בצ'ורטקוב
ציור קיר בבית הכנסת הגדול בצ'ורטקוב

פרויקט שימור בתים בצ'ורטקוב

בצ'ורטקוב ישנם הרבה מאד בתים יפים מהתקופה האוסטרו- הונגרית ומתקופת השלטון הפולני. בימים אלה צוות אריכטקטים טורח להציע הצעות שחזור ושימור עברה הארכיטקוני המפואר של העיר. בדרך מקרה,באתר האינטרנט של העיר נתקלתי בהצעת שיקום ביתה של משפחתי – משפחת שטרנשוס.

 

בית שטרנשוס
בית שטרנשוס ביקור משפחתי בשנת 2000
עד 1939 הבית היה בבעלות משפחת שטרנשוס
הדמיה. הבית היה בבעלות משפחת שטרנשוס עד כניסת הרוסים ב- 1939 וגרושם מביתם בשל היותם "בורז'אים" (סוחרים אוייבי המשטר).

סאלה גולדהאר מסטרי במסתור אצל מיקולאי והלנה סאיובסקי מצ'ורטקוב

בתחילת אוקטובר 2018 הוענקה הכרה כ"חסידי אומות עולם" מטעם "יד ושם" לברברה ריבצ'נסקי עבור אמה אנילה דמבינסקי וסביה מיולאי והלנה סאיובסקי מצ'ורטקוב. הילדה שהצילו, סאלה גולדהאר מסטרי,  נמסרה על ידי הוריה למורה פולניה שעם התעצמות ההצקות, ההלשנות וההטרדות, העבירה את סאלה להוריה שחיו בצ'ורטקוב. אחרי המלחמה,כשהוריה לא שבו, ד"ר שור לקח אותה תחת חסותו ודאג לה. את סיפור ההצלה וההכרה כחסידי אומות עולם בכתבה של סבר פלוצקר במוסף סופ"ש בידיעות אחרונות 12.102018
הכתבה במלואה מופיעה באתר זה בתפריט שואה תחת חסידי אומות עולם.

גולדהאר סיפור הצלה

חוברת נשף התרמה של צ'ורטקובאים בארצות הברית 1952 בארכיון האתר

ארגון הצ'ורטקובאים נוסד בארצות הברית באמצע שנות העשרים של המאה העשרים. הארגון ראה כמטרה מרכזית של פעילותו את תמיכתו באחים הצ'ורטקובאים הנזקקים. תחילה, באלו המהגרים מצ'ורטקוב לאמריקה. אחר כך, בעקבות המשבר הכלכלי ב – 1929, עזרו לאלו שנקלעו למצוקה כלכלית. בתקופת מלחמת העולם השנייה, שלחו חבילות וכספים לצ'ורטקוב, שלא הגיעו (ככל הנראה) ליעדם.
אחרי המלחמה, עזרו לפליטים שהגיעו מאירופה, בשיקומם וקליטתם בארצות הברית. כשקמה מדינת ישראל ארגנו נשפים שמטרתם הייתה מגבית והתרמה למדינת ישראל הצעירה, שהייתה גאוותם. חוברת מעניינת זו משקפת ימים רחוקים: 1952. החוברת במלואה בארכיון האתר.

SOUVENIR JURNAL UNITED CZORTKOWER RELIFE SOCIETY 1952 USA - 0014
SOUVENIR JURNAL UNITED CZORTKOWER RELIFE SOCIETY 1952 USA – 0014
SOUVENIR JURNAL UNITED CZORTKOWER RELIFE SOCIETY 1952 USA - 0015
SOUVENIR JURNAL UNITED CZORTKOWER RELIFE SOCIETY 1952 USA – 0015

 

ארכיון הצבא האוסטרו הונגרי בווינה

צ'ורטקוב הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית החל משנת- 1772, שנה בה חולקה פולין בין שלושת המעצמות: רוסיה, פרוסיה והקיסרות האוסטרו- הונגרית. חלוקה זו הייתה תקפה עד מלחמת העולם הראשונה. האזור בו נמצאת העיר צ'ורטקוב, כונה גליציה וליתר דיוק – גליציה המזרחית. בני משפחותינו גויסו לצבא האוסטרו הונגרי וחלקם אף השתתפו במלחמת העולם הראשונה. בארכיון המלחמה בווינה, ניתן למצוא מידע על שירות בני משפחות שלנו, בצבא האוסטרו- הונגרי, חללים ופצועים. המידע כולל פרטים רבים על בני המשפחה. החיפוש בארכיון לא פשוט, אך, דפי-ההסבר של מנהל הארכיון המצורפים, בלינק המופיע כאן, יכול לעזור.  http://www.oesta.gv.at/…/Genealogy%20in%20the%20Vienna%20Wa
דפי המידע יופיעו באתר זה בתפריט: ארכיון. תת תפריט: ארכיון הצבא האוסטרו הונגרי.
בתמונה: יאיר מן (יושב באמצע) עם גיוסו לצבא האוסטרו-הונגרי במלחה"ע הראשונה. וינה, 15.10.1914

סבא רבא של הסנטור האמריקאי, הדמוקראט, Chuck Schumer צ'אק שומר מצ'ורטקוב CHORTKOW

מתוך ויקיפדיה:
"צ'אק (צארלס) שומר, מכהן כסנטור דמוקראט מטעם מדינת ניו-יורק בסנאט ופעיל בשדולה למען ישראל בקונגרס. (איפאק). נולד בברוקלין (1950) למשפחה יהודית. אביו- אברהם שומר ואמו סלמה לבית רוזן. שומר, למד בבתי ספר ציבוריים בברוקלין, וסיים כבוגר המצטיין בשכבתו בתיכון. ב-1967. למד באוניברסיטת הרווארד ושם החל להתעניין בפוליטיקה והיה פעיל בקמפיין של מקארתי, למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1968. אחר שסיים את התואר הראשון, למד וסיים לימודי משפטים ועריכת דין, אך פניו היו לפוליטיקה. בשנת 1974 רץ לבית הנבחרים של מדינת ניו-יוורק, ובחירתו, בגיל 23, הפכה אותו למחוקק הניו יורקי הצעיר ביותר מאז רוזוולד. ב-1980, אחרי שלוש תקופות כהונה רצופות בבית הנבחרים המדינתי, התמודד על מושב שהתפנה בבית הנבחרים של ארצות הברית, מטעם מחוז הנמצא בברוקלין ובקווינס, שבו התמיכה במפלגה הדמוקרטית היא בין הגבוהות במדינת ניו יורק. שומר נבחר מחדש שמונה פעמים. בשנת 1998 החליט שומר להתמודד על ייצוג מדינת ניו יורק בסנאט וניצח. ב2017 מונה למנהיג המפלגה הדמוקרטית בסנאט".

בסרטון הוידאו,  שצולם באירוע פרטי ב- בורו פארק, ברוקלין, אפריל, 2010, מספר הסנטור צ'אק שומר, על שורשיו והמורשת המשפחתית, ששורשיה בצ'ורטקוב. (תרגום לעברית נלי סגל)

"הסבא רבא שלי היה יהודי מאמין, מאוד דתי, ותלמיד חכם. היו לו 18 ילדים. רוב זמנו היה יושב ולומד בבית המדרש, והפרנסה לא הייתה מצויה. ולכן, בשנת 1890 הוא שלח את שלושת הצעירים מבין ילדיו לאמריקה. סבי, יעקב שוימר, היה אחד מהם.

כידוע לכם, במזרח אירופה היהודים היו האחרונים לקבל שמות משפחה, ואלו נקבעו לרוב ע"פ מקצוע או תעסוקה. אבות אבותיי היו שומרי חומת [אולי הגדר?] הגטו של צ'ורטקוב, לכן' שם משפחתם היה שוימר. כשסבי הגיע לאמריקה ונשאל לשמו ואמר שוימר, פקיד ההגירה שלא היה יהודי, רשם Schumer  וכך משוימר נהיינו ל- Schumer.

על סבי אמור היה לשמור דוד שכבר התגורר באמריקה, אבל למעשה איש לא שמר עליו. איש לא סוכך עליו.  וכך הוא הפך בעצם לנער רחוב. הוא ישן בכניסות לבתים, גנב תפוחי עץ ואכל אותם, וביום גשום אחד, כשהיה בן 14, הוא נכנס לבניין שנקרא, "בית כנסת לתנועת העבודה" [Labor Temple] שהיה בלואר איסט סייד [Lower East Side ] בניו יורק. זה לא היה בית כנסת במובן המקובל של המילה. זה היה מרכז יהודי חילוני שמטרתו הייתה לעודד את השתלבותם של המהגרים היהודים החדשים בתרבות ופעילות האיגודים המקצועיים.

יעקב שומר הצטרף לתנועת העבודה, נעשה פעיל, והיה בין מארגני האיגודים, בעיקר בצפון מדינת ניו יורק, שם אירגן את היהודים שעבדו במפעלים לטחינת נייר, ועזר להם להצטרף לאיגודים.

אבי, אברהם, היה מאוד מוכשר, ובמלחמת העולם השנייה הוא התגייס לצבא האמריקאי, שרת כנווט, וטס במטוסי אספקה מעל להרי ההימלאיה.

כששב מהמלחמה, סבי, שהיה לו שירות הדברה, העביר לאבי את העסק. אבל אבי לא היה איש עסקים, והעסק לא היה מוצלח ביותר. הוא היה מאוד מוכשר ולמעשה היה צריך ללכת ללמוד באוניברסיטה.

אמי, זה סיפור אחר. היא באה ממשפחה ייקית שהיגרה לניו יורק בשנת 1860. הסבא שלה היה קבלן בנין בברוקלין, ונשיא בית הכנסת הרפורמי ב- Borough Park.

הורי רצו שאהיה עורך דין, ואני אהבתי פוליטיקה. וכך, בגיל 23 התמודדתי בבחירות לייצג ב- State Assembly את אזור  פלאטבוש [Flatbush] שבברוקלין, ונבחרתי. ב-פלאטבוש היו מספר ישיבות ידועות, ואחוז משמעותי מהאוכלוסייה היה יהודי. עם זאת, הדמוגרפיה החלה להשתנות. ואחוז הפשע עלה. ותפקידי היה להיות "שומר השכונה."

הייתי קשוח בכל מה שקשור לפשע. כתבתי מספר חוקים, ומהחשובים ביניהם, ואין צורך להיות "תלמיד חכם" לדעת זאת, זו החקיקה שמבטיחה שפושעים מורשעים, שלא כמו בעבר, אכן יבואו על עונשם ברובו.

וכל זה חלק ממהותו ותפקידו של השומר…"

?Who was Arnold A. Weitzman from Czortkow

Chateau Marmont hotel located at 8221 Sunset Boulevard, West Hollywood, CA
Chateau Marmont hotel located at 8221 Sunset Boulevard, West Hollywood, CA

The story behind the architect that designed Chateau Marmont and his unknown family. written by Yaron Reshef.

The Chateau Marmont is a hotel located at 8221 Sunset Boulevard, West Hollywood, CA. The Chateau Marmont was designed by Arnold A. Weitzman and was built in 1927 .It was modeled loosely after the Château d'Amboise, a royal retreat in Loire Valley in France. The hotel has 63 rooms and suites.

In 1926 Fred Horowitz, a prominent Los Angeles attorney, chose the site at Marmont Lane and Sunset Boulevard to construct an apartment building. Horowitz had recently traveled to Europe for inspiration and returned to California with photos of a Gothic Chateau along the Loire River. In 1927 Horowitz commissioned his brother-in-law, European-trained architect Arnold A. Weitzman, to design the seven-story, L-shaped building based on his French photos. When deciding upon a name for the building, Chateau Sunset and Chateau Hollywood were rejected in favor of Chateau Marmont, a name conceived by the small street running across the front of the property.

On February 1, 1929, Chateau Marmont opened its doors to the public as the newest residence of Hollywood. Local newspapers described the Chateau as "Los Angeles's newest, finest and most exclusive apartment house … superbly situated, close enough to active businesses to be accessible and far enough away to insure quiet and privacy." For the inaugural reception, over 300 people passed through the site, including local press.

Due to the high rents and inability to keep tenants for long-term commitments during the depression, Fred Horowitz chose to sell the apartment building to Albert E. Smith for $750,000 in cash. The following year, Chateau Marmont was converted into a hotel. The apartments became suites with kitchens and living rooms. The property was also refurbished with antiques from depression-era estate sales.

Designed and constructed to be earthquake proof, Chateau Marmont survived major earthquakes in 1933, 1953, 1971, 1987 and 1994 without sustaining any major structural damage. Nine Spanish cottages were built next to the hotel in the 1930s and were acquired by the hotel in the 1940s. Craig Ellwood designed two of the four bungalows in 1956, after he completed Case Study Houses.
(Sources of Information: California State Library and Los Angeles Relics Facebook page)
On March 24, 1976, Chateau Marmont was named "Los Angeles' Historical-Cultural Landmark 151".

Who was Arnold A. Weitzman?

Arnold A. Weitzman, an architect, was born in Czortkow, Poland in 1889 as Abraham Aharon Weitzman. He was the son of Chaim Selig Weitzman and Szeina Ruchel Stolar. My aunt Ethel Lea Finkelman (my father's oldest sister) had a love affair with Arnold, a good looking young architect in Czortkow (their hometown). Ethel got pregnant, and gave birth to Feivush; Philip. Arnold didn't marry Ethel, left her and immigrated to America in 1914, just before WW1, Maybe promising Ethel that she will come after him with the baby.WW1 separated them for 6 years. Ethel and her son immigrated to the States only in 1920. She met Arnold in New York and they lived there for a short time and moved to Los Angeles CA where they lived together until 1925-6.
In 1927 Arnold met Bertha Horowitz (Fred Horowitz's sister) and left Ethel. He married Bertha and took Philp to live with them. Ethel was left alone and moved back to New York. There are records from 1930 Census showing that Arnold, Bertha and Philip lived together in LA. There are no records about Ethel in that Census. In the 1940 Census Ethel Weitzman (Finkelman) lived alone at 713 E 6th Street Manhattan NY and worked as a dress finisher. I found her son Philip in 1940 Census, 27 years old, married to Eva (Zucker) and their son Irving, 10 months. They lived in Brookline NY.
Ethel died in 1958, in the same year my father Shlomo Zvi Finkelman died.
In 1974 Philip (Arnold's and Ethel's son) searched for my father, his uncle. Philip didn't know that my father passed away already 16 years before, when he was only 50 years old. Philip didn't write my father's first and middle names (Shlomo, Zvi) on the search application he sent to Israel and because my father wasn't alive he never got an answer. I got the original application in which Philip looked for my father, from Lawyer Elinor Kroitoruthat worked at The Company for the Restitution of Holocaust Victims' Assets.
I found, only a week ago, that Philip had three children. The youngest was named after Arnold Weitzman. I called Arnold and we had a beautiful telecon on September 2nd 2018 in which he was told for the first time about his grandfather and his achievements as an architect.
(This new information is based on Lia Halstuch Sragovicz, Lisa Margolin and my research through the last three years.)
The photos of Chateau Marmont were taken by me during my trip to Hollywood on September 6th 2018.

My Name is Yaron Reshef, the son of Shlomo Zvi Finkelman. I am the author of "Out of the Shoebox": An Autobiographic Mystery (Historical Nonfiction story) which you can find on Amazon.