תמונות
אוסף ניר מן
מסמכים/עדויות/זכרונות
שורשיה של משפחת מן. מחקר וכתיבה ניר מן.
דורות רבים חייתה משפחת מָן הענֵפה בעיירות ובכפרים במרחב צ'וּרְטְקוֹב (Czortków) בִּגליל פודוליה בפולין. חבל ארץ זה עבר תהפוכות רבות בעת החדשה, וכיום הוא נמצא בתחומי אוקראינה. עם ייסודה של אדמו"רות צ'ורטקוב העשירה באמצע המאה ה-19 התלקח בקהילה פולמוס פנימי חריף בינה לרב העיר ישעיהו מאיר שפירא, שהתפרנס ממשכורת דלה מקופת הקהילה. האדמו"ר וחסידיו, שהיו לימים ממייסדי התנועה החרדית 'אגודת ישראל', אסרו מלחמת חורמה על דרך ההשכלה והציונות. הרב שפירא, שהיה מראשוני 'חובבי ציון', ייסד תנועה עממית רחבה שממנה צמחה התנועה הציונית בצ'ורטקוב. עם עליית המשטר הנאצי בגרמניה התגברה העלייה לארץ ישראל באמצעוּת ההסתדרות הציונית. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בצ'ורטקוב כ-20 אלף תושבים, מהם 4,860 יהודים. ב-17 בספטמבר 1939 השתלט הצבא האדום הסובייטי על צ'ורטקוב, כמוסכם בברית שנכרתה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות הקומוניסטית ('הסכם מולוטוב–ריבנטרופ'). ב-5 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את צ'ורטקוב, ויהודי הסביבה רוכזו בגטו העירוני. באוגוסט נשלחו כאלפיים מיהודי הגטו בקרונות רכבת לתאי הגזים במחנה ההשמדה בלז'ץ, והגסטפו החל ברצח יהודי הקהילה ביער שמחוץ לעיר. ביוני 1943 הוכרעה קהילת צ'ורטקוב, וכמאה יהודים בלבד שרדו מהתופת והחורבן. רבים-רבים מבני משפחת מָן נרצחו בידי הצורר הגרמני הארור וסייעניו האוקראינים והפולנים הנתעבים.
במרוּצת השנים נִטוו קשרי נישואין מסועפים בין המשפחות של פרומה ויאיר מן לדורותיהן. שורשיו של אילן היוחסין המשפחתי התערו בקהילות שסביב צ'ורטקוב ובנותיה והטביעו בהן את חותמם. בשִלהי המאה ה-19, וביתר שאת לאחר מלחמת העולם הראשונה, התכנסו חלק מענפי המשפחה מהפריפריה הכפרית שסביב צ'ורטקוב לתוככי עיר המחוז. בשלשלת הדורות המשפחתית הייתה משפחתם של פרומה ויאיר מן החוליה שחוללה במו חייה את מהפכת התחייה הלאומית, והגשימה הלכה למעשה את העלייה לארץ ישראל ושיבת ציון.
יאיר מן
יאיר לוין-מן נולד בשנת 1893 בן יחיד להוריו – בלומה ודֹב לוין, בכפר סוֹסוֹלוּבקה (Sosolόwka). הכפר סוֹסוֹלוּבְקָה נמצא כ-12 ק"מ מדרום לצ'ורטקוב (כיום בפרברי העיר), על גדת נחל צֶ'רקסקה (Cherkaska), מיובלי נהר סֶרֶט (Seret) שזרם דרומה.
טחנת הקמח המשפחתית שהוקמה על גדת הנחל שימשה מקור פרנסה יציב לכלכלת המשפחה הצעירה. אבי המשפחה, דֹּב לוין, נפטר בגיל צעיר בשנת 1896, כאשר בנו היחידי יאיר לוין-מן, היה ילד בן שלוש שנים בלבד. בנעוריו למד יאיר בישיבה וידע ארמית (בחג השבועות נהג לצטט לבניו אמרות ופסוקים בארמית).
בלומה מן-לוין (1862 – 5 במאי 1941) נולדה בסוֹסוֹלוּבְקָה. שם משפחתה מבית הוריה היה – מן, וידוע כי שם אביה היה – יאיר מן. לאחר התאלמנותה מדֹּב לוין היא התחתנה בשנית עם מר רוֹטפֶלְד, שנפטר אף הוא בטרם עת, ולא נולדו להם ילדים משותפים. לאחר פטירתו היא המשיכה לשאת את שם משפחתו ולהיקרא – בלומה רוטפלד.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה מסוֹסוֹלוּבקה לעיר דוֹמוֹשְנְיֶיץ בבוהמיה, ומשם עקרה לווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. עם הגיעם לווינה גויָס יאיר לוין-מן לצבא הקיסרי, ובמהלך המלחמה נפצע
בקרב ואושפז בבית חולים צבאי. לאחר החלמתו התחתן עם פרומה מן, ובני הזוג בנו את ביתם בכפר סוֹסוֹלוּבקה. בשנת 1929 עקרה המשפחה לצ'ורטקוב, ומשם עלתה בשנת 1936 לארץ ישראל והתיישבה בכפר-ברוך שבעמק יזרעאל.
שמו הלועזי של יאיר לוין-מן נכתב בתעודת העלייה שלו – יוּהר. בטחנת הקמח בסוסולובקה הוא נהג לחתום את שמו – יוליוס לוין (JULIUS LEWIN).[1] עם עלייתו ארצה נקרא שמו – יאיר. בעקבות תאונת עבודה בנהלל הוא קיפח את חייו.
יאיר מן נפטר ביום א' באלול תרצ"ז (8 באוגוסט 1937) ונטמן בבית העלמין בהר הזיתים בירושלים.
בלומה מן-רוטפלד עלתה ארצה בשנתה ה-74 עם משפחת בנה יאיר (בשנת 1936). עם מעבר המשפחה לכפר-ברוך נרתמה ככל יכולתה לסייע בעבודות משק הבית בתנאי הדלוּת והמצוּקה ששררו
בבית וביישוב. לאחר ששכלה כעבור שנה את בנה היחיד בתאונת העבודה הטרגית עזרה הסבתא
בלומה בשִגרת הבישולים והניקיונות בבית פנימה, ובעבודות השוטפות בלול העופות הקטן ובגינת הירקות. תרומתה הגדולה הייתה בהשראה האישית שהעניקה לכלתה האלמנה שנותרה מטופלת בארבעה יתומים ובחוסר כל. בלילות שבת ובמועדי ישראל היא נסכה אווירת התקדשות חגיגית בבית, ובידיה האמוּנות הופקדה הכנת שולחן השבת ופמוטי הנרות.
בלומה לוין נפטרה ביום ח' באייר תש"א (5 במאי 1941) ונטמנה בבית העלמין בכפר-ברוך.
פרומה מן
בהתחקוּת אחר שורשי המשפחה נמצא תיעוד החל מתחילת המאה ה-19 לחמישה דורות שקדמו לפרומה מן (מצד אִמה) במִרשמי האוכלוסין האזרחיים בעיירות שבאזור צ'ורטקוב. הוריה של פרומה מן, גוסטה-גיטל ויוסף מן, התגוררו בעיירה קַפוּשצ'ינְצֶה (Kapustyntsi), שנמצאה כ-15 ק"מ מצפון לצ'ורטקוב. בעיירה התגוררו 2,471 יהודים לפני השואה.
האם גוּסטה, בת חנה ולייבּ מן (1860 – כ"ו באלול תרע"ו, 24 בספטמבר 1916) נישאה ליוסף מן (1857 – כ"ב בסיוון תרע"ו, 23 ביוני 1916). תאריך נישואיהם של גוסטה ויוסף מן נרשם במִנהל האוכלוסין הפולני לאחר הולדת עשרת ילדיהם, וקרוב לוודאי שנעשה בגלל אילוץ מִנהלי כלשהו. לאחר נישואיהם השתקעה המשפחה בעיירה קַפוּשצ'ינְצֶה. במשך תקופת זמן מסוימת כיהן יוסף מן בראשות העיירה קַפוּשצ'ינְצֶה, אולם הוא הודח בלחץ האוכלוסייה האנטישמית. במלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה מפולין לעיר דוֹמוֹשְנְיֶיץ בבוהמיה. באחת ההתקפות של צבא הצאר הרוסי נהרג יוסף מן ב-23 ביוני 1916 וגוסטה אשתו נפצעה. המשפחה נמלטה ממקום שהותה, ובטלטולי הדרך בשיירת הפליטים נפטרה גוסטה מן מפצעי המוות ב-24 בספטמבר 1916.
גוסטה ויוסף מן היו הורים לארבעה בנים ושש בנות: ליאון הבכור גויָס לצבא הפולני ונהרג במלחמת העולם הראשונה, יֶנְטה-בלה וינטראובּ, הניה גרוּסר, וולף-ויליאם מן שנשלח בשנת 1901, בהיותו בן 18 שנים, לאמריקה כדי לא להתגייס לצבא הפולני, יצחק מן, חנה-בּאשה מן, אסתר מן, אהרון מן, רבקה מן ופרומה מן. לאחר השואה נותרו לפליטה מהמשפחה הגדולה והמפוארת רק שני אחים – ויליאם ופרומה בת הזקונים.
משפחת פרומה ויאיר מן
סיפור הקמת ביתם המשפחתי של פרומה ויאיר מן החל בשִלהי מלחמת העולם הראשונה. כשפרצה המלחמה ברח יאיר לוין-מן עם משפחתו מסוסולובקה לווינה. שם הוא גויס לצבא הקיסר האוסטרו-הונגרי והוצב כחייל בחיל הרגלים בחבל בוהמיה (כיום צ'כיה). באחד מקרבות הכידונים במלחמה היה יאיר בגל ההסתערות האחרון במערכה הצבאית. החיילים הושקו ברוּם אלכוהולי חריף כדי לטשטש אותם לקראת ההתקפה. בקרב זה הוא נפצע בחזית ואושפז בבית חולים שדה. בתצלום מתקופת אִשפוזו נראה מעל מיטתו שלט שעליו כתוב שמו "יאיר לוין".
משפחתה של פרומה מן ברחה בשנות מלחמת העולם הראשונה מסוסולובקה לעיר דוֹמוֹשְנְיֶיץ בבוהמיה. פרומה מן הכירה את יאיר לוין-מן בתקופת החלמתו בבית החולים בבוהמיה. בתום מלחמת העולם הראשונה ולאחר שיקומו מהפציעה שב יאיר לוין-מן לסוֹסוֹלוּבקה וקיבל על עצמו את ניהול טחנת הקמח המשפחתית. הקשר הרומנטי בין פרומה ליאיר הלך והתהדק, ובשנת 1919 הם התחתנו והקימו את ביתם המשפחתי בסוֹסוֹלוּבְקָה. בערוב ימיה בביתה בטבעון גילתה פרומה ליוסף בנה את התגלגלוּת פרשת נישואיה. היא סיפרה שבעצם הייתה משודכת לישראל (שׂרוּל) מן, בן-דודו של יאיר (מצד אִמו בלוּמה). כאשר הִכירה את יאיר הפצוע בבית החולים ניצתה ביניהם אהבה עזה. פרומה ויאיר החליטו לעשות מעשה ולקבוע בעצמם את גורלם. יאיר קידש אותה במטפחת בנוכחות שלושה עדים, וזכה בה. בסוֹסוֹלוּבקה נולדו ארבעת בניהם של פרומה ויאיר מן – דֹּב (1921), יוסף (1924), אריה (1925) ולוי (1927).
טחנת הקמח בסוסולובקה
טחנת הקמח המשפחתית נבנתה על גדת הנחל צֶ'רקֶסקה בפאתי סוֹסוֹלוּבְקָה. בעלי הטחנה הראשונים היו דב לוין וראובן מן (גיסו), והחלוקה ביניהם הייתה שִוויונית (50:50). משהלך דב לעולמו תפסה אלמנתו, בלומה, את מקומו; כשבפועל אחיה, ראובן מן, ניהל את הטחנה. לאחר מלחמת העולם הראשונה תפסו בני הדור השני את מקום הוריהם. יאיר לוין-מן ירש את חלקה של אִמו בלוּמה (50%), ואילו הירש וישראל מן התחלקו ב-50% שהיו בבעלות אביהם, ראובן מן. יאיר הופקד על ניהול טחנת הקמח, והוא מיכּן את מערך הייצור וייעל את תפוקותיה באורח ניכר. יאיר ניחן בכישרון מכני ותִפעולי, והתברך ביכולות הנדסיות בתחום התכנון והבנייה. הוא היה אדם חרוץ ופעלתן שהודות ליזמוּתו היצרנית ולמלאכת הכפיים הצליח לבסס את המשפחה הרחבה.
טחנת הקמח הייתה בנויה בשני מִפלסים. במִפלס העליון הייתה טחנת הקמח על מִתקניה, ובמִפלס התחתון הייתה מערכת ההנעה של הטחנה כשהיא משוקעת בתוך הנחל. הנחל זרם כל השנה ומימיו נותבו בתעלת הטיה למפל שהניע את גלגל ההפעלה הענקי של הטחנה. תעלת המים ליצירת המפל המלאכותי נבנתה מלוחות עץ על בסיס יציקת בטון. על גדות הנחל נבנו סכרים לשליטה בַּגובה ובַקצב של זרימת המים באמצעוּת הסטתה וכיוון מרחק המפל מגלגל ההפעלה. בטחנת הקמח עבדו עשרות אנשים ויאיר לוין-מן פיתח מכונה מיוחדת לטחינה ולניפוי של גרעיני אורז. התשלום תמורת טחינת הגרעינים בטחנת הקמח היה באמצעות מסירת חלק מהיבול (אחוזים מהגרעינים או הקמח).
בית המשפחה המרווח נבנה ליד טחנת הקמח. היה זה בית כפרי שבקומתו התחתונה הותקנו מִבני המשק (הרפת, מתבן החציר, מחסני הציוד וכלי העבודה), ובקומה העליונה התגוררו בני המשפחה. מטבח הבית היה בנוי מעל הרפת, וכשיאיר מן היה גומר לחלוב את הפרות הוא היה דופק במקל על תקרת הרפת לסמן לאִמו, בלומה, שבמטבח לרדת לקחת את החלב.
הבית המשפחתי בצ'ורטקוב
חיי המשפחה בכפר הנידח התנהלו ברווחה כלכלית, אולם הריחוק ממרכזי החינוך דִרבֵּן את ההורים להעתיק את מגוריהם לצ'ורטקוב עיר המחוז. משהגיעו הילדים לגיל בית הספר עברו פרומה ויאיר בשנת 1929 לבית חד-קומתי רחב ידיים ברחוב זֶ'לוֹנה (ירוק). רחוב זה הסתעף מרחוב סְבָטָנָה, עורק התנועה הראשי בצ'ורקוב ליד בית החולים (הרחוב שבו ניצב בית החולים היה מקביל לרחוב הראשי). הבית המשפחתי על חדריו הרבים נבנה מלבני חימר אדומות בצורת האות חי"ת, וחזיתו נתחמה בגדר חיה של גפנים שהניבו אשכולות ענבים בקיִץ. במטבח היו בנויים כיריים גדולים שהוסקו בגזרי עץ ובפחם. ראשי האש בכיריים הפיצו חום רב בבית נוסף על אח החימום הגדול. מחוץ לחצר התנשאו עצים ענקיים של אגוזי המלך.
לאחר קניית הבית בנה יאיר מִשטח חניה גדול (לארבע עגלות סוסים) ורפת, שעליה שמר כלב גדול ופוזל במלונה. בחזית הבניין הוקמו מחסן גדול לשקי התבואה ואורוות סוסים. יאיר מן נהג לשלוח בעגלות הגויים את שׂקי הגרעינים (חיטה ושׂעורה) מצ'ורטקוב לסוֹסוֹלוּבקה, ואת הקמח הטחון בדרך ההפוכה.
בית החולים, שהטביע את חותמו על ילדוּתם של בני המשפחה, שכן במבנה של מנזר ועבדו בו אחיות עם שביס מעומלן שנראו כמו נזירות. היה זה בניין תלת-קומתי ובחצרו השתרע גן גדול של עצי ערמונים עבותים. לוי מן, שעבר לבית החדש בצ'ורטקוב בהיותו בן שנתיים, סיפר שבילדותו פחד לעבור ליד בית החולים מפני שמראה האחיות הטיל עליו אימה. "בית ההלוויות של הגויים היה צמוד לחדר המתים בבית החולים. יוסף לקח אותי לטקסי אשכבה לנפטרים. התרוממנו על קצות האצבעות להציץ לתוך הארון הפתוח. זכור לי מראה גוויית המת השוכב מאופר ובמיטב בגדיו בארון הקבורה כשידיו שלובות על החזה שלו. הארון היה מונח על כָּן מיוחד במרכז בית ההלוויות ומשם הוא נישא לכרכרה רתומה לסוסים שחורים". יוסף, שהיה מבוגר מלוי בשלוש שנים בדיוק, נודע מילדותו בתעלולי שובבוּת מקוריים. בית החולים שימש לו מגרש משחקים מאתגר וכר בלתי נדלה למעשי פרחחוּת. "בבית החולים היה חדר מתים והייתי נכנס לראות איך מלבישים ומאפרים את הגוויות", סיפר לימים, והוסיף: "הסַפָּר שסיפר אותנו היה מהעיירה הקטנה רַשְדְבִיץ. כשהוא היה מגיע ברחנו מהבית מפני שפחדנו ממנו פחד מוות.
בעיירה יֶזֵ'יזָ'נֶה (Jetierzany), במרחק של כעשרים ק"מ מדרום-מזרח לצ'ורטקוב, התגוררו הדודים יֶנְטה-בלה ומאנק וינטראובּ ושלושת ילדיהם – דוד-מנדל, קָרול ורוּז'ה וינטראובּ. מאנק עבד במִמכר יינות ומשקאות חריפים במרתף, ונהג להביא לנו חפיסות שוקולד. ביום הכיפורים ניגנו קרול ורוז'ה בכינורות את ניגון תפילת 'כל נדרי'. בשנת המעבר לצ'ורטקוב חגגנו את ליל הסדר אצל ינטה ומאנק ביֵזֵ'יזָ'נֶה. הייתי בן חמש שנים ואמא שלחה אותי באוטובוס לבדי כמה ימים לפני כל המשפחה.
לאחר מעבר המשפחה לצ'ורטקוב המשיכה הסבתא, בלומה מן-רוטפלד, לגור שנה נוספת בבית הכפרי בסוסולובקה, ובחופשות בשנת 1930 נסעה המשפחה להתארח בביתה. היא התגוררה בבית הדו-משפחתי ליד טחנת הקמח, שבצִדו השני גר אחיה ראובן מן עם אשתו פרידה-פייגה לבית זוננשטיין וילדיהם – יאיר, ישראל, סופיה מן-וויינקרט וצבי מן. בביתם הייתה תמיד ערימת גזרי גזעים וענפים עבותים שראובן ביקע בגרזן להבערת האח לשם חימום הבית.
לוי מן: היינו נוסעים עם אבא אל סבתא בכפר בעגלה רתומה לסוס או שניים. נהגנו לצאת בבוקר והאוויר היה קר וצלול. הדרך עברה ביער עד ובעיירה רוֹסוֹחַץ' (Rosokhach), שבה חיו הדודים הניה, אחותה של אמא, בעלה משה גרוסר ובנם יוסף. בנסיעות הליליות בינות למישורים הנרחבים ולמעברים ההרריים ביערות העד העצומים פחדתי מאוד מהזאבים. בחורף נסענו בשכיבה במִזחלת עטופים בשִכבת שמיכות עבות. המִזחלת נרתמה לסוס שעל צווארו נתלתה שרשרת פעמונים שצִלצלו בדִנדוּן נעים. זכורה לי במעורפל צורת הבתים בכפר שהיו למעשה בקתות קש מטויחות בבוץ. מראה הכפר הִשרה עליי קדרות, למרות שהבתים היו מטויחים מבפנים בסיד לבן ומסודרים יפה.
יוסף מן–בר-אור: בסוסולובקה היינו עוטפים את קירות הבתים בקש ומכסים גם שכבת קש עבה על רצפת הבית לשם בידוד מפני הקור. הגג היה עשוי מקש וארובות העשן היו מפח, אבל אף פעם לא הייתה שריפה של הגג מהאש בארובות. בביקורים המשפחתיים אצל סבתא בסוסולובקה הייתי רודף אחרי יונים וציפורים בחצר. התארחנו גם בבית הצמוד של פרֵידֶה וראובן מן. במרתף ביתם אוחסנו תפוחי אדמה ובקבוקי יין (שמהם היינו שותים בגניבה). לקיר המרתף הייתה מחוברת מכונה לקיצוץ מספוא לבהמות באמצעות שני להבי חיתוך עגולים. פעם הפעלתי את ידית המכונה ונחתכתי בזרוע.
לוי: מרתף הבית שנחפר באדמה שמר על קרירות היבול החקלאי ועל השמנת הביתית בכדי החרס הצוננים. מעבר לנחל היו שדות שהשתרעו עד היער. היינו נוסעים בעגלה ללקט תותי שדה ביער ואוכלים אותם בקערת חרס עם שמנת כפרית. זה היה מעדן שמֵימי. יותר מכל זכורה לי טחנת הקמח. הייתי ילד בן שלוש ומפל המים הדהים והפחיד אותי. הייתי יושב ומסתכל עליו בהערצה.
כשעברה הסבתא בלומה לבית המשפחתי בצ'ורטקוב היא נהגה לחתוך נר גדול לנרות נשמה קטנים לזכר נפטרי המשפחה. הייתה לה רשימת תאריכי זיכרון לנפטרים בכריכת מחזור התפילות שלה, ובימי הזיכרון ('יארצייט') נהגה להדליק את נרות הנשמה.
עד שנת 1931 המשיך יאיר לוין-מן לעבוד בטחנת הקמח בימות החול, ובסוף השבוע היה שב הביתה לצ'ורטקוב ברכיבה על סוסו דרך קיצור בשדות (הדרך הסלולה לכרכרות התארכה באיגוּף נרחב). ביום הולדתה ה-35 של פרומה, אשתו, קנה לה יאיר כרכרה (דיליז'נס) רתומה לשני סוסים שחורים מרהיבים ביופיים. פרומה לא השתמשה בכרכרה, ובסופו של דבר הכרכרה והסוסים שירתו בעיקר את אבי המשפחה. בסוף שנת 1935 מכר יאיר לוין-מן את חלקו בטחנת הקמח בסוֹסוֹלוּבקה (50%), ובעקבותיה נמכרו גם הסוסים ששימשו להובלת הקמח והתבואה.
לאחר הרחבת בניין המגורים בצ'ורטקוב התקבצו לגור בו בני משפחה נוספים – חנה ובִתה גוּסטה, דויד רוֹלֶר, הזוג פרֵידה ואידל מן וקרובה נוספת שהיגרה לארגנטינה. הבית שקק תכונת חיים והמולת פעילוּת בלתי פוסקת, ופרומה העסיקה עוזרת פולנייה, שסייעה לה בעבודות משק הבית. ההורים, בלומה ויאיר מן, שמרו על קשרים הדוקים עם קרובי משפחה רבים שחיו בעיר הנופש זָלֵשְצִ'יקי (Zaleszcyki) בגבול רומניה. דוד לוין, אחיו של דב, ודורה אשתו היו בעלי בית הבראה בלב חורשה משתפלת לנהר דנייסטר בעיר. בביקורים בפנסיון שלהם הייתה הדודה דורה מכבדת את בני המשפחה בלחמניות טריות מרוחות בחמאה ודבש. דוד ודורה נפטרו לפני מלחמת העולם השנייה, ושלושה מששת ילדיהם – יצחק, מוּניה וקלרה, נספו באוגוסט 1944 כשטובּעה ספינת המעפילים 'מַפקוּרה' בים השחור.
אריה מן: בצ'ורטקוב נשלחתי לראשונה לבית ספר עברי שבו למדתי שלושה חודשים. שם למדתי שיר בעברית ("יֵשׁ לִי רֵעַ, רֵעַ טוֹב / שֶׁגָּר בִּקְצֵה הָרְחוֹב"), שאבא היה מבקש ממני לשיר לו פעמים רבות. אבא נהג לשחק שח-מט עם שכנו היהודי בצ'ורטקוב.
יוסף בר-אור: אריה היה הילד האהוב של אבא, והוא היה נותן לו לשיר 'כל נדרי' ביום כיפור. אותי אבא רשם ללימודים ב'חדר', ובמשך חודשיים החזקתי שם מעמד. בבית דיברנו פולנית וההורים החליטו ללמד אותנו את לשון הקודש של התפילות ועברית מדוברת. אברהם היה המורה לעברית שלימד אותנו בבית. דֹּב ואני התחלנו ללמוד לנגן על מנדולינה.
לוי מן: בבית הייתה לנו ילדות טובה ומאושרת וכל ילד קיבל תשומת לב והתייחסות. בילדותנו לא היה נהוג לחגוג את ימי ההולדת ולא להעניק מתנות ביום הזה. בצ'ורטקוב הייתה אוכלוסייה קתולית אנטישמית של פולנים ואוקראינים, ושם גם התוודענו לראשונה לדמויות הגלותיות של היהודים החרדים בלבושם השחור. אבא נהג לקחת אותנו בשבתות ובחגים לבית הכנסת לשמוע את התפילה, והיינו משחקים בחצר בית הכנסת. לחיים שלנו בבית לא היה צביון יהודי מיוחד חוץ מהחגים והשבתות. אבא לא קיים מצוות אבל הוא שמר על המסורת וקיים קשר עם היהודים בבית הכנסת. בבית בפולין ולאחר מכן גם בארץ שררה סובלנות דתית. לא הייתה התנגדות לחיים של קיום מצוות דתיות ולא אבחנה בין דתיים לחילונים. ההורים הקפידו על כבוד הדדי לכולם. בכפר-ברוך ניהלו את בית הכנסת מושבניקים חילונים ששמרו על קשר לדת ולמסורת היהודית. רכבנו על סוסים בשבתות אבל בבית הכנסת לא עישנו, למרות שאיש לא מנע זאת. הורינו דאגו לתת לנו חינוך יהודי ולימדו אותנו עברית בשיעורים עם מורים פרטיים בבית. מהבחינה הציונית היה לימוד וטיפוח הרעיון הציוני בבית. בליל שבת אמא ערכה שולחן לקבלת השבת עם חלות מכוסות במפיות רקומות ופמוטי כסף להדלקת נרות. מאז שאמא הלכה לעולמה נמצאים הפמוטים בביתנו בבית-השיטה. כשאמא הייתה מברכת על הנרות היינו עומדים סביב הנרות וצוחקים, מפני שלא הבנו מה היא ממלמלת לעצמה.
תקופת הזוהר של החצר הצ'ורטקובאית נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בעקבות המלחמה השתקע האדמו"ר ישראל פרידמן, בנו של מייסד השושלת, בווינה עיר הבירה שהפכה למקום מושבה של החצר. ביקוריו בצ'ורטקוב בימי חג ומועד הפכו למסע ראווה לאורך מסלול נסיעתו.
יוסף בר-אור: אבא לקח אותנו לבית הכנסת לראות ולשמוע את האדמו"ר. בראש השנה וביום כיפור אבא היה מתלבש בחליפה חגיגית, עניבה וחפתים ומתיישב בייראת כבוד בבית הכנסת. בית הכנסת היה מלא וגדוש עם הופעת האדמו"ר. בפסח היינו משחקים באגוזי המלך על לוח עץ. קטפנו את האגוזים מעץ ענקי ליד הבית. פעם אבא מזג לי בליל הסדר מיץ סלק במקום יין וישר נרדמתי. אבא רצה להקנות לנו מורשת יהודית וערכים ציוניים. עם זאת בבית היה נהוג אורח חיים חילוני ללא שמירת מטבח כשר כהלכה.
העלייה ארצה
עם עליית המשטר הנאצי בגרמניה התקדרוּ שמֵי אירופה. רוחות שִנאה רעות כלפי היהודים החלו לנשוב ברחבי היבשת. מצבה הכלכלי של משפחת לוין-מן בצ'ורטקוב היה מבוסס ויציב, אולם האותות המאיימים הדליקו את נוריות האזהרה. ילדי המשפחה לא סבלו מאנטישמיות, אך חבריהם הפולנים של ההורים התחילו להביע עמדות אנטישמיות כלפיהם.
אריה מן: המניע העיקרי להחלטת ההורים לעלות ארצה הייתה התגברות האנטישמיות בפולין והשקפתם הציונית של ההורים. אבא החזיר אותנו מבית הספר הפולני ושכר מורה פרטי (אורבך) שילמד אותנו בבית.
יוסף בר-אור: בסתיו 1935 הגיע אלינו הביתה צבי ליברמן מנהלל, נציג הסוכנות היהודית בצ'ורטקוב,והבטיח לאבא חלקת אדמה בארץ שיוכל לעבד אותה. נסעתי עם אבא לעיר סוֹחוֹץ' לקנות כלֵי עבודה למשק החקלאי בארץ ישראל, ואכן הבאנו אותם ארצה.
לוי מן: ההורים לא השתייכו למפלגה ציונית כלשהי בהיותם בפולין. הם בחרו לקנות משק חקלאי דרך מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בגלל רצונם להמשיך באורח חיים חקלאי בארץ ישראל, ולכן אבא נרשם לקניית משק חקלאי. לפני עלייתנו ארצה ההורים הפקידו הון עתק בסך 500 לא"י (לירה ארץ-ישראלית) בידי ליברמן לשם קניית משק חקלאי מוכן לעיבוד בנהלל. בהשפעת ליברמן עשו ההורים את כל הסידורים הנדרשים. מכרו את המשק, הרכוש והבית.
יוסף בר-אור: כעבור שנים רבות אמא סיפרה לי שהיא לא כל כך הייתה מעוניינת לעלות ארצה בגלל משפחתה הגדולה בפולין. עם מכירת הרכוש אבא מכר את חלקו בטחנה לישראל והירש מן, שני בני דודתו מסוסולובקה. לאחר מכירת הנכסים בפולין התגוררנו זמנית בדירה שכורה אצל אישה מבוגרת בצ'ורטקוב. שטרות הכסף הוטמנו בכיס מיוחד בחגורת הבטן שלבשה הסבתא בלומה לוין-רוטפלד שהייתה גוצה והחגורה לא בלטה במראה החיצוני שלה.
לוי מן: בזמן ההיערכוּת לעלייה אירעה תקלה ששיבשה את כל התוכניות. התברר שההורים לא קיבלו סרטיפיקט עבורי בגלל מילוי שגוי של הטפסים. כל המשפחה נתקעה למעלה מחודשיים בפולין. הוריי טיפלו בעניין ובינתיים אמרו לי שייתכן שאצטרך להישאר לבדי בפולין עד שהעניין יסודר ואגיע ארצה אחריהם. הייתי אז בן תשע שנים וקיבלתי את העניין בשוויון נפש. לא היה לי אכפת להגיע ארצה אחרי כל המשפחה. אבל ההורים לא שקטו ודאגו מאוד עד השגת הסרטיפיקט על שמי. היינו אמורים לצאת מפולין בינואר 1936, אבל בגלל העיכוב יצאנו רק במארס 1936 לדרכנו.
אריה מן: כשאמא ביקרה אותנו בשנת 1964 בארצות הברית היא סיפרה לי שכאשר מסרה לאחותה, חנה, על כוונתם לעלות ארצה חנה כעסה מאוד. חנה אמרה לאמא שפלשׂתינה היא ארץ של מדבר ושממה והוסיפה שהלוואי והספינה תטבע בים כדי שהילדים לא יסבלו במדבר.
לוי מן: התכוננו לעלייה לארץ מדברית ולכן אמא הלבישה אותנו בחליפות לבנות מבד פִּשתן עבה שנתפר במיוחד עבורנו. מצ'ורטקוב יצאנו ברכבת ללבוב ומשם לקונסטנטינופול (קונסטנצה) ברומניה. בזמן הנסיעה ברכבת עלתה באחת התחנות קבוצה גדולה של מגויסים פולנים ואוקראינים לצבא. המגויסים עלו במהומה רבתי ובקולניות רועשת. לפתע התחילו צעקות רמות והטירונים המתגייסים החלו להכות צעיר יהודי שנמלט מפניהם בבהלה רבה. הוא ברח מבועת מהצעירים האנטישמים שרדפו אחריו והתפרץ לתא שלנו ברכבת. נתקפנו פחד ואז אבא יצא אל הצעירים הפורעים. אבא התייצב בפתח תא הרכבת וצעק בפולנית על הצעירים המשולהבים. הוא בלם אותם והזעיק את הקונדקטור (מבקר הכרטיסים) שסילק אותם. אבא התייצב בפניהם כפולני ולא הזדהה כיהודי אבל הוא הדף אותם בתקיפות רבה.
ב-17 במארס 1936 הפליגה המשפחה מנמל קונסטנצה על סיפונה של אוניית הנוסעים 'פולוניה' לארץ ישראל (מטעני המשא הגדולים ב'פולוניה' שימשו להברחות נשק מפולין ל'הגנה'). במהלך חמשת ימי ההפלגה ארצה נתקפו נוסעים רבים, ובהם גם בני המשפחה, במחלת ים.
ב-22 במארס הגיעה משפחת לוין-מן לארץ ישראל. בשעת ערב עגנה האונייה מחוץ לנמל חיפה ואורות העיר הבריקו בהשתקפוּתם ממימי המִפרץ. בבוקר למחרת הורדו בני המשפחה לרציף בסירות שהושטו בידי ספנים ערבים לבושיי שארוואלים מוזרים לעיני העולים החדשים.
מקור שם המשפחה – מן
יהודי מזרח אירופה נהגו לרשום את מִסמכיהם האישיים – תעודות לידה, כתוּבות נישואין וציוני פטירה – בפנקס הקהילה המקומית, כמקובל בקהילות ישראל. משכבר הימים הִסתייגו היהודים מהרישום במִמסד האזרחי, שהתבסס בחלקו על כתבי תיעוד כנסייתיים וטקסים נוצריים. חרף ההסתייגות נכפה על היהודים להירשם במִנהל האוכלוסין המוניציפלי או הממשלתי מכורח צווי השלטונות, בעיקר לצורך תשלומי מס, גיוס לצבא וכדומה. לעִתים נאלצו היהודים להירשם במִנהל האוכלוסין האזרחיים בגלל הצרכים שלהם – קבלת היתרי מעבר מאזור לאזור, אישורי לימודים תיכוניים ואקדמיים בתקופת ה'נומרוס קלאוזוס' ועוד. לא פעם צוין ברשומות האוכלוסין רק שם האם של תושבים יהודים, משום שהוריהם לא התחתנו בכנסייה המקומית, והתעורר לכאורה ספק באשר לזהות האב. חשד מִנהלי זה נבע מתופעות נפוצות שרווחו בקרב הגויים.
כיום מצויים לא מעט רישומי אוכלוסין מוניציפליים באתרי המִרשֶתֶת (אינטרנט). במִרשמי האוכלוסין ברשויות המקומיות בצ'ורטקוב ובנותיה מצויים מסמכים המתעדים את הסתעפויות השושלת המשפחתית. תאריך נישואיהם של פרומה ויאיר מן לא נמצא ברשומות האזרחיות, וייתכן שמשום כך נרשמו הילדים – דב, יוסף, אריה ולוי – על שם משפחתה המקורי של אִמם – מן. קרוב לוודאי שתופעת החלפת השמות 'מן' ו'לוין' הייתה נפוצה בין המשפחות המסועפות זו בזו; מה גם ששם משפחתם של שלושה מארבעת הוריהם של בני הזוג פרומה ויאיר מן היה מן (גוסטה ויוסף מן הוריה של פרומה, ובלומה מן אִמו של יאיר).
באשרות היציאה של בני המשפחה לארץ ישראל נרשם, בטעות, שם המשפחה – מן (ולא "לוין"). נוכח קוצר הזמן התעלם יאיר לוין-מן מהשגיאה, וכך נשאר שם המשפחה – מן. ראוי לציין שבגלל טעות קודמת ברישום טופסי העלייה המשפחתיים נשמט שמו של לוי, בן הזקונים, מתעודת העלייה, והמשפחה נאלצה להמתין 'על המזוודות' במשך למעלה מחודשיים בצ'ורטקוב, באפס מעשה ולאחר שמכרו את ביתם ורכושם.
יוסף מן–בר-אור: כשהגיעו נציגי הסוכנות היהודית בשנת 1935 לביתנו בצ'ורטקוב לרשום את אישורי העלייה (הסרטיפיקטים) לבני המשפחה הם פגשו בבית את סבתא בלומה. הסבתא הכתיבה להם את שמות המועמדים לעלייה – שני ההורים (פרומה ויאיר), ארבעת הבנים (דֹּב, יוסף, אריה ווילי-לוי) והיא עצמה (הסבתא), ואמרה להם ששם המשפחה הוא "מן". ייתכן שהטעות נפלה מכך ששמה שלה מבית אביה היה "מן" וכך גם שם כלתה, פרומה, מבית אביה היה "מן". אולי נציגי הסוכנות התבלבלו ברישום. מה ומי היו מקור הטעות זאת חידה שמעולם לא נפתרה, מכל מקום מאז נקבע ששם המשפחה הוא "מן" ולא "לוין".
לוי מן: סוגיית השם מסתבכת מפני שבתעודות הלידה שלנו משנות העשרים רשום שם המשפחה שלנו – "מן". הסבא דֹּב לוין, אביו של אבינו יאיר לוין-מן, נשא את שם המשפחה "לוין". אבא שלנו היה חותם את שמו תמיד "לוין". רק בארץ ישראל הוא נרשם בשם "מן" וחתם את שמו "יאיר מן". לי קראו בפולנית "וילי" ובעברית הייתי אמוּר לכאורה להיקרא – זאב. בתעודת העלייה נכתב שמי "לוי" וכך נקבע שמי.
כפר-ברוך
אריה מן: מהנמל נלקחנו למחנה העולים בבת-גלים. כעבור שבוע הסיעו אותנו בשבוע חול המועד פסח במונית לנהלל עם כל חפצינו. נהג המונית חיפש את צבי ליברמן וכשמצא אותו הוריד אותנו עם כבוּדת המזוודות ליד ביתו והסתלק. אבא התכונן לקבל מליברמן את הבית והמשק המובטחים, שכמובן לא היו ולא נבראו. הגענו בצהריים לנהלל לבושים בחליפות הלבנות שלנו וההורים נכנסו לביתו של ליברמן. אנחנו נשארנו לשמור על המזוודות וההורים השתהו זמן ממושך בבית ליברמן. ילדי נהלל התקבצו סביבנו ואנחנו נצמדנו למזוודות מפני שחששנו שהם מתכוונים לגנוב אותן. מישהו הזמין אותנו לשתות תה בביתו, ואנחנו סירבנו כי חשבנו שזאת מלכודת לגניבת הציוד. בתשובה להזמנה ענינו ש"איננו חפֵצים", כפי שלימד אותנו המורה לעברית בצ'ורטקוב. למִשמע ה"חפֵצים" התחילו נערי נהלל להזמין אותנו רק כדי לשמוע שוב ושוב את ה"איננו חפֵצים". נחתנו במפתיע על ליברמן ושוכּנו זמנית בבית הספר בנהלל. אחר כך עברה המשפחה להתגורר בצריף אצל משפחת נוטקין בנהלל. בלילה הראשון בצריף המוזנח בחצרו של שבתאי נוֹטקין זחל פנימה נחש שחור ענקי. אמא וסבתא פרצו בצעקות בהלה עד סילוק הנחש וסתימת החור בקיר. יומיים לאחר מכן דֹּב הדליק גפרורים ליד המתבן ונוטקין גירש אותנו בצרחות. בזמן היותנו בנהלל עבדנו אצל ליברמן בעקירת יבלית בשטחי התירס של נוֹטקין. אבא לחץ על מקלר, נציג הסוכנות, בתקיפות רבה והאשים אותו בהבטחות שווא של הסוכנות.
לוי מן: הגענו ארצה חודש לפני פרוץ מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט (1936–1939, המרד הערבי). לאחר חופשת פסח התחלנו ללמוד בבית הספר בנהלל. אבא יצא עם ליברמן ומקלר להתרשם מכפר-ברוך ולבדוק אם לבנות שם בית ומשק מן היסוד. בכפר-ברוך ערכה הסוכנות היהודית ניסוי בשילוב מתיישבים מארצות מוצא שונות – פולין, רומניה, גרמניה ומהקווקז. תושבי הכפר היו נתונים בתנאֵי מחסור, אבל אבא החליט לבנות את ביתנו בכפר-ברוך באמצעות הכסף שהִפקיד בסוכנות. בבית ההורים דיברו פולנית ואידיש. אבא נדרש לנהל את ענייני עבודתו בעברית ושלט ביסודות השפה, אולם אמא רכשה בכל שנותיה בארץ עברית בסיסית בלבד לניהול משק הבית. את ההומור המושחז שלה היטיבה לבטא באידיש מתובלת בשנינויות עסיסיות.
יוסף בר-אור: את חג הביכורים חגגנו בנהלל עם זרים על הראש ולא הבנו מה פשר המִנהג המשונה הזה. היינו כמה חודשים בנהלל עד המעבר בסתיו 1936 לכפר-ברוך. קנינו מנוֹטקין את הפרה 'חגית', שנקשרה עם הסוס שלנו מחוץ למבנה הרפת שאבא בנה. גם האבוס והשוקת שלהם היו מחוץ למבנה. את השטח החקלאי בכפר-ברוך שכר יאיר מן ממשפחתו של וַינר, ובימינו הראשונים בכפר-ברוך גרנו בצריף שהיה שייך ליצחק וַיְנֶר. אבא עבד בפלחה המשותפת בכפר-ברוך עם שאולוב, אברמוב ועוד.
לוי מן: הודות לכסף שאבא הפקיד בפולין הצלחנו להעמיד את המשק על הרגליים. אבא בנה את הרפת ואת הבית במקביל. מבנה הרפת התקדם יותר מהר ועברנו להתגורר בו עד להשלמת בניית הבית. כשהושלמה בניית שני החדרים הראשונים בבית המגורים עברנו להתגורר בבית הנבנֶה. בחצר המשק המלבנית הוקמו רפת, אורווה, מתבן ומבנה מפח גלי ששימש כמחסן כלים ולול. שער הברזל לחתר היה בצלע הצרה של החצר, ודרכו יצאה הדרך לשדות. בה בעת התחיל אבא להניח את היסודות למשק. השטח החקלאי של המשפחה השתרע על כ-150 דונם של גידולי בעל (ללא השקיה) – חיטה, שׂעורה, תירס, חציר וגידולים עונתיים. כמו כן היה במשק מטע קטן של עצי פרי על שטח בן שני דונמים, שהיו בו עצי תפוחים (מהזן הזהוב 'אין כמוהו'), אגסים ('פלמש ביוטי'), תפוזים ושזיפים. עץ לימון היה ליד הבית. עצי המטע הושקו בדליים מחביות מים על עגלה עם גלגלי עץ רתומה לסוס לגומות (צלחות) שחפרנו סביב העצים. הפֵירות היו בעיקר לשימוש ביתי וקצת למכירה. מדי בוקר אמא הייתה מפזרת בתנופת ידה פירורי שאריות אוכל וגרעינים מכְּבָרה עגולה לעופות בחצר, חולבת את הפרה בישיבה על שרפרף עץ קטן ומפזרת חציר לפרות באבוס. בשנות מאורעות הדמים נותקו הקשרים עם ערביי הסביבה, אבל לאחר מכן הגיעו לפעמים ערבים לכפר עם חמור שעליו רתומים שקיִים (חוּרְג') מלאים בתפוזים בחורף או תאנים בקיץ. במשק החי היו ארבע פרות, סוס ולול עופות ובו כארבעים מטילות. לתרנגולות היו תאי הטלה מפח והן התרוצצו בחצר.
אריה מן: לכפר-ברוך הגענו עם שיער ארוך וכולם צחקו מאיתנו. בשנת הלימודים תרצ"ז (1936–1937) התחלנו ללמוד בבית הספר בכפר-ברוך. בגלל מיעוט התלמידים יוסף ואני למדנו באותה הכיתה.
לוי מן: בחודשי שהותנו בנהלל עבד אבא בפלחה המשותפת במושב. בקיץ 1936 נבנה מגדל המים של נהלל בעבודת יציקה רצופה יומם ולילה. בלילה הואר אתר הבנייה בתאורה מגנרטור. במהלך היציקה נפצע אבא מפגיעת ידית ארגז הבטון הגדול שבתוכו עורבב הבטון. לאחר תקופת החלמה קצרה חזר אבא לעבודה אולם כעבור חודשים ספורים, שבהם המשיך לעבוד ולבנות את הרפת והבית, התפתחה דלקת ממאירה. כשמחלתו החמירה הוא נאלץ לשכב בבית והוסע בעגלה רתומה לסוס לבית החולים 'העמק' בעפולה. באביב 1937 הוחמר מצבו הבריאותי של אבא והוא נשלח לאשפוז בבית החולים 'ביקור חולים' בירושלים. לאחר כשלושה חודשי אשפוז נפטר אבא בא' באלול תרצ"ז (8 באוגוסט 1937) בירושלים. אמא לקחה את ארבעת בניה ונסענו יחד למסע ההלוויה של אבא בירושלים. בעיצומם של מאורעות תרצ"ז נסענו לירושלים באוטובוס ערבי דרך ג'נין ושכם מפני שלא היה לנו כסף לנסוע באוטובוס של חברה יהודית. הייתי אז בן עשר שנים וחצי, וזו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי לירושלים. כשהגענו לירושלים נסענו לבית ההלוויות שממנו יצא מסע ההלוויה לבית העלמין בהר הזיתים. בגלל המצב הביטחוני לא הורשינו להשתתף בהלוויה עצמה, וחזרנו באותו היום הביתה לכפר-ברוך. הדמות של אבא חקוקה בזיכרוני תמיד כאדם עובד. הוא תמיד היה עסוק במשק ושקוע בעשייה רצינית בעלת תוכן.
יוסף בר-אור: את הידיעה על מותו של אבא שמענו מיעקב רחמן, תושב כפר-ברוך, שבא אלינו לשדה בזמן קטיף תירס בכפר ערבי ואמר לנו: "בואו הביתה, אבא נפטר". אבא נטמן בחלקת מַרְמֶרוֹש (שורה 2 מספר 11) בבית העלמין בהר הזיתים בירושלים.
לוי מן: כשאבא אושפז בירושלים נקלענו למצוקה כלכלית חמורה, ולעִתים הגענו עד פת לחם. דֹּב היה בן 16, יוסף היה כִּמעט בר-מצווה, אריה היה בן אחת-עשרה ואני הייתי בן עשר שנים. לאחר מותו של אבא מצבנו הכספי התדרדר במהירות. לאמא לא היה ידע חקלאי אך היא ניווטה את ניהול המשק, ואנחנו שאלנו את המושבניקים בכפר איך לעבד את השטחים. עשינו מה שחשבנו לנכון לפי שיקול דעתנו. היבולים היו דלים ותנובת החלב של הפרות הייתה זעומה. עבודות השדה היו מפרכות והברחש הציק מאוד.
לא היה מה לאכול והיינו הולכים לישון רעבים. לא היה אוכל. אכלנו לחם, זיתים ולפעמים תפוחי אדמה ודייסה מקמח תירס (ממליגה) שאמא טחנה. בעונת העגבניות אמא הכינה אוכל על טהרת העגבניות – סלט ירקות, מרק וריבה מעגבניות. בקיץ קטפנו תאנים בשלות ועסיסיות מהכפר ג'ובּתא אל-חשבּ (גבת). בגלל המחסור בסוכר המתקנו את התה בתאנים מיובשות. את הזיתים שמסקנו מעצי בר כבשנו בעצמנו. עופות אכלנו לעִתים נדירות ביותר, רק כשאחת התרנגולות הזקנות הפסיקה להטיל או עמדה להתפגר.
האוכל הבסיסי בלוח המזון המשפחתי היה הלחם שאמא אפתה במו ידיה. האפייה הביתית נכפתה עלינו בגלל אורח החיים הכפרי ומכורח המחסור והעוני. באותם הימים לא היה כסף להקמת מאפייה מרכזית בכפר וכל משפחה נאלצה לאפות את הלחם לעצמה. תנור האפייה נבנה לאחר פטירתו של אבא. צוות בנאים מהכפר, שהתמחה בבניית תנורים, בנה אותו בחצר הבית לפי ההנחיות המדויקות של אמא. היא הייתה אדריכלית הבנייה וניצחה על בנייתו ביד רמה. התנור הוקם בחצר המשק במבנה עשוי בוץ שבמרכזו חבית האפייה. לוח ברזל (פלָטָה) לאפייה הונח במרכז החבית והחלק שמתחת למִשטח האפייה שימש כתא הבעירה של האש. התנור כוסה בלבני בוץ וטיט לשמירת החום כשבחזיתו נותרו שתי דלתות ברזל גלויות (פתח תחתון להכנסת קרשים, ענפים, פחמים וקלחי תירס לבעֵירה; ופתח עליון להכנסת כִּכרות הלחם), ובעורפו התנשאה ארובת העשן. אמא אפתה פעמיים בשבוע – באמצע השבוע ולקראת שבת, ובכל אפייה אחד הבנים הופקד על הבערת האש. הקמח ללחם נקנה מטחנת הקמח של איזי טליסמן בעפולה (מחוץ לעיר ליד מפעל סלק סוכר), ואת הבצק אמא הכינה בסיר בבית. היא ניפתה את הקמח, הִתפיחה את עיסת הבצק עם שמרים בערֵבה מיוחדת, לשה, רידדה ועיגלה את החלות הקלועות. תנור זה שימש אותנו נאמנה בשנות נעורינו. היינו בוצעים את כיכר הלחם המהבילה שהוצאה ישר מהתנור והפיצה ניחוח אפייה, ומורחים עליה זִבדת שמנת טרייה מכדי החלב. היה זה לחם עוני שכולו תאווה לחיך. החלות והעוגות שאמא אפתה לשבתות ולחגים היו מעדן מלכים.
שנות הנעורים
לוי מן: לאחר מותו של אבא היינו בשפל המדרגה ובמחסור מוחלט. המצב הכלכלי היה מייאש. למעשה, כל תושבי כפר-ברוך חיו במצוקת פרנסה והמצב הכלכלי של כולם היה גרוע. אמא לא הייתה יכולה לקבל עזרה ממשית והיא הייתה בוכה בלילות. התחלנו למכור את הרכוש שלנו. לא היה כסף להשלמת בניית הבית. לשם שיפור מצבנו הכלכלי השכירה אמא חדר לגננת שהייתה דיירת חוץ בבית שלנו. נוסף לכך שיכנו אצלנו את שִפרה, נערה מאומצת מ'עליית הנוער', שעלתה ארצה מלבנון והתגוררה בביתנו כשנתיים. כמו כן התגוררה בביתנו ד"ר רחל רוזינוביץ, רופאת המושב. השכרת חדרי מגורים הייתה חלק ממקורות ההכנסה לקיומנו.
בכל אותן שנים שרר בארץ מתח ביטחוני שהשפיע אף הוא על המצב. כפר-ברוך היה מעין 'מובלעת' של יישוב סְפר באזור של כפרים ערבים. היישוב היה נתון להתקפות של ערבים מזוינים כמו בגניגר ובמִשמר-העמק. כִּמעט כל לילה נשמעו יריות. אמא נשארה אלמנה בודדה עם סבתא זקנה ושלושה נערים צעירים בקצה היישוב (דב, הבן הבכור, יצא מהבית ואחר כך התגייס לצבא הבריטי).
הבית המשפחתי החדש שלנו נבנה בקצה הקדמי של המושב במקום מוּגבּה יחסית מעל הוואדי בכניסה לכפר-ברוך. כביש הסוֹלינג, שנסלל מריצוף אבני מחצבה מסותתות, הגיע מהכביש הראשי עד לוואדי ומשם פנה בקשת לעבר הבית שלנו. כל ירייה שנורתה באזור, ונורו יריות רבות, אילצה אותנו להסתתר מתחת למיטה. בגלל המיקוּם הקדומני שלנו הבית היה יעד לירי הערבי לעבר הכפר, וספגנו הרבה יריות. משום כך הוקמו לצד הבית עמדות הגנה ללא גג, שנבנו מלוחות עץ שמולאו בחצץ ודוּפּנוּ בשקי אדמה. הייתי אז בשנתי האחת-עשרה והשתתפתי עם כל המשפחה בהקמת עמדות ההגנה בידיעה ברורה שהן משמשות להגנה פיזית על הבית שלנו.
בשנים אלו גויסנו לשורות 'ההגנה' והתחלנו את פעילותנו המחתרתית. אנחנו למדנו בבית הספר עד כיתה ח', ולאחר מכן למדנו בשיעורי ערב.
לוי מן: במשך שלוש שנים קיבלתי ספרים מהקק"ל על הצטיינות בהתרמת כספים בכפר-ברוך. ביוזמת יצחק סלע, המורה שלנו בכפר-ברוך, הוחלט להעלות את הצגת 'הדיבוק' בכפר. עליי הוטל התפקיד של חנן, חתנו של גיבור 'הדיבוק'. הייתי 'קלוֹץ' גמור וידעתי שכשחקן אני לא שווה כלום, אבל במשך שנה וחצי של חזרות הוא דִרבן אותי ותמך בי. אריה (מן) היה הכוכב הראשי בהצגה והוא היה מוצלח מאוד. הופענו כמה פעמים בהצגות לתושבי עמק יזרעאל.
המופעים בפני ההתיישבות העובדת היו גולת הכותרת של מיטב אמני הארץ. הם הופיעו בנהלל, כפר-ברוך, גבת ועוד. השחקן אליהו גולדנברג התארח ולן בביתנו כשהופיע בכפר. עם הגעת כוחות הצבא הבריטי בשנות מלחמת העולם השנייה המצב שלנו השתפר לאין-ערוך בגלל עליית הביקוש לתוצרת חקלאית טרייה. כפר-ברוך נהנה מהימצאותו בקרבת בסיס חיל האוויר הבריטי שנבנה ברמת-דוד. הייתה תנועה ערה מאוד של הרבה חיילים בריטים ביישוב שהביאו אוכל בשפע שחילקו או מכרו בזיל הזול.
בחופש הגדול בסוף כיתה ט', למיטב זיכרוני, יצאתי עם כמה חברים לטיול לירושלים. הגענו לכותל המערבי ולא ידעתי מה זה. המקום היה דוחה ולא התרשמתי מקדוּשת המקום. סמטה צרה ומלוכלכת ברוחב של כארבעה מטרים, עם ערבים שמסתובבים בין המתפללים. בלילה ישנו בחוץ באיזה מקום תחת כיפת השמיים.
מלחמת העולם השנייה
אריה מן: בכפר-ברוך היה מַקלט רדיו אחד אצל המכונאי מרדכי (מוֹרצי) פריידרברג. הרדיו הופעל בחיבור למצבר מכונית ובערב כולם התקבצו לשמוע את החדשות. כולם התפללו שהמצבר יחזיק מעמד והשידור לא ייקטע. כאשר הפרשן המדיני של 'קול ירושלים', משה מדזיני, היה מדווח על ההתפתחויות הצבאיות והמדיניות בשעה 20:00 כל הארץ הייתה נצמדת לרדיו להאזין לדבריו. אמא הייתה חוזרת משמיעת החדשות וממררת בדמעות על גורל בני המשפחה בפולין. היא הייתה כותבת מכתבים לבני משפחתה בפולין וכעבור שבועיים המכתבים היו חוזרים חזרה.
לוי מן: לא ידענו על המתרחש בפולין ועל גורל היהודים. אנחנו לא חשנו את מה שאמא חשה באופן אינטואיטיבי. על ממדי השואה וההשמדה נודע לנו רק יותר מאוחר. הנושא של הביטחון והעבודה העסיק אותנו.
אריה מן: כל בני משפחתה של אמא שנשארו בפולין נספו בשואה, כנראה. אין לנו כל מידע. כשאמא נפגשה עם ויליאם אחיה בשנת 1964 בניו-יורק, הוא סיפר לה שכל השנים עקב ויצר קשרים עם פליטים יהודים שהגיעו לארה"בּ, ואף פעם לא הצליח לאתר מישהו ממשפחתנו. בני המשפחה ידעו שאנחנו בישראל ויש להניח שאם היו ניצולים, הם היו יוצרים קשר לאחר השואה.
יפה קסלר: עליתי ארצה בשנת 1940 בתחילת מלחמת העולם השנייה בעלייה בלתי ליגלית באוניית המעפילים 'אטלנטיק'. הכוחות הבריטיים תפסו את האונייה וכולנו נשלחנו למכלאת העצורים באי מאוריציוס. כל חפציי האישיים (הנדוניה שלי) נשלחו בספינה אחרת למחסני הסוכנות היהודית בנמל חיפה בתוך ארגז עץ גדול (ליפט) במשקל של כמאה ק"ג. לאחר ארבע שנות מעצר הגיע אליי מכתב רשמי משלטונות המכס הבריטיים שעליי להוציא מיידית את הארגז שלי ממחסני הערוּבּה בנמל חיפה, וָלא – הארגז ותכולתו יועברו למכירה פומבית. נדרשתי לפדות את הארגז בתשלום של חמש ליש"ט תמורת האחסון. חמש לירות שׂטרלינג היו אז הון עתק, ואני הייתי כלואה במחנה העצורים במאוריציוס ללא פרוטה וללא כל מכר בארץ ישראל. בן-דודי שמואל (סַמשוּ) לוין, בנם של דורה ודויד לוין, חי איתנו לפני המלחמה בוורנוב שבסלובקיה. קיבלתי ממנו אז את כתובתה של דודתו, פרומה מן, בכפר-ברוך. החלטתי לשלוח לה מכתב, למרות שמעולם לא פגשתי אותה, לא דיברנו ולא הִכרנו. כתבתי לה על הקִרבה המשפחתית בינינו, ושאלתי אם תוכל להוציא עבורי את הארגז מהמכס. פרומה כתבה לי מכתב תשובה, השמור אצלי עד היום, שבו כתבה: "גברת קסלר היקרה, קיבלתי את מכתבך וישר נסעתי לסוכנות להוציא את הארגז שלך. הוצאתי את הארגז, רחצתי הכל [מהעובש] וסידרתי את כל הדברים שטופים ונקיים בארונות בביתי. כל החפצים והציוד שלך מוכנים לבואך. אנחנו מחכים לך בציפייה שתבואי ארצה".
לאחר חמש שנות מעצר במאוריציוס הגעתי באוגוסט 1945 ארצה. בראש השנה תש"ו (1945) נסעתי אל פרומה מן בכפר-ברוך. יוסף, אריה ולוי עבדו במשק. כשבאתי אליה רציתי לשלם לה תמורת דמי השחרור מהמכס (חמש ליש"ט), אבל היא סירבה לקבל פרוטה. היא אמרה שמעולים חדשים היא לא לוקחת כסף. במשך כל ימי החג התארחנו בביתה והיה נעים מאוד. פרומה בישלה מצוין והאוכל שלה היה בטעם גן העדן, לאחר חמש שנות המעצר במאוריציוס. פרומה הייתה אישה נהדרת, מלאך. את המכתב שלה אני שומרת כל החיים בביתי.
יוסף בר-אור: בתחילת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1940, התגייס דֹּב ליחידת התובלה 462 בצבא הבריטי. הוא לא היה נהג ביחידה אלא שירת בתפקיד מִנהלי כלשהו. במהלך שירותו הוא הגיע למצרים, ולאחר מכן שב ארצה.
לוי מן: כארבע שנים לאחר שאבא הלך לעולמו, נפטרה אִמו, סבתא בלומה לוין-רוטפלד, ב-5 במאי 1941 ונקברה בבית העלמין בכפר-ברוך. דאגנו שתמיד יהיה מישהו עם אמא, ובזמן הקורסים של 'ההגנה' תמיד אחד מאיתנו נשאר בבית.
יוסף בר-אור: המחנך שלנו ומנהל בית הספר בכפר-ברוך היה משה פרידנר. הוא לימד אותנו את המנון לח"י ("חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים / וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת"). בכפר אף לא אחד ידע על כך דבר. אנחנו שרנו את השיר הזה כי חשבנו שזה שיר של 'ההגנה'. פרידנר נהג לפגוש בלילה את האנשים שלו בתחנת הרכבת. באחד הימים כשהיינו בכיתה ו' (1938), למיטב זיכרוני, פרידנר נסע והמורה המחליפה חדוה שוצמן באה במקומו.
בגמר כיתה ח', בהיותי בן שש-עשרה, סיימתי את בית הספר העממי בכפר-ברוך. ב-14 ביולי 1940 הצטלמתי עם כל בני כיתתי, ובהם אחי אריה מן, ובכך הסתיים פרק לימודיי בבית הספר.
יוסף בקרבות המדבר המערבי ורודוס
יוסף בר-אור: בסוף שנת 1941 בהיותי בן שבע-עשרה שנים ברחתי מהבית כדי להתגייס לצבא הבריטי. זייפתי את חתימתה של אמא על הטפסים שהגשתי ללִשכת הגיוס. בפעם הראשונה אמא רדפה אחריי עד מחנה סרפנד ו'שלפה' אותי משם. בפעם השנייה, כעבור כחודש, בינואר 1942, שבוע לפני יום הולדתי השמונה-עשר, היא איחרה את המועד ונשלחתי למצרים.
התגייסתי ב-9 בינואר 1942 לצבא הבריטי ומספרי האישי היה – 38239/PAL. בתחילה שירתתי בפלוגה 313 שהייתה אחת מארבע פלוגות עבריות ב'חיל הציוד והחרושת' (רויאל אינג'ינרס מכניקלס אלקטריק – R.E.M.E.). יחידות עורפיות אלו תִפעלו סדנאות חימוש, מפעלי תחמושת ונִשקיות. הן הוצבו הרחק מקו החזית ובסיס האם שלהן היה בחיפה, אולם לאחר מכן הן נשלחו למדבר המערבי ללוב ולמצרים. לאחר מכן הועברתי ליחידה 110 בחיל החַפָּרים, בארמייה השמינית. את הטירונות ואימוני החיילוּת הבסיסיים עשיתי בבסיס בַּני-יוסף במצרים. היה לנו רב סמל פלוגתי (יהודי) נבזה. מחוץ לפתחי האוהלים ההודיים במאהל הפלוגתי הוצב דלי להשתנה בלילה (מחראות השדה היו מרוחקות). לילה אחד החלטתי להשיב לרב סמל הזה כגמולו וכשהוא ישן במיטתו שפכתי עליו דלי שתן. הוחלט להעניש אותי על המעשה הזה ונשלחתי לקורס טבחים. במשך כחודש ימים הייתי בקורס הזה ולא עשיתי דבר. זכור לי רק שלמדתי להכין סטייק מבשר בקר. לאחר קורס טבחים חזרתי ליחידה שלי בבני-יוסף.
בזמן שירותי בבסיס עבּסייה בקאהיר ראה אותי מייג'ור (רב סרן) יוסף-ג'ו קריידן נוהג בשירות היחידה. הוא היה מפקד פלוגת החימוש. אמרתי לו שאני צריך רישיון נהיגה, ובו-במקום הוא ניפק לי רשיון נהיגה על כל כלי הרכב האפשריים, לרבות משאית, אוטובוס, כלי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי – דחפורים קרביים, טרקטורים כבדים) וטנק. הוא נתן לי את הרישיון על-בסיס ההתרשמות שלו מרמת הנהיגה שלי. לאחר פציעתי הוא ביקר אותי בבית החולים בירושלים.
בספטמבר 1942 הגיעה היחידה שלנו למערכה במדבר המערבי. בעקבות הכיבוש של אל-עלמיין על-ידי הארמייה השמינית בפיקודו של פילדמרשל מונטגומרי, החל המסע לכיבוש טוברוק בלוב. הייתי נהג משאית אוסטין גדולה ששימשה לתובלת חיילים. הִסעתי כחמישים חיילים בישיבה. במהלך ההתקפה הארמיונית בנובמבר 1942 ספג הכוח שלנו הפצצה אווירית כבדה של מטוסי מסרשמיט גרמניים. היחידה נפוצה לכל עבר וכל אחד ברח כפי יכולתו. במשך חמישה ימים הלכתי לבד ברגל במישורים המדבריים. בימים הייתי נח מתחת כלי רכב פגועים שהיו נטושים בשטח ובלילות הייתי מתקדם. לא היו לי מים אז שאבתי את המים מהרדיאטורים של המכוניות הפגועות, שפכתי אותם לקובע פלדה כדי שהחלודה תשקע לקרקעית הקסדה ואת המים הנקיים הייתי שותה. בלילה האחרון של המסע ראיתי לפתע אורות מרחוק. חשבתי שזאת פטה-מורגנה, אבל הלכתי לכיוונם. ככל שהתקדמתי הלכו האורות וגדלו. ראיתי שזה מחנה צבאי, חציתי את הגדר וצנחתי באפיסת כוחות באוהל הראשון שראיתי. נשכבתי לישון באוהל החשוך מבלי לשים לב לדבר סביבי ונרדמתי כמו פגר. בבוקר התעוררתי עם כאב ראש חזק. נוכחתי שנרדמתי באוהל של פצועים קטועי גפיים שכולו היה ספוג בסיד. התברר לי שהגעתי לבית חולים שדה בריטי. כשסיפרתי שישנתי בלילה באוהל הפצועים צחקו ממני ולא האמינו לי. לקחו אותי להתאוששות, קילחו אותי, האכילו אותי ואחר כך המשכתי ללכת לבד ברגל על הכביש לאלכסנדרייה. הגעתי איכשהו למרסה-מטרוח ומשם נסעתי בטרמפ לאלכסנדרייה.
היה לי כסף ונכנסתי לאכול במסעדה בעיר – קוּבֶּה עם בשר, מרק ועוד. הייתי כל כך רעב שטרפתי הכל. חיפשתי באלכסנדרייה את היחידה שלי אבל לא מצאתי אותה. חזרתי לצומת מרסה-מטרוח וחיכיתי. פתאום הגיעה שיירה ענקית של משאיות וטנקים ורכב קרבי משוריין. עליתי על אחת המשאיות שהנהג שלה היה סנגלי והצטרפתי לכוח. המשאיות נסעו בשיירה על ציר תנועה חולי והטנקים נפרסו באגפים לרוחב החזית. הייתי חייל רגיל בדרגת קורפורל (רב"ט) ללא יחידת אם אורגנית, ולא הכרתי איש בבליל העמים שהיו שם – אנגלים, אוסטרלים, קנדים, הודים ואפריקנים. הגענו לאזור שלפני בנגזי ושהינו שם פחות משבוע כאשר החלה מתקפה אווירית של מטוסים גרמניים שצללו עלינו. כולם ברחו לכל עבר ואני איתם. הגעתי לשטח שומם וראיתי טנק בריטי מסוג 'סטיוארט' תועה בשטח שנסע הלוך ושוב ללא כיוון וללא מטרה. נִפנפתי בידיי והגיע אליי טנק ללא צוות. הנהג המבולבל היה טנקיסט אנגלי כבן 22 שנים, מבוגר ממני בכארבע שנים. עליתי לתא המפקד וכיוונתי אותו בצעקות דרך הצריח לאן ואיך לנסוע. היינו רק שנינו בטנק, וזאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי בטנק. לפתע הגיח מעלינו יעף של מטוסים גרמנים שירו לכל עבר. פקדתי על הנהג לדומם את הטנק ושנינו התחבאנו בתוך הטנק, לאחר שסגרנו את מדפי הצריח. אחר כך חזרה על עצמה תרגולת זו בתקיפות הנוספות של המטוסים הגרמניים.
בדרך מצאתי פתאום שני קצינים אנגלים מותשים לחלוטין שהלכו ברגל במדבר. שני מייג'ורים צעירים, כבני 28 שנים, להערכתי, שקיבלו את דרגת הקצונה שלהם מתוקף היותם בני האצולה הגבוהה. הם היו בלונדינים, בהירים, בגובה ממוצע לבושים במדי קצונה עם דרגות וכומתות. עצרתי את הטנק וקראתי להם לעלות. הם היו ברקיע השביעי מרוב אושר על הצלתם. אני נשארתי בצריחון המפקד והם נכנסו לתוך הצריח וישבו בפנים. רק אני עמדתי עם חצי גוף בחוץ והדרכתי את הנהג איך לנסוע לנקודת האיסוף במרסה-מטרוח. בדרך הנהג אמר לי שנגמר לו הדלק. ראיתי טנק שלנו נטוש בשטח והובלתי את הנהג לשם. מצאתי שני ג'ריקנים עם סולר ומשפך וגם תיבת אוכל עם הרבה קופסאות שימורים – בוליביף (בשר קציץ), ביסקוויטים ובקבוקי בירה חמה. המייג'ורים היו נורא מבסוטים שמצאתי אוכל כי הם היו מורעבים וטרפו את מנות הקרב. כשגמרו לאכול הם שאלו אותי מי אני. עניתי להם שאני מפלשׂתיין, והקצין היותר מבוגר מהשניים שאל אותי בתמיהה גדולה – מה אתה 'אחד מהם'? אמרתי לו בגאווה גדולה "of course", והוא היה שבע רצון מאוד. הוא ביקש את הפרטים האישיים שלי – את המספר האישי, הדרגה, יחידת האם – ורשם אותם בפנקס שלו. לא ידעתי בשביל מה הוא שואל, אבל נתתי לו. נסענו לבד בשטח במשך ארבעה לילות, והדלק הספיק לנו. כל פעם שצללו עלינו מסרשמיטים גרמניים אמרתי לנהג לעצור ולדומם, והתחבאנו בתוך הטנק. הקצינים נורא פחדו. כשהגענו למרסה-מטרוח הנהג נסע עם הטנק ליחידה שלו, הקצינים המשיכו לאלכסנדרייה ואני חיכיתי בבסיס.
פתאום הופיע טנק עם סנגלי שחור בצריח. עצרתי את הטנק ושאלתי אותו לאן הם נוסעים. הוא אמר לי שהם נוסעים לטוברוק. היו בטנק ארבעה אנשי צוות והצטרפתי אליהם כאיש צוות חמישי. הגענו לטוברוק בתוך שיירה גדולה ואז החלה הנסיגה של הגנרל הגרמני וגנר ואנחנו התחלנו להתקדם. בחניון רכב גדול מצאתי במקרה את משאית האוסטין שלי עם הכתובת "קדימה כפר ברוך". במשאית היה נהג סנגלי. הוריתי לו לרדת מייד מהמשאית מפני שהיא שלי. הוא ירד מהמשאית ואמר לי בדום מתוח "יס, סר!". לקחתי את המשאית ונסעתי ליחידה שלי בבנגזי. באחד הימים זוּמנתי אל מפקד היחידה בבניין הקצינים בבסיס, והוא אמר לי בחגיגיות: "מהיום והלאה אתה תהיה 'king's corporal badge' (קינגס קורפורל)". שאלתי אותו – מה זה? הוא הסביר לי שזאת דרגת הצטיינות ייחודית רק לקורפורלים. הוא העניק לי את הבדג' (הכתר על שני פסי הדרגה), אמרתי לו תודה והלכתי. לא ייחסתי לכך שום משמעות אבל כשהגעתי למאהל כל החיילים פערו עיניים איך חייל יהודי מפלשתיין קיבל את הדרגה היוקרתית. דרגה זו ניתנה לי הודות להמלצת הקצינים הבריטיים. זה התבטא בהעלאת המשכורת השבועית שקיבלתי משישה שילינגים ל-25 שילינג. זה היה ההבדל היחיד, מבחינתי.
לימים, כשהאלוף ישראל (טליק) טל שמע את הסיפור בשנת 2006 הוא התפעל בצורה בלתי רגילה וביקש שיקשרו אותו מייד עם יוסף. האלוף טל נפעם והתרגש מהסיפור. הוא סיפר ליוסף על שירותו בחזית האיטלקית ועל דרגות הקורפורל והסרג'נט שקיבל במלחמת העולם. בתום השיחה אמר ליוסף: "בתור סרג'נט בצבא הוד מלכותו אני מצדיע לך קורפורל יוסף". לאחר שיחתם הטלפונית הוא אמר: "זה סיפור מופלא. מעולם לא שמעתי סיפור כזה. אף פעם לא שמעתי על יהודי פלשׂתינאי שקיבל קינגס קורפורל".
במהלך מלחמת העולם השנייה שירתתי ביחידת חיל החפרים היהודית 280 בצבא הבריטי. בסוף מלחמת העולם סופחנו לדיוויזיה ההודית 281. באוגוסט 1945 הגעתי עם כוחות הדיוויזיה ההודית לרודוס בזירה הימית של איי הדודקנז. הוטלה עלינו משימת פירוק שדות המוקשים הענקיים שהגרמנים פרסו ומִלכּדו ברחבי האי. התחלנו בעמק הפרפרים ולאחר מכן עלינו לרכסים ההרריים. הייתי נהג של משאית גרר מיוחדת עם כַּנֶּנֶת שמסוגלת לשחרר כבל באורך 60 מטרים. העסקנו שבויים גרמנים שפירקו את המוקש (Boby Trap) ובאמצעות העוגן בקצה הכננת משכתי את המוקש לשם פיצוצו. בעיר רודוס הקמנו את הוועד למען החייל באוּלם שתפסנו בעיר התחתית. בערב שבת ערכנו קבלת שבת יחידתית והזמנו את יהודי העיר להשתתף איתנו בסעודה. הכנו כיבוד עשיר והבאתי את כולם במשאית האוסטין שלי. אלי הולנדר ניגן במפוחית פה ואני ניגנתי במנדולינה.
במאי 1946 נפצעתי בבית החזה במהלך פירוק שדה המוקשים בהרי רודוס. חולצתי באמבולנס לבית חולים צבאי, וממנו פוניתי במטוס צבאי לבית חולים צבאי בקאהיר. לאחר שבועיים פוניתי באמבולנס צבאי לארץ בשבת, 29 ביוני 1946, שנודעה בשם 'השבת השחורה'. בגלל העוצר שהוטל על היישוב העברי האמבולנס נעצר על-ידי אחד ממחסומי הכוחות הבריטיים. החיילים פתחו את האמבולנס הבריטי וכאשר ראו שאני מרותק לאלונקה הניחו לנו להמשיך בדרכנו. הועברתי לאִשפוּז בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים, שנקרא בית חולים 16. שכבתי שם למעלה מחודשיים.
ב-5 בנובמבר 1946 השתחררתי מהצבא הבריטי בתום האִשפוז והשיקום בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים. עם שחרורי מהצבא קיבלתי חליפה אזרחית יפה וכובע תואם, מפני שהמדים שלי נעלמו בפיצוץ ברודוס. הייתה זו חליפה כהה עם פסים, שבה התחתנתי כעבור חצי שנה עם רבקה לבית פִילָה. בנינו את ביתנו בשיכון דיסקין בחיפה, ובמלחמת העצמאות לחמתי בשורות גדוד 113 (גדוד יזרעאל) בפיקודו של סא"ל אברהם (דוֹלֶק) בן-דור שסופח לחטיבות עודד וגולני בקרבות בעמק, בגליל ובנגב. לאחר המלחמה התארגנתי עם קבוצת אנשים להקמת חברת מוניות בחיפה. נהגתי במונית, וכעבור זמן קצר החברה פשטה את הרגל. עם התפרקוּתה התחלתי לעבוד כנהג משאית עצמאי בייבוש יַמַת החוּלה, ובמשך שלוש שנים שימשתי מזכיר ארגון נְכֵי צה"ל בצפון. עם הקמת נצרת עִלית עברנו להתגורר ביישוב החדש וגידלנו את שלושת בנינו – יאיר (1949), אמנון (1953) וירון בר-אור (1959). במהלך שנותיי עבדתי בעבודות מגוונות מאוד – בנקאוּת בחיפה, לימוד עברית באולפן במרחביה, ראש הצוות המִנהלי שהקים את מלון 'נאות מדבר' בבאר-שבע, עוזר מנהל המנגנון במכון ויצמן למדע, הפצת ספרים, קופת-חולים 'מכבי', חנות תקליטים וגננוּת. בשנות השמונים והתשעים 'חרשתי' את העולם בטיולים ארוכים (ארצות הברית, אירופה, אפריקה, סין והמזרח הרחוק, אוסטרליה ודרום אמריקה).
יוסף (לבית מן) בר-אור נפטר ביום ו' בשבט תשע"א (11 בינואר 2011) ונטמן בבית העלמין קריית-שאול.
הבית בטבעון
נורית אילן: מינקותי לקחו אותי הוריי פעמים רבות אל סבתא בכפר-ברוך ובטבעון. הביקורים הראשונים היו עם אמא, שנסעה איתי ועם יאיר התינוק ברכבת העמק לכפר-ברוך ונשאה גיגית מתכת ('פַּיְילה') מלאה בחבילות חיתולים. בכפר-ברוך יוסף, אריה ולוי פינקו אותי באהבה רבה. לפני צאתם לעבודות המשק סבתא הכינה להם לֶבֶּנִייָה וסיר גדוש דייסת סולת מהבילה מחלב שחלבה במו ידיה ברפת בחצר. במטבח הקטן היו מדפים עם קלחות חרס וסירי בישול, וסבתא לבושה בסינר כחול מנוקד בלבן וחבושת מטפחת לראשה ניצחה ממנו על ממלכתה. מול המיטה בחדר של סבתא ניצב ארון עץ בגוון אדמדם שחלקו העליון היה מזכוכית בוהקת. בארון זה הוצגו חפצי נוי, כוסות זכוכית בעלות תחתיות מתכתיות עם ידית אחיזה, וכוסיות ליקר נאות ובקבוק יין מהודר. במלחמת העצמאות עברו הוריי להתגורר במבנה ערבי גדול בעכו, ואבא החל לעסוק בענייני נדל"ן. סל המזונות המשפחתי הושלם בשנות הצנע מגינת ירק צנועה, לול ועז חולבת בחצר הבית.
במהלך מלחמת העולם השנייה שב אבי, דב מן, ארצה ממצרים והחל בחייו העצמאיים בחיפה. בשנת 1943 התחתן אבא עם אִמי, רות לבית הניג, שלמדה בבית הספר לאחיות באוניברסיטה העברית בירושלים. הזוג הצעיר הקים את ביתו בגב-ים (לימים קריית-ים) וכעבור שנתיים נולדתי, בת בכורה להוריי (1945). אחריי נולדו אחיי יאיר (1947) ודני (1956). לימים התגרשו הוריי ואבי היגר לקנדה, שם הרחיב את משפחתו.
דב מן-אברבנאל נפטר ביום ט' באב תש"ן (31 ביולי 1990) ונטמן בבית עלמין בטורונטו.
אריה מן: בסוף שנת 1947 התגייס לוי לשירות מלא ב'הגנה' ואני נשארתי להחזיק את המשק בכפר-ברוך עד למכירתו בשנת 1954 למשה סֶגָלוביץ. לאחר מלחמת העצמאות, כשלוי חזר למשק, גויסתי לחיל התותחנים בצה"ל. בנובמבר 1950 התחתנתי עם יפה לבית קסטנר לאחר שחרורה מצה"ל. בספטמבר 1953 התקבלתי ללימודי הנדסת מכונות חקלאיות ב'טכניון' בחיפה. יפה מן נפטרה ממחלה בדמי ימיה בכ"ב בטבת תשט"ו (16 בינואר 1955) ונטמנה בבית העלמין בכפר-ברוך. באוקטובר 1956 הוסמכתי למהנדס והתקבלתי לעבודה בבית הספר בכפר-גלים. עבודתי הייתה עם בני נוער וצעירים בתיקון טרקטורים כבדים במוסך. לאחר מכן נבחרתי לייצג את עובדי ההסתדרות החקלאית בכל צפון הארץ בוועד הפועל של ההסתדרות הכללית. בתפקיד זה שימשתי עד גיוסי למבצע 'קדש' באוקטובר 1956. בשנת 1956 התחתנתי עם אביביה לבית גלבּ, וכעבור שנה טסנו לארצות הברית לעזרת אִמה של אביביה שחלתה ונזקקה לבִתה. הקמנו את משפחתנו בעיר מיניאפוליס במדינת מיניסוטה. במשך כשלושים שנים ניהלתי בית מִמכר גדול לחומרי בניין שהיה בבעלותי, ואביביה עסקה בהוראה ובפעילות התנדבותית. השקענו רבות בחינוך חמשת בנינו – גיל (1957), אורן (1958), שליו (1961), רינה (1965) ורמי מן (1970), שעשו חיל בלימודיהם האקדמיים ובעסקיהם, והתברכו במשפחות שהקימו.
לוי מן: עם שחרורי מצה"ל באפריל 1950 חזרתי לכפר-ברוך. לאחר מלחמת העצמאות יוסף רכש מִגרש לבניית בית לאמא בטבעון, ושלושתנו – יוסף, אריה ואני – התגייסנו לבנייתו על מדרון של גבעה טרשית בין עצי אלון. אריה טייח את הבית ואני בניתי את מִשטח הבית החיצוני, את המדרכות ואת המדרגות. כשאמא התחילה לבנות את ביתה בטבעון נעניתי לקריאה להתגייס מחדש לשירות בצבא הקבע.
אמא עברה לביתה החדש ברחוב הציפורנים 7 בטבעון, ועסקה בפעילות סיעודית. עם עליית ההורים ארצה הם לא הִשתייכו למפלגה כלשהי ולא היו מעורבים בפעילוּת הפוליטית. אבא נפטר בתוך זמן קצר ולא הספיק להשתלב במערכת הציבורית. אמא הייתה פעילה בארגון אִמהות עובדות, וכהכנסה צדדית לקיומה השכירה חדר בביתה לדיירת מִשנה, בישלה אוכל ואפתה עוגות לפנסיון של שרה ואברהם וייס שכניה ברחוב הציפורנים. בחנוכה היא הייתה מכינה סופגניות לבתי הספר בטבעון. אמא אהבה מאוד לנסוע לבקר את בניה ונכדיה ברחבי הארץ והייתה בקשר חם מאוד עם כלותיה. היא הייתה נוסעת באוטובוסים עם סלים שעלו על גדותיהם, גדושים בפירות ובמטעמים מעשה ידיה. את השטרודלים המעולים שאפתה מילאה באגוזים, צימוקים וריבות מפרי שרקחה בעצמה. את רוב החגים היא חגגה בפנסיון של משפחת וייס הסמוך לביתה, שם תמיד הייתה בת בית רצויה ומכובדת.
אריה מן: אמא הייתה בחיתוליה כשאחיה הגדול ויליאם היה בן שמונה-עשרה. ההורים, גוסטה ויוסף מן, שלחו את ויליאם לארה"בּ כדי לחלצו מצו הגיוס לצבא האוסטרו-הונגרי. בשנת 1964 הזמנו את אמא, פרומה מן, לביתנו בארה"בּ. בביקורה זה היא פגשה לראשונה את אחיה, ויליאם מן, שהתגורר כל השנים בניו-יורק. נציגי התקשורת הארצית (ניו-יורק טיימס) הגיעו לסקר את המִפגש בין שני האחים בנמל ניו-יורק. כשירדה בכבש המדרגות הצביע עליה ויליאם מרחוק והכריז "זאת אחותי", למרות שמאז ינקוּתה לא נפגשו. כשהגיעה לרציף הנמל התנפלו עליה העיתונאים בשאלות, אבל היא הדפה אותם מעל פניה והודיעה שקודם לכל היא רוצה להיפגש ולדבר עם אחיה.
יוסף בר-אור: מִדֵי חודש הייתי שולח לאמא כסף. היא אמרה לי לא לשלוח לה כסף. לאחר מותה התברר שאת הכסף ששלחתי לה היא תרמה לאגודות צדקה לנזקקים. היא מצאה סיפוק רב בעזרה לזולת.
פרומה מן נפטרה ביום כ"ה בחשוון תש"ל (6 בנובמבר 1969) ונטמנה בבית העלמין בטבעון.
לוי מן התחתן עם גינה לבית שמאראגד מתל-יוסף. הזוג הצעיר קבע את ביתו בקיבוץ בית-השיטה, שבו נולדו ארבעת בניהם ובנותיהם – ניר (1955), אירית (1957), מיכל (1961) ונועם (1964). לוי נבחר בשנת 1968 למזכיר הקיבוץ וחולל מהפכה רבתי בבית-השיטה בתחומי המשק והחברה. במבצע 'קדש' בסתיו 1956 היה מפקד הפלוגה שכבשה את שארם א-שיח', ועל מבצע זה, שבו נפצע, הוענק לו ציון לשבח. במלחמת ששת הימים פיקד על גדוד חרמ"ש בקרבות בשומרון וברמת הגולן, ולאחר המלחמה הוענק לגדוד ציון לשבח על מבצעיו במלחמה. במלחמת יום הכיפורים היה לוי מן סגן מפקד חטיבת הטנקים, שהשתתפה בבלימת המתקפה הסורית בנפאח והתייצבה 40 ק"מ מדמשק. לאחר מכן שימש במשך עשר שנים אחראי על מערך מל"ח (משק לשעת חירום) בצפון המדינה. בשנת 1982 גויס על-ידי אריאל שרון, שר הביטחון, לתפקיד ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון. כשמלאו ללוי שבעים שנים הוא השתחרר סופית מצה"ל. האלוף ישראל טל (טליק) כתב לו: "מאז ומתמיד הערכתי אותך כאחד מבכירי המפקדים שלנו בשריון. כך אמרו לי גם מפקדי השריון לפניי אורי בן-ארי, דדו ובר-לב, וכך מקובל על כולם בשריון: 'לוי מן – שם דבר'".
לוי מן הלך לעולמו ביום ח' בטבת תשע"ג (20 בדצמבר 2012) ונטמן בבית העלמין בבית-השיטה.
משפחת מן
משפחת פרומה מן
משפחת וולף ורוז בּוּק (הוריה של אלי, סבתא-רבתא של פרומה מן)
וולף בּוּק (BUK) התחתן עם רוז לבית גרינפלד (GREENFELD). בני הזוג היו הורים לשתי בנות – חנה ואלי בוק. חנה לבית בּוּק נישאה ליצחק מן ולזוג נולדו שני בנים – אהרון מן (נולד בשנת 1885) ומיכאל מן (נולד בשנת 1902).
משפחת אלי ואברהם גרוסֶר (הוריה של חנה-בּאשה, סבתא של פרומה מן)
אלי (ELO-ELLIE) לבית בּוּק (1824 – 1884) התחתנה עם אברהם גרוּסר. בני הזוג היו הורים לבת ובן – חנה-בּאשה בוק-מן [נקראה על-שם משפחת אמה] (1843 – 1884) וישראל גרוסר (נולד בשנת 1850).
משפחת חנה-בּאשה ולייבּ מן (הוריה של גוּסטה-גיטל, אמא של פרומה מן)
משפחתם של חנה-בּאשה ולייבּ מן, הוריה של גוּסטה-גיטל מן, התגוררה בכפר רוֹסוֹחַץ' (Rosokhach), הנמצא בין צ'ורטקוב (Chortkiv) לסוֹסוֹלוּבקה (Sosulivka), בדרום פולין (כעת באוקראינה). האם – חנה-בּאשה נולדה בשנת 1843 ונפטרה בהיותה בת 41 שנים בשנת 1884. חנה-בּאשה נישאה ללייבּ מן (הנישואין נרשמו בשנת 1905, לאחר מותה של חנה-בּאשה). לבני הזוג נולדו שתי בנות ובן – גוּסטה-גיטל (1860 – 24.9.1916), וולף מן (נפטר ב-1890) ופרוּמה (1876 – 1900). פרוּמה התחתנה (שם בעלה לא ידוע), ולזוג נולדה תינוקת, חנה-בּאשה, שנפטרה בשנת לידתה – 1900. ייתכן שפרוּמה נפטרה בלידה.
משפחת רסיה ופייבל מן (הוריו של יוסף מן, אביה של פרומה מן)
משפחתם של רַסיה ופייבל מן, הוריו של יוסף מן, התגוררה בעיירה אוּלסקָאוּצֶ'ה (Ulaskagoce) ולזוג היו ארבעה בנים – יוסף, יהושע, ברוך ומשה-מוריס מן.
א. יוסף מן – יוסף מן נולד בשנת 1857 ונהרג במלחמת העולם הראשונה (כ"ב בסיוון – 23 ביוני 1916?).
ב. יהושע מן
ג. ברוך מן
ד. משה-מוריס מן – משה-מוריס (1863 – 1940) התחתן עם פייגה-פאני (1868 – 1935). לזוג נולדו שני בנים – חיים מן (1898 – 1913) וולף-ויליאם מן (נולד בשנת 1905). בשנת 1913 היגרה המשפחה לארה"ב.
משפחת גוסטה ויוסף מן (הורי פרומה מן)
משפחתם של גוסטה-גיטל ויוסף מן, הוריה של פרומה מן, התגוררה בעיירה קַפוּשצ'ינְצֶה (Kapustyntsi), השוכנת בסמיכות לפאתיה הצפוניים של העיר צ'ורטקוב בפולין. בעיר התגוררו 2,471 יהודים לפני השואה.[2]
גוּסטה-גיטל מן בת חנה ולייבּ מן נולדה בשנת 1860. היא התחתנה עם יוסף מן (1857 – כ"ב בסיוון תרע"ו, 23.6.1.1916). לאחר נישואיהם השתקעה המשפחה בעיירה קַפוּשצ'ינְצֶה. תקופת זמן מסוימת כיהן בראשות קַפוּשצ'ינְצֶה, אולם הודח בלחץ האוכלוסייה האנטישמית. במלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה מפולין לעיר דוֹמוֹשְנְיֶיץ בבוהמיה. באחת ההתקפות של צבא הצאר הרוסי נפצעה גוסטה מָן. ייתכן שבהתקפה זו נהרג יוסף מן בכ"ב בסיוון תרע"ו (23.6.1916). המשפחה נמלטה ממקום שהותה, ובעת טלטולי הדרך בשיירת הפליטים נפטרה גוסטה מן מפצעי המוות בכ"ו באלול תרע"ו (24.9.1916).
לאחר שואת יהודי אירופה נותרו לפליטה מהמשפחה הגדולה רק שני אחים, ויליאם ופרומה בת הזקונים. גוסטה ויוסף מן היו הורים ל-4 בנים ו-6 בנות:
א. ליאון מן – הבן הבכור. גויָס לצבא הפולני ונהרג במלחמת העולם הראשונה.
ב. יֶנְטה-בלה וינטראובּ – ינטה-בלה נולדה בשנת 1880 ונישאה לבעלה מָאנֶק וינטראובּ. משפחת וינטראובּ התגוררה בעיר יֶזֵ'יזָ'נֶה (כשעתיים נסיעה באוטובוס מצ'ורטקוב). לבני הזוג נולדו שני בנים ובת – דוד-מנדל וינטראובּ נולד בשנת 1903), קָרול וינטראובּ והבת רוּז'ה וינטראובּ. מאנק עבד במִמכר יינות ומשקאות חריפים במרתף, ונהג להביא לבני משפחת מן חפיסות שוקולד. המשפחה הייתה שומרת מִצוות ומאנק חבש כיפה לראשו. רוז'ה וקרול וינטראובּ ניגנו יחד בכינורות. ביום הכיפורים ניגנו בבית את ניגון תפילת 'כל נדרי'. קרול וינטראובּ נהג להתאכסן בבית פרומה ויאיר מן בצ'ורטקוב כאשר הוסמך לעורך-דין ושימש בתפקיד זה. כל בני המשפחה נספו בשואה.
ג. הניה גרוּסר – הניה נולדה בשנת 1881 ונישאה למשה גרוסר שנולד בשנת 1880. משפחתם התגוררה בכפר רוֹסוֹחַץ' (בין צ'ורטקוב לסוֹסוֹלוּבקה), מקום מישורי יפה שהגישה אליו עוברת בין הרים ויערות עד עצומים. לבני הזוג נולדו בן ובת – יוסף וחנה-בּאשה שנולדה בשנת 1906. כולם נספו בשואה.
ד. וולף-ויליאם מן – וולף מן נולד בשנת 1883. ההורים, גוסטה ויוסף מן, שלחו אותו לאמריקה בהיותו בן 18, כדי למנוע את גיוסו לצבא הפולני. וולף שינה את שמו לוויליאם, הקים משפחה בניו-יורק והוליד עם אשתו הראשונה פאולינה (נולדה ב-1893 באוסטריה) שני בנים ובת – ארווינג מן (נולד ב-1912, אב לשני בנים: ג'ף מן [ג'ף ואן מן הורים לשתי בנות], מיכאל מן בניו-יורק), גרטרוד (נולדה ב-1918) וג'רום מן (נולד ב-1924). ג'רום (ירמיהו) מן שכל את בנו ובִתו בשריפה בביתו בלונג-איילנד, ניו-יורק (לאחר האסון אימצו ג'רום ואִשתו בן ובת, בשנות החמישים, כנראה). ויליאם נישא בשנית. נפטר ב-1970 בהיותו בן 87 שנים בניו-יורק.
ה. יצחק מן – יצחק מן נולד ב-1884 ונפטר בינקותו בשנת 1895.
ו. חנה-בּאשה מן – חנה-באשה נולדה בשנת 1886. בעלה היה פקיד בדואר והם גרו בלַשקוֹביץ. הבעל נהרג במלחמת העולם הראשונה. לאחר התאלמנותה עברה עם בִּתה גוסטה שנולדה בשנת 1918 לבית משפחת פרומה ויאיר מן בצ'ורטקוב. הבת גוּסטה נספתה בשנת 1940 בשואה.
ז. אסתר מן – אסתר מן נולדה ב-1889. היא הייתה נכה בידיה (בעקבות התלקחות כפפות ידיה מנר ששרפו את אצבעותיה), חיה בווינה באוסטריה, ונספתה בשואה.
ח. אהרון מן – אהרון מן נולד בשנת 1891 ונספה בשואה.
ט. רבקה מן – נולדה בשנת 1894 ומשפחתה התגוררה, כנראה, בכפר יְגַלְנִיצֶה. נספתה בשואה.
י. פרומה מן-לוין (1.4.1895 – 6.11.1969) – פרומה מן, נולדה להוריה גוּסטה ויוסף מן, כבת זקונים ב-1.4.1895 בקַפוּשצ'ינְצֶה בפולין. שמה הרשמי היה פרומה, אבל היא נקראה בפי כל במשך כל חייה – פניה. בתעודת העלייה של יאיר מן, בעלה של פרומה, נרשמה שנת לידתה – 1895. בתעודות מאוחרות ובמצֵבה רשומה שנת לֵידתה – 1900. ייתכן שמקור הטעות במִרשם האוכלוסין הראשון עם קום המדינה.
פרומה מן נפטרה ביום כ"ה בחשוון תש"ל (6 בנובמבר 1969), ונקברה בבית העלמין בקריית-טבעון.
משפחת לוין
משפחת בלוּמה ודֹב לוין, הוריו של יאיר לוין-מן, התגוררה בכפר הקטן סוֹסוֹלוּבְקָה (Sosulivka) כ-12 ק"מ מדרום לעיר המחוז צ'ורטקוב בפולין (כיום באוקראינה), שבו שכנה טחנת הקמח המשפחתית. הכפר שכן על גדת נחל של נהר סֶרֶט (Seret), שזרם דרומה והיה מיובליו הרבים של נהר דנייסטר. בני עשרות משפחות מן ולוין התגוררו בכפרים הנידחים רוֹסוֹחַץ' (Rosokhach) וקַפוּשצ'ינְצֶה (Kapustyntsi) שהיו בטווח של כעשרה ק"מ מסוֹסוֹלוּבקה. בכפר סוסולובקה לבדו היו רשומים לפני מלחמת העולם השנייה 23 משפחות (ייתכן שמספרם הממשי היה גבוה יותר), והיוו רוב מקרב תושבי הכפר. בין ענפי המשפחה השונים התקיימו קשרי נישואין מסועפים ובמִרשם האוכלוסין הפולני מצוינים מאות בני משפחות מן ולוין באזור הכפרי שבסמיכוּת לצ'וּרטקוֹב.
דֹּב ובלומה לוין הקימו את ביתם בסוֹסוֹלוּבקה, שם נולד בנם היחיד – יאיר לוין-מן.
האם – בלומה מן-לוין (1862 – 5.5.1941; בת יאיר מן; בתעודת העלייה של בנה, יאיר לוין-מן, נרשמה שנת לידתה – 1862). נולדה בסוֹסוֹלוּבְקָה. שם משפחתה מבית הוריה – מן. שם משפחתה בנישואיה השניים, לאחר התאלמנותה מדֹּב לוין היה – רוֹטפלד.
האב – דֹּב לוין מסוֹסוֹלוּבקה, נפטר ב-1896 בגיל צעיר, כאשר יאיר לוין-מן, בנו היחיד היה ילד בן שלוש שנים, ובלומה מן-לוין הייתה בת 34 שנים.
בלומה מן-לוין התחתנה בשנית עם מר רוטפלד, וגם הוא נפטר בגיל צעיר. לבלומה ומר רוטפלד לא נולדו ילדים משותפים.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה מסוֹסוֹלוּבקה לווינה, ושם התגייס יאיר לוין-מן לצבא האוסטרו-הונגרי.
בשנת 1936 עלתה בלומה לוין לארץ ישראל עם משפחת בנה יאיר מן.
בלומה לוין נפטרה ביום ח' באייר תש"א (5 במאי 1941), ונטמנה בבית העלמין בכפר-ברוך.
יאיר לוין-מן (1893 – 8.8.1937)
יאיר לוין-מן נולד בשנת 1893 בסוֹסוֹלוּבקה, בן יחיד להוריו – בלומה ודֹב לוין.
שמו הלועזי של יאיר מן נכתב בתעודת העלייה שלו – יוּהר. בטחנת הקמח בסוסולובקה הוא נהג לחתום את שמו "יוליוס לוין".
במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי ושירת בשורותיו.
יאיר מן נפטר ביום א' באלול תרצ"ז (8 באוגוסט 1937), נקבר בחלקת מַרְמֶרוֹש (שורה 2 מס' 11) בבית העלמין בהר הזיתים בירושלים.
ערב ראש השנה תשע"ה * 24 בספטמבר 2014
[1] החותמת של יאיר מן (JULIUS LEWIN) מוטבעת בכריכה הפנימית בחלק מחמשת חומשי התורה המשפחתיים שמצויים ברשות ניר מן.
[2] http://yizkor.nypl.org/index.php?id=2180
לזכרו של לוי מן לוחם וקיבוצניק מבית השיטה. הובא לדפוס בעיתון הארץ.
דפי-עד
לזכרם של
חנה מן נולדה (1900+/-) בקופוצ'ינצה ליוסף וגוסטה הייתה נשואה . גרה לאולשקובצה וצ'ורטקוב. נספתה בשואה.
הניה לבית מן מקופוצינצ'ה. בת ליוסף וגוסטה מן. נשואה ליוסף ולהם בן. גרו ברוסוחץ'. נרצחה בשואה.
גוסטה מן נולדה 1886- נרצחה בשואה 1940
אסתר מן נולדה 1889 נספתה בשואה.
אהרון מן נולד 1891 נספה בשואה.
רבקה מן 1894 נספתה בשואה.