שטרנברג יצחק מצ'ורטקוב ופניה לבית זינגר מזלשצ'יקי

מסמכים/עדויות/זכרונות עצי משפחה

מסמכים/עדויות/זכרונות

תולדות משפחת יצחק שטרנברג ופניה לבית זינגר. סיפרה הבת: רותי אליעז לבית שטרנברג

יצחק שטרנברג
יצחק שטרנברג

יצחק, נולד בצ'ורטקוב למשפחה חסידית מתומכי האדמורים פרידמן מצ'ורטקוב. בנו של מאיר
הרש שטרנברג, סבא של יצחק, היה הגבאי והגזבר של האדמ"ור משה דוד, מייסד שושלת החסידות בצ'ורטקוב. המשפחה הייתה מכובדת ומיוחסת בקהילות החסידים עד היום.
מאיר נישא לחיה רוחל . הם הביאו לעולם 8 ילדים. חיים, אהרון, שרה, פייגה, חוה,דוד, יצחק ומטל. יצחק הוא צעיר הבנים.

יצחק היה תלמיד מבריק ומוכשר שרצה ללמוד באוניברסיטה, ובצעד חריג למשפחות חסידיות, הוא נסע ללמוד עריכת דין בפראג, לא לפני שאביו לקחו אל האדמו"ר ישראל פרידמן, לבקש רשות ללימודים ולנסיעה.  הרבי אמר – "שיסע!"
יצחק היה משכיל, איש תרבות ומוסיקה. כשסיים לימודיו נבחרה לו כלה פניה, ראויה במיוחד, ממשפחת זינגר מזלשצ'יקי. זו הייתה משפחה שבבעלותה זיכיון החשמל באזורם. לסבתא פרל היה זכיון למכירת מכונות תפירה זינגר. פרל תמכה בילדות עניות וקנתה להן מכונות תפירה, כדי שילמדו תפירה ויתפרנסו. המשפחה הייתה מבוססת ונדיבה.
הכלה המיועדת ליצחק שטרנברג מצ'ורטקוב, הייתה חכמה, משכילה, מוכשרת בכל מעשה ידיה ובעלת אישיות נמרצת ודומיננטית – שמה פניה (פנצ'ה נ. 1909), היא בתם של פרל ואריה לייב זינגר. פניה, הייתה מוכשרת מאד ואפילו למדה בת יחידה ב"חידר", בו נהוג שרק בנים לומדים. היא הייתה בת יחידה שידעה לדקלם את ביאליק: "שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי –אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי", בהטעמה אשכנזית מקובלת. פניה דיברה על בוריה גרמנית ולמדה אצל מורה פרטי ספרות גרמנית: גטה ושילר ועוד סופרים ומשוררים להתגאות בהם.
לאריה לייב ופרל שלוש בנות נוספות ובן:
הבכורה: סלצ'ה (סלקה), פרידז'ה, איטקה, ונוניו (נחום).

יצחק שטרנברג מצ'ורטקוב עבר להתגורר בזלשצ'יקי לאחר נישואיו ופתח בה משרד עורך דין. ניתן להבין, שמצבם הכלכלי של הזוג היה מצויין. נולדה להם בת רותי  (1935), שהיא המקור למידע כאן.
"מלחמת העולם השנייה פרצה כאשר הוריי סיימו לבנות בית בן שלוש קומות בעירם זלשצ'יקי. כשפרצה המלחמה ב-1939, אימי התעקשה, שעלינו לברוח מפני הגרמנים שעמדו להגיע אלינו. התעקשותה התבססה על זכרונות קשים ממפגש עם חיילים גרמנים בקרון רכבת בדרכה לחתונה של בני משפחה של אחותו של יצחק, אביה , שהתגוררה בפריז. השיחה עם החיילים הגרמנים, בתא קרון הרכבת הייתה תחילה נעימה וקלילה והם התפעלו מהגרמנית הטובה שבפי אימי. כשהמשיכה והתגלגלה השיחה וסיפרה מיהי ומהיכן היא, (שהיא יהודייה) החיילים קמו ועזבו את הקרון. לכן, היא זכרה טוב והבינה בחושיה, מה הולך לקרות. אבי שמע בקולה. גם סבי, אריה, מצד אימי החליט להצטרף אלינו. סבא סיפר שהיה "בן ערובה" שבוי של הרוסים שהיגלו אותו לסיביר במלחמת העולם הראשונה. סבא טען, שאז היה צעיר וחסון ולכן שרד את הרעב והקור, אך הפעם לא ישרוד ולכן החליט להצטרף להורי לבריחה דרומה לרומניה. סבתא לא הצטרפה כי היא נשארה "לשמור על הרכוש", וגם עזבה ללבוב, אולי לעזור לדודתי פרידז'ה.
פרידז'ה התחננה להצטרף אלינו, אך בעלה, שהיה מהנדס חשמל מוכשר מאד ומבוסס, טען, ש"לא בורחים עם תינוקת" בת פחות משנה. והם נשארו. בעלה של פרידז'ה היה ברשימות שהכינו הנאצים והוא נרצח באחת האקציות הראשונות.
פרידז'ה ברחה עם התינוקת יגודטקה ועם סבתא פרל ללבוב. פרידז'ה מסרה את התינוקת למנזר, ואחרי המלחמה, לאחר שפרידז'ה "לא חזרה", משפחת בעלה שנשארה בפולין, כדי לחפש את התינוקת במנזרים, לא מצאוה. כל מאמציהם לא צלחו.

אחות נוספת של אמא היא איטקה. ילדה יפה שהפכה לאישה יפה. הייתה ספורטאית מצטיינת. שחיינית תחרותית. טיפוס חי ותוסס, אישיות נשית חריגה לתקופתה. למשפחה שהיו עסקי- פחם וכלים חקלאיים בעלי תחנת הכוח שחכרו וסיפקה חשמל לכל האיזור ולכן היו להם עסקים עם הגויים. כך נחשפה  איטקה לצעירים הגויים בסביבה. עם אחד מבני האצולה מאחת האחוזות באזור, היה לה רומן. אהבה שלא התממשה, אך רגשותיה נשמרו לאורך חיי שני בני הזוג, גם כשכל אחד הקים את משפחתו עם אחר.
איטקה התחתנה בתקופת המלחמה (1942) עם חייל יהודי, דויד רובל,היה יהודי פולני ממשפחה מיוחסת, שהתגייס לצבא הבריטי ונשלח לאפריקה. שם נפצע. דויד רובל התחתן עם איטקה והיא נסעה אתו לאפריקה. נולד להם בן בשם אלכסנדר (אלן). אחרי המלחמה איטקה היגיעה לישראל עם בעלה. הוא קיבל התקף לב ומת (1948). איטקה נשארה עם אלן, שחי היום באוסטרליה.

עוד דודה, היא סלצ'ה, סלקה,- היפה מכולן. היא ובעלה חיו בפריז עוד לפני המלחמה. הוא היה יבואן וסחר עם מרוקו.
בפריז התגוררה גם אחותו של אבי, שהיו לה 3 ילדים הבן הבכור למד בטכניון בליון, הבת נישאה בצרפת בליון לבחיר ליבה, ולחתונה זו נסעה אמא איתי לפריז, מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה. זו הנסיעה בה אמא חוותה את יחסם של החיילים הגרמנים בקרון רכבת. בתקופת המלחמה סלצ'ה והמשפחה ברחו לדרום אמריקה, לקובה. ולימים עברו לניו יורק.  שם חיה משפחתה וצאצאיהם עד היום.

שטרנברג פניה ורותי 1938
שטרנברג פניה ורותי 1938

אימי, פניה, עסקה באופנת ילדים. כבר בצעירותה היו לה "ידי זהב" והיא תפרה "הוט קוטור".

כשפרצה המלחמה ב- 1939, אבי, אמי, אבי אימי- סבא אריה ואני הקטנה בת ארבע התחלנו בדרכנו דרומה לכיוון רומניה. חצינו את הגשר, כשאיטקה דולקת לפתע בעקבותנו עם אופניה. רק חצתה את הגשר לעברנו והחלה הפצצה שמוטטה את הגשר, שהפריד בין פולין לרומניה. איטקה רכבה בעקבותינו בשליחות סבתא, שרצתה למסור לסבא את תכשיטיה, כדי שיוכל למכור אותם בשעת צרה לפרנסתנו. איטקה מסרה ביד סבא את התכשיטים וחשבה לחזור על עקבותיה אך, הרס הגשר לא איפשר לה לחזור לזלשצ'יקי וזה מה שהציל את חייה.

נדדנו בין ערים שונות ברומניה. היינו מוגנים באופן יחסי. התושבים הרומנים התייחסו אלינו מאד יפה, ולא הרגשנו שום אנטישמיות. אני הייתי ילדה יחידה בין מבוגרים שלא הפסיקו להתעניין בי ולהרעיף עלי אהבה. הלכתי לבית ספר שארגנו לילדי פליטים פולנים. למדתי שיעורי דת (בחסות הכנסיה). היה שם כומר, איש חכם, שביקש את רשות הורי ללמדני דת, וידען שלימד גם מהברית החדשה וגם משיר השירים. הלימוד בכנסיה הייתה חוויה טובה עבורי ועד היום קיימת בי יש לי עניין רב בכנסיות שלכאורה אסור היה לי לבקר בהם, כי הייתי יהודיה.

במהלך הנדודים שלנו ברומניה הייתה מגפה, שעשה שמות בילדים ואני חליתי. נידבקתי בנגיף הפוליו. אמא, שגמלה בליבה לעשות הכל כדי לתרום להחלמתי, קיבלה עצה והמלצה מאשת ראש העיר, לה היא תפרה בגדים יפים, לנסוע איתי לבוקרשט, עיר הבירה, שם, בבית החולים אקבל את הטיפול הטוב ביותר. ראש העיר, ייעץ לאמא לפצוע את עצמה ברגל ולומר שכלב נשך אותה. כך קיבלה אימי רשות מיוחדת לנסוע לטיפול רפואי בבוקרשט ולקחה אותי עימה. הגעתי עם אמא לבית החולים האוניברסיטאי בבוקרשט, שם טופלתי במחלקה הנוירולוגית, על ידי מי שלימים למדתי, שהוא מגדולי הנאורולוגים באותה תקופה. הוא ידע שאני יהודייה ולמרות זאת קיבלתי טיפול מעולה.
אמא שלי התרוצצה ונלחמה כמו לביאה על חיי ובריאותי.
במקביל, עשתה את כל הנדרש כדי לקדם את יציאתנו מרומניה לארץ ישראל, בעליה בלתי לגלית. צריך היה לדאוג לסרטפיקטים, שלשם השגתם היה צריך לשחד בכסף את המעורבים בתהליך. כך היה.
היה עלינו להגיע לעיר נמל טורקית – קונסטנצה, שאיפשרה לאניות המעפילים שנרכשו על ידי פעילי עליה מארץ ישראל לעגון בנמליהם ולאפשר יציאתם של יהודים לפלסטינה. שם, המאבקים על הסרטפיקטים היגיעו לשיאם. הייתה ממש מלחמה על המקומות באניה. עדיפות הייתה צריכה להינתן לפליטים מפולין, ומכל רחבי אירופה, אך בעצם נתנו הסרטפיקטים לכל המרבה במחיר (שוחד). כשעמדנו בבית הנתיבות, ניגש יהודי לאבא שלי וחטף לו את הדרכונים שלנו עם כרטיסי הנסיעה מידיו.  אמא ראתה שמישהו חטף לאבא את הפספורטים, תפסה אותו וחנקה אותו עד שוויתר ושיחרר את הדרכונים מידיו.
נאלצנו להשאיר אל כל חפצינו על החוף כי האניה הייתה מלאה מפה לפה. עלינו לאניה קזבק, כבר כשעמדה להפליג, סבא, אבא אמא ואני. האניה הייתה מלאה מעל המותר. היה דוחק רב. על האניה היו ילדים יתומים שהוריהם נרצחו בטרסניסטריה. הייתה עדיפות להעלותם ארצה. היציעו לנו לרדת ולנסוע
"חכי עוד יומיים עמדה להפליג אניה גדולה ומרווחת יותר." אמא התעקשה לעלות על האניה קזבק, על אף שנאלצנו להשאיר את כל רכושינו על הרציף. שני בני דודי, מצד אבא, שניצלו מהתופת בפולין, הסכימו לוותר ולעלות לאניה הבאה, שבסוף הופצצה על ידי הגרמנים, וחרצה את גורלם הטראגי. שני בני דודי, טבעו בים עם יתר הפליטים שהיו עליה.

קיץ 1944, עלינו לאניה ושרנו התקווה. מרחוק ראינו את חופי טורקיה עם הסמל הירח שזהר בלילה. ממשלת טורקיה איפשרה באותה עת, לספינות המעפילים לעגון ולהמשיך בדרכן לכיוון ישראל.
הנסיעה באניה הייתה קשה. אמא חלתה, כולם הקיאו את נשמתם. הקברניט היה שיכור. הגענו עד חופי סוריה ומסוריה נסענו ברכבת לעתלית. אני זוכרת את האוכל שחלקו לנו בקרון הרכבת. פעם ראשונה שאכלתי, נקניק ושתיתי חלב קוקוס.

הגענו לעתלית דרך סוריה. זו הייתה כנראה רכבת העמק ההיסטורית. בעתלית הוכנסנו למחנה. הנרייטה סולד הייתה זו שדאגה לילדים הפליטים.
אני זוכרת שהשמועה ש"שטרנברג היגיע לישראל והוא במחנה עתלית", היגיע לדוד אהרון, הבכור במשפחה, שחי בנווה שאנן, בחיפה. הוא בא לחפש אותנו. את התמונה של אבא ודוד אהרון עומדים משני צידי הגדר, מתחבקים ובוכים אני לא אשכח. משפחת שטרנברג קיבלה את פנינו בשמחה וברוחב לב. כולם עזרו לנו להיקלט.
יצחק התמנה עם קום המדינה למפקח על המטבע הזר, ואמא הקימה מפעל קטן לאופנת ילדים. המתפרה הייתה באחד החדרים בבית שלנו בבני ברק ואחר כך ברמת גן. בחדר השני גרנו ההורים סבא ואני.  ההורים עבדו וסבא טיפל בי באהבה ומסירות. מטייל איתי, מספר לי סיפורים, דואג לי… יום אחד באחת האזעקות במלחמת השחרור, סבא קיבל התקף לב ונפטר בזרועות אבי.
סבא ניצל בזכות שהצטרף אלינו לבריחה לרומניה. חרדות מלחמת העולם הראשונה הציפו אותו והוא בחר לברוח. אשתו, סבתא פרל, שנישארה לשמור על רכוש המשפחה נדרשה על ידי הגסטפו, כמו יהודים אחרים, להגיע לנקות את האורוות. היא התייצבה כפי שנדרשו יהודי העיר. הציעו לה לברוח: בואי נברח… אך היא סרבה…ירו שם בכולם. זה היה באקציה הראשונה בזלשצ'יקי.

בארץ עזרו לנו להקלט מצד אחד משפחת שטרנברג אהרון ומצד שני, משפחת בת דודה של אימי שהייתה נשואה לפרופ' גרשום שלום. למשפחת גרשום שלום לא היו ילדים וכנראה בשל כך התיחסו אלי כאל בתם. בת דודתי קנתה לי נעליים חדשות בירושליים בחנות מפורסמת בשם תוכי. קניית נעליים היה ארוע משמעותי. אני זוכרת שהלכתי עם גרטהרד לכותל המערבי. זו הייתה משפחה שהפגישה אותי עם השמנא והסלתא של האריסטוקרטיה המשכילה ירושלמית.

למרות שאהבתי מאד ספרות, בחרתי ללכת בדרכו של אבי ז"ל וללמוד משפטים. התקבלתי לאוניברסיטה העברית, לשנה שנייה, בתנאי שאעבור את כל הבחינות של השנה הראשונה. לאחר סיום הלימודים התקבלתי להתמחות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ועם קבלת רשיון עריכת דין עברתי לפרקליטות האזרחית במחלקה שייצגה את משרד הבטחון. לימים מונתי לשופטת בית משפט השלום בתל אביב . נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין כהן שהכיר אותי כאשר התמחתי אצל חברו הטוב השופט יצחק שילה, הזמין אותי ללישכתו והציע לי להתמנות לרשם בית המשפט המחוזי. הרשה לי להתייעץ עם השופט שילה, והתנה את המינוי בהצלחתי בתפקיד. הוא הסביר לי אם לא אצליח יהיה רשאי להוריד אותי לבית משפט השלום. קיבלתי את הצעתו בשמחה רבה וכך התחלתי את כהונתי כשופטת בבית המשפט המחוזי.

רותי נישאה לעמנואל אליעז בשנת 1959 ונולדו להם 5 ילדים. יצחק, ארי, רן, עינת ויהונתן. לרותי ועמנואל נכדים רבים, משפחה גדולה, מרשימה וחמה.
עמנואל אליעז נ. 1927, נפטר 1989.

עצי משפחה

שושלת הרשל שטרנברג
הרשל נישא לשתי נשים למטל ולהניה
ממטל נולדו 3 ילדים: מאיר, זלדה ורבקה
מהניה היו 4 ילדים : ליזר, דוד, שובר ויוסף
למאיר נולדו: חיים, אהרון, שרה, פיגה, חוה, דוד, יצחק, ומטל.
לזלדה היו 2 ילדים: שרה חנה, והרשמן.
לרבקה היו 4 ילדים: הילל, מטל, גיטל,  שרה,
לליזר היה ילד אחד: גלזר
לדוד היה ילד אחד: הלל
לשובר לא היו ילדים או לא ידוע
ליוסף היו 5 ילדים: משה, ברוך, יעקב, אהרון, יצחק

לפיגה בת מאיר היו 2 ילדים: מלו ורגינה
לאברהם בן מאיר היה בן יחד: אברהם דולק
ליצחק בן מאיר הייתה בת רותי
למטל בת מאיר הייתה בת גוסטה

למטל בת רבקה היו 2 ילדים: מיכאל וצבי נוסבאום
לגלזר בן ליזר היה בן צבי

לאהרון בן מאיר היו 4 ילדים: שבתאי, ישראל, נתן ודבורה.
ישראל בן אהרון נישא לגניה להם שני ילדים: יוסף שטרנברג וכרמלה שינקמן. כרמלה נישאה ליוסי שינקמן.