משפחת פנחס שיפריס ומליה שיפריס לבית ברונשטיין

תמונות מסמכים/עדויות/זכרונות דפי-עד

תמונות

תמונות משפחה מאלבום שמעון שיפריס

תמונות חברים מאלבום שמעון שיפריס

תמונות מביקור בצ'ורטקוב שנת 2000

העלאת עצמות פנחס שיפריס מסמרקנד 1942 לישראל 1999

מסמכים/עדויות/זכרונות

מידע על פנחס שיפריס ומליה שיפריס לבית ברונשטיין

אלה הפרטים הידועים לי על משפחת הורי: פנחס ומליה שיפריס בן שמעון ורצה שיפריס מסמוטריץ.

פנחס שיפריס יליד  1869, בן לשמעון ורצה, (נולד בסמוטריץ) ואמי מליה ילידת 1879, לבית ברוך ונחמה ברונשטיין מקמניץ פודולסק.

הורי עסקו במסחר תבואות עוד ברוסיה. לאחר המהפכה הבולשביקית ב- 1917 תכננו לעבור את הגבול בהוסיאטן לצורטקוב. אבי קנה בית בצורטקוב וממש ברגע האחרון לפני סגירת הגבול  (1920) הצליח להעביר את המשפחה לצורטקוב.

בצורטקוב הצטרף אבי לשותפים בחברה שעסקה באקספורט של תבואות לחו"ל שבראשה עמדה משפחת בוק, שבנם היה ממנהלי החברה. אבי נחשב מומחה בענייני תבואה והוא זה שעסק בקניית התבואות מהאיכרים שבסביבה. אמי סייעה לאבא בקניית התבואה והיא הייתה בעצם הפעילה ביותר בתחום זה.

ההורים עברו בחייהם טרגדיות של מות מספר ילדים הן ממחלות או מפרעות שונות שפקדו מידי פעם את היהודים בימי הצארים הרוסיים. הטרגדיה הקשה ביותר הייתה כשבתם חוה שהצליחה להגיע לגיל 8-9 נפטרה ממחלה. כך אחרי מות ילדים רבים, כשנותרה רק רחל (נולדה 1911), התייאשו ההורים מהבאת ילדים נוספים לעולם ורק בעידוד הרבי מהוסיאטן נולדתי אני (שנה אחרי בואם לצורטקוב) בפורים 24/3/1921 .  אחרי שנתיים נולדה חומקה (נחמה) וכעבור שנה נולד אחי שמואל. רחל אחותי הגדולה הייתה נערה ואשה אינטליגנטית ורגישה במיוחד, מכתביה שנשלחו אלי, בהיותי כבר בישראל (ושנותרו בידי) כתובים בעברית יפיפייה ומעידים על אישיותה המיוחדת.

היא עברה משבר קשה לאחר שסירבה להינשא לגבר שהיה מאד מבוגר ממנה. היא נאלצה להפסיק את לימודיה בבית ספר מקצועי בצורטקוב ואושפזה במשך חודשיים בסנטוריום בלבוב. לאחר המשבר שעברה, למגינת ליבם של הורי שנאלצו להפר את "התנאים", הבטחת האירוסין למשפחת החתן ולאחר אכזבתה מאהבתה לאחיו הצעיר של החתן שיועד להיות בעלה, התאוששה מהמשבר שפקד אותה ונישאה בחתונת שידוך למוניו (משה) אהרנברג שעבד במפעל ביצים לאקספורט בזלוצוב. נולדו להם שני ילדים- אחד ינק (יעקב)בשנת 1932  ו-  הניוש  (צבי) בשנת 1937. רחל ומשה התכוננו לעלות ארצה והעבירו סכומי כסף לדוד נתן  ועמדו לעלות לפי דרישה שקבלו מהסוכנות. אבל לפני עלייתם הסתבר שדרישה זאת נמסרה לאחרים. וכך תפסה אותם השואה שבה נספו שניהם עם ילדיהם.

כך היה גורלם של כל בני משפחתי: של אמי מליה ואחותי נחמה שנספו בקיץ 1941  (כנראה במחנה ההשמדה בלזץ) ושל אחי שמוליק, שנספה באחד ממחנות העבודה (קמיונקה?)

אבי- שנאסר והוגלה לסיביר ע"י הרוסים (שנכנסו לצורטקוב ב-1939) בגלל אפיית מצות מעבר למכסה שנקבעה לו והשתחרר מהכלא בסיביר ב 1941/2, מצא את מותו בסמרקנד בתאונת דרכים, בערב שבת, בדרכו להתפלל  בבית הכנסת.

אני היחידי שניצלתי מגורלם המר של כל בני משפחתי בגלל נסיבות עלייתי ארצה ב- 1936.

המעניין הוא שניצלתי דווקא בגלל העובדה שלא הלכתי בדרך של שמירת מצוות הדת כי בגיל צעיר השתייכתי לתנועת השומר הצעיר. עובדה זו ציערה מאד את הורי ורק הודות לעצת אחותי הגדולה רחל, נשלחתי בהיותי בגיל 14 לארץ, על מנת למנוע את החיכוכים המתמידים ביני לבין הורי. לאחר שגמרתי את התיכון יצאתי להגשמה בקיבוץ משמר העמק, שבו חייתי כ-12 שנה. בתקופת מלחמת השחרור נוצר קשר מופלא בין יהודית בת-עירנו צורטקוב,- (שהייתה חברה של אחותי נחמה, והגיעה לארץ אחרי השואה) לביני, שהפך לקשר נישואין. הזיכרונות המשותפים וקשרי המשפחה היו בוודאי אחד האלמנטים המלכדים את הקשר החזק שבינינו.

המאורעות המשמעותיים ביותר של חיינו בשנים האחרונות הוא עניין העברת העצמות של אבא, פנחס שיפריס מסמרקנד לארץ-ישראל וביקור משפחתנו ומשפחת מרטה ועמוס גורן, בת-אחות של יהודית, בעיר הולדתנו צורטקוב. המאורע של העברת העצמות כרוך היה בכל-כך הרבה דברים מופלאים, שעליהם סופר בהספדים שנישאו בעת הלווית העצמות של אבא ובעת הקמת המצבה כעבור שנה.

נכתב לקראת כנס צאצאי משפחת שיפריס לדורותיה שהתקיים בקיבוץ נען חנוכה תשס"ג (דצמבר 2002)

הספדים לזכרו של סבא פנחס עם העלאת עצמותיו מסמרקנד לישראל

אבא
עומדות רגלי על קברך החדש ועדיין קשה לי להאמין, שאכן מתגשמת משאלתי זו, שליוותה אותי במשך שנים רבות.

המידע על מה שעלה בגורלך הגיע אלי ממשפחת מרדכי גרוזמן, (קרובים מצד אמא), שבעצמם היו פליטים, שהגיעו ממוסקווה לסמרקנד ובדרך נס פגשוך  בסמרקנד (בעקבות  הודעה שהשארת בבית הכנסת המודיעה על קיומך) והם שסיפרו לי על גורלך לאחר הגיעם בספינת פליטים לארץ- מיד לאחר המלחמה.

אבא, מבקש אני שתדע, כי האיש הנפלא הזה, ר' מרדכי גרוזמן אמר קדיש כל שנה ב- ה' חשון, יום פטירתך, (שהוא בדיוק היום לפני 57 ( 58? שנים) והוא גם טרח תמיד להודיעני על התקרבות יום "היאהרצייט". יהי זכרו ברוך !

אבל מידע נוסף על קיומה של מצבה על קברך קיבלתי בדרך מופלאה רק בשנת 1990:

קבוצת אנשים מחב"ד בארה"ב ביקרו בבית-העלמין בסמרקנד ופרסמו בעיתון ביידיש בניו-יורק על הביקור והראשון ברשימת המצבות היתה של פנחס שיפריס מצורטקוב.

אדם מעירנו- צורטקוב- קרא בעיתון ושלח לחברו בארץ את הכתבה, והלה העביר אותה אלי.

מאז שאפתי להשתטח על קברך, אבא, ולא נסתייע הדבר.

רק הודות לאורה וחן שעמלו רבות, ראשית, בגילוי מופלא של הקבר (חן יספר על כך) ואח"כ השקיעו זמן, מאמצים וכספים בטיפול בכל הלוגיסטיקה, הקשורה במבצע זה של העברת העצמות והם שהפגישו אותנו עם אנשים מופלאים: הרב גורביץ והרב עקשטיין שהודות למסירותו הרבה, אישיותו ואנושיותו יוצאת הדופן בוצעה מלאכת הקודש הזו והגענו למעמד זה.

אבא,

הנה, במידה מסויימת, במעמד זה נסגר מעגל-אבל כמה טרגי הוא מעגל זה.

במברק ששלחת ב- 42 מסמרקנד, אליה הגעת לאחר שהשתחררת מסיביר, וביקשת בו מאחיך, נתן, לשלוח חבילות וסרטפיקט (אישור עליה לארץ) ולא ידעת כמונו את הגורל, שפקד כבר את כל יקיריך , שהישארת מאחור בצורטקוב.

האמא- מליה, אחותי הגדולה, רחל, בעלה ושני ילדיה, אחותי הצעירה, נחמה, ואחי הצעיר, שמואל, שנספו בשואה בלי שהותירו אחריהם קבר בעולם הנורא ההוא.

אתה, שהצלחת בזמן המהפכה הסובייטית להימלט מרוסיה לצורטקוב בפולין,  אבל הסובייטים הישיגוך בעת הכיבוש של פולין המזרחית ונאסרת על ידם באמתלה של אפיית מצות ליהודים בפסח מעל המכסה שנקבעה לך.

וכך התגלגלת בבתי סוהר שונים, בצורטקוב, בקייב ולבסוף הוגלית לסיביר.

כשהשתחררת משם והגעת לסמרקנד ושלחת את המברק לכאן לא ידעת את הצפוי לך כעבור זמן קצר.

אבא הלך להתפלל בערב שבת לבית-הכנסת ונדרס ע"י מכונית צבאית.

הרי על כגון דא כבר נתרעמו חז"ל בדברים קשים: "הזו תורה וזה שכרה"?

ויתרה מכך, אני השריד היחידי מכל המשפחה שלנו, שהצלחתי להגיע ארצה עוד ב- 36 , הרי זה דווקא רק בגלל הייסורים הרבים שגרמתי לך, בכך שהצטרפתי לתנועת נוער ציונית, שחרתה על דגלה לא לשמוע למוסר אב ואם, והפכתי

ל"קרקפתא דלא מנח תפילין" וכך, בעצת אחותי הגדולה רחל נשלחתי לארץ על מנת למנוע חיכוכים בינינו ולמעט ע"י כך את ייסוריך הרבים.

הוי כמה נפתלים בוודאי דרכי השם בעיני יראי השם,

אבל,   אבא, רוצה אני שתדע, כי במשך כל השנים התייסרתי על כך ,שלא נהגתי כלפיכם כראוי, ולא שמרתי על קשר מכתבים במשך התקופה הקשה של הכיבוש הרוסי, ואולי לא עשיתי די על מנת למלא את בקשתך במברק: להביאך ארצה.

כל השנים חיפשתי דרכים לכפר על המחדלים כלפיכם. והנה עומד אני לפניך בהזדמנות זו של העלאת עצמותיך משם לכאן על מנת להקים מצבה, שתנציח את כל בני משפחתנו היקרים,

מבקש אני ממך מחילה על כל חטאי כלפיכם.

אבא,- אנא סלח והקל על ייסורי המצפון שלי כלפיכם.

יהי זכרך ברוך וצרור בחיק משפחתנו וינעמו לך רגבי אדמת ארץ ישראל שלנו.

סבא יקר!

הבאנו אותך אלינו, ואנחנו מרגישים שעשינו את הדבר הנכון גם בשבילך . כל האנשים הטובים, שפגשנו בדרך היו כמו מלאכים טובים, שליוו אותך בנועם ורכות אלינו, לליבותינו

ולאדמתנו וזה כמו אישור מצדך שטוב הדבר בעיניך.

 

על מצבתך שהובאה מסמרקנד חרוט יום פטירתך, עד אתמול ידענו ש ה' בחשון הוא היום ולכן רצינו לעשות מצווה כפולה

ולהביאך לקבורה ביום השנה למותך. אני מבטיחה לך, סבא, ולך אבא, שנמשיך לפקוד את קבר סבא, אנחנו ובנינו ובני בנינו ונספר להם על סבא ועל הסיפור המופלא הזה השוזר בתוכו את  הקרע והטרגדיה, שקרו לעם היהודי.  אני גם מקווה שנצליח לשבץ את המצבה הישנה בחדשה ולחבר את העבר להווה.

סבא יקר!

גדלתי בלעדיך ולא ידעתי עליך דבר. היו ימים שההורים, אמא ואבא בכלל לא דיברו ולא סיפרו על עברם ועל משפחותיהם.

אחי ואני גדלנו במציאות מנותקת שורשים. רק בשנים האחרונות התחלתי לשאול ולהתעניין וגם סגור ליבם של הורי נפתח להתעניינותי. וכשהתחלתי לשמוע סיפורים על רוזיה (רחל), חומקה ושמוליק, לקרא, את מכתביהם ולשמוע על חייכם הדלים כלכלית והעשירים ברוח, בוכה הלב. איזו משפחה ואנשים יקרים ומיוחדים איבדנו.

סבא יקר!

עוד לפני שנה היה לי קשה לומר: "סבא שלי", אבל בשנה האחרונה מאז שחן ואורה חזרו מסמרקנד עם הבשורה על מציאת מקום קבורתך והחלטנו על העלאת עצמותיך לישראל, כל כך הרבה פעמים דיברתי אתך במיוחד בימים האחרונים והתרגלתי ונעים לי להגיד: סבא יקר שלי!

סבא יקר, פינקי קרוי על שימך. פעם חשבתי "איך נותנים שם כזה לא ישראלי לילד", אבל עכשיו כשאתה שם מאחורי השם, אני רואה בזה הרבה יופי עומק ונחמה.  זה הקשר שלנו לעבר, זו העדות להמשכיות.

סבא, אמנם לא הלכנו בדרכך דרכי הדת, אבל הימים האלה כשנשמתך קרובה אלינו יותר מתמיד, הפכנו למרחפים, לחיים בתחושה של ימים קדושים.

אני בטוחה, שאם היית רואה אותנו ואת משפחותינו, למרות הכל, היית גאה בנו.

סבא, אתה שדאגת לבן "המורד" שלך, ושלחת אותו לארץ ישראל,  צריך לראות את קהל האנשים שבאים מדי שבוע במשך שנים לשמוע את חוגי התנך שלו. סבא! באמת אתה יכול להיות מרוצה, שהבן המורד שלך הקדיש בעצם את כל חייו ללימוד ולהוראת התנ"ך.

סבא יקר! עתה, בבואך לקבר ישראל, אני מקווה, שאהבתנו  ורגשותינו יהיו כצמר גפן רך לעצמותיך בעפר ארצנו.
ואני שואלת את עצמי, האם סגרנו מעגל?

כשהעלנו את עצמות סבא לארץ חשבנו שאנחנו סוגרים מעגל ולא תארנו לעצמנו איזה מעגלים חדשים יפתחו בפנינו. אפשר לומר שכל מקום שדורכים פותח עוד מעגל ועוד מעגל כי החיים הם יותר ממעגל מטפורי. זה עולם ומלואו שהושמד,

לא רק לעם היהודי אלא קודם כל לילד וילדה שנשארו שרידים מהתופת ההיא ניצולים יחידים למשפחותיהם והם האמא והאבא שלנו.

אנחנו שגדלנו בבטחון לא מסוגלים להבין משפטים כמו: חזרנו הבייתה אחרי האקציה… הבנו שהוא לא יחזור… מה זאת אומרת? איפה וועדת חקירה, איפה המשטרה… מה ככה נעלם בן משפחה והחיים משיכים כרגיל? ולמה נטקה החליטה להפריד בין סבא לסבתא מה עבר לה בראש? איך שולחים ילדה לוורשה בידיעה שאולי לא יפגשו יותר? מה פרוש להסתתר? מתי הסתתרתי בפעם האחרונה? מה אני יודעת על להסתתר? מה מרגישים? מה מרגישה ילדה שמבינה שנשארה לבדה בעולם?

סבא.

אינני יודעת אם אתה רואה אותי מהכביש. זאת אני שנוסעת לעבודה ומנופפת לך ביד דמיונית. זאת אני שתמיד מרימה את הראש זורקת מבט לראות מה קורה אתך? ולבי מתרחב על זה שאתה קבור פה לידנו, בארץ ישראל בלב שדות- תות או חסה, אם יש בזה נחמה.

עומדות כאן רגלנו שנה אחרי, שנה בה חווינו חוויות מרגשות.

שנה בה ליווית אותנו בהרבה מצעדינו.

צעדנו ברחוב קוליובה, 60 שנה אחרי. הלכנו ברחובות מנסים לחבר בין הסיפורים ששמענו למראה העיניים, הולכים ומחפשים בית קטן עם כניסה מהצד ומחסן תבואות גדול מאחור, מחפשים את מה שהיה, זה זה? ואולי זה?  והנה  מצאנו "קוליובה 26 ". ההתרגשות הייתה גדולה.

אני מנסה לדמיין את חייכם , את סבתא מליה, רחל, נחמה, שמוליק והילד שמעון שנסע לארץ ישראל.  והיום עומד הילד ההוא כמעט בן שמונים, ומספר על הפרידה מכם בתחנת הרכבת, פרידה שלא נשאר אחריה דבר. והדמעות זולגות על סבתא מליה שנפרדה מבנה האהוב והוא בן שלוש עשרה, (כמו ערן)  על סבא פנחס שנואש מלחנך את בנו בדרכי הדת והישר. ועל ההאחים שנשארו שם .והחיים שהתהפכו.

וראינו את בית הסוהר אליו נשלחת בגלל אפית המצות מעל המכסה או בגלל שנחשבת עויין לשלטונות, לך דע… הלכנו אתכם ברחובות שותפים למה שהיה, שותפים למה שאיבדתם ולמה שאנחנו לא זכינו שיהיה לנו.

הלוואי וידעתי, שזה שאנחנו הילדים היינו אתכם שם, יחד, יודעים ושותפים אל החוויות והמקומות המשמעותיים של חייכם  מקל על הכאב, מנחם, ואולי מרפא.

אם חשבתי  שבהבאנוך לארץ נסגר מעגל מהר מאד התברר שטעיתי. מאז אני רק פותחת עוד ועוד את אותו מעגל.

לפני מספר שבועות ביקרנו אצל משפחת ורטנפלד. האישה כבת שבעים וחמש  סיפרה בהתרגשות על שמוליק. סבא שמעון (הילד) עזב את הבית בצורטקוב כששמוליק היה בין 9 כמו זהר. ומאז סבא לא שמע עליו, אלא רק על זה שנשלח למחנה עבודה ומשם לא חזר.

והאשה מספרת שהייתה חברה של שמוליק. וששמוליק היה נחמד כל כך, ועדין, ושהיה  "משקפופר",ושהיה רומנטיקן וכתב שירים, ובמיוחד ציינה את זה שידע לצייר בצורה מדהימה דיוקנאות.

ככה פתאום דרישת שלום מן העבר. ובשבילי זה שוב אותו נסיון נואש להתקרב לאנשים שלא הכרתי ושהם  בגלוי ובסמוי חלק מסיפור חיי.

ואני לא יודעת למה ? מה מושך אותי כל כך לעבר של המשפחה.

אני לא סוגרת מעגל. אני רוצה לגעת עוד ועוד ואני לא יודעת למה… אולי אני מרגישה שזאת הדרך שלי להביע אהבה מסירות וכפרה אין קץ . אינני יודעת.

סבא יקר. אנחנו כאן ואני עוד אעשה סרט עליכם ועל צורטקוב. שלא נשכח.  ואני אמשיך לזרוק לעברך מבט כל יום בדרכי לעבודה.  וממך אני מבקשת, אם זה לא יעזור זה בטח לא יזיק,  שתשמור עלינו ועל כל מדינת ישראל.

דפי-עד

נר זיכרון לזכר בני משפחתנו שנספו בשואה
לזכר יקירינו שנספו בשואה

לזכר
פנחס שיפריס
מליה שיפריס
רחל אהרנברג לבית שיפריס
נחמה שיפריס
שמואל שיפריס
משה אהרנברג
יעקב אהרנברג
היינק צבי אהרנברג