אסתר כרמל בת שלמה טורטון מצורטקוב נפטרה.

ארגון יוצאי צ'ורטקוב בישראל משתתף בצער המשפחה.

אסתר כרמל ז"ל נפטרה (לבית טורטון מצ'ורטקוב) ונקברה 9.8.2019, במושב הדתי "שדה יעקב" שבעמק יזרעאל, לצד בני משפחתה. אביה שלמה, עלה מצ'ורטקוב לארץ ישראל כחלוץ דתי ציוני בשנת 1925. בשדה יעקב התיישב ב- 1934 בעקבות נישואיו לסרקה ולידת בנו הבכור אהרון. סיפור התיישבותם בארץ ישראל מרתק ויופיע באתר צורטקוב בהמשך.

הספד שכתב שי, אחיינה של אסתר.

"דודה אסתר יקרה

סבא שלמה היה מספר לנו (בערבים שהיה עושה לנו בביסיטר והיה מספר סיפורי מורשת) שינואר 1938 (בשדה יעקב) היה חורף קשה עם הרבה גשם, בוץ והכרכרה כמעט שקעה בדרך מספר פעמיםוהוא פחד שלא יצליחו להגיע לבית החולים בזמן ואת נולדת ב 7.1.1938 .

חייך לא היו קלים, בגיל 5 ניפטרה אמך סרקה ונשארת יתומה. זכית לחינוך (הנוקשה) של סבתא לאה שעברה לגור אתכם למזלך סבא התחתן שוב עם סבתא פניה, שהייתה אישה חמה ודאגה למלא את כל מחסורך, אבל לא באמת הצליחה למלא את החוסר העמוק שנוצר עם מותה של אימך. גדלת לתפארת כילדה במושב.

אחרי השירות הצבאי התאהבת באלימלך שהיה ניצול שואה, שעלה לארץ בגפו. הקמם משפחה בתקווה להתחיל פרק חדש וביחד לבנות חיים חדשים ולמחוק את זכרונות העבר הקשה ולפרוח בארץ המתחדשת. אילן ושרהל'ה נולדו ואת הקדשת את חייך למשפחה וגידול הילדים, תחילה בשדה יעקב ואחר כך בנווה שאנן. זכורים לנו לטובה הביקורים בקיץ. איך היינו חוצים את הוואדי (לפני שבנו את כביש רופין) לקבל קרטיב בחנות של ג'ולה באצי (אחיו של אלימלך והיחיד ממשפחתו שגם שרד את השואה).

ואז בשלהי שנות השישים המיתון בארץ מקשה על כולם ואתם מקבלים הזדמנות לנסוע לניגריה, בשנים האלה פרחת. היית שמחה ומאושרת וזכורים לנו ביקורי הקיץ על שלל המתנות שהיית מביאה לנו מהבילויים המשותפים. אבל מלחמת יום הכיפורים קטעה את החלום. היחסים עם ניגריה נותקו ונאלצתם לחזור לארץ.

שוב חיפוש עבודה ומקום מגורים חדש, רכשתם את הדירה ברוממה והתחלתם מחדש. אלימלך חזר למקורות בשדה יעקב והיה נוסע יום יום בלנצ'יה שלו (כך קרא לפולקסוואגן חיפושית וגם אחר כך לפסאט שלו) וניקול (כך קרא לך) את מצאת עבודה בחברת הביטוח מגדל היית עובדת למופת, כל בוקר הגעת לעבודה לפני כולם וגם שם , כמו כל חייך, דאגת ונתת לאחרים.

בהמשך נולדו הנכדים: עידו, ניצן וניב, שהסבו לכם אושר רב..

כל חייכם הייתם עסוקים גם בנתינה לאחרים ובעזרה בגידול ילדים שלא שפר גורלם: חנל'ה, דבורל'ה, מאיה ואחרי. כל עוד יכלת התנדבת בבית החולים.

לפני כעשר שנים חייך עשו שוב תפנית. אלימלך אהובך נפטר לאחר שהתמודד בעוז עם מחלה קשה וזמן קצר אחריו השבר הגדול. אילניק שהיה המשענת שלך, חלה ונפטר גם הוא. ןמאז התקשית לחזור לשמוח.

והיום, כמה סימבולי, שביום השנה העשירי למותו של אילן, בחרת להצטרף אליו ואל שאר בני המשפח. אל אלימלך אהובך הוריך והסבים, אבא שלנו (אחיך אהרון). כולם כאן מסביבך ומקווה שהוקל לך היום. עברת חודשים לא קלים והסבל היה רב. אבל זכית ששר'לה החזירה לך את כל האהבה והדאגה שהענקת לה במהלך החיים וטיפלה בך במסירות אין קץ בחודשים האחרונים. אשרך שזכית לטיפולה המסור .

נוחי לשלום דודה אסתר. נזכור בחיבה אותך ואת החיבוקים והנשיקות שהרעפת עלינו תמיד (גם לפני שזה היה מקובל).

אוהבים אותך כל המשפחה".

זיכרון פרטי מאת נתן טרגר

"אבא לא דיבר הרבה. אבא קרא הרבה ספרים. ספרות טובה, קלאסיקה. הוא העריץ את הסופרים וההוגים הגרמנים, הפולנים, הרוסים ואת "הקולטורה האירופאית". אבא דיבר פולנית ורוסית אידיש וגרמנית על בוריין.
אבא לא לקח שילומים מגרמניה. "את בני משפחתי לא יחליפו בכסף" הוא טען.
אבא היה מהגר. הוא רכש מהר את השפה העברית שכן למד עוד בחדר.
אבא לא הלך כל חייו לבית הכנסת עד בר המצווה של נכדיו.
אבא התמודד בארץ עם תרבות אחרת, ועמל קשה להשתלב בעבודה במקצועו. כל חייו פרנס את משפחתו ביושר.
מכרים משם היו לו מעט. פעם אחת כשהיינו כבר גדולות, בצבא כמדומני, אבא חזר מאספה כלשהיא של יוצאי צ'ורטקוב עיר הולדתו שבידו ספר. בספר הייתה תמונה קבוצתית ובה בשורה האחרונה עיגול מסביב לפנים נעימות.
אבא בכה ובכה ובכה. זאת הייתה התמונה של אביו.אבא איבד הכל בגיל 18, כל משפחתו נרצחה על ידי הנאצים. כולם נלקחו למחנה ההשמדה בלז'ץ ב-1942.

הספר נכתב בכדי לשמר את זכרונם של הוריו ומשפחתו של אבא שלא הכרנו. לתת להם דמות ופנים ולנסות להרגיש את חומם ולחבבם.
ולזכר אבא של אווה ושלי, סבא נתן שלכם, להכיר את סיפורו ואת מורשתו".
ערכו והוציאו לאור: אווה שטוקהמר, אמיר שטוקהמר, אורה נפתלי ואלעד נפתלי.

לינק לספר: זיכרון פרטי מאת נתן טרגר. 
https://drive.google.com/open?id=1CkD8uPnXakq5Qige4F7_HDT9t9eHt83q

 

 

סיפורו של שעון. סיפרה מניה ורטנפלד לבית גולדהבר

"את השעון הזה קיבל אבי, מרדכי גולדהבר לרגל נישואיו בשנת 1921, לאימי, בחירת לבו פפי לבית סלפטר. כמו היום גם אז, מקובל היה, שהורי הכלה נותנים לחתן המיועד מתנה לנישואיו.
לשעון הזהב הייתה מחוברת שרשרת זהב, שנכנסה לכיס הווסט, סמל למעמד גבוה.
השעון מ"חברת שאפהאוזן" נקנה בלבוב בחנות יוקרתית. לאחרונה, כמעט 100 שנה אחרי, כשבני רצה לתקן את השעון, פנה לחברה בשוויץ, שקיימת עד היום, וזו מצאה את כרטיס הקנייה המקורי של השעון. מי קנה, איפה ומתי.

"בשנת 1939, כשנכנסו הרוסים לצ'ורטקוב וחששו להחרמת הרכוש והממון, מרדכי, אבא שלי, קבר אותו במרתף באדמה. ב – 1943, אחרי שאבא שלי נלקח ולא חזר, וכשהלכנו להסתתר אצל הגוי, אמא לקחה את השעון איתה וגם זלוטי ודולארים שהיו לנו וכשהגענו אל הגוי היא החביאה אותם במקום שהסתתרנו, באסם, בחור בתקרה שהוסווה בקש. כל פעם, כשהגוי ביקש עוד ועוד כסף כדי לקנות לחם, היתה הולכת בחשאי וגם אני, ומוציאה כסף מהשקית. לו ידע שיש לאמא זהב, היה הורג אותנו ולוקח את הזהב. אמא נתנה לו כל פעם קצת מזלוטי והדולארים שהיו לה. הגוי כל כל הזמן רצה עוד ועוד כסף.
כשהייתה שריפה באסם וברחנו, אמא הוציאה את השקית ולקחה אתה. השקית הייתה אתה בכל מקום.

לאמא הייתה גם טבעת יהלום, (אפילו שתיים) שמסרה, כדי לשחרר את אשת אחיה, שנתפסה על ידי הגסטפו בסטניסלבוב. היא נתנה ליודנראט את הטבעת ואלו דאגו לשחררה.
את השעון של אבא, אמא הצליחה לשמור. כשנגמרה המלחמה השעון היה אתנו. השעון הוא המזכרת היחידה מאבא ולכן יקרה ללבנו.
את השעון נתתי לאחד מבני למשמרת".

יומן מסע לצ'ורטקוב ועוד… כתבה תם אור שחר יולי 2019

6.7.19 יום שבת, יום ראשון למסע

שבת בלילה. אני נוסעת לבד לכיוון חיפה כדי להצטרף לקבוצה בחיפה. ארזתי מזוודת טרולי קטנה. עוסקת בשאלה מה אני צריכה לקחת איתי, ומרגישה קצת כמו היהודים שעזבו את בתיהם וחשבו מה לקחת איתן. אני לחוצה. נוסעת לבדי עם קבוצה של אנשים שאני לא ממש מכירה. כשקיבלתי ממירי, מנהלת אתר האינטרנט של זיכרון צ'ורטקוב, מייל ובו כמה שורות: "מתארגנת קבוצה לנסיעה משותפת לצ'ורטקוב…" ההזדמנות נשמעה לי מדהימה. כשכתבתי את סיפור החיים של סבי בנימין שטוק מצ'ורטקוב מעולם לא חשבתי שאצליח להגיע לשם. לכן גם לא שאלתי אותו על הכתובת של הבית שלו. מזל שאמא של מירי ידעה להסביר היכן היה ביתו. אחרי התייעצות קלה עם בן זוגי (המהמם שיחייה), הכרזתי: "אני נוסעת לצ'ורטקוב!" שאלתי את בני משפחתי המורחבת אם מישהו רוצה להצטרף, אבל אף אחד לא רצה.

אז מה לקחתי איתי במזוודה, מעט בגדים שיספיקו להחלפה, קצת ענייני כלי רחצה ואת הספר שכתבתי על סבא בנימין. בנסיעה לחיפה אני נוהגת וחוטפת רגליים קרות. האם עשיתי טעות בהחלטה להצטרף לקבוצה? האם שכחתי משהו? הנסיעה לשדה התעופה במיניבוס מצ'וקמק, השעה חצות. אני מתחילה להבין מי זאת נרי ומה היא בשבילי. חוש הומור, ביקורתיות וציניות משולבת עם אינטליגנציה, ידע וחכמה. נרי היא זו שהרימה את הכפפה ותכננה את המסע לצ'ורטקוב. אמצע הלילה ואנחנו נפגשים. אני מתחילה להכיר את חברי הקבוצה. הדור השני שפגשתי בפגישה המקדימה ואת הצעירים, הדור השלישי, שהבטיחו לי המבוגרים, שיהיו איתי במסע. בנות משפחת פלניצקי, הילדות של זהבה שאימה הגיעה מצ'ורטקוב. הן 3 אחיות, בדיוק כמו המשפחה שלי, יותר מבוגרות מאתנו בערך בעשור, אני מדמיינת שהן המראה שלנו בעוד עשר שנים. הדינמיקות ביניהן דומות. אורית, האחות הגדולה רצינית. איילת האמצעית מתולתלת וכריזמטית. היא עורכת דין בפרקליטות. הקטנה, גילי, היא רופאת ילדים בבית החולים איכילוב. עיניה כחולות ושיערה בלונדיני וחלק. מזכירה את אחותי הקטנה. מהר מאוד אנחנו מתחברות. רכשתי חברות, איזה מקסימות.

 

7.7.19 יום ראשון, יום שני למסע

לילה לבן של נסיעה וטיסה ולבסוף נוחתים בקייב, בירת אוקראינה. את טיסת ההמשך הקבוצה החמיצה. את הטיסה שלי, חברת התעופה האוקראינית הזולה, לואו קוסט, דחתה יום קודם לערב. חברי הקבוצה מחליטים שחבל על הזמן, וויקטור מארגן לנו מיניבוס, שיסיע אותנו משדה התעופה בקייב, למלון שהזמנו בלבוב ושם אנו נפגוש את ויקטור. אני מחליטה לוותר על הטיסה שלי שהייתה צריכה להיות בערב, לשלם 50 דולר השתתפות בנסיעה במיניבוס, ולנסוע עם הקבוצה במיניבוס ללבוב. כך אוכל לחוות את נופי אוקראינה. אני תוהה האם זה מסלול דומה למסלול שעשה סבי כשברח מהגרמנים עם סוניה ובוז'ה? כשהגענו למלון, בדקתי את המפה והבנתי שכן. רק שהמסע של סבי בברית המועצות לשעבר היה ארוך פי כמה וכמה והקו של קייב- צ'ורטקוב הוא קטנטן מתוך המסלול שעשה עד פנים מזרח ברית המועצות. בכל זאת, אני שמחה בשמונה שעות נסיעה ללבוב ובארבע שעות נסיעה שהיו בהמשך לצ'ורטקוב. זכיתי להתחקות מעט אחר הדרך שעשה סבי. בדרך ללבוב אנחנו עוצרים אחרי 4 שעות נסיעה לארוחה במסעדה מקומית. הנהג לא מבין מילה באנגלית. אני משמיעה לו תרגומי משפטים בעזרת הגוגל טרנסלייט. אנחנו רוצים לעצור בבקשה לאכול במסעדה. הוא לוקח אותנו למסעדה אוקראינית. המלצריות הן נשים די גדולות מדברות בצעקות. ההזמנה במסעדה לוקחת יותר מחצי שעה בגלל פערי תרבות ביננו. המקום מקסים, מזג האומר נעים, אנחנו נהנים מהחוויה אבל הנהג שלנו כבר עצבני, זה לוקח הרבה זמן. אנחנו מזמינים פירוגי, זה הכיסנים המקומיים. כשהאוכל מגיע אנחנו מבינים שלא לזה התכוונו… מגיעות מנות של בצק כמו לחמנייה מתוקה עם גבינה ובורקס עם בשר בפנים. שאלתי איזה בשר יש שם? האם זה מווו? אמרו לי שכן. זה לא היה נראה כמו בקר. צבע אפור, במקרה הטוב זה היה עוף במקרה הפחות טוב משהו אחר.. זו חוויה. לפתע יש שבר ענן ומתחיל מבול. הנהג מתעצבן עוד יותר, עכשיו ניכנס רטובים לרכב. ממשיכים בנסיעה, כבר מחשיך, מגיעים ב 22:00 למלון בלבוב ומקבלים חדרים.

https://photos.google.com/share/AF1QipNgDG3E0vrzq02TciKwGsnKl8mdytCOejLGkHaYo6jL0IX4sDu8McEjzEjF7ZPGAQ?key=QVB1U2k5TW1QcDhldmtDc1VSYWs2Q2xKS3JPWi1R

 

8.7.19 יום שני, יום שלישי למסע

מתעוררים לבוקר חדש בלבוב. בלובי אנחנו פוגשים את שאר חברי הקבוצה שהגיעו ישר לשם: אורה, רוני ובנם אלעד ממשפחת נפתלי, אווה אלון ובנה אמיר שמר. הם נצר לאבא של אווה ואורה ששרד מצ'ורטקוב. ביחד אנחנו 6 בני הדור השלישי לעיר צ'ורטקוב, חבורה נחמדה של צעירים. אני הצעירה ביותר.

מתחילים את הנסיעה לגבול עם פולין ומתחילים להתיידד. מסתמן שיש לנו הרבה מהמשותף, כולנו הורים לילדים קטנים, כולנו ילדים של דור שני לשואה. כל אחד ושריטות השואה שלו. השריטות שלי הן תיעוד אובססיבי של כל מה שאפשר, סלידה מרכבות ומיערות, חרדה מזקנים אירופאים וחשד מה הם עשו בזמן המלחמה ובחילה ממשמע השפה הגרמנית. לחבר'ה האחרים יש שריטות אחרות. יש שלא משאירים אוכל בצלחת. אחת סיפרה שכשהיא נכנסת למקום חדש היא חושבת איפה אפשר להסתתר. אחת סיפרה שבארוחות הם מדברים על למי יש את התכונות, האופי והמראה שבזכותם יכלו לשרוד את השואה. "גילי הייתה יכולה להתחזות לפולניה בקלות" איילת קובעת, וגילי מסרבת להאמין: "לא נכון אני לא נראית כמו פולניה." איילת מדברת על אחד מהילדים הקטנים במשפחה שלהן ואומרת שיש לו אופי שהיה טוב להסתדר בשואה, הוא היה יודע מה לעשות כדי לשרוד: "הוא בטוח היה שורד."

מעבר הגבול לפולין לוקח הרבה זמן. "הכל תלוי במצב רוח של השוטרים בגבול", כך מסבירים לנו. עוברים את הגבול האוקראיני ומתקדמים לגבול הפולני. אנחנו מתבקשים לרדת עם כל הציוד ולעבור בידוק בטחוני. אני לא סובלת שהאירופאים האלה בודקים אותי. מתעכבים על התמונה בדרכון שלי ולבסוף חותמים. שניות ארוכות של מתח. אנחנו נוסעים למחנה ההשמדה בלז'ץ. לשם נלקחו יהודי צ'ורטקוב שלא נרצחו בעיר או ביער השחור. אני חייבת להודות שלא התעמקתי בסיפור הרצח של יהודי צ'ורטקוב לפני. סבי סיפר שמשפחתו הסתתרה בגטו במרתף ויהודי מהיודנראט, המשטרה היהודית, הלשין שהם שם. הגרמנים זרקו לשם רימון וכך כולם מתו במקום. סבי ניצל בכך ששמע לקול חברתו הטובה מתנועת הנוער, סוניה, אשר עבדה במשרדי הרוסים, לפני כיבוש הגרמנים. היא הבינה מהם שהגרמנים בדרך לכבוש את צ'ורטקוב וזה הולך להיות מכוער מאוד. עובדי הממשל הרוסי קיבלו הוראה לסגת מזרחה לתוך ברית המועצות, וסוניה עם בן זוגה בוז'ה וסבי, חברם הטוב, הלכו בעקבותיהם. אנחנו מגיעים למוזיאון שהוקם במקום ומתחילים לשמוע את הסיפור עם העדויות, החפצים והתמונות. זה היה מחנה ההשמדה הראשון שממנו הסיקו הגרמנים איך כדאי להקים את שאר מחנות השמדה. זה מזעזע. אני שומעת סיפורים על כך שהיו רכבות נוסעים רגילות שנסעו במסילה הסמוכה. הם יכלו לראות את מה שהתרחש במחנה ההשמדה דרך חלונות הרכבת אבל היה כרוז שהורה על סגירת החלונות וסגירת הווילונות. מקריאים לנו עדות של אישה שאומרת שלעולם לא תצליח לשכוח את הריח הנורא שהיה כשעברה שם ברכבת. הנוסעים ברכבת כבר הבינו שקורה שם משהו רע. אני חושבת עליהם. למה לא עשו משהו? האם יכלו לעשות משהו? האם גם הם חיו בפחד שאם יגידו משהו יפגעו. ואולי לא היה להם אכפת כי גם הם היו אנטישמיים וחשבו שמוטב שהיהודים לא יהיו חלק מהחברה הפולנית. זה מזעזע. המוזיאון מאוד מעניין. פריט מסוים לוכד את תשומת ליבי. הגרמנים הורו על היהודים להסיר תכשיטים ולהתפשט לפני הכניסה למקלחות של תאי הגזים. הם נותנים לכל אחד אבן, כמו חלוק נחל, שחרוט עליה מספר, כדי שיקבלו את בגדיהם חפצי הערך והתכשיטים בחזרה אחרי המקלחת. עד השנייה האחרונה לפני מותם הם שיקרו להם, ואני תוהה אולי הם באמת לא הבינו שהם הולכים למוות. לא שהייתה להם ברירה. אני רק מדמיינת את הסיטואציה, כל קבוצת היהודים שירדו מהרכבת, מובלים לכיוון תאי הגזים, עומדים ערומים, עם האבן ביד, ומאמינים שיקבלו את הרכוש שלהם בחזרה. האם שתקו? האם התפללו? האם בכו? צרחו? נפרדו מיקיריהם?

בסיום הסיור אני מובילה טקס שמות לקבוצה. יזכור, נזכור את מי שמת… תפילת אל מלא רחמים, ולאחר מכן כל אחד בתורו מקריא את השמות שהוא רוצה להזכיר במקום הארור הזה. אני מקריאה בקושי רב ולא נשברת. זה היה מאוד קשה, אני משתדלת להיות מאופקת ומקריאה:

"לזכר בני משפחתנו שנרצחו בשואה על ידי הצורר הנאצי ועוזריו:

משפחת שטוק ומשפחת שכטר- אמו של סבי בנימין שטוק- צ'ורטקוב שבפולין (היום אוקראינה)
הוריו: מנשה שטוק- אביו של סבי
רוזה שטוק (שכטר)- אמו של סבי
ילדתם חנה שטוק וביתה התינוקת
ילדתם אסתר שטוק
ילדם פייביש שטוק
ילדתם חיה שטוק
אחיה של רוזה שטוק (שכטר) יעקב שכטר
אשתו יטקה שכטר
אחיה של רוזה שטוק (שכטר) זלמן שכטר
אשתו
ובנם
יהי זכרם ברוך של בני משפחת שטוק- אביו של סבי בנימין שטוק, מבוקובינה שברומניה, אשר נרצחו בידי הצורר הנאצי ועוזריו הרומנים בטרנסניסטריה.

יהי זכרם ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

אמן"

חלק מששת המיליונים, קורבנות השואה היהודים, מקבלים שמות ופנים. תפילת אל מלא רחמים מרגשת אותנו. אנחנו יוצאים לכיוון מעבר הגבול בחזרה מהורהרים.

עוצרים בדרך בסופר לקנות לחמניות וגבינות ואני מכינה לכל הקבוצה סנדוויצ'ים. אנחנו לא יודעים כמה זמן ייקח מעבר הגבול בחזרה, תלוי בשוטרים בגבול.

חוזרים ללבוב, מעמיסים את המזוודות מהמלון ומתחילים את הנסיעה לצ'ורטקוב. הלילה יורד והנסיעה ארוכה. הכבישים מצ'וקמקים ואנחנו מיטלטלים במיניבוס הצפוף. חלק מהנסיעה אני יושבת ליד הנהג איגור. הוא מלבוב, אוקראיני אדיב ומנומס ומדבר אנגלית. אנחנו מתקרבים לצ'ורטקוב. בכניסה לעיר, מפנים את תשומת ליבנו ליער השחור, שם נמצאים קברי האחים של היהודים, שנרצחו שם באקציות הראשונות ואנדרטה שהוקמה בכניסה ליער השחור. "שם יהיה הטקס ביום חמישי", מסבירה נרי. מתקדמים ורואים את הטנק. טנק צבוע בכחול שמסמל את הלחימה של הרוסים במקום הזה. מתקדמים למלון ואני לא מאמינה שאני נמצאת בצ'ורטקוב. מסתכלת סביב ובוחנת בשקיקה כל מראה שניתן לראות בדרך. יורדים במלון ומסתדרים לחדרים. קיבלנו את החדרים באחת בלילה בערך. אנחנו נרדמים בקלות. מותשים מהיום הקשה, נפלנו לשינה.

https://photos.google.com/share/AF1QipMiN4AqaKtQmQWgTeq0Di2eb2oi5WzX5ejXZ4JzmvExit0mq8mRSA1StcuFtCmcBA?key=dlFSUXItQ3FwT0JHdTFoNVFTb1RjN2ZqXzVmZTZ3

 

9.7.19 יום שלישי, יום רביעי למסע

מתחילים את הסיור בצ'ורטקוב ב"בית הקברות היהודי הישן", כך הוא נקרא. הוא מלפני המלחמה כמובן. בית הקברות. מלא צמחיה בגובה מטר ומשהו, לא רואים את הקברים. ויקטור מספר שלפני חודשיים מירי שלחה כסף והיו אנשים שחרמשו את כל הצמחייה והוא נכנס וצילם את כל המצבות. לא ניתן לראות כלום היום. אנחנו מבינים את המיקום- זה היה מעבר לבית הקברות הנוצרי. אנחנו ממשיכים בנסיעה קצרה למטה הגסטפו. היום זה בית כלא. מול הכניסה יש רחבה מרוצפת במצבות של יהודים. אנחנו המומים ומתעדים. האוקראינים שגרים שם פוגשים אותנו ומספרים שהם פונים לעירייה כדי שיוציאו משם את המצבות ויעשו ריצוף חדש במקום. זה לא נעים להם לדרוך על המצבות. אני מהרהרת, מתחילה לחשוב קצת עליהם, התושבים האוקראינים שנקלעו למקום הזה. הם גם דור שני ושלישי שצריך לסבול את ההיסטוריה. מתחתינו קבר אחים של מי שנרצח בעיר ומי שנרצח ברחבת בית הסוהר באקציה הראשונה. הרצפה לא ישרה. הגופות שמתחת מתכלות והאדמה שוקעת. מקריאים לנו עדויות, על פניות של התושבים המקומיים, שמבקשים לטפל בגופות הפזורות בעיר שהיו בזמן המלחמה. זה מזעזע גם אותם. הם לא פונים להפסקת ההרג רק מבקשים שלא ישאירו ברחובות וברחבת בתי הסוהר גופות. אנחנו ממשיכים לבית הקברות הישן. היום אין שם מצבות. הכל נגנב לשימוש חוזר בריצוף במקומות שונים בעיר. בפינה הוקמה אנדרטה לרבי שהיה חשוב לקהילה, הרבי פרידמן. אנחנו מתקרבים ובדרך מועדים בשדה, הגופות מתכלות והאדמה שוקעת. אדמה מגואלת בדם, קפלי הקרקע מצמררים.

ממשיכים לרחוב שפיטלנה שבפינתו ממוקם בית החולים. כל העיר מלאה בתים של משפחות יהודיות, היו רופאים ואחיות יהודים שעבדו בבית החולים הזה. אנחנו מתקדמים לנקודת תצפית על שכונה שסופחה באחת השנים לצ'ורטקוב. השם הוא גורנה ויגננקה. מספרים לנו שהפירוש הוא שכונת המגורשים. בשנת 1600 ומשהו השליט בצ'ורטקוב גרש את כל היהודים מצ'ורטקוב והם חיו שם. אחרי מספר שנים יהודים שבו לחיות בצ'ורטקוב. בהמשך המסע שלי עם ויקטור למדתי להגות את השם הזה עם מבטא פולני טוב.

תחנה הבאה בית התרבות המכונה ה"סוקול". עדיין עומד ומתקיימות בו הופעות ואירועים ציבוריים. מרטה, העדה שלנו, בת ה84, שרה שני שירים בפולנית על הבמה. אני מצלמת אותה ומדמיינת את התרבות העשירה של יהודי צ'ורטקוב על הבמה.

ממשיכים לרחוב נוסה. שם התחיל הגטו. מסבירים לנו על גבולות הגטו וההתנהלות. לגטו הזה לא הייתה חומה. היהודים צוו לענוד סרט לבן עם מגן דוד על הזרוע, ואסור היה להם לצאת מגבולות הגטו, מי שנתפש מחוץ לגטו עם סרט על הזרוע- נורה במקום. אז הם לא יצאו.

אנחנו יוצאים מגבולות הגטו ומגיעים לבית המרקחת שבו עבדה אמא של מרטה. אנחנו נכנסים ושומעים את העדות של מרטה כיצד החביאה אותה אימה בזמן הגטו, הייתה פוגשת אותה מידי יום בסוף יום העבודה ומלמדת אותה משחקים וקריאה וכתיבה. אנחנו שומעים את הסיפור בשקיקה. יורדים למרתף בית המרקחת שם הוסתרה, יחד איתה, במדרגות התלולות. מרטה מדהימה, היא עושה מאמצים כל כך גדולים כדי שנוכל לספוג את החוויה בצ'ורטקוב בצורה משמעותית. הולכים לאכול ארוחת צהריים. למי יש תיאבון אחרי החוויות האלה בכלל? אני מכריחה את עצמי לאכול ואוכלת מרק פטריות טעים. חושבת מה סבא היה אומר אם היה שומע שאני אוכלת מרק פטריות במסעדה בצ'ורטקוב. לרגעים אני מתעוררת במסע, כאילו מתוך חלום, ולא מאמינה שאני בצ'ורטקוב.

אנחנו ממשיכים לאנדרטה לזכרו של הסופר פרנציוז. הם מספרים שהוא בכלל לא חי פה, רק עבר פה כמה שנים אז הם ניכסו אותו כשלהם. אני חושבת כמה אנשי רוח וחוכמה יהודים היו בצ'ורטקוב. הם לא זכו לקבל אנדרטה לזכרם. האם בני משפחתי, נצר לבעל שם טוב היו אנשי רוח, רבנים מובילים וסופרים? זאת כנראה שלעולם לא נדע.

אנחנו ממשיכים לגימנסיה הפולנית. מולה היה וכבר לא קיים מבנה הגימנסיה היהודית (נהרס בהפצצה במלחמה). חברי הקהילה היהודית היו לומדים בשני המוסדות האלה.

אנחנו ממשיכים בנסיעה קצרה לבית הכנסת הגדול. ויקטור מדבר עם מיסטר ברנוב, המוגדר על ידי נרי, האחראי על הקהילה כשאין קהילה. הוא שולח מישהו שיפתח לנו את דלתות המבנה העתיק המתפורר. אנחנו נכנסים בהתרגשות לקומה השנייה. חלל ענק, כל מיני ציוד של הפקולטה לרפואה שמאוכסן שם. על הקירות עדיין ניתן לראות את ציורי הקיר הצבעוניים שעיטרו את בית הכנסת. על כל עמוד בקיר שאריות מציור של אחד המזלות. האם עסקו באסטרולוגיה? בחירה נורא מעניינת לעטר בציורי המזלות. שם המזל כתוב באותיות עבריות. אני מסתובבת ומרגישה שאני חווה את חוויות בני משפחתי שהיו מגיעים לבית הכנסת. האם כאן סבי התחיל לסלוד מהדת, אחרי ששמע מהמדריך בתנועת הנוער 'אגודת ישראל'  שיש מדע וחלל והתחיל לשאול את עצמו שאלות קיומיות כפי שסיפר לי. כאן היה יושב עם אביו, שהיה מכריח אותו להצטרף אליו לתפילה בשבת. גלגל עיניים, רטן, נשם עמוק והיה כאן בניגוד לרצונו ולהרגשתו הפנימית?

אני מתעדת בשקיקה כל פינה במקום הזה ומדמיינת אותו גדוש במאמינים חרדים מהקהילה שמתפללים לאלוהים. האם מכאן חזר מנשה שטוק, אבא של סבי מתפילת שחרית באותו בוקר בו ברח סבי עם סוניה ובוז'ה? חנה מהקבוצה, דורכת על מקום שמכוסה ניילון ונופלת דרכו. במזל שולפים אותה שם והיא לא נפצעת. אנחנו יוצאים. המקום לא בטיחותי. רק חסר לנו שמישהו יפצע פה. פותחים לנו את הדלת הקטנה לקומה התחתונה. זה נראה כמו חלל לימוד. יש שם מלא בלגן של ציוד ישן. בפי המונחים ארגזי עץ ובתוכם משהו שצמח. אני מתקרבת ורואה תפוחי אדמה וסלקים שחורים שנבטו בארגז בזכות הלחות שבמקום זה. אני מתעדת באובססיביות. ממתי הירקות האלה פה? האם הסתתרו פה יהודים וזה נשאר כאן מאז?  זה נראה כך. מצמרר.

אנחנו עוצרים ברחוב רינק במקום שחשבתי ששם בית משפחת שטוק היה. מצטלמת, מתרגשת ומספרת לקבוצה את סיפור המשפחה. לאחר מכן הבנתי שזו טעות בזיהוי וביום שישי הצטלמתי במיקום הבית האמיתי מול הבזאר.

נסיעה קצרה לנהר הסרט החוצה את העיר. המקום פסטורלי. האם לכאן הגיעו היהודים בראש השנה לקיום מצוות תשליך? האם סבי היה בא לפה לראות את ריקון הכיסים של המכנסיים המסמל את ריקון החטאים? האם היה מטייל לפה ויושב בפינה רומנטית עם נערה או מבלה פה עם חברים מהתנועה, הרחק מעיני המבוגרים החרדים, משוחח על ציונות, ארץ ישראל, חברות והגשמת חלומות. מרטה מספרת לנו את סיפורה של הילדה לולה קאופמן. יש גם ספר שנכתב עליה.

נוסעים לכיכר הרינק, זה היה כיכר השילוחים. שם היו מכנסים את היהודים ושולחים אותם ברכבת לבלזץ.

אנחנו רואים את מבנה הבזאר העתיק עם השעון הגדול בראשו. כשחקרתי אודות צ'ורטקוב הוצאתי תמונות של הבזאר כדי להמחיש את המראה ברחוב הרינק. והנה אני, מסתובבת פה, מכירה את המבנים. רק כמה ימים אחרי גיליתי שהבית של משפחת שטוק היה בדיוק במקום הזה מול הבזאר. מרטה מספרת לנו על ריכוז היהודים ושילוח למוות בבלזץ. זה מטלטל. אני מרגישה גאווה להסתובב שם. העם היהודי שרד את הדבר הזה. אני פה. דור שלישי. סבי ברח מפה. חבורת הדור השלישי חוזרים למלון ברגל, זה לוקח חצי שעה ואנחנו סופגים את האווירה בעיר. מרגש לחשוב על אבותינו מתהלכים ברחובות האלה. בכל פעם שמחשבה זו עולה במוחי אני נחנקת מתרגשות. אני על סף בכי תמידי. חנוקה. בערב נפגשנו עם מיסטר ברנוב שמספר על מצבם העגום של הנכסים היהודיים ומבקש שנעזור לו לגייס כספים. אוכלים ארוחת ערב במסעדה הצמודה למלון והולכים לישון במלון.

אני חושבת על סבי וסבתי שנפגשו בברית מועצות כשברחו מהגרמנים ותוהה איפה נמצאים הכפר והעיירה של סבתי, אם גם היא עברה לברית המועצות. מסתכלת בגוגל מאפ ומגלה שהעיר של סבתא רגינה נמצאת 3 שעות מצ'ורטקוב, סביר בהחלט. אני מתחילה להשתעשע ברעיון שאם אני כבר פה, אמשיך לירוסלב ואולישיצה. אחר כך בודקת איפה צ'רבוניבור משם סבא של זיו עלה בעליה החמישית, ואיפה באיליסטוק, שמשפחתה של סבתא ציפי עלו משם לכיוון וורשה. למזלי כל בני המשפחה מפולין גרו במסלול שממש הגיוני לעשות. מתחילה להרגיש שזה נכון לנצל את ההזדמנות להגיע לשם.

https://photos.google.com/share/AF1QipP2ocaV8xU2Yql_GG_Yqqnl_ldu02KfW3rMEpSHpufKVc_PDosXKBCF7bcMUSnJeQ?key=VkpyYnFVLV9fdFNYcXprTFYyU2Jmc0cwTGpnLUV3

 

10.7.19 יום רביעי, היום החמישי במסע

נוסעים לבוצ'ץ, העיר בה נולד הסופר שי עגנון. אני מקריאה סיכום של חייו שהתבקשתי להכין מבעוד מועד. אחרי מקריאים חנה ושרגא קטעים מכתביו ואשר משמיע לנו תפילה לשלום המדינה שעגנון השתתף בכתיבתה.

אנחנו נוסעים להר פודור, שם יש קבר אחים. מתהלכים בדממה בתוך היער הסבוך ומוצאים את דרכנו לקבר האחים שביער. האדמה שוקעת בקפלי קרקע ואני מרגישה חלחלה מהידיעה שאני דורכת על גופות שמתכלות באדמה. מרטה מספרת לנו את סיפור הטווח (טבח) של יהודי הכפר הסמוך בקבר האחים. אשר משמיע הקלטה של תפילת אל מלא רחמים. אני מצלמת. מדליקה נר זיכרון באנדרטה וחוזרת לשמע השיר הליכה לקיסריה. "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם. החול והים. רשרוש של המים. ברק השמים תפילת האדם."

ממשיכים לבית הקברות היהודי. השטח מלא צמחיה אנחנו לא יכולים לראות כלום. אוכלים ארוחת צהריים ואני מחליטה להזמין כרטיס טיסה לישראל מוורשה וסוגרת עם ויקטור את המסע שלנו ביחד. אני מתלבטת אם זה נכון, התקשרתי לאבא לשאול לדעתו והוא חיזק אותי, זה זורם בדמך. הבנים מחזקים אותי גם, את כבר פה, את יכולה לעשות את זה, אין סיבה לא לעשות את זה. אני מלאת חששות, אבל משתכנעת, ומאמינה שיהיה טוב. אנחנו ממשיכים לשני כפרים נוספים ושומעים סיפורים על יהודים ששרדו ועל הטבח שהתרחש שם ממרטה המדהימה, שמספרת לנו בעברית יפה, עם מבטא פולני ועומדת במסע הזה כמו איזו צעירונת.

בערב אנחנו חוזרים למלון ואחרי ארוחת ערב מרטה מספרת לנו את משך סיפור הישרדותה אחרי שהוצאה מהמחבוא מבית מרקחת בצ'ורטקוב והתחזתה לילדה פולניה אצל משפחת שולץ והעובדת שלהם במשך כל המלחמה. כבר מאוחר בלילה ומרטה  לא מוותרת על כל פרט שיכולה לספר. כל כך חשוב לה שנשמע ונכיר את הסיפור. היא שגרירה אמיתית.

https://photos.google.com/share/AF1QipMXUEZ5QrKa1WFb9TJ-JU7cozMymJF4tkiQufuxCi3w9ChEpiKoB9OPWsmC6Z8djQ?key=cHNNSE9SZVJBWkl6Uk95bUozZ2tTUUFFRmxHZ3B3

 

11.7.19 יום חמישי, היום השישי במסע

השוק בצ'ורטקוב. מסתובבים בשוק, אני קונה כובע אדום רחב שוליים. יש לי כובע מצ'ורטקוב אני לא מאמינה. אם סבא וסבתא היו יודעים- הם לא היו מאמינים.

אנחנו נוסעים לטירה ושומעים את הסיפור. כל כך הרבה סיפורים. הפרטים מתערבבים זה עם זה. ממשיכים לארמון האדמור מצ'ורטקוב הרב שפירא ושומעים על התנועה החסידית. אני נצר לבעל שם טוב, אבי תורת החסידות. אנחנו לומדים על הזמר, החומה שהקיפה את העיר, רחוב זמקובה, הכנסייה מעץ שבנויה כולה ללא מסמרים, תחנת הרכבת עליה סיפרה מרטה באריכות את חווית פרידתה מאימה בתחנת הרכבת. כל אלה הם נוף חייו של סבי ומשפחתו, ואני פה. לא מאמינה, נחנקת מהתרגשות. אחרי ארוחת הצהרים אנחנו נוסעים ליער השחור לאנדרטה כדי לקיים טקס, ולראות את קבר האחים ביער השחור. אני מפיקה את הטקס המרגש בהצלחה. יזכור, אל מלא רחמים ונרי מקריאה קטע שכתבה בצפירה ביום השואה. אני משמיעה את "הליכה לקיסריה". "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם". השיר הזה תמיד מרגש אותי.  חנה מקריאה טקסט על כיצד לספר לילד, ואני משמיעה את השיר של יהודה פוליקר "ילד". אנחנו מתרגשים ומזילים דמעות. מקריאה קטע שכתבתי ובוכה.

"סבי בנימין שטוק ז"ל לא ראה את עצמו כניצול שואה, אלא בר מזל שבזכות תושייה, אומץ וחכמה הצליח לשרוד את המלחמה.

כאשר ביקשתיו לספר לי אודות ארץ מולדתו, הוא התאמץ לרצותי, אך כאב לו לספר על עירו צ'ורטקוב. ההתרחקות מהדת, שבעקבותיה התרחק ממשפחתו, עד שלבסוף עזב בלעדיהם, ילדותו בקהילה היהודית, שכניו, חבריו, אהבותיו בילדותו.

אני רציתי לשמוע הכל, והוא לא היה מסוגל לספר. כאב לו על עירו שנחרבה. שרף לו שמשפחתו נרצחה וצרב לו על ששרד בעוד השאר אינם.

רצה הגורל והצלחתי להגיע לעירו צ'ורטקוב. עודני כאן ואינני מאמינה שהנני פה. מתעדת הכל באובססיביות ותוהה, האם מישהו ממשפחתנו עוד יגיע הנה?

סבא, אם אתה שומע אותי, דע לך שאני מתגעגעת אליך. אני רוצה שתדע שניצחנו! אני, נציגת הדור השלישי שלך, כאן, זוכרת ומזכירה את משפחתך.

נזכור את הכל ולעולם לא נשכח, ונפעל כדי שלא יקרה שוב."

 

ההתרגשות עצומה, כל מה שצברנו בכל הימים האלה ועכשיו זה כבר סוף המסע של הקבוצה. אני מרגישה מאוד משמעותית במסע. זה מרגש. אנחנו ממשיכים לגורנה ויגננקה, שכונה מעל צ'ורטקוב משם רואים את העיר בתצפית יפה. ויקטור מציע לקחת אותנו לבית הספר שבו למד כשהיה ילד וגדל בכפר הסמוך פריחודה. הוא מספר שמבנה בית הספר נטוש ומתחיל להתפורר ולפני שנתיים אחיו קרא לו, והראה לו איך שהבטון מגזוזטרת בית הספר מתפורר מתגלות המצבות היהודיות שצופו בבטון. הוא מזועזע מזה. הוא אומר שאיך אפילו לא ידע, אבל במשך שמונה שנים, מידי בוקר היה נכנס לבית הספר ודורך על מצבות היהודים ללא ידיעתו. ההזדהות שלו עם סבל הקהילה היהודית מרגשת אותי. תמיד סלדתי מאירופאים. אני מתחילה לתהות אם יש ניצני דור אירופאי חדש הומניטרי, שאיננו אנטישמי, האם יש עתיד אופטימי?

 

מרטה הוזמנה ביחד עם המשלחת מישראל למפגש בעיריית צ'ורטקוב. יש אדם בשם דר' סטפננקו, שהוא פעיל זכויות אדם ופועל לחינוך והעלאת מודעות באוקראינה לגבי השואה. אנחנו נכנסים לבית העירייה. אותה עירייה ששיתפה פעולה עם רצח היהודים ועצמה עיניים למראה הזוועות. בחלל הגדול יושבים וממתינים לנו אנשים רבים מהעיר, סטודנטים, אנשי חינוך. הם מתכבדים לארח אותנו. אני מתבקשת לתעד בווידאו את המפגש. דר' סטפננקו מציג את עשייתו הנרחבת בתחום, הוא הוביל את תרגום הספר של מרטה לאוקראינית וכעת הוא ועוד מספר ספרים ניתנים לקריאה בשפה האוקראינית. לאחר מכן איילת מסייעת למרטה בתרגום סיפורה. האירוע מאוד מרגש. המפגש עומד להסתיים, מוצגת זמרת אוקראינית והיא מתחילה לשיר בעברית: "תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת, על תכול עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם, שבזכותם אני קיים". אני מצטרפת לשירה ונחנקת. לא יכולה לעצור את הבכי. מתי נשמע כאן שיר שמח בעברית בפעם האחרונה? לפני המלחמה. זה שיר שגדלתי עליו. למדתי לנגן אותו בחלילית ובאורגן. הילדים שלי לומדים לשיר אותו בגן. שיר הודיה כזה, בתוך כל הזוועות בהם עסקנו כל השבוע, מאפס אותנו ומזכיר שצריך להגיד תודה על מה שיש. אם סבא היה יודע שאני יושבת במפגש, בו יהודים מישראל לגיטימיים, בעיריית צ'ורטקוב- הוא היה משתגע.

חוזרים למלון ואני משוחחת עם אחותי הקטנה ספיר ומתרגשת איתה בטלפון. מחכה לזמן שהקבוצה צריכה לצאת לנסיעת הלילה ללבוב בחצות, כדי להיפרד מהם. אני נשארת כאן, ממשיכה עם ויקטור במסע. הפרידה מהקבוצה מרגשת. אני הולכת לחדר לבד, נשארתי לבד במלון, מרגישה בדידות ופחד ובקושי ישנה בלילה.

https://photos.google.com/share/AF1QipM58LAP7kVGHELH8O4p8pEPVdgOIEuqJ8aMkCAZTglSGMfstKi1aE5H6XoBKtDhkA?key=aUNHaTJkbGsxeUNLU0c5MnV6dnE2d1Eta1RWZ1Zn

 

12.7.19 יום שישי, היום השביעי במסע

אני מחכה לויקטור בבוקר במלון. יושבת עם הספר על סבא בנימין בלובי. ויקטור מגיע ואני מסבירה: "היי, אני רוצה להציג לך את המחקר שעשיתי על סבי, וככה תוכל גם להכיר אותי ולדעת מי אני, וגם נוכל לחשוב על האופן שבו נעשה את מסע השורשים שלי." אני מסבירה שערכתי מחקר והוצאתי חוברת כזו על כל אחד מבני משפחתי מהסבים והסבתות שלי ושל בן זוגי. ויקטור המקסים מרותק לספר, אני מתרגמת עבורו לאנגלית והוא סקרן לשאול שאלות על המשפחה. אנחנו מגלים מכנה משותף ביננו. אנחנו שנינו מאותו הכפר אומר השיר, אז כן. אבא של סבי, מנשה שטוק ז"ל שמו, היה סוחר בנוצות אווזים להכנת שמיכות פוך, כך סיפר לי סבי. כאשר היה נער, סבי עזר לאביו בחנות שהייתה בקומה התחתונה של הבית, בעוד שהוא היה הולך לקנות מהחקלאים את הנוצות. ויקטור מספר לי, שאחרי שהשתחרר מהשירות הצבאי, אותו עשה בלבנון ובסוריה חלק מהזמן, חזר לצ'ורטקוב ועבד באותה עבודה. נסע עם הגרוטאה שהייתה לו בין הכפרים וקרא בכרוז, נוצות אווזים, מי מוכר נוצות אווזים. החקלאים היו יוצאים לכיוונו עם שקים ובהם נוצות והוא היה משלם להם לפי המשקל, דוחס את כל השקים באוטו עד שלא היה יותר מקום, לוקח את זה למפעל, שקיים עד היום בצ'ורטקוב ומוכר שם את הנוצות למפעל. חבל שלא ידעתי, הייתי מגיעה לשם. אולי בפעם הבאה, אנחנו אומרים וצוחקים, עכשיו זה כבר אפשרי להגיע לפה, בעבר לא הייתי מעלה על דעתי. ויקטור מציע שניסע לעיר טאוסטה, שם קבורה אימו של הבעל שם טוב, שאני נצר לשושלת זו. אנחנו מתחילים את הבוקר בביקור במקום שבו היה קיים בית משפחתו של סבי. ממש מול הבזאר, בשכונה שהייתה נחשבת ליוקרתית, סביבם חנויות רבות. אני מצלמת למשפחה וידאו מרגש ושולחת להם בקבוצת וואטצאפ. אני מרגשת אותם. אני מספרת על הבית שהיה שם, מראה את הנוף הנשקף מהכניסה ואומרת:  "סבא, ניצחנו, אני, נציגת דור שלישי שלך, כאן במקום שהיה ביתך." אני עושה עוד תיעוד קטן בוידאו עבור ענת מהקבוצה ושולחת לה. היא מודה לי מאוד ומתרגשת בטירוף. אנחנו עוזבים את צ'ורטקוב וממשיכים לטאוסטה. להיות בקבר של אימו של הבעל שם טוב, זה מרגש ולא ייאמן בעיני שאני פה. היא הראשונה בעץ השורשים שהצלחתי להגיע עליה. אנחנו עוזבים את טאוסטה ונוסעים לטרנופול. ויקטור מבטא את השם עם מבטא אוקראיני כבד TERNOPOL עם ר' גרונית, אני לומדת לבטא את זה נכון ומחקה אותו. כך גם המילה תודה באוקראינית Dyakuyemo דייאקו יאמו, אני מנסה, ויקטור מתקן אותי שוב ושוב. ויקטור גם לומד כמה מילים בעברית, בוקר טוב, מה נשמע? הכל בסדר? תודה! את זה הוא לומד ממני. פנה ימינה, פנה שמאלה, כיכר, את זה הוא לומד מהניווט של הגוגל מאפ. מה היינו עושים בלי הגוגל שנותן לנו את כל התשובות לשאלותנו. בטרנופול ויקטור גר עם אשתו ועם הילד שאימצו. אני זוכרת את סבי מנסה להסביר לי איפה זה צ'ורטקוב ומשתמש בעיר הגדולה הסמוכה טרנופול. אנחנו אוכלים שם ארוחת צהרים במסעדה גרוזינית, ממש מגניבה, ואני מסבירה לויקטור: "אני רוצה להגיע למקומות שמשפחתי חייה בהם ומשם שרדה וליהנות מהחיים במסע הזה, איתי יהיה כיף, לא נלך לאוושוויץ." אני מחייכת. וויקטור מבין אותי. המסעדה במבנה עתיק מעץ כבד, מבשלת בירה בתוכה, המנות מסורתיות ופוחלצים של חיות מביטים עלינו מסביב. ויקטור רוצה להכניס את הנקודות לג'י פי אס, אבל אזלה לו הסוללה במחשב הנייד ואין שקע בסביבה. אני שואלת את ויקטור איך כדאי לנו להזמין את החדרים ללינה. ויקטור עונה בפשטות: "Booking", אני צוחקת לשמע המילה והאפליקציה המודרנית הזו בתוך המקום המיושן הזה. זו הפכה להיות הבדיחה שלנו במסע. כשיש משהו מיושן אנחנו אומרים This is not Booking""  וכשמשהו מודרני, כמו שליחת תמונות מהמסע עם תיוג של מיקומם על המפה מתוך נקודות הג'י פי אס, אנחנו אומרים "This is Booking". אנחנו עוזבים את טרנופול, ונוסעים לעיירה שאליה עברה סבתי עם משפחתה כשהייתה בת 9, ובה חיה עד גיל 16. זה היה בזכות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב והעברת האוכלוסייה בהתאם לגבול השקט בין רוסיה וגרמניה. הנסיעה אורכת 3 שעות ואנחנו נהנים מהנוף. אני עדיין לא מאמינה שאני עומדת להגיע למקומות שקבענו.

מעבר הגבול מאוקראינה לפולין בו עברנו נקרא קראקובאיץ. האירופאים לא ממהרים לשום מקום ומשתהים דקות ארוכות עד שאנחנו מצליחים לעבור. השוטרת הפולניה בודקת עם פנס בתוך כל פינה באוטו. אנחנו עוברים לבסוף. שאלתי את ויקטור מה הם מחפשים פה בגבול, ויקטור אמר שהם מחפשים סיגריות ו-וודקה. אצלנו מחפשים נשק וסמים. דוגמא קטנה לפערים התרבותיים ביננו. הנסיעה יפה, הנופים עוצרי נשימה, יערות פראיים, אני משתפת את ויקטור שהיערות האלה מצמררים אותי, מבחינתי יער זה מקום מסתור, מרדף, רצח ובורות מוות של קברי אחים. ויקטור מספר לי שאת כל ילדותו העביר ביער, הוא אוהב את היער, הריח, הפריחה, שינויי מזג האויר הניכרים במראה היער. ואת הילד שלו, שאימץ דרך משרד הרווחה, הוא אוהב לקחת ליער וללמד אותו לטפס על העצים ולהשתולל איתו. הוא מספר על הילד ועיניו נוצצות מהתרגשות. לא היה פשוט להם להביא ילד לעולם, אחרי קשיי פוריות, נפטר להם ילד 3 שבועות אחרי הלידה. זה כאב עצום. אני מבינה לליבו. לכן כשסיפרתי לו על שהייתי אם פונדקאית ובכוונתי לעשות זאת שוב הוא התרגש ממני מאוד. אני מגלה את סיפור חייו. ויקטור נולד בפריחודה, 3 ק"מ מצ'ורטקוב. הוא למד בבית הספר האזורי בגורנה ויגננקה. הוא מספר לי על ההיסטוריה של המקום: גורנה זה גבעה וויגננקה זה עונש. 1649 הפולנים בשלטון חשדו ביהודי צ'ורטקוב בשיתוף פעולה עם הקוזאקים. כל יהודי צ'ורטקוב גורשו לגורנה ויגננקה. בהמשך הייתה התיישבות מחדש של יהודים בצ'ורטקוב ב- 1722. אחרי הלימודים ויקטור התגייס לשירות חובה בצבא, שרת בלבנון ובסוריה, חזר והוריו נפטרו בגיל צעיר, גם סבו וסבתו נפטרו בגיל צעיר יחסית. הוא סיפר שסבו היה גבר בן חמישים ומשהו כשהתחתן עם סבתו שהייתה בת 18. באחד הימים לפני החתונה הלכה סבתו לכיוון הנהר ורצתה להתאבד. אחד התושבים ראה אותה ועודד אותה, אל תדאגי, הוא מבוגר, הוא ימות בקרוב ואז תיהי עשירה, כל הרכוש שלו יהיה שלך. היא התחתנה איתו, נולדו להם 3 ילדים, אחת מהם היא אימו של ויקטור. הסבא נפטר וכעבור שבועיים בערך נפטרה גם הסבתא. היא לא זכתה לחיי החופש אחרי מותו להם ציפתה. זו משפחה עצובה, עם הרבה סבל, עוני וצער בחייהם. אחיו של ויקטור גר בבית הוריו שבפריחודה. גם הם נפטרו צעירים יחסית. ויקטור נולד ב 1972, היום הוא בן 47, אין לו הורים או סבים וסבתות כאמור, יש לו אח ואחות, אחיינים, אישה וילד מאומץ. אין לו שורשים בחיים, והוא גם לא יודע עליהם הרבה. איפה היו בזמן המלחמה למשל. הוא מאוכזב שלא שאל בזמן. אולי זה עדיף. לגלות אמת קשה זה כואב מאוד. ויקטור מבין שההכרה בשואה באוקראינה היא תהליך. לאנשים קשה לחשוב שבני העם שלהם בצעו פשעים נגד האנושות. לי באופן אישי קשה לסבול בני דור שלישי שהשורשים שלהם אירופאים והיו בזמן המלחמה. אני תמיד תוהה אם היו משתפי פעולה עם הנאצים. גם לא לעשות דבר ולעצום עיניים מבחינתי זה לא מקובל. זו השריטה שלי, כבר ציינתי זאת. ויקטור אחרי הלימודים היה בצבא, אחר כך עבד באוקראינה במסחר נוצות אווזים ובמכירת שטיחים. כשחבר הציע לו את ההזדמנות לטוס לאירלנד ולהרוויח כסף, ויקטור קפץ על ההזדמנות. הם הגיע לשם כתיירים, עבדו באופן לא חוקי ואחר כך ויקטור הצליח לקבל לגיטימציה ולהיות חוקי. הוא עבד שם מעל 5 שנים וקיבל אזרחות של אירלנד. שבר את המסלול וההסללה שכנראה ציפתה לו. הוא למד אנגלית, ואחרי שהכיר את אשתו, חזרו לאוקראינה כחלק מתהליך הפוריות שעברו ואימוץ הילד גם.

אנחנו מגיעים ליארוסלב. העיירה מקסימה ביופייה, פרחים בכל מקום, רחובות מטופחים ונקיים. אנחנו מוציאים את מבנה בית הכנסת, הוא גדול והוא בשיפוצים, ולא פתוח. זהו יום שישי אחרי הצהרים. אנחנו מסתובבים ברגל. את הרחוב שסבתא אמרה לדליה שבו היא גרה לא מצאנו. אין רחוב בשם הזה היום. אנחנו מוצאים מקום אינפורמציה I, נכנסים ושתי פולניות מקבלות אותנו יפה. ויקטור דובר פולנית ומסביר להן מה אנחנו מחפשים. אתרים יהודים. אין יהודים היום בירוסלב. בית הכנסת סגור ובשיפוצים. יש גם מקווה שהיום יש שם מפעל לתפירה. אני שואלת איפה נמצא האצטדיון. מראים לי במפה של העיר היכן האצטדיון אבל מתנצלים שכרגע בונים שם, אז הכל סגור וזה כבר לא משמש כאיצטדיון. אני רוצה לקנות מזכרת מהמזכרות של העיר שיש בחנות, אבל אין לנו כסף פולני. המוכרות בתחילה אומרות שהן לא יכולות למכור לי תמורת מטבע יורו, אבל אני מבקשת יפה, ומסבירה שאני נכדה של מישהי שחיה בירוסלב, ואנחנו כאן לביקור קצר, ואני רוצה מזכרת. הן מסכימות ואני רוכשת לב מקרמיקה עם פרחים אדומים עליו. סימבולי משהו. אנחנו מסתובבים בעיירה היפה, מגיעים לאצטדיון. אני מצלמת את עצמי בוידאו, מספרת את סיפור היהודים שחיו פה, שביום בהיר אחד ב 1939, נתלו כרזת בכל רחבי העיר הקוראות ליהודים להגיע עם מיטב רכושם. הגרמנים מצווים עליהם להשאיר את כל הרכוש ולנוע אל הגשר שיוצא מהעיר מזרחה. מי שלא ממושמע- נורה במקום. סבתי ומשפחתה מגיעים כך בחזרה לכפר הולדתה, אולישיצה. אני מצלמת תיעוד בוידאו גם על הגשר- ברוך שעשה לי נס במקום הזה. תודה לאל שהגרמנים רק גרשו אותם, והם שרדו. אנחנו מגיעים לאולישיצה. סבתא סיפרה שזה היה כפר חקלאי קטן, בגלל זה הם עזבו במשבר הכללי העולמי, רצו לשדרג את אפשרות הפרנסה שלהם. אנחנו מופתעים לגלות עיירה לא קטנה בכלל, ומוצאים את בית הקברות היהודי. דווקא שמור במצב טוב, רוב המצבות עומדות, חלקן באלכסון. אני קוראת בעברית, אישה חסודה וצנועה, איש חשוב ועוד.. וחושבת על הקהילה שחייה בו ונכחדה. אני מדליקה נר בבית הקברות ומצלמת את עצמי עורכת אזכרה לכל בני משפחתנו שנרצחו בשואה מיארוסלב ומאולישיצה. מקריאה את שמותיהם:

"משפחת שרף אמה של סבתי רגינה שטוק (שרף)- אולישיצה ויארוסלאב שבפולין (היום אוקראינה)
אמה רוזה שרף (קליינמן)
אחיה ליאון קליינמן
אשתו
ובנם
אחיה יוסף קליינמן
בנו אברהם קליינמן
משפחת שרף אביו של סבתי רגינה שטוק (שרף)- אולישיצה ויארוסלאב שבפולין (היום אוקראינה)
אחיותיו ארנה שרף, בעלה וילדיהם
ואחותו יטי שרף, בעלה וילדיהם.

יהיה זכרם ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים. אמן."

אנחנו מסתובבים קצת באולישיצה, מצטלמת בפארק יפה, ונוסעים לעיר הגדולה הבאה לובלין, מרחק שעתיים וחצי נסיעה באוטו. אנחנו כבר עייפים. מגיעים למלון, מסיימים את הערב עם כוס בירה והולכים לישון.

https://photos.google.com/share/AF1QipP7L5sZU5fXTIClhafEF2n_j-lr5XbZNb5qY6jf6tDMYyV6lWymDH5dBwsYq6OzBA?key=YTZCRV9PaTJIRzhmeXpfX0t5c0ZXMmJRMVNqVTh3

 

13.7.19 יום שבת, היום השמיני במסע

היום זה יום שמוקדש למשפחה של זיו. ארוחת בוקר זריזה במלון, אני אוכלת מעט, ויקטור דואג לי כמו מאמא טובה. אנחנו מתחילים בנסיעה, כמעט 4 שעות לכפר של סבא איציק צ'רבוניבור. משמעות השם היא היער האדום. הוא מופיע בגוגל מאפ, מכשיר הג'י פי אס של ויקטור לא מכיר בו. לא מפתיע. אנחנו מגיעים לשם, מתפעלים מהנוף של היער האדום, שעכשיו הוא ירוק, כי זה קיץ, שטחים נרחבים פתוחים, ויש מסילת רכבת. ליד המסילה יש בית עתיק מעץ, בית עתיק מלבנים ומקבלים את פנינו בהפתעה גדולה המקומיים. הם אפילו יודעים אנגלית. לילד קוראים תומאש, אני מחייכת אליהם ומסבירה שאני תם. הם מספרים לי את היסטורית המשפחה שלהם במקום הזה. הסבתא במשפחה נולדה אחרי שסבא איציק ומשפחתו כבר עזבו שם. היום גרות שם 3 משפחות. בני המשפחה שפגשנו מספרים שהם גרים בבית שהיה מיועד למפעילי הרכבת. הסבא עבד ברכבת וגם האבא. הם מלווים אותנו למסילה ומסבירים שלפני שנתיים שפצו פה, את מבנה תחנת הרכבת הרסו, נשארה רק חתיכת רצפת בטון עליו היה מונח. את הפסים החליפו והיום הם משמשים רק לרכבות משא, לא לנוסעים, אז הם לא יודעים להתחקות אחרי הלו"ז, מתי תגיע רכבת, זה לפי הצורך של רכבות המשא. אנחנו מסתובבים שם במבנים, שהיום משמשים כמחסנים ישנים. אני מעריכה שכך נראה בית משפחת פיונטק, לפי התיאור של סבא איציק. אני מצלמת וידאו ואומרת ברוך שעשה לי נס במקום זה ובזכות עזיבתם בעליה החמישית לארץ ישראל, סבא איציק ניצל וזיו נולד. אנחנו נוסעים ללומז'ה, העיר הסמוכה, ואוכלים ארוחת צהרים נחמדה, עם עוגת תפוחים פולנית. נכנסים לחנות בגדים ואני קונה מתנות לילדים וגם חליפת ספיידרמן לבן המאומץ של ויקטור. אנחנו נוסעים לויזנה, העיירה הסמוכה ממנה גורשו כל בני משפחתו של איציק לידבוונה. אנחנו מגיעים לבית הקברות היהודי בויזנה, הוא נמצא בתוך יער. אני מעדיפה להמשיך הלאה, שילוב של בית קברות ויער זה יותר מידי בשבילי. בידבוונה קרה האסון שבו נשרפו כל בני העיירה באסם בקצה העיירה. אנחנו עומדים באנדרטה לזכרם, אני מדליקה נר ומקריאה את שמות הנרצחים בוידאו:

"משפחת פיונטק- אביו של סבא איציק הלוי (פיונטק)- צ'רבוניבור שבפולין
אחיו של אביו יעקב פיונטק:
חנה פיונטק
שרה פיונטק
יצחק פיונטק
משפחת לוין- אמו של סבא איציק הלוי (פיונטק)- וויזנה שבפולין
הוריה של רבקה לוין שמואל לוין
הניה לוין
ילדי אחיה ישראל לוין:
אפרים
אברהם
דינה
אחיה של רבקה לוין
אפרים לוין
אשתו שיינה לוין
בתם חנה לוין
אחיה למחצה משה הירש לוין
אשתו דבורה לוין
ילידיהם: דוד, יעקב, ליבה.

יהי זכרם ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, אמן."

משם אנחנו נוסעים לבית הכנסת הגדול בטיקוצ'ין, הוא סגור אבל מבחוץ אפשר להתרשם, ואנחנו יושבים בבית הקפה הסמוך, זה ממש פסטורלי. בית הקפה מעוצב בהשראת הקהילה היהודית. האם זה שימוש ציני בבית הכנסת כאטרקציה תיירותית או געגוע אמיתי לקהילה שאבדה במקום הזה? אני תוהה ביני ובין עצמי. אנחנו חוגגים את החיים פה, עם קפה ועוגת תפוחים, לצלילי מנגינת כינור יהודית וסביבנו מיצגים יהודיים שונים. זה הזוי. משם אנחנו נוסעים ליער לופוחובה. כל היהודים התרכזו בבית הכנסת בטיקוטין בהוראת הגרמנים והפולנים, והוסעו ליער לופוחובה במשאיות. באותו בוקר נחפרו שלושה בורות ענק. הם מורדים מהמשאיות ונורים אל תוך קבר האחים בבורות. אני משמיעה את השיר הליכה לקיסריה. "אלי אלי, שלא יגמר לעולם.." ויקטור מזדעזע ממעשי הנאצים ועוזריהם במלחמה. אני מדליקה נר ויוצאת בשתיקה מהיער המזוויע הזה. מסבירה לויקטור, "עכשיו אתה מבין למה אני סולדת מיערות?" ויקטור מבין.

אנחנו נוסעים לביאליסטוק. היא צריכה להיות עיר נחמדה, אני קוראת שיש שם עיר עתיקה יפה ובה מבנה יפה של ארמון ברניצקי. אנחנו מקבלים את החדרים, מתרעננים, אני רוצה לשטוף מעלי את יער לופוחובה המפחיד ההוא. יוצאים לארוחת ערב בעיר העתיקה, מצטלמים בארמון ונהנים מהחיים. זה הערב האחרון שלנו ביחד. מחר יוצאים לוורשה, למוזיאון יהדות פולין ולשדה התעופה. אני בכלל לא קולטת שזה קרה, אז להבין שזה נגמר זה בכלל לא אפשרי מבחינתי.

https://photos.google.com/share/AF1QipMuGLS9wMnAW_2E-kxFeci4tJ0oDym26DslGUVHS4zVVQrXqGldacNWwEW9GESKPw?key=THVQNG04Z003X1ZRbW05TDAyNmtWcE9oR3RXejR3

 

14.7.19 יום ראשון, היום התשיעי במסע

קמים מוקדם בבוקר ונוסעים לוורשה. נפרדת ממראות נופי פולין בכבישים. אנחנו מגיעים בזמן, בדיוק ב 10:00, פתיחת מוזיאון יהדות פולין, הפקידה שואלת מאיפה אנחנו ואני מספרת לה בגאווה, אני דור שלישי של שורדי השואה (ובלב אני אומרת לעצמי "בפרצוף שלך"). התערוכה מאוד יפה, החלק של השואה לא נוכח מספיק בגלריה שעוסקת במלחמת העולם השניה. אנחנו יוצאים, מצטלמים באנדרטה לזכר היהודים שנרצחו בשואה ונוסעים לשדה התעופה.

בחניית האוטו ויקטור מביט אליי, בעניו הכחולות היפות ואומר לי: "אני רוצה להתנצל על מה שהעם שלי עשה למשפחתך". דמעות עלו בעיני, חיבקתי אותו והבטחתי לו שמעכשיו יש לו חברה בישראל.

חזרתי לארץ אחרת מאיך שנסעתי ממנה.

https://photos.google.com/share/AF1QipPnIbVbuVZ-jCSc67JM5_tp9xZxpxGHyp-GJflTEOl5EW2AS5t_TcL_yuzZwkajww?key=NVl3dFhIQ215QWVGbnlsNGpZUTB5Vy1qYzFKNmNR

רות אליעז מספרת על בית אביה יצחק שטרנברג

יצחק, נולד בצ'ורטקוב למשפחה חסידית מתומכי האדמורים פרידמן מצ'ורטקוב.
הרש שטרנברג, סבא של יצחק, היה הגבאי והגזבר של האדמ"ור משה דוד, מייסד שושלת החסידות בצ'ורטקוב. המשפחה הייתה מכובדת ומיוחסת בקהילות החסידים עד היום. אביו, מאיר נישא (1904) בשידוכו של האדמור משה דוד, לבת הגבאי  אנגלברג מבוהוש BUBHSCH – חיה רוחל. הם הביאו לעולם 8 ילדים. חיים, אהרון, שרה, פייגה, חוה,דוד, יצחק ומטל. יצחק הוא צעיר הבנים.

יצחק היה תלמיד מבריק ומוכשר שרצה ללמוד באוניברסיטה, ובצעד חריג למשפחות חסידיות, הוא נסע ללמוד עריכת דין בפראג, לא לפני שאביו לקחו אל האדמו"ר ישראל פרידמן, לבקש רשות ללימודים ולנסיעה.  הרבי אמר – "שיסע!"
יצחק היה משכיל, איש תרבות ומוסיקה. כשסיים לימודיו נבחרה לו כלה פניה, ראויה במיוחד, ממשפחת זינגר מזלשצ'יקי. זו הייתה משפחה שבבעלותה זיכיון החשמל באזורם. לסבתא פרל היה זכיון למכירת מכונות תפירה זינגר. פרל תמכה בילדות עניות וקנתה להן מכונות תפירה, כדי שילמדו תפירה ויתפרנסו. המשפחה הייתה מבוססת ונדיבה.
הכלה המיועדת ליצחק שטרנברג מצ'ורטקוב, הייתה חכמה, משכילה, מוכשרת בכל מעשה ידיה ובעלת אישיות נמרצת ודומיננטית – שמה פניה (פנצ'ה נ. 1909), היא בתם של פרל ואריה לייב זינגר. פניה, הייתה מוכשרת מאד ואפילו למדה בת יחידה ב"חידר", בו נהוג שרק בנים לומדים. היא הייתה בת יחידה שידעה לדקלם את ביאליק: "שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי –אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי", בהטעמה אשכנזית מקובלת. פניה דיברה על בוריה גרמנית ולמדה אצל מורה פרטי ספרות גרמנית: גטה ושילר ועוד סופרים ומשוררים להתגאות בהם.
לאריה לייב ופרל שלוש בנות נוספות ובן:
הבכורה: סלצ'ה (סלקה), פרידז'ה, איטקה, ונוניו (נחום).

יצחק שטרנברג מצ'ורטקוב עבר להתגורר בזלשצ'יקי לאחר נישואיו ופתח בה משרד עורך דין. ניתן להבין, שמצבם הכלכלי של הזוג היה מצויין. נולדה להם בת רותי  (1935), שהיא המקור למידע כאן.
"מלחמת העולם השנייה פרצה כאשר הוריי סיימו לבנות בית בן שלוש קומות בעירם זלשצ'יקי. כשפרצה המלחמה ב-1939, אימי התעקשה, שעלינו לברוח מפני הגרמנים שעמדו להגיע אלינו. התעקשותה התבססה על זכרונות קשים ממפגש עם חיילים גרמנים בקרון רכבת בדרכה לחתונה של בני משפחה של אחותו של יצחק, אביה , שהתגוררה בפריז. השיחה עם החיילים הגרמנים, בתא קרון הרכבת הייתה תחילה נעימה וקלילה והם התפעלו מהגרמנית הטובה שבפי אימי. כשהמשיכה והתגלגלה השיחה וסיפרה מיהי ומהיכן היא, (שהיא יהודייה) החיילים קמו ועזבו את הקרון. לכן, היא זכרה טוב והבינה בחושיה, מה הולך לקרות. אבי שמע בקולה. גם סבי, אריה, מצד אימי החליט להצטרף אלינו. סבא סיפר שהיה "בן ערובה" שבוי של הרוסים שהיגלו אותו לסיביר במלחמת העולם הראשונה. סבא טען, שאז היה צעיר וחסון ולכן שרד את הרעב והקור, אך הפעם לא ישרוד ולכן החליט להצטרף להורי לבריחה דרומה לרומניה. סבתא לא הצטרפה כי היא נשארה "לשמור על הרכוש", וגם עזבה ללבוב, אולי לעזור לדודתי פרידז'ה.
פרידז'ה התחננה להצטרף אלינו, אך בעלה, שהיה מהנדס חשמל מוכשר מאד ומבוסס, טען, ש"לא בורחים עם תינוקת" בת פחות משנה. והם נשארו. בעלה של פרידז'ה היה ברשימות שהכינו הנאצים והוא נרצח באחת האקציות הראשונות.
פרידז'ה ברחה עם התינוקת יגודטקה ועם סבתא פרל ללבוב. פרידז'ה מסרה את התינוקת למנזר, ואחרי המלחמה, לאחר שפרידז'ה "לא חזרה", משפחת בעלה שנשארה בפולין, כדי לחפש את התינוקת במנזרים, לא מצאוה. כל מאמציהם לא צלחו.

אחות נוספת של אמא היא איטקה. ילדה יפה שהפכה לאישה יפה. הייתה ספורטאית מצטיינת. שחיינית תחרותית. טיפוס חי ותוסס, אישיות נשית חריגה לתקופתה. למשפחה שהיו עסקי- פחם וכלים חקלאיים בעלי תחנת הכוח שחכרו וסיפקה חשמל לכל האיזור ולכן היו להם עסקים עם הגויים. כך נחשפה  איטקה לצעירים הגויים בסביבה. עם אחד מבני האצולה מאחת האחוזות באזור, היה לה רומן. אהבה שלא התממשה, אך רגשותיה נשמרו לאורך חיי שני בני הזוג, גם כשכל אחד הקים את משפחתו עם אחר.
איטקה התחתנה בתקופת המלחמה (1942) עם חייל יהודי, דויד רובל,היה יהודי פולני ממשפחה מיוחסת, שהתגייס לצבא הבריטי ונשלח לאפריקה. שם נפצע. דויד רובל התחתן עם איטקה והיא נסעה אתו לאפריקה. נולד להם בן בשם אלכסנדר (אלן). אחרי המלחמה איטקה היגיעה לישראל עם בעלה. הוא קיבל התקף לב ומת (1948). איטקה נשארה עם אלן, שחי היום באוסטרליה.

עוד דודה, היא סלצ'ה, סלקה,- היפה מכולן. היא ובעלה חיו בפריז עוד לפני המלחמה. הוא היה יבואן וסחר עם מרוקו.
בפריז התגוררה גם אחותו של אבי, שהיו לה 3 ילדים הבן הבכור למד בטכניון בליון, הבת נישאה בצרפת בליון לבחיר ליבה, ולחתונה זו נסעה אמא איתי לפריז, מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה. זו הנסיעה בה אמא חוותה את יחסם של החיילים הגרמנים בקרון רכבת. בתקופת המלחמה סלצ'ה והמשפחה ברחו לדרום אמריקה, לקובה. ולימים עברו לניו יורק.  שם חיה משפחתה וצאצאיהם עד היום.

שטרנברג פניה ורותי 1938
שטרנברג פניה ורותי 1938

אימי, פניה, עסקה באופנת ילדים. כבר בצעירותה היו לה "ידי זהב" והיא תפרה "הוט קוטור".

כשפרצה המלחמה ב- 1939, אבי, אמי, אבי אימי- סבא אריה ואני הקטנה בת ארבע התחלנו בדרכנו דרומה לכיוון רומניה. חצינו את הגשר, כשאיטקה דולקת לפתע בעקבותנו עם אופניה. רק חצתה את הגשר לעברנו והחלה הפצצה שמוטטה את הגשר, שהפריד בין פולין לרומניה. איטקה רכבה בעקבותינו בשליחות סבתא, שרצתה למסור לסבא את תכשיטיה, כדי שיוכל למכור אותם בשעת צרה לפרנסתנו. איטקה מסרה ביד סבא את התכשיטים וחשבה לחזור על עקבותיה אך, הרס הגשר לא איפשר לה לחזור לזלשצ'יקי וזה מה שהציל את חייה.

נדדנו בין ערים שונות ברומניה. היינו מוגנים באופן יחסי. התושבים הרומנים התייחסו אלינו מאד יפה, ולא הרגשנו שום אנטישמיות. אני הייתי ילדה יחידה בין מבוגרים שלא הפסיקו להתעניין בי ולהרעיף עלי אהבה. הלכתי לבית ספר שארגנו לילדי פליטים פולנים. למדתי שיעורי דת (בחסות הכנסיה). היה שם כומר, איש חכם, שביקש את רשות הורי ללמדני דת, וידען שלימד גם מהברית החדשה וגם משיר השירים. הלימוד בכנסיה הייתה חוויה טובה עבורי ועד היום קיימת בי יש לי עניין רב בכנסיות שלכאורה אסור היה לי לבקר בהם, כי הייתי יהודיה.

במהלך הנדודים שלנו ברומניה הייתה מגפה, שעשה שמות בילדים ואני חליתי. נידבקתי בנגיף הפוליו. אמא, שגמלה בליבה לעשות הכל כדי לתרום להחלמתי, קיבלה עצה והמלצה מאשת ראש העיר, לה היא תפרה בגדים יפים, לנסוע איתי לבוקרשט, עיר הבירה, שם, בבית החולים אקבל את הטיפול הטוב ביותר. ראש העיר, ייעץ לאמא לפצוע את עצמה ברגל ולומר שכלב נשך אותה. כך קיבלה אימי רשות מיוחדת לנסוע לטיפול רפואי בבוקרשט ולקחה אותי עימה. הגעתי עם אמא לבית החולים האוניברסיטאי בבוקרשט, שם טופלתי במחלקה הנוירולוגית, על ידי מי שלימים למדתי, שהוא מגדולי הנאורולוגים באותה תקופה. הוא ידע שאני יהודייה ולמרות זאת קיבלתי טיפול מעולה.
אמא שלי התרוצצה ונלחמה כמו לביאה על חיי ובריאותי.
במקביל, עשתה את כל הנדרש כדי לקדם את יציאתנו מרומניה לארץ ישראל, בעליה בלתי לגלית. צריך היה לדאוג לסרטפיקטים, שלשם השגתם היה צריך לשחד בכסף את המעורבים בתהליך. כך היה.
היה עלינו להגיע לעיר נמל טורקית – קונסטנצה, שאיפשרה לאניות המעפילים שנרכשו על ידי פעילי עליה מארץ ישראל לעגון בנמליהם ולאפשר יציאתם של יהודים לפלסטינה. שם, המאבקים על הסרטפיקטים היגיעו לשיאם. הייתה ממש מלחמה על המקומות באניה. עדיפות הייתה צריכה להינתן לפליטים מפולין, ומכל רחבי אירופה, אך בעצם נתנו הסרטפיקטים לכל המרבה במחיר (שוחד). כשעמדנו בבית הנתיבות, ניגש יהודי לאבא שלי וחטף לו את הדרכונים שלנו עם כרטיסי הנסיעה מידיו.  אמא ראתה שמישהו חטף לאבא את הפספורטים, תפסה אותו וחנקה אותו עד שוויתר ושיחרר את הדרכונים מידיו.
נאלצנו להשאיר אל כל חפצינו על החוף כי האניה הייתה מלאה מפה לפה. עלינו לאניה קזבק, כבר כשעמדה להפליג, סבא, אבא אמא ואני. האניה הייתה מלאה מעל המותר. היה דוחק רב. על האניה היו ילדים יתומים שהוריהם נרצחו בטרסניסטריה. הייתה עדיפות להעלותם ארצה. היציעו לנו לרדת ולנסוע
"חכי עוד יומיים עמדה להפליג אניה גדולה ומרווחת יותר." אמא התעקשה לעלות על האניה קזבק, על אף שנאלצנו להשאיר את כל רכושינו על הרציף. שני בני דודי, מצד אבא, שניצלו מהתופת בפולין, הסכימו לוותר ולעלות לאניה הבאה, שבסוף הופצצה על ידי הגרמנים, וחרצה את גורלם הטראגי. שני בני דודי, טבעו בים עם יתר הפליטים שהיו עליה.

קיץ 1944, עלינו לאניה ושרנו התקווה. מרחוק ראינו את חופי טורקיה עם הסמל הירח שזהר בלילה. ממשלת טורקיה איפשרה באותה עת, לספינות המעפילים לעגון ולהמשיך בדרכן לכיוון ישראל.
הנסיעה באניה הייתה קשה. אמא חלתה, כולם הקיאו את נשמתם. הקברניט היה שיכור. הגענו עד חופי סוריה ומסוריה נסענו ברכבת לעתלית. אני זוכרת את האוכל שחלקו לנו בקרון הרכבת. פעם ראשונה שאכלתי, נקניק ושתיתי חלב קוקוס.

הגענו לעתלית דרך סוריה. זו הייתה כנראה רכבת העמק ההיסטורית. בעתלית הוכנסנו למחנה. הנרייטה סולד הייתה זו שדאגה לילדים הפליטים.
אני זוכרת שהשמועה ש"שטרנברג היגיע לישראל והוא במחנה עתלית", היגיע לדוד אהרון, הבכור במשפחה, שחי בנווה שאנן, בחיפה. הוא בא לחפש אותנו. את התמונה של אבא ודוד אהרון עומדים משני צידי הגדר, מתחבקים ובוכים אני לא אשכח. משפחת שטרנברג קיבלה את פנינו בשמחה וברוחב לב. כולם עזרו לנו להיקלט.
יצחק התמנה עם קום המדינה למפקח על המטבע הזר, ואמא הקימה מפעל קטן לאופנת ילדים. המתפרה הייתה באחד החדרים בבית שלנו בבני ברק ואחר כך ברמת גן. בחדר השני גרנו ההורים סבא ואני.  ההורים עבדו וסבא טיפל בי באהבה ומסירות. מטייל איתי, מספר לי סיפורים, דואג לי… יום אחד באחת האזעקות במלחמת השחרור, סבא קיבל התקף לב ונפטר בזרועות אבי.
סבא ניצל בזכות שהצטרף אלינו לבריחה לרומניה. חרדות מלחמת העולם הראשונה הציפו אותו והוא בחר לברוח. אשתו, סבתא פרל, שנישארה לשמור על רכוש המשפחה נדרשה על ידי הגסטפו, כמו יהודים אחרים, להגיע לנקות את האורוות. היא התייצבה כפי שנדרשו יהודי העיר. הציעו לה לברוח: בואי נברח… אך היא סרבה…ירו שם בכולם. זה היה באקציה הראשונה בזלשצ'יקי.

בארץ עזרו לנו להקלט מצד אחד משפחת שטרנברג אהרון ומצד שני, משפחת בת דודה של אימי שהייתה נשואה לפרופ' גרשום שלום. למשפחת גרשום שלום לא היו ילדים וכנראה בשל כך התיחסו אלי כאל בתם. בת דודתי קנתה לי נעליים חדשות בירושליים בחנות מפורסמת בשם תוכי. קניית נעליים היה ארוע משמעותי. אני זוכרת שהלכתי עם גרטהרד לכותל המערבי. זו הייתה משפחה שהפגישה אותי עם השמנא והסלתא של האריסטוקרטיה המשכילה ירושלמית.

למרות שאהבתי מאד ספרות, בחרתי ללכת בדרכו של אבי ז"ל וללמוד משפטים. התקבלתי לאוניברסיטה העברית, לשנה שנייה, בתנאי שאעבור את כל הבחינות של השנה הראשונה. לאחר סיום הלימודים התקבלתי להתמחות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ועם קבלת רשיון עריכת דין עברתי לפרקליטות האזרחית במחלקה שייצגה את משרד הבטחון. לימים מונתי לשופטת בית משפט השלום בתל אביב . נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין כהן שהכיר אותי כאשר התמחתי אצל חברו הטוב השופט יצחק שילה, הזמין אותי ללישכתו והציע לי להתמנות לרשם בית המשפט המחוזי. הרשה לי להתייעץ עם השופט שילה, והתנה את המינוי בהצלחתי בתפקיד. הוא הסביר לי אם לא אצליח יהיה רשאי להוריד אותי לבית משפט השלום. קיבלתי את הצעתו בשמחה רבה וכך התחלתי את כהונתי כשופטת בבית המשפט המחוזי.

רותי נישאה לעמנואל אליעז בשנת 1959 ונולדו להם 5 ילדים. יצחק, ארי, רן, עינת ויהונתן. לרותי ועמנואל נכדים רבים, משפחה גדולה, מרשימה וחמה.
עמנואל אליעז נ. 1927, נפטר 1989.

תולדות משפחת שטוק STOCK. כתבה וערכה: תם אור שחר

את תולדות המשפחה ניתן לקרא בהנצחה משפחתית למשפחת שטוק. הקובץ מופיע בשני חלקים.

מתוך הקדמה לחוברת:

"דע מאין באת ולאן אתה הולך…" (משנה, אבות ג א)
שמי ת˙ם אור שחר, אני בתם של גילי ממשפחת שחר, לשעבר שטוק ושל לבנה ממשפחת תורג'מן, בת זוגו של זיו הלוי, ואמם של הילדים סתיו ובר הלוי. לקחתי על עצמי משימה לתעד את הסיפור המשפחתי של שורשי ילדי, מתוך מטרה להטמיע בהם קשר ערכי למשפחה, למדינת ישראל, לעם היהודי ולהיסטוריה של העם היהודי בגולה והקמת מדינת ישראל. חוברת זו היא חידוש לחוברת הראשונה, בה זכיתי לתעד את הסיפור של סבי בשנת 2003 .
דמותם של אבותינו מעצבים את הווייתנו בהווה. אנחנו נצר לאנשים ברי מזל, חכמים, מיוחדים, כריזמטיים ואהובים על ידי חבריהם. הגעתי לעולם בזכות האומץ, התעוזה והגבורה של סבי, בנימין שטוק, שראה את הקרב לבוא בפולין והבין כי מוטב לו שיברח משם.
בהחלטה זו נקרע מבני משפחתו, מעירו, מחבריו בעיר צ'ורטקוב שבמזרח פולין- ויצא לדרך קשה ולא מוכרת לבדו ברחבי ברית המועצות, עד שפגש את סבתי, רגינה שרף, וחבר אל משפחתה.
בחוברת זו מופיע גם את סיפור הישרדותם המדהים של בני הדודים של סבי- יצחק ושושנה שטוק, ששרדו את הגירוש מהעיר רדאוץ שברומניה לשטח טרנסניסטריה הנורא והם בני עשר וארבע וחצי בלבד .
סיפור הישרדותם של בודדים ממשפחת שטוק במלחמת העולם השניה, יהווה לנו השראה כיצד לפעול, באומץ ובתעוזה.

 

חדש באתר – משפחת רוזנצוויג ROSENZWIEG מראשי הקהילה היהודית בצ'ורטקוב Chortkow

במשך דורות, הייתה משפחת רוזנצוויג  ROSENZWIEG משפחה מובילה, מנהיגה, בקהילה היהודית בצ'ורטקוב.
טוני-טושה הלפרן לבית רוזנצוויג נישאה ליצחק הלפרן מלבוב ועלו לארץ (1937) עם "רכוש", המפורט באחד המסמכים – בדף הנצחה למשפחה. מסמכים ותמונות מאוסף נעמי כפרי, בתה של טושה הלפרן לבית רוזנצוויג מופיעים שם.
אחיה, רופא, ד"ר אמיל רוזנצוויג, Dr. Emil Rosenzwieg עבר את המלחמה במנוסה ובמסתורים בצ'ורטקוב. מריה, Maria Blyszcuk, ידידה שעבדה אתו בבית החולים, דאגה למחסורו. היא קיבלה אות חסידי עולם. אחרי המלחמה נישאו וחיו בקרקוב.

העדות נמסרה ב 27.3.1947 בפני הוועדה ההיסטורית המחוזית היהודית בקרקוב.
רושם העדות אריה הולנדר או מריה הולנדר (שם הכותב העדות מפי רוזנצוויג אינו ברור)

מוסר העדות ד"ר אמיל רוזנצוויג, נולד בצ'ורטקוב ב- 8.9.1906 מחוז טרנופול. גר בצ'ורטקוב ברחוב סובייסקי מס' 6 , כעת חי בקרקוב סטרו-ויסלנה 35/10

כשפרצה המלחמה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות נמצאתי בלבוב, לשם באתי להשתתף בקורס להשתלמות רופאים. ב- 22.6.1941 בשעה 3.30 לפנות בוקר, הקפיץ רעש מחריש אוזניים , בשל מטוסי המלחמה שעברו מעל, את כל שוכני המלון "ניו-יורק", ממיטותיהם. לאחר דקות ספורות נמצאנו כולנו ברחוב מבולבלים כי איש לא התמצא במצב. אולם מיד החלה תנועת טנקים ופלוגות חיילים שפנו מערבה, שהעמידו את האנשים על חומרת האירועים. נודע שהגרמנים התקיפו את ברית -המועצות והתחיל הקרב שקבע את גורלה של מלחמת העולם השנייה.

החלטתי מיד לחזור הביתה, מיהרתי לתחנת הרכבת, אבל לא היה כל סיכוי לאזרח שלא היה בתפקיד צבאי להיכנס אפילו לתחנה. בלית ברירה נשארתי בלבוב וחיכיתי בקוצר רוח להזדמנות ראשונה לצאת לדרך. כבר ביום הראשון פרצה בהלה רבה בקרב האוכלוסייה בגלל ההפצצות הכבדות של מטוסי הקרב הגרמניים. מיד אפסו מצרכי המזון בעיר. על יד חנויות המכולת עמדו תורים ארוכים שעות וימים על מנת להשיג כמות זעומה של לחם ומצרכי מזון.

הסתובבתי בחוצות העיר בצפיה שמא תזדמן לי מכונית היוצאת מזרחה. הדבר עלה בידי רק לאחר שלושה ימים, באקראי. ביקשתי מחסה בשער אחד הבתים בגלל התקפת אוויר של מטוסי קרב והנה פגשתי את ד"ר קרנץ, מנהל בית החולים בצ'ורטקוב שנשאר גם הוא, יחד עם בני משפחתו, בלבוב. ד"ר קרנץ סיפר לי, כי הוא מחכה למכונית המיוחדת ששלחו מבית החולים בעירנו להסיע אותו ואת בני ביתו לצ'ורטקוב.
המכונית עמדה להגיע תוך שעות ספורות, אולם למעשה היגיעה רק לאחר יומיים.

ב- 26.6.1941 יצאנו מלבוב בכביש לזלוצ'וב. בשעתיים הראשונות נסענו ללא תקלות, למרות שהדרכים היו עמוסות רכב רב. לפני זלוצ'וב פגע בנו טנק שהתנגש אתנו והרס את מכוניתנו ואנו הוטלנו פצועים לתעלה שבצדי הכביש. ד"ר קרנץ היה פצוע יותר מכולנו ואנו חבשנו את ידיו וראשו. למרות מצבנו הקשה והעלוב לא נענה אף אחד מהנהגים שעברו על פנינו לעזור לקחת אותנו לדרך. החלטנו להתקדם ברגל לעבר זלוצ'וב. כשהתקרבנו לעיר הזהירו אותנו אנשים שהלכו בכיוון ההפוך, שעלינו לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים כי בקרבת העיר משתוללות כנופיות פרטיזניות של לאומנים אוקראינים היורים בכל אדם ההולך מזרחה. ואמנם צדקו האנשים כי גם אנו הותקפנו קשות ושכבנו עד עלות השחר בתעלה. לבסוף עלה בידינו, בקשיים רבים, להגיע לבית החולים הקרוב ושם חבשו את פצעינו בצורה מניחה את הדעת.
המצב בבית החולים היה קשה. פצועים שכבו בפרוזדורים ומלאו את כל המעברים. משך כל היום והלילה הגיעו פצועים, קרבנות ההפצצות ברכבות ופצועים מהחזית. לא התקבלנו ישר לטיפול. הרופאים היו עסוקים מעל הראש והיינו צריכים לחכות עד בוש עד שיגיע תורנו.

התאוששנו והתחלנו לחפש מכונית שבעליה יסכים להסיע אותנו למחוז חפצנו. ואמנם השגנו מכונית שהובילה אותנו לטרנופול ומשם, לאחר קשיים רבים, הגענו לצ'ורטקוב

הפצע שלי התמלא מוגלה וקבלתי הרעלה. שכבתי במיטה בחום גבוה ובהגיע מחלתי לשיאה ב- ראשון ליולי 1941, נכנסו הגרמנים לצ'ורטקוב, כמעט ללא התנגדות. התושבים האוקראינים קבלו את פניהם בשמחה גלוה, בברכות ובפרחים. עוד באותו יום החלו לבוז את רכוש האזרחים האמידים בהשראת הגרמנים שהיו בעצם שותפים לביזה. שכבתי במיטה בחום גבוה כשקבוצת גרמנים פרצה לביתי ובזזו כל מה שהיה בארונות ולקחו כל מה שרק יכלו לשאת בידיהם, מכל הבא ליד. תוך כדי האנדרלמוסיה פרץ קצין אס אס לבית וציווה עלי לרדת מהמיטה ולעמוד בזרועות מורמות עם הפנים לקיר. את הוויכוח שהתנהל בין החיילים מי ייקח את שעון היד שלי הפסיק הקצין שפסק כי השעון שייך לו. לאחר שנסתלקה קבוצה זו באה במקומה שניה ושלישית בליווי אוקראינים שבזזו ולקחו מה שהשאירו אחריהם לפליטה הראשונים. בקבוצה הזו היה חייל אחד שמנע מחבריו להשמיד את החפצים שלא יכלו לקחת אתם. אחרי שאלה עזבו את הדירה נטפל אלי שאתן לו זריקה להקהות את חושיו כדי שלא יראה בטבח האיום שנערך על ידי חבריו בעיר. סירבתי למלא את מבוקשו מפחד פרובוקציה.
כעבור ימים אחדים היגיעה לצ'ורטקוב פלוגת אס אס לבושה במדים שחורים. זו הייתה "בריגדת המוות" שמתפקידה היה לחסל יהודים. באותו יום החלו לחפור בחצר בית הסוהר ומצאו כביכול גופות של אסירים אוקראינים שהוצאו להורג על ידי השלטונות הסובייטים. הידיעה התפשטה בעיר ובכפרים הסמוכים ומכל העברים החלו לנהור איכרים אוקראינים חמושים באלות, גרזנים, סכינים ועמוסי שקים, להעניש את האשמים ובהזדמנות גם ליהנות מהשוד. מיד התחילו לחטוף יהודים ברחובות ובבתים ורכזו את כולם בחצר בית הסוהר. שם הכריחו אותם לחפור בורות, המיתו את כולם בירייה והטמינו גופות הקדושים והמעונים בו במקום. רק אחרי שהגיע קצין המחוז 0"קרייז-האופטמן") העירה חדלו ההתנפלויות הפראיות. אולם, מיד עם בואו החלה פעולת השמדה שיטתית ומתוכננת של הישוב היהודי בצ'ורטקוב.

בינתיים הגיעו לצ'ורטקוב יחידות צבאיות רבות והן תפסו את הבתים הגדולים והמרווחים. דייריהם הוכרחו לעזוב את מקומות מגוריהם מבלי שידעו לאן ללכת. הם סבלו קשה עד שהסתדרו איכשהו במקומות עזובים או בדירות שכבר גרו בהן משפחות וכולם הצטופפו יחד בתנאים איומים.

הנאצים החליטו לארגן את החיים הציבוריים היהודיים על ידי הקמת ועד מיוחד שינהל את ענייני העיר. הועד הזה נקרא "יודנראט" ולמעשה תפקידו היה למלא את פקודת הנאצים. בראש הועד הזה נבחר בפקודת הגרמנים עורך דין ד"ר קרוה ואתו כיהנו כמה מתושבי המקום היהודיים וכן מהפליטים הווינאים והצ'כוסלובקים שהכירו את הגרמנים מקרוב וידעו איך להסתדר עמהם ולמלא אחר כל פקודותיהם ודרישותיהם.

היודנראט ערך רשימות של יהודים כדי למלא את מכסת האנשים שנדרשו לעבודות שונות ואלה סודרו בקבוצות. פעולה זו נקראה ה"ארבייטס -איינזאץ" (פלוגות עבודה) ובראשו עמד שטייגר. שתפו אתו פעולה עורך הדין פלדמן, בוק ואחרים. אנשי היודנראט נצטוו בחודש נובמבר להכין רשימה של האינטליגנציה. זאת אומרת, עורכי דין, מורים, רוקחים, רופאים וכ"ו. כשבועיים לאחר מכן הוציאו עם עלות השחר בעזרת המיליציה האוקראינית והגסטפו את כל האנשים שהיו ברשימה, פרט לרופאים ולרוקחים, והובילו אותם לבית הסוהר. במקום הזה החזיקו אותם כמה ימים, עינו אותם קשה, היכו אותם באכזריות והרעיבו אותם. שני אנשים, עבנר ופלדמן, היו היחידים ששוחררו וכל השאר הובלו "ליער השחור" (צרניי לס) ושם נורו עד האחרון בהם. עורך הדין קימלמן מצא לאחר מכן בעזרת אכרי הסביבה שני קברי אחים גדולים של קרבנות האינטליגנציה הצ'ורטקובאית שחוסלה ב"אקציה " האיומה הזאת.

בין ההרוגים מקרב האינטליגנציה היו אנשי היודנראט הקודם ואתם ד"ר קרוה. הנאצים הקימו יודנראט חדש וזה שיתף אתם פעולה ללא כל התנגדות וגילה נכנות מאין כמוה למלא אחרי כל דרישותיהם ופקודותיהם. נצטינו בניהם מרגוליס ווינטר שארגנו יודנראטים גם בעיירות הסביבה. עיקר מרצם התרכז בצבירת כסף ותכשיטים עבור הגרמנים שצמאונם לכסף לא ידע כל גבול ותאבונם לא ידע שובע.

באביב 1942 הוקם הגטו בצ'ורטקוב ובו רכזו נוסף ליהודי העיר גם את אלה שגורשו מהעיירות הסמוכות. באותו זמן גם הוקם מחנה העבודה הראשון בקמיונקה על יד טרנופול. על כל היודנראטים בערים ובעיירות של הסביבה הוטל תפקיד לספק יהודים לעבודה במחנה הזה. בהתחלה היו רבים שהתנדבו לעבודה מחמת שהאמינו כי על ידי כך יקבלו מזון ויבטיחו איכשהו את חייהם. אולם לא עברו שבועות מספר ובשורות האיוב החלו להגיע ממחנה קמיונקה. משלוש מאות איש שהתנדבו לעבודה נשארו רק ארבעים בחיים. נודע שהמחנה לא שימש כמחנה עבודה כי אם מחנה השמדה. מאחר שלא נמצאו יותר "מתנדבים" החלו לחטוף אנשים ברחובות ובבתים ולשלחם לקמיונקה. היודנראט אמנם אירגן משלוח חבילות מזון ובגדים לעובדי המחנה אולם המצב במחנה עצמו היה נורא. אין פלא, שכל אחד בצ'ורטקוב עשה מאמצים להסתדר בכל עבודה נחוצה או מדומה בעיר כדי לקבל תעודת פועל ולהינצל מלהישלח לקמיונקה.

באותו זמן עבדתי בקופת חולים (בית חולים?) כרופא. פעם אחת נקראתי לרופא הראשי הד"ר בצ'ינסקי שהודיע לי כי טילפנו אליו באורח דחוף מהגסטאפו לשלוח אליהם תיכף ומיד רופא, כי אחד מה-אס אס חלה. הוא פקד עלי ללכת לגסטאפו למרות הסברי שאני כיהודי לא אחזור משם. כשבאתי למקום מצאתי איש גסטאפו ללא הכרה. סביבו עמדו חבריו ובראשם מפקד הגסטאפו הילדמן.
הלז איים עלי באקדחו והודיעני שבמקרה והחולה לא יבריא אשלם בחיי. ענדתי על זרועי את ה"מגן דוד" וידעתי שהוא ימלא את איומו. בדקתי את החולה וקבעתי שהוא הורעל בגז פחמים. אחרי רבע שעה וכמה זריקות עלה בידי להחזירו להכרתו.
משך כל היום עוד נשארתי במשרדי הגסטאפו ורק כשירד הלילה הורשיתי לחזור הביתה.

משך כל תקופת האביב וראשית הקיץ נמשכו פעולות החטיפה ללא הרף, אם כי לא בהיקף כה גדול. מידי פעם בפעם נרצחו יהודים ומאות רבות נשלחו למחנה העבודה קמיונקה. מדברי אנשי הגסטאפו הסתבר, כי מתקרבת שעת הפתרון הסופי של קיומנו כיהודים. ואמנם היה אפשר להבחין כי מתכננים פעולות מיוחדות וכולם היו בחרדה לבאות.

בינתיים הגיעו ידיעות לצ'ורטקוב על "אקציות" המוניות שבוצעו בעיירות הקטנות בסביבה. הפליטים הבודדים שהצליחו להגיע לגטו שלנו סיפרו על רצח המוני בעת ביצוע האקציות. מכיוון שעבדתי כרופא בקופת חולים, היו לי קשרים טובים למדי עם הרבה אוקראינים ואלה הבטיחו לי כי במקרה שתתרחש סכנה יודיעו לי על כך מבעוד זמן. ואמנם, באמצע יולי 1942 נכנס אלי סוחר אוקראיני ומסר לי כי בחצות תתחיל "אקציה גדולה". מיד הודעתי את הדבר לאנשי היודנראט, אולם הם לא האמינו לדברי. אנשי הגסטאפו היו מכינים את תכניות ההשמדה והגירושים בחדרי-חדרים ועל כן לא האמינו שנודע לי שמץ דבר מתוכניות אלה, מאחר שהם לא הבחינו כל סימן או תכונה לפעולה קרובה.

אנחנו הרופאים, גרנו בבית מיוחד שנמצא על קו הגבול בין הגטו והרובע הארי של העיר. (בית סוקלסקי מ.ג.ש. ) הגרמנים הבטיחו לנו, כי הם מחזיקים אותנו בבית מיוחד למען לא יאונה לנו כל רע בשעת האקציות. אנחנו חיכינו בשלווה גמורה לבאות. איש מאיתנו לא ניסה לבקש לעצמו מקום מחסה, אולם אלה מהתושבים היהודים ששמעו על האפשרות של אקציה התחבאו בבונקרים שהכינו להם מראש או התחבאו במקומות מחסה ברובע הארי של העיר.

מחלון משרדי שנמצא ברחוב הראשי אפשר היה לראות את ההכנות לאקציה. בתשע בערב, היגיעה שיירה גדולה של מכוניות משא שהתעכבה ברחוב סובייסקי. התנועה ברחובות הייתה מותרת רק עד השעה שבע ועל כן הייתה תנועת המכוניות בשעה זו חופשית לגמרי. מיד התחילו להתאסף פלוגות הגסטאפו, אנשי השופו, סוהרי בית הכלא והמיליציה האוקראינית. באמצעי ערמה הזעיקו את חברי היודנראט והמשטרה היהודית. כל החיל הרב הזה הסתדר בקבוצות פעולה ולכל אחת סומנו הרחובות והבתים שבהם שומה עליהם לפעול. כל חברי היודנראט ואנשי המשטרה היהודית נצטוו להצטייד בגרזנים או במכשירים כבדים אחרים לפריצת דלתות וחלונות ותריסים מוגפים.

בחצות התחילה האקציה. מיד נשמעו היריות הראשונות ופרצה בהלה גדולה. הגרזנים פרצו את הדלתות החסומות ויללות הנשים ובכי הילדים נישא בכל רחובות הגטו. בשעה אחת לפנות בוקר, נפתחה הדלת בחדרנו וקבוצת גסטאפו הוציאה את כולנו פרט לשני רופאים והובילו אותנו לכיכר השוק. שם מצאנו כבר המונים יהודים מרוכזים. את כל האנשים העמידו בשורות ובאמצע הכיכר הביאו שולחנות ואנשי הגסטאפו מסרו לקצינים את כל התכשיטים והכסף שמצאו בפריצותיהם לדירות המגורשים. הקצינים מיינו את החפצים היקרים וציוו להגיש להם כיבוד והם הסבו לעבודתם הנאה גלויה. קבוצת אנשי הגסטאפו עברה לאורך שורות היהודים ובראשם הידלמן והממונה על ענייני היהודים קלנר ובדקו את תעודותיהם והשוו אותם עם הרשימות שהיו בידיהם. רבים מאלה שהיו אתנו בכיכר השוק הועברו מיד לבית הסוהר. אלה שהתנגדו או דברו משהו הוכו באכזריות רבה ורבים גם נורו בו במקום. את הזקנים התשושים והחולים העבירו למקום אחר ושם חיסלו אותם. כל אלה ששמותיהם לא היו ברשימה הובלו לבית הסוהר. הם הובילו את הקבוצות מאה-מאה איש. כשהגיע תורי לא מצאו את שמי ברשימה ולמרות שהייתה לי תעודה מיוחדת כרופא מאת שירות הביטחון הגרמני הובילו גם אותי לבית הסוהר. בדרך לקח ממני איש הגסטאפו את מקלי, שמא אשתמש בו נגד מישהו. אחד מהשומרים, שהכיר אותי, הציע לי שאברח, ואם אפילו אשמע יריות עלי להמשיך ולברוח, כי הוא יירה באוויר, אולם הייתי שווה-נפש ומדוכא ולא קיבלתי את הצעתו. בכניסתי לבית הסוהר היה שומר שני שהתפלא על שלקחו גם אותי, אולם בכל זאת הוכנסתי יחד עם כולם. פגשתי בחצר שתי קבוצות של יהודים, גברים, נשים וילדים. חלק מהם שתק מרוב יאוש ואחרים בכו, צעקו ויללו על מר גורלם והתייפחו על בני משפחותיהם שנרצחו.

המיליציה האוקראינית שמרה עלינו בחצר והיו מסתובבים כל הזמן ומכים בכתות הרובים את כל אלה שצעקו או בכו בקול. כל אחד עשה את צרכיו על יד החומה ואת הצימאון הרוו במי התעלה העכורים. איש לא האמין שאמנם הקיץ עליו הקץ. כל אחד השלה את עצמו שיעבירו אותנו למקום עבודה, הסבל יהיה רב אבל ימשיכו איכשהו לחיות. אבל היו גם אנשים צלולי-דעת שידעו בדיוק מה שמחכה להם.

אני חיכיתי להתערבותו של הרופא הראשי של בית החולים. הסתובבתי יחד עם כולם משך כל היום וכל הלילה עד למחרת בצהריים בחצר בית-הסוהר.
בינתיים הוצאו לחופשי בני המשפחות של אנשי היודנראט וכן שני "אריים" שבטעות נלקחו באקציה נגד היהודים. רבים ממכרי האמינו שאצא בקרוב לחופש ונתנו לי את כספם ותכשיטיהם כדי שאמסרם לבני משפחותיהם שנשארו בגטו. פחדתי מהביקורת כשאצא מהחצר, אולם לא יכולתי לסרב לאנשים. ואמנם קראו בשמי ועזבתי את החצר מלווה עיני קנאה של אלה שנשארו. מהחצר הכללית העבירוני לחצר שניה, קטנה, שם מצאתי שבעה יהודים שעמדו לצאת למחנה עבודה בקמיונקה. משפחותיהם העבירו להם חבילות מזון והם נתנו לי לאכול כי זה יומיים לא בא אוכל אל פי. היהודים הוצאו לאחר מכן והובלו לכיוון הרכבת. אין לתאר את הייאוש, הבכי והצעקות של הקרבנות שנדונו למשלוח.

אני נשארתי בחצר השנייה כיממה. בינתיים הגיעו לחצר יהודים חדשים שנתפסו למחרת האקציה.
הם ספרו על התעללויות ואכזריות שאין בכוח אדם לתארם. האוקראינים והגסטאפו רצחו כל יהודי מתחבא, וכאשר העלו את האנשים לקרונות הרכבת, דחסו לכל קרון כמאה עשרים איש עד שלא היה מקום לנדונים האומללים אפילו לעמוד.

ביום השלישי נקראתי לקלנר, שהיה ממונה על היהודים בצ'ורטקוב והודיע לי כי למזלי אני יוצא לחופשי ושעלי להתייצב מיד בבית היודנראט ולהמשיך לעבוד בקופת חולים. כשעברתי בגטו ראיתי חורבן איום. ברחובות היו שרועים גופות הנרצחים, בגדים היו פזורים מסביב, דלתות הבתים היו הרוסות והחלונות מנופצים. ברחובות זחלו פצועים, וילדים הסתובבו בחפשם אחרי אמותיהם ואמהות חיפשו את ילדיהם. כשנכנסתי למשרדי היודנראט מצאתי את האנשים המומים, פניהם חיוורים וכולם נפחדים. כשראו אותי נכנס הביטו עלי כעל אדם החוזר מעולם האמת.
באותו יום קבלו פקודה לצמצם את הגטו.

אני הבנתי שאין כל אפשרות בשבילי להישאר בחיים אם אמשיך לחיות בצ'ורטקוב ובפולין. החלטתי לכן לחפש קשר איך להבריח את הגבול ולעבור לרומניה. מכיון שהגבול לרומניה היה קרוב יותר החלטתי לעבור לארץ זו. חיפשתי קשר ומצאתי אותו בעזרת רופא השיניים ד"ר ברגמן מצ'ורטקוב. לו היו בני משפחה בצ'רנוביץ. הוא התקשר אתם והם הבטיחו לו שיעבירו אותנו במכונית מהגבול הרומני לצ'רנוביץ. כעת היה עלינו לדאוג רק למכונית שתעביר אותנו מצ'ורטקוב עד הגבול הרומני וכמו כן לחפש קשר עם מבריח. איש היודנראט מזלשצ'יקי הצליח לעניין קצין גרמני, שבמחיר סכום כסף גדול היה מוכן להעביר אותנו עד הגבול הרומני במכונית שלו. מכיון שהסכום שנקב היה עצום, צרפנו אלינו עוד משפחות. כשהכול כבר היה מוכן חלה תקלה בלתי צפויה והודות לה הצלנו את חיינו. אשתו של ד"ר ברגמן, כאילו הרגישה בסיכון הרב, ולא הסכימה ברגע האחרון להצטרף לנסיעה. זו בוטלה ולאחר מכן נודע לנו שהמפקד הגרמני הסתכסך עם הקצין שלו בגלל הכסף והם מסרו את איש היודנראט מזלשצ'יקי למשפט והוא הוצא להורג. גם קצין המכס שהיה צריך לעזור לנו הוצא להורג, מאחר שעזר ליהודיה צעירה לעבור את הגבול.

באותו זמן חלה התפתחות חדשה על ידי כך שאורגן בצ'ורטקוב  מחנה עבודה מיוחד לבעלי מלאכה. המחנה אורגן ונוהל על ידי טומנק, גרמני מצ'כיה. מכיוון שמחנה זה נראה כמקום בטוח להיות בו, בגלל כוח העבודה המועיל שהיה מרוכז בו, נמצאו רבים מבעלי המלאכה, וביניהם הרבה צעירים, שנכנסו אליו מרצונם, יחד עם משפחותיהם. יתרה מזאת, רבים האמינו שהוא ישמש מחסה לחייהם ושילמו בכסף מלא כדי להתקבל ולהיות בו. ואמנם, בתקופה הראשונה, במטרה להוכיח לאחרים שמחוצה לו, או לקטני אמונה שהכירו את ההבטחות הגרמניות, היה היחס לכל באי המחנה טו למדי וגם בטחון החיים אמור היה להיות ללא דופי.
מצב זה גרם, שרבים נוספים נדחקו להתקבל למחנה עבודה זה תמורת סכומים גדולים ששלשלו לידי מנהלי המחנה. כל האנשים שנכנסו לשם, לקחו אתם את כל מיטלטליהם וחפצי הערך שרק היה ברשותם ועל כן יכלו לשלם, בכל עת מצא, מה שנדרש מהם.

המחנה עצמו אורגן בבניין בית הספר היסודי של צ'ורטקוב. מחמת ריבוי התושבים במחנה, הוקמו צריפי עץ בחצר בית הספר, מנהל המחנה עצמו, אותו טומנק, הסתדר בחווילה יפה ששכנה בתוך גן גדול. במקום נבנה מוסך חדש וגם נסללה דרך מיוחדת לחוף הרחצה על יד הנהר. למעשה היו כל בעלי המלאכה עובדיו האישיים ובעיר התעניין בעבודתם של הצורפים שהעמידם במיוחד לרשותו.
הוא ציווה להתקין עבורו סירת שיט וונציאנית וכן הוכנה עבורו רתמת סוסים בקישוטי-כסף. הצורפים היו עסוקים יומם וליל במלאכתם והכינו צנצנות וכדים ושאר כלי קישוט מזהב טהור. כל שוכני המחנה חויבו למסור את כל החפצים בעלי ערך כל שהוא ומפעם לפעם נערכו חיפושים פתאומיים בהם ערב המוות לכל אחד מאנשי המחנה. חוק היה הדבר, שכל מקרה חיפוש ממין זה נסתיים בכמה מקרי-רצח בירייה או בתליה.

במשך הזמן נעשו החיים במחנה קשים ללא נשוא. מרוב הנדחקים שמה מרצונם ובתשלומים גבוהים, נעשתה הצפיפות איומה. כמו כן היו תנאי הביטחון נוראיים. מידי פעם בפעם חדרו למחנה גרמנים ואוקראינים שחטפו בחורים ובחורות צעירות, הובילום ליער ומשם כבר לא חזר מהם איש. במחנה הזה התחילו, בדיוק כמו בגטו ובמחנות השמדה אחרים, אקציות של חיסול. בגלל המקום המצומצם והריכוז המרבי של אנשים בשטח מוגבל בוצעו האקציות ביעילות רבה ולקראת חודש מאי נשארו במחנה העבודה הזה שרידים בלבד. בגטו נעשה המצב קשה ללא נשוא. האקציות לא חדלו ותנאי החיים והקיום היו איומים. האוקראינים שואפי-הדמים התהלכו ימים ולילות ועקבו אחר הבונקרים ושאר מחבואי היהודים, ומשמצאו את האנשים סחבו אותם משם והוציאום להורג. בקרב האוכלוסייה היהודית שעוד נשארה לפלטה נפוצה השמועה, שהפעם מכינים הגרמנים את חיסולו המוחלט של הגטו. נמסרו אפילו תאריכים מדויקים להתחלת האקציה הגדולה, שתהיה גם האחרונה. וככל שהיה התאריך מתקרב גברו הבריחות שבחלקן היו גם מוצלחות.

יום אחד ביוני הקיפו את מחנה העבודה של בעלי המלאכה, העירו פתאום את כולם והובילום במהירות למכוניות משא שחיכו להם במקום מבעוד מועד לילה. אסור היה לעמוד או לשבת כי האנשים נצטוו לשכב במכוניות המשא. כל מי שניסה להרים את ראשו נורה בו במקום. אנשי המחנה הובלו לשטח שדה-התעופה שבניינו החל אבל טרם הסתיים. שם פקדו על כולם להתפשט ערומים והם נורו במכונות-ירייה שהיו מוסוות מאחורי שיחים וכולם חוסלו עד האחרון בהם. כל ניסיונות הבריחה שנעשו בשעת החיסול סוכלו. באקציה הזו נפלו כשש מאות איש.

 

בחודש מרץ 1943 חלה מפקד הגסטאפו. אחרי ניסיונות ריפוי של רופאים אריים שעלו בתוהו, נקראתי לטפל בו. למזלי עלה בידי לרפאו מדלקת קשה של כיס המרה. מסיבה זו הגענו לכלל יחסים אנושיים וניתן לנו אפילו לנהל שיחות שבין אדם לחברו. משיחות אלה עמדתי על המנטליות המוזרה של איש גסטאפו. על שאלותי אליו ענה בגילוי לב גמור, הסביר לי שהכרח הוא להרוג את השבויים הרוסים, כי אין באפשרותה של גרמניה לכלכל מיליוני שבויים. לדעתו קיים הכרח לרצוח את היהודים כדי ש"אנשינו" יתאמנו ויתרגלו במעשי רצח במטרה שיוכלו אחר כך לגשת למשימה העיקרית שהוא חיסולם הגמור והמוחלט של הפולנים והאוקראינים, שהינם מסוכנים יותר בשביל גרמניה החדשה מאשר היהודים. בתום שיחותינו, אחרי שהחלים, הבטיח לי, שכאשר תגיע השעה לחיסול מוחלט של היהודים הוא ישגר אלי שליח מיוחד בדרישה להתייצב לפניו וזה ישמש לי אות, שעלי להיעלם ולא להיראות יותר בסביבה.  איש הגסטאפו עמד בדיבורו.

ביום ה- 16 ביוני היגיעה אלי ההודעה המוסכמת ואני מיהרתי למקום המחבוא שהכנתי לי מראש. למעשה, לא נתתי אמון רב בהבטחותיו, מכיוון שהוא עצמו אמר לי בגילוי לב כי מתכננים את חיסול הגטו, ומשום כך לא נמצאתי בביתי עם רדת היום ולנתי בכל פעם בשדה, בבתים פרטיים או במקומות עזובים, ואף פעם לא בבית הרופאים.

סידרתי לי מחבוא בבית ישן של שתי קומות שנמצא במרכז העיר. העיריה אמנם החליטה מזמן להרסו, אולם בעל-הבית הצליח איכשהו להתחמק מלהוציא לפועל את צו ההריסה. באמצעות מהנדס פולני, מכיר טוב שלי, עלה בידי לשכור בעליית הגג שני חדרים קטנים על שם אשתי הנוכחית. המקום נמצא בקצה הבית, ואם כי החדרים היו במצב גרוע והקירות סדוקים התאימה בכל זאת הדירה בשבילי כי הייתה מובדלת משאר דירות הבית. הכניסה לעליית הגג הובילה דרך קרש שהוזז ממקומו. מקום המחבוא לא היה מהמתאימים ביותר. אילו נעשה חיפוש רציני היו מגלים אותי, אולם בתנאים נורמליים, הכול התנהל כסדרו, כמובן, עד כמה שאפשר לדבר על התקופה הזאת ומחבוא כזה כעל "תנאים נורמליים". משך כל שעות היום הייתי לבדי ורק פעם או פעמיים ביממה הביאו לי אוכל או מים. את הטורח והסיכון הזה לקחה על עצמה – שלא על מנת לקבל פרס – גברת בלישצ'וק מריהMaria Blyszcuk ששירתה כאחות בבית החולים בצ'ורטקוב. בימים האחרונים בחודש יוני הייתה מביאה חוץ מאוכל ומים, גם חדשות, שהיו מסמרות את שערות ראשי.

ימים ספורים אחרי שנכנסתי למחבואי התנפלה פלוגת גסטאפו על בית החולים והוציאה משם את כל היהודים וחיסלה את כולם.

כשפרצו למעבדה שמה הגברת קניגסברג, עובדת המעבדה, מנת ציאנקלי לפיה, שברה בשיניה את השפורפרת ובלעה את הרעל. היא התנפלה על איש הגסטאפו שעמד קרוב לה וקרעה בגדיו וצעקה שימות יחד אתה, אולם היא נפלה תוך שניות ספורות ללא רוח חיים.

מנהל החשבונות של בית החולים, ד"ר אליהו קניג, ששימש גם כמתורגמן והיה עורך דין מטרנוב, בלע מורפין, אולם פעולתו הייתה איטית והוא נפח את נשמתו מאוחר יותר, בחצר בית הסוהר, ביסורים רבים.

כן נחטפו באקציה הזו ד"ר אלבין, ד"ר פלדמן, ד"ר אנדרמן, יחד עם בני משפחותיהם והובלו לבית הקברות ושם הומתו ביריה.

ד"ר אנדרמן היה אהוב על הגרמנים, הפולנים והאוקראינים גם יחד.  ניתנו לו הרבה הזדמנויות להיחבא, אולם הפריצה האחרונה של הגסטאפו והאוקראינים הייתה כה פתאומית עד שלא ניתנה שהות לעזוב בזמן את בית החולים. כפי שנמסר לי על ידי אנשים מהימנים פעלו כמה מאנשי ההשפעה בקרב הגרמנים ובעיקר מבני הפולקסדויטשה, שתינתן לד"ר אנדרמן האפשרות לברוח ושומריו יירו באוויר. כנראה שאחד השומרים האוקראינים טעה, הוא לא ידע על המוסכם, ירה בו והרגו.

בראשון ביולי לא הופיעה הגברת בלישצ'וק שדאגה למחייתי ולקיומי. עבר יום ועוד יום, והיא לא באה. השרב היה בעיצומו, וביחוד בעליית הגג מתחת לגג-הרעפים המחומם. אף טיפת מים לא באה אל פי. לשוני דבקה לחכי, פשוטו כמשמעו. לאחר מכן אזל גם מעט המזון שהיה אתי. אין מילים לתאר את ייסורי לא רק בגלל חוסר מים ומזון אלא גם בגלל הפחד שתקף אותי לעתידי ולגורל המטיבה שלי. דאגתי לשלומה ופחדתי שמא נתפסה או שנתגלה מחבואי והאוקראינים או אנשי הגסטאפו עתידים בכל רגע להופיע ולשים קץ לחיי. כה עברו שמונה ימים רצופים. לא יכולתי להחזיק יותר מעמד. מתוך ייאוש וחוסר יכולת להמשיך במצב זה החלטתי לצאת ממחבואי ולחפש משהו להחיות את נפשי. במאמצי אל-אנוש עלה בידי להזיז את הקרש, לזחול והמחבוא ולצאת לפרוזדור. למזלי היה זה יום ראשון. למטה גרה משפחה של סנדלרים והם היו בכנסיה. בבית נשארה ילדה בת שש והיא ישנה.  הצלחתי לקחת אתי קצת מים, לאחר ששתיתי לרוויה, וגם קצת מזון ומאושר חזרתי למקומי ושמתי את הקרש בחזרה במקומו. למחרת הגיעה מריה והסבירה  לי, כי נמנע ממנה לבוא אלי מאחר שחששה כי עוקבים אחריה. לאחר מקרה זה לא חלו יותר הפרעות בביקוריה והיא המשיכה לבוא מידי יום ביומו וגם סיפקה לי ספרים ועיתונים, מה שהקל עלי מאד את מצבי הקשה.

החדשים יולי אוגוסט עברו עלי ממש בשקט יחסי. פעמיים דפקו על הדלת למרות שהמנעול על הדלת מבחוץ היה נעול. פעם ניסו גם להכניס מפתח למנעול , אולם לא הצליחו לפתחו. בחודש אוגוסט ראיתי דרך פרצה במקום מחבואי תמונה מוזרה של גרמנים, פולקסדויטשים ואוקראינים הבורחים עם חבילותיהם על נפשם בעגלות וברכב ממונע. כולם ברחו לכיוון הכביש מערבה. בהלה זו נמשכה יום תמים. רק למחרת נודע לי ממריה סיבת הבהלה. הפלוגות הפרטיזניות של קולפק הגיעו מהקרפטים וחדרו לסביבות צ'ורטקוב.

בצהרי יום אחד שמעתי פתאום רעש, הדהוד מגפים רבים בכיוון דירתי. כולם נחפזו לעלות במדרגות. חלקם פנו לחדרים וכמה עלו לעליה. מיהרתי להיכנס למקום מחבואי. פתאום שמעתי כי נכנסו לחדר. החל חיפוש ממושך בארונות, מתחת למיטות ושברו את התנור. כולם חיפשו דברי ערך והתעסקו כל הזמן בחפצים והתכשיטים שמצאו. אוקראיני אחד נשאר בעליה לשמירה, אולם זה כנראה חשש שמא האחרים מתעשרים על חשבונו ועזב את המקום. ניצלתי את ההזדמנות, הזזתי מהר ובזהירות את הקרש, עברתי לעליה, מצאתי במקרה חור בתקרה, ומבלי לדעת לאן קפצתי למטה. נפלתי על ערימה של אשפה ופסולת. מסביב שרר חושך ואני זחלתי על ארבע כדי להתרחק ממקום נפילתי. הגעתי לפינה שבין קיר ומדרגות, התכרבלתי וחיכיתי לבאות. ביני ובין המיליציאנטים האוקראינים הפריד רק קרש. שמעתי בבהירות את שיחותיהם, ידעתי בדיוק מתי עלו ומתי ירדו מהמדרגות או נעצרו על יד "מחבואי". מופלא היה הדבר בעיניהם הדבר איך הצלחתי להימלט, למרות שהחלונות היו סגורים. נודע לי משיחותיהם כי מסרו להם שאני מתחבא בבית הזה והם ידעו שאני נמצא כאן. החיפוש היה עקשני ויסודי וערך עד שלוש לפנות בוקר. ברגע מסוים חשבתי שגילו אותי. היה זה כאשר אחת הדיירות הראתה למיליציאנטים על המרתף, והיא הלכה לפניהם בנר, להראות להם את המקום שם התחבאו יהודים בזמן האקציה.

למזלי היו כבר המיליציאנטים עייפים וכנראה פחדו שמא יבולע לשלל שכבר היה בידיהם ועל כן היו מעונינים להסתלק לבתיהם. החיפוש שלהם במרתף היה שיטחי והם מיהרו לעזוב את המקום. אני נשארתי במחבואי החדש. לאחר שעה קלה שמעתי את צעדיה הקלים של המטפלת שלי שעלתה בזהירות במדרגות שלא ירגישו בה. פחדתי שמא תיפול בידי המיליציאנטים והם עלולים להרגה בו במקום בעוון החבאת יהודי. למזלנו לא נשאר אף אחד מהם כי כולם הסתלקו מהבית.
כפי שהתברר לאחר מכן חיפשו אותה בבית החולים אולם האינפורמציה שנמסרה לרוצחים לא הייתה מדוייקת, כי הם חיפשו אחות והיא עבדה כרוקחת. כמה פעמים חיפשו אותה בביתה ןפעם אחת ניצלה רק כשקפצה דרך החלון ונמלטה.

נשארתי במקום הזה כמה שעות. לאחר מכן החלטתי לצאת ממקום מחבואי ולעזוב את הבית כי לא יכולתי להישאר יותר בבית שכבר היה ידוע שיש לי מחבוא שם. יצאתי בלילה. התקדמתי בחושך ונפגעתי פעמים אין-ספור, אולם איכשהו הצלחתי שלא לעורר קול רעש. פחדתי מהשכנים, ביחוד מהסנדלר, ששנתו טרופה עליו משום חוויות היום והלילה.
לבסוף, הגעתי לדלת המובילה לרחוב, אולם היא הייתה נעולה. בקושי הוצאתי את קרסי המנעול ויצאתי החוצה. כדי שלא להקים רעש חיכיתי לאדם שיעבור או לעגלה שתקים רעש בעברה על אבני הרחוב וכה הצלחתי לצאת מהבית.

לא ידעתי לאן לפנות. הייתי מלוכלך ועירום למחצה. רציתי לפגוש מישהו ופחדתי מכל אדם. חשבתי – מי ירצה לדבר אלי ומי יעז להכניס אותי אליו הביתה? נזכרתי שבקרבת מקום נמצא ביתה של אישה שהייתה חברתה של עוזרת ביתי. שמה היה ויסיה.
במאמצים הגעתי עד ביתה ואחרי פקפוקים רבים החלטתי לדפוק על דלתה. היא הייתה לבדה בבית. ויסיה קיבלה אותי די טוב. סיבת היחס הזה נתחוורה לי מיד. היא סיפרה לי כי שהתה כל היום בכפר, מכאן שלא שמעה דבר ממה שהתרחש בעיר ושנודע הדבר לכולם כי דבר מקום מחבואי התגלה וחיפשו אחרי.(והיא לא ידעה). סיפרתי לה שהמיליציה האוקראינית חיפשה אנשים לשלחם לעבודה בגרמניה וחיפשו גם בבית שם מצאתי מחבוא ועל כן עזבתי את המקום. אמרתי לה, שאחרי שאשאר אצלה יום או יומיים אחזור למקומי הקודם.

היא קיבלה את דברי באמון והיציע לי מיטה. התרחצתי, אכלתי וכששכבתי לישון הרגשתי כאב חזק בצלעותי וברגלי בגלל הנפילה. רק עכשיו באה תגובת החושים שהיו במשך כל היום והלילה מתוחים עד כדי אבדן הרגשת הכאב. ראשי היה עלי סחרחר. רציתי לישון, אולם הקשבתי במאמץ רב לקולות בחוץ וחששתי שמא ידפוק מישהוא בדלת. רק לפנות בוקר נרדמתי. כשהתעוררתי ראיתי שאני לבד בבית. בעלת הבית החדשה שלי יצאה כנראה החוצה. הייתי בטוח כי ברחוב יוודע לה הכול ולא ידעתי מה תהא תגובתה. חשבתי מה אוכל לעשות כדי למצוא מוצא מן המצב הזה. נזכרתי שהייתה לי חולה אחת שטיפלתי בה והיא היציעה לי, כשהתחילה ההשמדה ההמונית של היהודים והאקציות, שאתחבא אצל אחותה הגרה בפרבר ביאלה שבדרך לעיר בוצאץ.

כאשר ויסיה נכנסה הביתה הכרתי מיד בפניה כי נודע לה הכול מה שקרה אתמול. היא רגזה עלי למאד על אשר שיקרתי לה. ניסיתי להרגיעה, אולם הדבר לא עלה בידי. כשאמרתי לה שאני עוזב את ביתה בהקדם האפשרי – נרגעה. ביקשתי ממנה שתלך לחפש את הפצינטית שלי ששמה היה ברברה והיא מיהרה אליה. והאישה הזאת כשבאה אלי שמחה באמת ובלב תמים כי פגשה אותי בחיים והבטיחה לי כי מיד תפנה לאחותה שתחביא אותי והיא בטוחה כי אחותה תמלא את מבוקשה. הוסכם, שבאחד הימים הקרובים לפנות ערב, תבוא עגלה עמוסת קש או חציר והיא תיקח אותי לאחותה. חיכיתי יום יומיים והעגלה לא היגיעה ומאחר שויסיה הציקה לי מרוב פחד כי אעזוב את הבית החלטתי כי אעזוב את הבית. החלטתי להסתדר איכשהו בעצמי.

תכניתי הייתה פשוטה. היה בבית סל גדול וכבד. מלאתי אותו במלבושים ומלמעלה כלי חרסינה. ויסיה קראה לעגלון וסודר אתו, כי יעביר את סל החרסינה לביאלה. סוכם כי יופיע בשש בבוקר. כמה דקות לפני שהיגיע העגלון נכנסתי לסל וויסיה כיסתה אותי מלמעלה וסגרה בעדי. העגלון היגיע והתחיל לטלטל את הסל ובקושי רב העלה אותו על העגלה. הטילטולים גרמו לי הרבה סבל ולבסוף, לרוע מזלי, העמיד את הסל כשרגלי למעלה. הנסיעה הייתה קשה. אחרי זמן-מה כמעט פרחה נשמתי כששמעתי את הפקודה הגרמנית "האלט"!  הרהרתי רגע כי כאן הסוף. בליבי לא חסתי כלל על חיי, כי אם על ויסיה שהסכימה ללוות אותי כדי למוסרני לידי האחות של ברברה, ועל העגלון שבאמת היה כף מפשע ויפול כקרבן חינם.

עצרתי בעד נשימתי והאזנתי למשא -ומתן שנמשך רגעים ממושכים, אולם לא יכולתי לשמוע את תוכנו. אחרי כמה דקות המשכנו לנסוע והגעתי לביאלה. כפי שהוברר לי אחר כך, ביקש הגרמני מהעגלון דלי להשקות את סוסיו. כשהגעתי למקום המיועד, הוריד אותי העגלון מהעגלה והכניס אותי לחצר כשהוא מגלגל את הסל. בעלת הבית, בראותה את ויסיה, מיד הבינה מה התשורה המוגשת לה בסל. פחדה היה כה רב עד שקמה וברחה מן הבית והשאירה אותי בתוך הסל, ללא יכולת לזוז לבדי ולצאת משם.

אני זוכר כי שכבתי זמן ממושך. בעלת הבית התחרטה לבסוף, התגברה על פחדה וחזרה הביתה. היא עזרה לי לצאת מהסל והראתה לי את הדרך איך לעלות לעליית המתבן הסמוך. הייתי מאושר כי סוף סוף יצאתי מהסל ויישרתי קצת את גופי הכאוב והחבוט. המקום החדש נראה לי כגן עדן עלי אדמות. היה שם אבק רב, אבל גם הרבה קש ונוח היה לשכב שם ולהתמתח. חוץ מזה רבו הסדקים בין הקרשים ואני יכולתי לראות את הכביש ולהסתכל בנעשה בחוץ מבלי לחשוש שמא אני מסתכן על ידי כך שמישהו ישגיח בי.

יחס הבעלים החדשים אלי לא היה טוב מן היום הראשון. סטניסלאב ואנקה טורצ'ין – אלה היו שמותיהם, -לא אמרו בפה מלא, אולם רמזו לי בכל הזדמנות כי עלי להשיג כסף כדי לשלם בעד החזקתי. הם הרגיזוני לא מעט בסיפוריהם על הרציחות והחיפושים אחרי יהודים שהתחבאו ובכל הזדמנות ביקשו לדעת על חפצי ערך והכסף שיש לי בטח במקומות מחבוא שונים. הם לא האמינו כשאמרתי להם שאין לי ולא כלום. בסוף השבוע הראשון מסרתי להם את החפץ היחידי שעדין היה לי: שעון היד שלי. משך תקופה חדלו להציק לי, אולם זה ערך רק זמן קצר בלבד ומיד החלו ביתר שאת לדרוש ממני כסף או חפצים יקרי ערך.

באותו זמן החלו הגרמנים באוסף מכסות תבואה מהאכרים ועצבנותם של בעלי הבית שלי היגיעה לשיאה. פעמים רבות היה עלי לרדת למרתף שבו היה "בונקר". שם לא יכולתי לשבת כי אם לעמוד. פעמים קרה כי נשארתי שם יום שלם ויותר. הייתי מוכרח לעשות את צרכי תחתי והסירחון היה איום. כמה פעמים, כשעזבתי לבסוף את ה"בונקר" ויצאתי לאוויר הים, התעלפתי. לרוב הלאו אותי בעלי הבית באזעקות שווא, מרוב פחד.

יום אחד ראיתי גרמנים הולכים בכיוון הבית שלנו. בעלי הבית שהרגישו בדבר נתבלבלו מאד וברחו מן הבית בהשאירם את רכושם הפקר ובלבד להציל את חייהם. אני התחבאתי איכשהו והגרמנים יחד עם המיליציה האוקראינית פתחו את הדלת בכוח וערכו חיפוש, אולם למזלי לא מצאו את מקום מחבואי ועזבו את הבית. כמה פעמים היו קרובים מאד למקום שם נמצאתי, אולם למזלי, לא גילו אותי.

לאחר המקרה הזה הורע עוד יותר יחסם של הבלבתים שלי אלי. הם חלמו חלום ואני הייתי מוכרח לקבל את סימניו ולהתחבא בבונקר או במקום אחר. כל הזמן דרשו ממני במפגיע כסף. מנת המזון שלי פחתה והלכה מיום ליום והייתי בטוח כי הם רוצים להרעיבני עד מוות. מצאתי קשר לברברה, הפצינטית שלי לשעבר, וזו פנתה לפי הוראותי למכרים שם השארתי כמה מחפצי והם העבירו אותם אלי. את החפצים האלה מסרתי לידי הבעלי-בתים ומיד שונה מצבי לטובה. מנת המזון גדלה והלכה והיחס אלי נעשה טוב יותר. העובדה שנמצא "צד שלישי" היודע על מקום מחבואי ודואג לי בהעברת חפצים, וגם הידיעות על ההתקדמות המתמדת של הצבא הסובייטי והתקרבותם לעירנו צ'ורטקוב שינו את יחס בעלי-בתים אלי מכול וכול. הודעתי להם שדואגים להעבירני למקום מחבוא אחר, אולם הם דרשו   ממני כי אשאר כבר אצלם.

נמצאתי בעליית המתבן והלילות החלו להיות קרים מאד. קפאתי ממש מקור. הייתי "מתחפר" בחציר ומתחמם קצת. אולם מצב רוחי השתפר והלך כאשר ראיתי את הגרמנים בורחים מערבה אחוזי-בהלה. ידעתי שהם נוחלים מפלות והצבא הסובייטי הולך ומתקדם. שבועות וחדשים ארוכים ראיתי את המחזה המלבב איך גרמנים במדים ואזרחים גרמנים נוסעים מערבה ומובילים אתם את רהיטיהם וחפציהם ועל ידם צועדים בהמות וסוסים.

בדצמבר, בחג המולד, ירדתי בפעם הראשונה מעליית המתבן לבית. התרחצתי, החלפתי בגדים והסבותי גם אני לארוחת ערב חגיגית שימים ושנים לא אכלתי כמותה ולא ישבתי שבת אנשים מתורבתים על יד שולחן בחברת מכרים. לאחר הארוחה עליתי בחזרה לעליית המתבן במצב רוח מרומם ומיד נרדמתי. בלילה שמעתי פתאום קול פעמונים והתעוררתי בבהלה. ראיתי שנכנסו לחצר ביתנו גרמנים בעגלות חורף. כפי שעמדתי כותנתי לעורי, מיהרתי ל"בונקר" לאחר שסידרתי פחות או יותר את מקום משכבי בחציר לבל יכירו כי היה שם מישהו. כעבור מחצית השעה ירדה אלי בעלת-הבית והודיעה לי כי האנשים בלבוש גרמנים אינם אלא פרטיזנים סובייטים.

דרך סדקי הקרשים הבחנתי מידי יום ביומו את התפתחות העניינים וראיתי כי מצבם של הגרמנים מתערער במהירות רבה. כחודש ימים לפני השחרור ראיתי איך בעלי השררה המקומיים החלו להעמיס על עגלות ומכוניות משא כבדות מכל הבא ליד וכולם פנו מערבה. זכיתי לראות כמו כן איך נכנעה קבוצת-סיור של ה-אס-אס לפני טנקים רוסיים. הגאווה המופרזת שליוותה תמיד את הבעת פניהם נעלמה כלא הייתה.
כמה ימים לאחר מכן ראיתי חיילים מתחפרים בקרבת מקום והייתי מודאג כי פחדתי שמא יתפתח קרב דווקא כאן ואני עלול להיות קרבן של פגיעה מקרית אחרי כל הסבל והתלאות שעברו עלי עד היום הזה.

מצבי היה מוזר מאד משך חמישה ימים אחרי השחרור. בעלי-הבתים שלי היו אוקראינים והם פחדו משכניהם כל אותם הימים שהסתתרתי אצלם שמא יוודע להם כי החביאו יהודי ואז היו מתנקמים בהם ואולי גם משלמים בחייהם. נזהרתי על כן שלא יוודע דבר מחבואי לאיש. כאשר נכנסו הקבוצות הראשונות של הצבא הסובייטי, הסתדרה קבוצת סיור קטנה בביתנו. שמעתי שבעלי-הבתים שלי נשאלו על ידם אם יש מישהו בבית והם ענו להם- מפחד השכנים- שאין איש איתם. הרוסים ערכו חיפוש שיטתי והודיעו למארחי שאם ימצא מישהו נוסף בבית יועמדו שניהם לפני בית דין צבאי. כך קרה, לרוע מזלי, שמשך חמישה ימים נוספים הוכרחתי להיחבא ולהיות או בבונקר או בעליית המתבן ולא ניתן לי לשמוח בימים הראשונים לשחרור יחד עם הצבא האדום הפודה ומציל אותנו, את שארית הפליטה. לפנות ערב של היום החמישי החלטתי לעזוב את מקום מחבואי, התחמקתי החוצה וחזרתי ברגל לצ'ורטקוב. הגעתי לבית החולים בו עבדתי בתקופה האחרונה ושם קיבלו אותי בפנים יפות. למחרת עברתי לגור בדירתי הקודמת. האנשים שאלו וחקרו אותי בתמיהה ובסקרנות, כיצד עלה בידי לצאת בחיים מידי הגרמנים, כי לאחר בריחתי סיפרה המיליציה האוקראינית שנהרגתי.

את הימים הראשונים לשחרורי ביליתי בחיפושים אחר דירה ובהשגת מלבושים והעיקר מזון. עבודה נמצאה לי מיד בבית החולים, שם הופיעו מידי יום ביומו יהודים שיצאו ממחבואיהם או שהגיעו מהיערות וממחנה העבודה האחרון שנשאר עוד בקרבת העיר טלוסטה. כמו כן הגיעו אנשים שניצלו מההפצצות האחרונות ומהמשקים שהיו עדין בסביבה. כל אלה היו צריכים טיפול רפואי יסודי. אמנם, היה חסר בבית החולים מזון אולם הם קיבלו טיפול רפואי נאות וזה היה עבורם הישג רב מכל הבחינות. מיד חזרו גם מנהלי המשרדים של השלטון המקומי אשר הכירו את תנאי העיר ולאט לאט אורגנו החיים מחדש.
בינתיים הגיעה אלינו כרעם ביום בהיר הידיעה, שהגרמנים שהיו לכודים במבצר-העיר של קמיניץ-פודולסק פרצו את המצור והם נסוגים ויעברו דרך צ'ורטקוב. קמה בהלה חדשה וכולם החליטו לברוח יחד עם הצבא הסובייטי הנסוג. לרבים מהחולים שהחלימו בינתיים הרשיתי לעזוב את בית החולים וללכת עם הצבא. מעטים, מאלה שטרם יכלו לזוז השארתי במיטותיהם תוך הבטחה מפורשת של הרופאים והאחיות ה"ארים", שישמרו על החולים היהודיים עד קצה גבול יכולתם. לכשלעצמי לא רציתי לברוח, החלטתי לחזור למקום מחבואי הקודם. ד"ר גולדברג הציע לי להצטרף אליו ולבני ביתו ולעוד כמה מכרים שיתחבאו יחד. למרות שמקום המחבוא שלו כבר היה ידוע בעיר, לא יכולתי לסרב לו ואני גם לא הייתי מסוגל להיות שוב לבדי.
נשארנו משך 5 ימים במחבוא החדש. יכולנו לראות את הגרמנים המתקדמים במשמעת-ברזל עד שתקפנו היאוש כי חשבנו שאין כוח בעולם אשר יוכל לקלגסים הארורים האלה. אולם הם אפילו לא נכנסו לצ'ורטקוב עצמה אלא נסוגו לאורך הגדה השמאלית של ה"סרט" (נהר).

עברו ימי הפחד ושוב זרחה עבורנו שמש השחרור והחופש. היינו מאושרים שנמנע מאתנו הסבל האיום האחרון של הבורחים, שרבים מהם נפלו בבריחה האחרונה מחמת תשישות, מחלות וקור. האנשים חזרו במצב איום אולם מיד התארגנו החיים מחדש. נשמנו לרווחה. תקופת הסבל, הרעב, המוות והכיליון הייתה מאחרינו ומפלתם של שונאינו בדם ובנפש קרבה והולכת לקיצה.

תרגם מפולנית ד"ר יואל גייזלר.

תולדות משפחת שטרנברג מצ'ורטקוב כתב: צבי שטרנברג

תולדות הרשל צבי שטרנברג ובנו מאיר ונכדו אהרון מצ'ורטקוב   Sternberg Hershel Zvi and Aharon
ראשית דבר… כתב צבי שטרנברג. חיפה. (2016)

סבא אהרון היה בנו של מאיר שטרנברג, ונכדו של הרשל צבי שטרנברג.
הרשל היה הגבאי של האדמו"ר, רבי משה דוד פרידמן, מייסד שושלת צ'ורטקוב. משה דוד היה בנו של רבי ישראל מרוזין.
האדמו"ר שידך את הבן של הגבאי עם מלכה, בתו של רבי מאיר קופל אנגלברג, הרדמו"ר מבוהוש.
יש לציין כי גם חסידות בוהוש שייכת למשפחת פרידמן וכמובן לאדמו"ר ישראל מרוזין.

כפי הידוע לי המשפחה היגיעה לצ'ורטקוב ביחד עם האדמו"ר, יתכן וחלק מהמשפחה גרה קודם בסדיגורה.

סבא הרשל היה נשוי למטל, ממנה היו לו בן ושתי בנות, בהמשך התחתן עם אישה שנייה בשם הנייה, אשר ילדה ארבעה בנים נוספים. הייתה לו דירה, ככל הנראה, בעיר בוצ'ץ הסמוכה לצ'ורטקוב. (שם נולד גם הסופר ש"י עגנון, שהיה חסיד צ'ורטקוב).

חלק מהמשפחה עברו ב- 1913 עם הרבי מצ'ורטקוב לוינה. הבן של הרשל, יוסף, כיהן שם כגבאי של רבי ישראל מצ'ורטקוב. אחד מבניו, שכנראה היה מקורב לתנועת בית"ר בווינה טבע בשעת רחצה בנהר. (היה חבר של בתר, מוכר בולים ידוע בחיפה).

סבא הרשל היה גבאי של האדמו"ר במשך שנים רבות, יחד אתו היו גבאים נוספים כמו הרשל רפפורט. הבדילו בניהם על ידי הכינוי הגבוה והנמוך. הרשל שטרנברג היה הגבוה.

כפי שנאמר, סבא הרשל שימש את האדמו"ר במסירות רבה ולאורך שנים, ובספרים השונים הקשורים בצ'ורטקוב, מוזכר בהערצה ובהערכה רבה.

הוא זכה להיות ליד האדמו"ר בשעת פטירתו ובזכות דברים שכתב, ידעו הכול על פטירתו.

 

החיים בצ'ורטקוב

סיפורים שונים מחיי הקהילה וההווי של יהודי צ'ורטקוב הגיעו לאוזניי, אביא כאן את הזכור לי:
ידע בשפות:
האזור שבו גרה המשפחה היה בחבל פודוליה, גליציה המזרחית, זהו אזור קרבות בין כוחות שונים של קוזקים, לבנים, אדומים ושחורים, בזכות כך, לתושבי המקום הייתה שליטה בשפות רבות כמו אוקראינית, פולנית, ורוסית. גם סבא נתן שלט בכל השפות.
הילדים למדו שם גם בחיידר וגם בבית ספר פולני, שם היה לסבא נתן חבר, שגם נקרא שטרנברג ולימים עבר לשדה יעקב ושמו שלמה טורטין. (הוא נקרא שטרנברג על שם אמו היות והפולנים לא הכירו בחתונות יהודיות).

ידע בשחייה:
אנשי צ'ורטקוב היו שחיינים מעולים בזכות נהר הנקרא סרט, שבו למדו לשחות כבר בגיל צעיר, סבא אהרון שהיה שחיין מעולה, לימד את בנו, נתן, לשחות ואכן סבא נתן ידע לשחות מצוין.

גמילות חסדים:
בצ'ורטקוב היה גר יהודי לא רחוק מביתו של סבא אהרון. איש זה היה מסוגר בביתו ולא דיבר  עם איש, כינויו היה: "השותק". סיפרו שאדם זה, בהמלצת הרבי, גזר על עצמו שתיקה היות שמדיבור שדיבר אשתו נפטרה והוא עשה לעצמו תיקון וגזר שפה שמדבר דברים אלה, עדיף לו שישתוק.
סבתא מלכה, אשתו של סבא אהרון, ריחמה עליו ושלחה לו אוכל במשך שנים רבות.
דבורה, בתם של סבא אהרון ומלכה, הייתה השליחה שהביאה את האוכל עד שבגרה ואז ה"שותק" סימן לה שיותר לא ראוי שנערה תביא אוכל.
אנשים סיפרו שמבעד לחלון ניתן היה לשמוע את קולו הערב. יום אחד ביקש שיקנו לו סבון ותכריכים, וכעבור זמן קצר, נפטר.

דאגתו של האדמו"ר:
בגינה של האדמו"ר מצ'ורטקוב גדלו עצי פרי שונים. נתן, (אבא של צבי, כותב הטקסט) בנו של רבי אהרון, טיפס על אחד העצים כדי לקטוף פירות, הרבי השקיף מבעד לחלון, ראה את הילד מטפס ומיד קרא לאביו – לסבא אהרון וביקש שישמור על הילד שלא יפול, כך דאג לו ושמר עליו.

שמשון הגיבור:
בצ'ורטקוב היה אדם אחד שהתגאה בכוחו ובאומץ ליבו. כדי להוכיח את גבורתו, אמר כי הוא מסוגל ללכת לבית הקברות באמצע הלילה.
אנשי העיירה נתנו לו כהוכחה למעשיו יתד, אותה יצטרך לתקוע בבית הקברות וכך ידעו שאכן ביצע את המשימה.
מאחר ולא חזר, הלכו לחפש אותו ומצאו אותו כשהוא שוכב בבית הקברות והיתד תקועה בתוך מעילו, כנראה חשב שהמתים תפשו אותו ומת מפחד…

היה גם כיף:
סבא נתן היה מספר שאהב מאד ללכת לקרקס שהיה מגיע אחת לכמה זמן לעיירה, וכולם היו נהנים לצפות ולהינות.

מנהגים מיוחדים:
בשבת שירה, היה מנהג בצ'ורטקוב, לתת אוכל לציפורים, מנהג זה עבר אלינו ואנו מקיימים אותו עד היום.
בשבת הגדול, היו כולם מתאספים בשעה תשע ומחכים לרכבת, כדי "לנסוע למצריים" לנקות את הפרך…
ביום האחרון של פסח היו האנשים בצ'ורטקוב ממלאים קערה של מים ועוברים מעליה כאילו חצו את הים.

ושמו הולך לפניו…
האדמו"ר מצ'ורטקוב רבי משה, היה ידוע בתור צדיק העושה נפלאות ומופתים.
כמעט כל החסידויות היו מעריצים אותו. היה מקובל שמי שרוצה ברכה הולך לרבי-רבי דוד משה, ומי שרוצה עצה, היה הולך לבן, רבי ישראל.

משפחת אנגלברג מבוהוש

כפי שנאמר, סבתא מלכה הייתה בתו של מאיר קופל אנגלברג, שהיה הגבאי של האדמו"ר מבוהוש, רבי פרידמן.( אנגלברד נקראו כך היות וברחו מהר להר ברוסיה כמו נשרים).

סבתא מלכה נסעה בדרך כלל ללדת את ילדיה אצל אמה בבוהוש שברומניה ולכן לסבא נתן הייתה תעודת לידה רומנית. במסמכים אלו השתמש שבתאי שהחל את מסעו לארץ ישראל.
ניסיתי למצא פרטים וסיפורים על המשפחה וכחלק מחיפושי נפגשתי עם האדמו"ר מבוהוש הנוכחי המתגורר בבני ברק.

אדמו"ר התרגש מאד לשמוע שאני הנכד של מאיר קופל, והפנה אותי לבן דודו המכהן כאדמו"ר לחסידות בוהוש בירושליים.
הגעתי לירושלים ופגשתי אותו ואת אשתו ציפורה שהייתה אחותו של האדמו"ר הקודם מויז'ניץ בני ברק.

על ראשו היה כובע שטריימל בצורת שפיץ כפי שנהוג בחסידות רוזין.
הוא קיבל אותי יפה מאד ושמח לפגוש את הנכד של הגבאי.

הראה לי ספרים על סבו ואמר לי שאם סבא שלי היה הגבאי של האדמו"ר הזה, סימן שהוא היה איש גדול.

הוא גם ידע לספר לי שמשפחתו של הגבאי היגיעה מרוסיה.

עד כה לא הצלחתי לברר האם ישנם קברים של המשפחה בבית הקברות היהודי בבוהוש.


חסידות צ'ורטקוב היום

יש בית כנסת על שם צ'ורטקוב בצפת בנוסף לבית הכנסת שבשכונת מאה שערים בירושלים.ההדלקה הראשית במירון בל"ג בעומר, נעשית על ידי חסידות בויאן שהיא ההמשך של חסידות צ'ורטקוב.

במירון, ליד הציון של רבי שמעון בר יוחאי, ישנו נר תמיד ששיך לחסידות צ'ורטקוב אשר ממנים את ההדלקה עד היום.

הקשר המיוחד של האדמו"ר מצ'ורטקוב לרשב"י מסופר במאמר על ידי הגבאי הרשל.

במרתף השואה שקדם ל"יד ושם" שנמצא בהר ציון, ישנה אנדרטה מיוחדת לקהילת צ'ורטקוב שנעשתה על ידי הורינו.  באנדרטה יש תיבה ובה נמצאים שמות בני המשפחה שנספו בשואה.

מידי שנה נהגו ההורים לנסוע לטקס האזכרה. ישנה תמונה של הבת דודה גוסטה פקט במרתף השואה.

בני המשפחה בארץ, בעיקר בן הדוד שמעון פקט והאח ישראל שטרנברג, לא שכחו את קרוביהם שנספו בשואה וביקשו לחרוט את שמות הנספים או להנציחם בדפי עדות.
הייתה צורת הנצחה נוספת על ידי נטיעת עצים ביער הקדושים על שם צ'ורטקוב.
כמו כן כתבו ספר הנצחה לעיר צ'ורטקוב, שם ניתן למצוא חומר וידע רב.

בנוסף, בני הדור השני והשלישי מנסים להחיות את המסורת של מפגש יוצאי צ'ורטקוב. כל שנה מתגלים אנשים הרוצים לדעת עוד ועוד פרטים על משפחתם בצ'ורטקוב.

למשל, במפגש האחרון שנעשה בכ"ח ניסן תשס"ע ביקש נכד מהישוב קורנית לדעת על אודות משפחתו. למרבה הפלא שמות בני משפחתו היו מיכאל וצבי נוסבאום, שהיו בני דודים של משפחתנו הגרים באביחייל.
אציין כאן שמות של קרובים ואנשים שונים הקשורים לקהילה:

בלימה דרוק לוקר.

לדודה דבורה הייתה חברה מצ'ורטקוב בשם בלימה דרוק לוקר, שהתחתנה לאחר מכן עם יעקב כץ, שהיה חבר כנסת. שתיהן נפטרו בגיל 96 בהפרש של 10 ימים מזו מזו וטמונות בסמיכות בבית הקברות בחיפה.

אברהם בן דוד (דולק).

אחד הנספים בספר השואה היה דוד בן מאיר, אח של סבא אהרון, שנספה יחד עם אשתו בביתו. בנם אברהם, ניצל מהשואה וברח לרוסיה, לטשקנט, עלה לארץ באניית מעפילים שנתפסה על ידי הבריטים והוגלתה לקפריסין. משם עלה ארצה, התגייס לצבא ונפל בעת מילוי משמרתו בשנת 1949. הוא קבור ברחובות היה נצר אחרון למשפחתו.

הלל שטרנברג .

בן משפחה נוסף, בן דוד של אבא בשם הלל שטרנברג, היה ספרן בצ'ורטקוב. עבר להתגורר בעיירה סמוכה בשם אוז'ראן. הוא נספה בשואה בצ'ורטקוב, ואילו אשתו וילדיו נהרגו על ידי האוקראינים ששרפו את המערה, בה התחבאו. הם יצאו החוצה, נורו ונהרגו. ה' יקום דמם.

מפליא לראות כי בספר של קהילת אוז'ראן באותה שורה, זה לצד זה מוזכרת משפחתו של אליעזר דורף, אח של סבא מאיר דורף, אבא של פנינה דורף- אשתי תבל"א, מול משפחתו של הלל שטרנברג.

ובשכונת נווה שאנן.
יש לציין כי בשכונת נווה שאנן ישנו יחסית מספר גדול של יוצאי צ'ורטקוב, בניהם משפחת שטוקמן, גייזלר, שטוק, זיידן.
שיקי הוא בנו של בנימין זיידן ששינה את שמו לשני, והיה טייס תת אלוף ומפקד טייסת ההרקולסים שביצעה את מבצע אנטבה.

העליה לארץ


הראשון מבני המשפחה שהגיע לארץ , היה שבתאי, הבן הבכור של סבא אהרון ומלכה.
שבתאי היה חבר בתנועה הציונית בצ'ורטקוב, כנראה בשומר הצעיר, ועזב את פולין בתעודות מזויפות כאילו הוא אחיו הקטן, נתן, שהיה בעל תעודה רומנית בזכות שאמו ילדה אותו אצל הוריה בבוהוש ברומניה.

בדרכו לארץ, בווינה, חלה שבתאי במחלה מסוכנת ונזקק לטיפול ואשפוז ארוכים, מי שטיפל בו במשך ימי חוליו, היו חסידי צ'ורטקוב, בזכות הייחוס שלו, גבאי האדמו"ר, יוסף שטרנברג, היה דודו.

ככבוד לדודו, נהג שבתאי להסתובב עם כיפה שחורה בכיסו ודאג להשלים מניין באופן קבוע, גם בימיו האחרונים "בבית אבות דינה", שבנווה שאנן.

שבתאי עלה לארץ, הגיע לכפר תבור, ושם התארס עם דודה מרים, צברית, בת למשפחת ראובן גולדמן, ממייסדי כפר-תבור.

יש בידי תמונה עם הקדשה, שנשלחה להוריו, מזכרת מיום האירוסין עם מרים.
שבתאי הצליח לשכנע את סבא ואחיו לעלות לארץ ובזכות כך נצלו מצפרני הצוררים הנאצים.
חלק מהמשפחה עלתה לארץ וחלק שנשאר בצ'ורטקוב ובווינה, היות ולא יכלו לעזוב את עסקי המסחר והיין הלבן, נהרגו בשואה.

החיים בארץ

כאמור, סבא אהרון וסבתא מלכה, הגיעו לארץ בעקבות בנם שבתאי, בתחילת שנות השלושים.
הם עלו והתיישבו בחיפה בשכונת נוו שאנן.

סבא היה ממקימי בית הכנסת רמב"ם בשנת 1936, ושימש כמזכיר בית הכנסת ועבד כמנהל חשבונות במאפייה ברחוב אילת.

סבתא מלכה, שהייתה כאמור בתו של מאיר קופל, נפטרה ונקברה בראש השנה 1940.

סבא נתן סיפר שהלך ברגל לבית הקברות שבחיפה.

סבא אהרון, המשיך להתגורר במשך כל השנים בביתם של שבתאי ומרים. מה שייחד את סבא אהרון היה הקשר המיוחד שלו עם הילדים.

היה נוהג לשבת בגן שליד הקיוסק בתחילת רחוב התיכון ותמיד מסביבו, חבורת ילדים שנהנו מסיפוריו ובדיחותיו. כינוייו היה "זיידה".

הנכדים כולם זכו ליחס אוהב ומיוחד, במיוחד הנכד הבכור מאירקה.

זכור לי שכשנכד היה חולה, סבא היה בא לשחק אתו ולספר לו סיפורי מעשיות.

סבא גם חינך לנימוס ודרך ארץ, ידע להסביר בצורה עניינית ונעימה.

למשל חינך אותנו לא לאכול לפני שבעל הבית אוכל, חוץ ממרק שעלול להתקרר ואותו אפשר לאכול לפני בעל הבית.

הבית של שבתאי היה ברחוב התיכון 8 שימש כמרכז של משפחת שטרנברג, גם בזכות סבא שהיה שם וגם בזכות שבתאי. זכור לי שהיה בבית פסנתר בו ניגנה הבת שרה ז"ל.

כל עולה מהמשפחה, שהגיע לארץ, היה דבר ראשון פונה לביתו של שבתאי ומוצא שם מענה.

אני זוכר, שלאחר ששמעון פקט אשר נכלא במחנה מעצר בשער עליה, הצליח לברוח, הוא היגיע שרוט מהגדר- ישר לביתו של שבתאי, ישר לביתו של שבתאי. גם ברוך שטרנברג (הר כוכב) קיבל סיוע משבתאי ועל כך הוקיר לו תודה.

אברהם שטרנברג, ז"ל שנפל בצבא, הספיק אף הוא לבקר בביתו של שבתאי.

הבית הכיל בתוכו אנשים רבים, גם מאירקה, הנכד, ואשתו היו גרים באחד החדרים ובחדר נוסף התגוררה משפחת חופרי.

אני זכיתי להתפלל עם סבא עד גיל 14, אז עברנו לרמות רמז.

אני זוכר שמידי פעם, כשסבא היה בא לבקר, הביא מתנות קטנות, שהיה שם לב שחסר לנו למשל סכין לחלות או מלחיה.

סבא נפטר ביום האחרון של פסח כשבניו לידו. הוא נטמן בבית העלמין בחיפה., שם קבורה גם אשתו, שלושה מילדיו ובני זוגם.

אני קיבלתי למשמרת למשמרת את הפמוטים של סבתא מלכה והגביע של סבא. זכות היא לי.

בברכה צבי שטרנברג

תיעוד שרידי 85 מצבות בבית הקברות הישן בצ'ורטקוב Old Jewish Cemetery in Chortkiv 1915-1928

ויקטור ידינאק Viktor Yedynak,  מדריך טיולים מצ'ורטקוב, תיעד את בית הקברות היהודי הישן, שעל יד בית הקברות הקתולי בעיר.  על גבי השער כתוב: בית מועד לכל חי  תרע"ח עד תרפ"ח (1915 עד 1928) תיעוד המצבות עם הכיתוב עליהן נמצא בארכיון האתר בתיקית "בית הקברות הישן".

 

שער בית הקברות במעלה רחוב מיצקביצה ליד בית הקברות הקתולי
שער בית הקברות במעלה רחוב מיצקביצה ליד בית הקברות הקתולי  Old Jewish Cemetery Chortkiv
Old Jewish Cemetery Chortkiv
Old Jewish Cemetery Chortkiv מצבה מס' 3 רבקה בת אברהם 1921
מצבה מס' 6 רייכל בת זעליל הכהן 1924 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 6 רייכל בת זעליל הכהן 1924 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 7 שתי אחיות בנות דר קלמן 1924 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 7 שתי אחיות בנות דר קלמן 1924 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 10 דבורה בת צבי 1921 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 10 דבורה בת צבי 1921 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 15 משה לנדה בית מרקחת Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 15 משה לנדה בית מרקחת Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 16 משה בן יצחק אייזק 1923 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 16 משה בן יצחק אייזק 1923 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 21 יונה בן יצחק 1920 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס' 21 יונה בן יצחק 1920 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 32 דינה ארדסטר בת יעקב פיש Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 32 דינה ארדסטר בת יעקב פיש Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 34 הנצי רוזה הוצל 1922 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 34 הנצי רוזה הוצל 1922 Old Jewish Cemetery Chortkiv

 

מצבה מס 46 וכטל Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 46 וכטל Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 72 צד אחורי פרשוואסר (2) Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 72 צד אחורי פרשוואסר  Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 74 ציפורה בת אברהם 1922 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 74 ציפורה בת אברהם 1922 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 85 Old Jewish Cemetery Chortkiv
מצבה מס 85 Old Jewish Cemetery Chortkiv
בית קברות יהודי ישן בצ'ורטקוב Chortkiv Old Jewish Cemetery (4)
בית קברות יהודי ישן בצ'ורטקוב Chortkiv Old Jewish Cemetery 

יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל

1973. מלחמת יום כיפור. ארגון יוצאי צ'ורטקוב משתתף בצער המשפחות הצ'ורטקובאיות, שאיבדו את יקיריהם במלחמה.
אתם מוזמנים לספר, מה שאתם יודעים, על הנופלים.
מאוסף יזהר כהן.

מסמך ארגון יוצאי צ'ורטקוב מודעת אבל על מות ילדי צ'ורטקובאים במלחמת יום כיפור 1973
מסמך ארגון יוצאי צ'ורטקוב מודעת אבל על מות ילדי צ'ורטקובאים במלחמת יום כיפור 1973

טקס יום השואה 2019 בסימן ארועי חייה והישרדותה של סוניה ואמה- פאולין ברנקלאו מצ'ורטקוב ואביה סלו שמיוק סמט מזבארש

טקס ומפגש מרגשים במיוחד. תודה רבה למשפחת סוניה וחיים ציפליק ילדיהם ונכדיהם שחלקו עמנו את ארועי חייה והישרדותה של סוניה ואמה – פאולין ברנקלאו מצ'ורטקוב, ואביה סלו שמיוק סמט מזבראש. תודות לגליה רגב ולמוזיקאים המחוננים שהרטיטו את הלבבות, לנרי חנס על הארגון המושלם ועל חום ואהבה שמרעיפה על כולם ותודה לרינה פלד על הטלפונים.
נשימתי נעצרה מעוצמת החוויה ורבים רבים חשו כמוני.
לזכור ולא לשכוח – ותבואו בשנה הבאה.

בן ציון אמיצי -גוטסדינר Amizi Gottesdiner – חדש באתר

בן ציון אמיצי לבית גוטסדינר, בן צ'רנה ומשה, נולד בצ'ורטקוב, גליציה ב- 1909, עלה לישראל ב- 1930, חי בקיבוץ עין- המפרץ, נפטר ב – י"ד שבט תשמ"ח 2.2.1988
בן ציון היה אוטודידקט, שרכש השכלה בתקופת בגרותו, מונע מצימאון-הדעת וסקרנות אינטלקטואלית שאפיינו אותו לאורך שנות חייו.
הוא נולד וגדל בבית הורים אורתודוקסים. ב"חדר" של אביו ספג את סיפורי המקרא, ובהמשך את ספרות מקורות ישראל, שהיוו תשתית מוצקה לתודעתו היהודית המגובשת. פרנסת המשפחה הייתה דלה, כולה משכר-עבודת האב כמורה דרדקים, ומכאן אורח חייהם הצנוע אך המכובד.
האם, אישיות דומיננטית בבית, עשתה מאמצים רבים לאפשר לילדיה – בן ציון ואחותו, חינוך ורכישת השכלה אלמנטרית, חרף התנגדותו, של האב האדוק, ללימודים בבית-ספר פולני-ממלכתי. בסיום כיתות היסוד, תוך חיפושי מקצוע מתאים לבן ציון, הוסכם כי ילמד הנהלת חשבונות. במטרה זו יצא לשנה ללבוב, למד, ובשובו לצ'ורטקוב מצא את דרכו לתנועה. תחילה הצטרף אל "החלוץ הצעיר", ארגון נוער שכעבור זמן התמזג עם "השומר הצעיר".
בן ציון היה פעיל בתנועה ובעיקר בתחומי ארגון וייצוג.
ריכז את סניף "החלוץ" וכמה ארגונים אחרים.
ב-1928 יצא להכשרה חקלאית עונתית ולאחר מכן עשה שנה שלמה ב"פינת שקט", חווה חקלאית חלוצית, בה התגבש בתקופה זו, הגרעין של קיבוץ עלייה ג', עמו נמנה בן ציון.
משפחתו קיבלה בלב כבד את החלטתו לעלות ארצה. קשריו עם המשפחה היו בדרך כלל טובים, אך החלטתו לעלות, והפרידה מבנם היחיד הייתה מלווה באכזבה, באשר מיטב תקוותיהם לא זכו למימוש.
באפריל 1930 בהגיעו ארצה, הצטרף לקבוצה קטנה של ראשוני מחנה בת-גלים.
הוא בא יחד עם קבוצת חניכי השוה"צ מגרודנה, וילנה, שהכיר בדרך ושכנע להצטרף לקיבוצו.
בן ציון התחיל את השתלבותו בעבודות המעטות והקשות, שעמדו אז בפני החלוצים בחיפה, בסלילת כביש, ייבוש הפוארה ואחר כך בנטיעת היער במשמר העמק. במהרה נבחר לגזבר בתקופה של משבר כלכלי וחוסר עבודה. מצב זה נתן אותותיו על חברי הקיבוץ, שאחד מגילוייו הקשים היוותה קבוצת חברים, אשר הגיעה לשלילת הציונות והקיבוץ וחתרה תחתיו. בן ציון היה בין הלוחמים הנחרצים נגד המחתרת יחד עם חבורה קטנה של נאמנים, שהתמודדה בנחישות על המשך קיומו של הקיבוץ, וזכתה במאבק.
מילא שורה של תפקידים – היה מזכיר, בא-כוח, פעיל במועצת פועלי חיפה.
ב-1933 נשא לאשה את הנקה ונולדה בכורתם, רותי.
ב-1935 נתבע לשליחות התנועה בלבוב ויצא לתקופה של למעלה משנתיים יחד עם המשפחה.
בשובו עבד זמן מה כנהג משאית של הקיבוץ ובמרוצת הזמן היה בין יוזמי ורכזי הקואופרטיב להובלה "הקו".
אחרי כן, שוב יצא לתפקידים ציבוריים בקיבוץ ובתנועה, בתחום הפוליטי ובקליטה.
בעצם ימי המלחמה נולדה דינה, בתם השנייה ואחריה – זבולי.
ימים קשים פקדו את המשפחה עם מחלתה של הנקה. בן ציון סייע לאשתו במשך שנים עד לפטירתה ב-1966.
בינתיים בגרו הבנים, נישאו, נולדו הנכדים הראשונים.
זבולי, שהיה טייס בשירות קבע ונלחם במלחמת יום הכיפורים, נפל ביום השני של המלחמה.
זו הייתה מהלומה איומה למשפחה והיא שברה את בן ציון. הוא פרש מהחברה לתקופה ארוכה והסתגר בביתו. מילא חובתו בעבודה בהנהלת החשבונות, מקומו הקבוע מאז הסתלקותה של הנקה, ולא היה מסוגל להשתלב מחדש בפעילות כלשהי, כפי שהיה רגיל עד המאורעות הטרגיים.
אולי מצא מרגוע מעט במוסיקה, התחום שגילה, פיתח ופרנס את עולמו הרוחני. לצד המוסיקה לא זנח את הספר.
יותר מכל הרבה לבלות בקרב משפחתו והתמסר לה באהבה.

חלה תקופה קצרה. צלול ומודע למצבו כמעט עד הסוף. ימים אחדים לאחר שאושפז נפטר.

הותיר את בנותיו – רותי ודינה ומשפחותיהן, משפחתו של זבולי ז"ל.

יהי זכרו ברוךהטקסט הועתק מאתר ההנצחה של קיבוץ עין-המפרץ באדיבות בתו דינה זוהר

אלכסנדר סטפננקו מצ'ורטקוב  Stepanenko Olexandr from Chortkiv

מי הוא – אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr מצ'ורטקוב?

לפני ימים אחדים, ב- 10.4.2019, יזם אלכסנדר סטפננקו מפגשים ושיחות עם ילדים ומבוגרים, בספריה העירונית בטרנופול, שם הציג את הספר ואת הנושא, שאף אחד אינו רוצה לדעת, " מחנה המוות בלזץ", מאת רוברט קובלק (2010), שלאחרונה תורגם לאוקראינית.

מיהו אלכסנדר סטפננקו?

אלכסנדר סטפננקו, חי בצ'ורטקוב, פעיל ב"ארגון לזכויות אדם" העולמי היושב בהלסינקי.
סטפננקו לקח על עצמו לחנך צעירים ומבוגרים נגד הפרת זכויות אדם וחירותם בכל מקום בעולם. נגד עוולות ואי צדק, נגד פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, במטרה לקדם את הסובלנות בצורטקוב ובאוקראינה.

ההסטוריה של עמנו בשואה נוגעת לליבו במיוחד: הוא מספר ודן בה באופנים והיבטים שונים:
סיפר לפני קהלים שונים את סיפורה של הילדה מצ'ורטקוב: לולה קאופמן ריין.
יזם ותרגם את סיפורה של מרטה גורן " בת כזאת רצינו" מעברית לאוקראינית. מציג את הספר ומספר את סיפורה.
פעל להצבת פסלו של הסופר היהודי שנולד בצ'ורטקוב, קרל אמיל פרנצוז, במרכז העיר. המחיז עם חוג תלמידיו את סיפורי י.ל. פרץ.
העלה לפייסבוק שלו תמונות מפרוייקטים של שיקום בתי קברות יהודיים.

הוא זה שכתב בפייסבוק שלו ב- 27.8 "נזכור את היום הטראגי הזה, בו הייתה אקציה נגד יהודים, בעיר שלנו צ'ורטקוב. רבבות נרצחו בעיר והנותרים, הובלו אל הרכבות לבלזץ. איש לו מחה. כולם עמדו מהצד, התבוננו וחשבו על הרכוש שהם הולכים עוד מעט לשדוד" …
כך כתב! איש אמיץ מאד!

הוא הנשמה והנחמה שלנו בצ'ורטקוב.

ירון רשף :"דוקטור אלכסנדר סטפננקו הוא אדם נדיר שפועל ללא לאות על מנת לשמר את זכרון ההסטוריה היהודית בצ׳ורטקוב. ד"ר סטפננקו הוא רופא, שאת כל פעילותו הציבורית עושה בהתנדבות. לפעמים, במקום בו המדינה מתכחשת קיימים אנשים מופלאים שלוקחים את המשימה עליהם".
נורה ריש: "אנשים אמיצים בעלי מצפון, המוכנים ללכת נגד זרם של שנאה וגזענות , הם תמיד מעטים (אולי, נדירים), אבל גם בימים הרעים ביותר היו כאלה שאף סיכנו את נפשם ולא עמדו מהצד (שלא לדבר על השתתפות ממשית במעשי הזוועה)".
רינה אלרואי גבעון: "צריך הרבה כמוהו בעוד מקומות".

אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr
אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr

 

חשיפת מחבוא מתחת לאדמה במרכז העיר צ'ורטקוב, בעקבות פיצוץ בצנרת מים.

מחבוא מתחת לאדמה במרכז העיר בצ'ורטקוב.
 
ירון רשף, מחבר "מחוץ לקופסת הנעליים", קיבל אי מייל מקורא מעבר-לים ובו לינק לכתבה, שפורסמה ביוטיוב. https://www.youtube.com/watch?v=m4i_b4kwWe4&feature=youtu.be    מגישת החדשות דיווחה בכתבה המצורפת, על פועלים, שהוזמנו לתקן פיצוץ בצנרת מים ברחוב במרכז העיר, רחוב בו גרו יהודים לפני המלחמה.
במהלך החפירות, לשם תיקון קו המים, נפער חור באדמה, שדרכו נחשף חלל תת קרקעי ובו שתי מיטות, שמיכה, ….
ירון ואני התרגשנו ו"דיסקסנו" על המקומות שבהם הסתתרו יהודים. שאלנו את עצמנו: כיצד ניראו המקומות הללו? האם במקום זה שהתגלה הסתתרו יהודים? מי גר בבית שמעל המחבוא לפני המלחמה?
 
ידוע, שבבתים רבים נחפרו מרתפים שהיו כמקררים, כדי לשמר פירות וירקות לעונת החורף (כרוב כבוש למשל).
חלק מהמרתפים הללו אולי נהפכו למקומות מסתור בתקופת המלחמה. אולי כמקומות מסתור ארעיים, אולי לתקופה ממושכת, אבל לתקופה ממושכת היית צריך "מישהוא בחוץ", שיביא לך אוכל, שיפנה צרכים. היה צריך להסוות את הפתחים, לחפור מחילות לכוכים צדדים בלתי נראים… ואולי החפצים שהתגלו במחבוא המדובר, הם בכלל מתקופה אחרת?
אולי…. ואולי …
ד"ר אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Alexander, נציג ארגון הלסנקי לזכויות אדם וחבר, שחי ופעיל בצ'ורטקוב כתב, שראש העיר הבטיח, שהמקום יהפך לאתר לשימור.
 
מקורות ותודות:
התמונות חלקן נלקחו מאתר צ'ורטקוב און ליין /chortkiv.city/read/misto וחלקן באדיבות ויקטור גיידנק Viktor Yedynak Ukraine Guide .

הכתבה בוידאו מאתר יוטיוב https://www.youtube.com/watch?v=m4i_b4kwWe4&feature=youtu.be

 

חשיפת מרתף, מחבוא במרכז העיר בצ'ורטקוב 2019 Chortkiv )
חשיפת מרתף, מחבוא במרכז העיר בצ'ורטקוב 2019 Chortkiv
רחוב בו גרו הרבה יהודים במרכז העיר Chortkiv 1917
רחוב בו גרו הרבה יהודים במרכז העיר Chortkiv 1917
רחוב בו נחשף המחבוא. צ'ורטקוב 2019 CZORTKOW CHORTKIV
רחוב בו נחשף המחבוא. צ'ורטקוב 2019  CHORTKIV
תיקון צינור מים ברחוב בצ'ורטקוב
תיקון צינור מים ברחוב בצ'ורטקוב
תיקון צינור מים שהביא לחשיפת המרתף צ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
תיקון צינור מים שהביא לחשיפת המרתף צ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
חשיפת מחבוא מתחת לאדמה בצ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
חשיפת מחבוא מתחת לאדמה בצ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv

 

חשיפת מרתף- מחבוא במרכז העיר צ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
חשיפת מרתף- מחבוא במרכז העיר צ'ורטקוב 2019 Czortkow Chortkiv
חשיפת מרתף, מחבוא במרכז העיר בצ'ורטקוב 2019 Chortkiv )
חשיפת מרתף, מחבוא במרכז העיר בצ'ורטקוב 2019 Chortkiv
מפה עירונית ומספרי בתים. בית 1939 הוא הבית המדובר
מפה עירונית ומספרי בתים. בית 1939 הוא הבית המדובר
תמונת מרכז העיר ממבט ציפור. נקודה אדומה סימון הבית בסמוך לו נחשף המרתף צ'ורטקוב Czortkow Chortkiv
תמונת מרכז העיר ממבט ציפור. נקודה אדומה סימון הבית בסמוך לו נחשף המרתף צ'ורטקוב Czortkow Chortkiv
רחוב בו נחשף מחבוא מרתף בצ'ורטקוב 2019 Czortkow CHORTKIV
רחוב בו נחשף מחבוא מרתף בצ'ורטקוב 2019 Czortkow CHORTKIV
מרכז העיר צ'ורטקוב Chortkiv Czortkow 2019
מרכז העיר צ'ורטקוב Chortkiv Czortkow 2019

 

Koper Ewa אווה קופר, מנהלת מוזיאון באתר מחנה ההשמדה בלזץ, בהרצאה בבית התפוצות בתל אביב.

אווה קופר- Ewa Koper, מנהלת המוזיאון באתר מחנה ההשמדה בלזץ. מחנה ההשמדה בבלזץ, נוגע בלבבות כולנו, כי אליו נשלחו בני משפחותינו – יהודי צ'ורטקוב. הם הועלו על רכבות שהובילו אותם אל מותם בתאי הגז בבלזץ.
אווה קופר, מנהלת המוזיאון באתר, הוזמנה לישראל, לטקס האזכרה השנתי, על ידי ארגון "יוצאי דרוהוביץ", לשאת הרצאה על התהליכים, התאריכים והנסיבות, שהובילו להקמתו של מחנה ההשמדה בלזץ, שהיה הפיילוט להשמדה מסיבית, זולה ומהירה של יהודים. הנסיון שנרכש בבלזץ אומץ ושוכלל במחנות השמדה שהוקמו בעקבותיו.
אווה קופר, הפכה לידידה אישית ויקרה של מספר חברים שלנו, מארגון יוצאי צ'ורטקוב, הרואים בה "שומרת הזכרון" שלנו שם.

תזכורת ראשונה: טקס יום השואה 3.5.2019 במרתף השואה בהר ציון

תזכורת ראשונה: ביום שישי 3.5.2019 בשעה 10:30 נפגש, כמידי שנה, לטקס יום השואה שיתקיים בסימן סיפור הישרדותה של תינוקת בת חצי שנה, סוניה שמיוק, תחילה בגטו צ'ורטקוב ואחר כך עם חיסול הגטו היא נודדת עם אמה בכפרים סביב צ'ורטקוב.
אנא שמרו את היום והשעה.