תמונות
אלבום שמעון פיירברג
מסמכים/עדויות/זכרונות
עדות שמעון פיירברג FEUERBERG
שמעון פיירברג, בן יטי וזליג פיירברג –נולד בצ'ורטקוב בשנת 1933 הראיון התקיים בקראקס –ונצואלה בשנת 1996, בהיותי בן 63.
נולדתי בפולין ,בגליציה המזרחית, בעיירה צ'ורטקוב ב -13.01.1933 כל המשפחה שלי נצלה מהשואה. זליג – אבי נולד ב-1896 , יטי –יהודית- אמי 1900,
ישראל –אחי הגדול יליד 1924.
לאבי היה עסק בצ'ורטקוב – חנות מכולת וגלנטריה, . יחסיו עם הקליינטים היו טובים., היה נותן להם בהקפה בסוף החודש היו משלמים. אנשים חשו מחויבות כלפיו. בחנותו קנו לרוב עובדי הרכבת ועובדי הממשלה.
גרתי בבית של שתי קומות, איפה גרה גם סבתי חנה מצד אבי. בקומה הראשונה וחזיתה לרחוב רינק לכיכר השוק, החנות ומקום המגורים שלנו הבניין עדיין קיים. הקומה העליונה הושכרה. גרנו שם עד 1941. אז צ'ורטקוב הייתה תחת שלטון סובייטי. היו בה כ- 10.000 יהודים, מתוך 25.000 תושבים.חיי התרבות היהודיים היו מאד פעילים,דיברו עברית.
אישית אין לי שום חוויה שלילית עד 1939 –הייתי אז בן 6 .
ב1939 כשנכנסו הסובייטים, עשו שטיפת מוח לנוער ולמקומיים, נגד העשירים המנצלים את העם. בדרכון של אבי חתמו את המספר 49 שהגדיר את בעליו כבעלי עסק, תושבים לא רצויים בחברה הסוציאליסטית.בימי ששי דרך כלל לא ישנו בבית ,ידענו שבליל שבת, תפסו אנשים ושלחו לסיביר.
עם בואם של הגרמנים ,מיד הרגשנו את השנאה הגדולה כלפי העם היהודי. האוקראינים היו עד אז בדרך כלל שכנים טובים ופתאום,השנאה גדולה ובלתי מובנת לגבנו היהודים ובשמחה רבה נכונים ובהתנדבות לעשות את עבודת ההשמדה לגרמנים. אני זוכר שכשנכנסו הגרמנים, השער הראשי לרחוב היה סגור,תוך חור קטן דרכו הצצנו.
ראינו איך האוקראינים מקבלים את הגרמנים כמו מנצחים. מרגע זה בא הטרנספורמציה לא אבדו הזדמנות לאוקראינים להרוג יהודים, ללא כל סיבה, לאחר שהמציאו עליהם כל מיני סיפורים.
הרבה חשבתי לעצמי : " איך הורי לא ראו את הנולד?"
כשנתיים לפני כניסת הגרמנים ,בנו הורי בית נוסף. שלוש קומות מודרני בעיר . אמי הייתה מאד עסוקה בבנייה הזאת. היא הכינה מראש את ערך ההשקעה במטבעות זהב, כי להחזיק מטבע פולני היה מסוכן בגלל הפיחות התמידי. אולי במקום הבנין ,היינו צריכים לנצל את הכסף כדי לעזוב בזמן, כמו שעשו שאר בני משפחתנו. בשנת 1941 כשהמצב החריף, אחי ישראל בנה מסתור במרתף, מתחת לחדר השינה של ההורים שלי. מחדר השינה על יד תנור החמום,
דרך פתח ברצפה, היה מין מגש, ששימש ככניסה סודית ושם נחבאו ב"אקציה" הראשונה . באוגוסט 1942במסתור הזה היינו 43 אנשים, רובם פליטים שהגיעו מפולין המערבית,
מהונגריה ומוינה וגרו בבנין איתנו.
רק למחרת אחר הצהריים, יצאנו לאט ובשקט, לראות מה קרה בלילה הקודם.
בבנין נשאר בלי להיכנס למחבוא, זוג עם תינוק. מתוך פחד שהתינוק יבכה ואז יגלו את כולם.
הם החליטו לא להצטרף לקבוצה, על מנת לא לסכן את שאר האנשים.אחרי חצות, כשנכנסו לדירה שלנו, שמעל למחבוא, שמעתי צעדים מעלינו, זכוכית נשברת, רעש של רהיטים נופלים. ממש נכנסה בי דאגה ,שממש פחדתי לנשום שמא יכולים לשמוע אותי האנשים למעלה.
את הזוג שנשאר בבנין לקחו באותו לילה.
אוקראינים היו מלשינים ומגלים לגרמנים איפה היהודים הסתתרו. הגרמנים תפסו יהודים ולקחו אותם למחנות והאוכלוסייה התדלדלה.
בצ'ורטקוב הקימו גטו. עברנו לגטו ושם היינו עד תחילת 1943 . הסתדרנו עם אוכל בסיסי ומועט. לאבי היה אישור עבודה, זה נתן לו חופש מסוים לצאת מהגטו וכך להביא קצת אוכל.
עד 1941בזמן כבוש של הסובייטים, עוד למדנו בבתי ספר. אחרי כבוש האזור על ידי הגרמנים בשנת 1941, ליהודים כבר לא היה שום מסחר. הסובייטים לקחו את החנויות. לפני כן ,
אני לא זוכר משום מה, תפסו את אחי ישראל , ולקחו אותו לבית הסוהר. שם הוא היה ששה שבועות, שם היה עד איך היו מתעללים ביהודים ואת כל הזוועות. בדיוק טרם
ליום האקציה השנייה הוא שוחרר. בלי שום הסבר מיוחד. אבי היה באותו הזמן מחוץ לגיטו בעבודה, אימא שמעה שמתחילה האקציה השנייה , היא תפסה אותי ביד . יצאנו מהבניין והתחילה לרוץ אתי לבית עץ קטן ונטוש, שהיה שייך לצלם, יחסית קרוב למקום המגורים שלנו,
עלינו למעלה וכיסינו את עצמנו בלוח עץ גדול כ-20 סנטימטר רוחבו ששכב בקצה גגו של הצריף. המחסה היה אולי מטר על שלושים ס"מ במקום הגבוה.
אחרי כ-20 דקות, שמענו שהגיע מישהו מהיודנראט ,עלה על הסולם עמד עליו וצעק פתאום אלינו ביידיש : "תצאו! תצאו! אני רואה אתכם!"
הוא חיכה כמה דקות שום דבר לא זז ,לא העזנו אפילו לנשום באותו הזמן – והוא פתאום הסתלק.
ככה ניצלנו מהאקציה השנייה.
היחסים בין היהודים בגיטו והיודנראט היו קשים מאד. באותו הזמן הראש היה דוקטור אבנר – יהודי, איש נוקשה מאד, שהיה מבצע את הפקודות של הגרמנים ביעילות. לא יאומן, איך יהודי יכול להיות כל-כך רשע. הוא שלח את האנשים לבלזץ והיה שולח גם למחנה העבודה ינובסקה-בלבוב , שם מת דודי מרדכי שטרן.
הייתה להם דרך מיוחדת לחיסול . בהתחלה אספו את כל העילית –האינטליגנציה ,רופאים, מורים,עורכי –דין ,חפרו ביער בור ענקי ושם רצחו את כולם. היודנראט מסר לגרמנים את שמות האינטליגנציה,הם חשבו שכך ינצלו.
כנראה שהאינסטינקט לדחות את הבלתי נמנע, קצת יותר מאוחר והרצון להישאר בחיים הביא להתנהגות כזו. אבל סופו של הדבר, גם הם נספו–מהיודנראט נדרשו לקבור את המתים.
הגטו בצ'ורטקוב
הגטו היה כ-500 מטר מהבניין שגרנו בו . אין לי זיכרונות ממעשי אלימות עם ילדים אחרים. בגטו היינו משחקים עם ילדים אחרים במשחקי ילדות,בקלפים. המזל שיחק לנו. דברנו במשפחה על כך שהאוקראינים כל –כך שונאים את היהודים, למרות שמקודם שררו יחסי שכנות טובים.
אני זוכר אוקראיני , שהיה מנהל חנות מזונות מכיר של אבי. הוא היה נותן לנו לחם.
פעם אחת יצאתי מהגטו בדרך לחנותו שהייתה מעבר לכיכר השוק. פתאום מישהו תפס אותי ביד, מישהו שלא הכרתי : "פולקסדויטש ",קצין משטרה. הוא הסתכל עלי ,על מצפונו היו ודאי עשרות נרצחים ואמר לי : "אתה יודע שאסור לצאת מהגטו ! בן מי אתה? " לא שאל איך קוראים לי ומה שם משפחתי. כששמע את שם אבי, הזהיר אותי , שמאד מסוכן לצאת מהגטו ושלח אותי לדרכי.
בשנת 1945 , כאשר הייתי בן 12 נוכחתי במעמד שתלו אותו , קראו לו וולף- wolf ,הזמינו את תושבי העיר צ'ורטקוב לראות את התלייה.
יום ראשון אחד בבוקר, יצא אבי מהגטו .בדיוק רדפו אחרי יהודים. הכריחו אותו להצטרף לשורה
של מאות יהודים , שנלקחו למטה המשטרה.
אבי הלך בשורה ,הוא היה איש שקט, לא גיבור דואג להצלת משפחתו. ואז בחלק של שניה הוא מחליט לתת צעד שאפשר לכל משפחתו להינצל מהשואה . כנראה שבאותו רגע אינסטינקט החיים היה כל – כך חזק ,שהוא ניצל את ההזדמנות ,עשה צעד אחד ימינה והתערבב בין האנשים שיצאו מהכנסייה ומלאו באותו הרגע את מדרכה . השאר זה היסטוריה.
אחרי כך, עשה עוד אדם את אותו המעשה, החייל הגרמני ראה אותו , צעק: "האלט! האלט!" והחזיר את האדם לשורה . אבי , המשיך ללכת עד לבית הקברות היהודי הישן, מחוץ לתחומי העיר התחבא שם עד שעות הלילה ואחרי כן וזר אל הגטו.
אז אבא הבין, שאין לנו הרבה זמן להפסיד כדי להינצל , איך שהוא חייבים להסתלק ולמצוא מחבוא כי אחרת אנו עלולים להיתפס כל
יום אחד פגש במקרה אבי מחוץ לגטו, מכיר פולני שקראו לו שטיינר כנראה "פולקסדויטש". זה מזמן שלא ראו אחד את השני. אבא הסביר לו, עד כמה מצבנו קשה ומסוכן ושאל אותו אם היה מוכן לעזור, ואז אבא אומר לו " יש לי שני ילדים, אחד עם שער לבן, בלונדיני, כמו ילד פולני והגדול שער כהה". הוא ביקש ממנו לקחת אותי לביתו ולגדל אותי עד שהמלחמה תסתיים, למען יישאר לפחות זכר ממשפחתו. באותו הזמן אבא מבטיח להם את הרכוש שלנו אחרי המלחמה, את שני הבתים , ושטיינר ענה לאבי , שהוא אינו גר לבד, איתו גרה אשתו ובן נשוי (אז בן 27) והוא חייב להתייעץ איתם.
הם קבעו להיפגש מחדש בעוד שבוע באותו המקום, זאת אומרת ליד הגשר. לא יאומן – לאחר שבוע נפגשו . להפתעתנו, הוא הזמין את כולנו להתחבא אצלם. אבי הודה לו וביקש כמה ימים להתארגן. אבא החליט ללכת ראשית לבד, כדי לבדוק את התנאים במקום מבחינת בטחון. פעם שאתה עוזב את הגטו, לאן אתה חוזר אם משהוא לא מסתדר כפי שחשבת? .אחרי כשבוע אבא שלך פתק , תקחו מה שנשאר ובעל ערך ותבואו. משפחת שטיינר גרו בבית שגבל בשדות , הבית עמד בודד. הבית הקרוב לו היה במרחק 200 מטר ,שם גרו קרובי משפחתו. אחותה של מרת שטינר.
כל זה 6 חודשים בלבד לפני חיסול הגטו , בינואר 1943 .ככה נצלנו.
בביתם של משפחת שטיינר החיים היו מאד דינמיים . אחרי כחודש הגיעה משפחה ובקשה שנכניס אותם. שטיינר הסכים. בסוףו היינו 11 אנשים. אף פעם לא היה חסר מזון. הם היו נדיבים. מה שהם אכלו –אכלנו גם אנחנו. הם האכילו אותנו ממה שגידלו בשדות. כולנו ישנו בחלק העליון של הבית. כשמישהו הגיע- מיד התחבאנו .לא היו שירותים,היינו משתמשים בדלי , בלילה שפכנו.
שטיינר לא ידע שהגטו חוסל. הוא הלך פעם בשבוע העירה וידע פחות או יותר מה שקורה.
אני זוכר שלבשתי מכנסי גברדין כחולים . לבשתי אותם עד סוף המלחמה,אז כבר היו מלאי תיקון. לבית של שטיינר הגיעו גם רופא ורופא שיניים עם אשתו – ברגמן שמם. אחר –כך הגיעה גם אישה בהריון , הגיעה עם גבר הונגרי, ששילם את השהייה שלהם שם.
כשהגיע רגע הלידה, הרופא שלח מכתב עם שטיינר לרופא בעיר, לבקש ממנו כלים מיוחדים ללידה . כך ידע גם הרופא שאצל שטיינר יש יהודים בבית. כשנולד התינוק האימא חנקה אותו, זו הייתה בת . פחדנו שהבכי של התינוקת יסגיר את כולנו.
לאבי היה מעיל חדש ויפה עם פרווה בצווארון , אותו נתן מתנה לשטיינר, הוא היה מודד אותו
ומסתכל בראי. גם יצא איתו לפעמים החוצה. יום ראשון ,אחד נכנסו לבית וגנבו את המעיל ודברים אחרים. שטיינר ניגש למשטרה והגיש תלונה . המשטרה הגיעה עד הבית .אבל, אותנו למעלה, לא מצאו מאומה . בינתיים זה נתן לגיטימציה, שאין בביתו של שטיינר יהודים. בכל זאת החלטנו ,שכל פעם אחד מאיתנו יהיה על המשמר.
בביתם של משפחת שטינר אני זוכר, כילד, שהייתי אוהב לחטוב עצים לאש. לסדר בערימות ולהאכיל את הפרה. גם למדתי לקרוא ולכתוב. חשבנו ששהותנו שם יחסית קצרה, ותימשך כמה חודשים בלבד. אבל, היינו שם עד סוף מרץ 1944 .הרופאים שגרו איתנו ביקשו משטיינר ,להביא להם עיתונים בשפה גרמנית, מכיוון שהיו יותר מלאים בחדשות מהחזית . מוכר העיתונים בעיר ידע ששטינר לא שלט בשפה בגרמנית ,כנראה שבביתו של שטיינר מתחבאים יהודים, אבל לא אמר דבר. כשחזר הצבא האדום , אמי חלתה בטיפוס. אחרי השחרור, הסובייטים התקדמו מהר והמקום הפך למעין כיס של הצבא הגרמני, החלטנו להגיע ברגל. בחורף שני מטרים של שלג מצידי הכביש מלא רכב צבאי. וקבוצת יהודים נמלטת. לא ליפול מחדש בידי הגרמנים לסקאלאט בגבול העתיק עם ברית המועצות. חששנו שהגרמנים עלולים לשוב לצ'ורטקוב. ואז מעט השורדים פחדו ונסוגו עם הרוסים לגבול. באותו שבוע ירד שלג. לא היה אוכל ולא מים נקיים. כשהמצב נרגע הצבא הגרמני אף פעם לא חזר לצ'ורטקוב. כשחזרנו הסתבר
שאמי חלתה, קבלה טיפוס משתיית מים מזוהמים . לא יכולנו להכניס אותה לבית חולים,כי הצבא פחד להידבק. חזרנו לגור בבית החדש שלנו, וידוע אחרי השחרור בצורטקוב כבית פיירברג.
אימא קיבלה טיפול מרופא יהודית. אבא הלך לנוצרים מכירים והיה מביא לאימא מרק תרנגולת ולאט אימא הבריאה.
על השחרור נודע לנו במקרה. עגלה שבה ישבו כמה חיילים סובייטים עברה באחד הימים בשדה.
(27 למרץ 1944 ) אבל לא ידענו מי הם,צבא סדיר? פרטיזנים?
אחרי כמה ימים, חזר שטיינר מהעיר וסיפר לנו ששחררו את צ'ורטקוב.
בבית החדש היינו עד 1945. הסובייטים תפסו את הבניינים איפה היו גרים אנשי שלטון חשובים,לנו הרשו לגור שם, ואנו התחלנו מחדש.
חיינו מסחר חליפין. האוכל הגיע מהכפרים החקלאיים, שבסביבה.
ככה נצלו כ-100 יהודים מתוך 10.000 . אחרי המלחמה חזרו יהודים ממקומות שונים.
מהמשפחה שלי ניצלה רק בת דודה אחת שלי , אולקה בת פרידה שטרן ומרדכי –מקס.
לאמי – שהייתה הבכורה היו שתי אחיות. מחלה – שעלתה לארץ לפני המלחמה ופרידה שנרצחה בידי האוקראינים עם בתה הלנה ,כמה שבועות בודדים לקץ המלחמה.
אבא חזר לעבוד לחנות ממשלתית וברחוב הכיר אותה. היא הצטרפה למשפחה שלנו.
לא נשארנו בצ'ורטקוב. עזבנו לקראקוב. היינו שם 3 שבועות , גרנו ברחוב : אוליצה דיטלא. המשימה הייתה להגיע לאוסטריה ,לאזור שהיה בשליטת האמריקאים. המשכנו לגבול של סלובקיה.
בגבול בין פולין וסלובקיה קרתה לאבי תאונת רכבת והוא איבד בה את רגלו.לא לשכוח! המלחמה עדיין לא נגמרה נסענו ברכבת עם קרונות משא ,קשה לעלות וקשה לרדת , השעה הייתה חמש בבוקר. הרכבת עומדת קרוב לגבול. אבא חייב לרדת להקל על עצמו .בדיוק באותו הרגע זזה לאט ממסלול אחד לשני, אבי חשד שהיא כבר תתחיל את נסיעתה ורץ, משתדל להיכנס בחזרה .קופץ לקרון כבר עם חצי גוף בפנים, מרגיש שהוא לא יוכל לעשות את זה בעצמו, מבקש עזרה: "תנו לי יד אני מחליק ". הגברים שראו מה נעשה אמרו אחד לשני : "זה יהודי "! ישבו ולא עזרו לו.
הוא נשאר בפולין, בבית חולים כמה חודשים,אימא נשארה איתו ואחרי כן הצטרפו אלינו.
אנחנו הצעירים, אולקה עם בעלה –אפרים בארי- יקירה,יצאנו לצ'כוסלובקיה,היגענו לעיר פרשוב. בסלובקיה למדתי סלובקית ,שפה סלבית אומנם, שלא שמעתי אותה קודם מימי. במשך השנתיים ששהינו בסלובקיה עשיתי שם את ה"בר מצווה" שלי וכיתה א, ו ב, בבית ספר תכון. חכינו לאבא וב- 1947 הגיעה אלינו ההזדמנות לעשות עליה ארצה .
הגענו לחיפה ב27 לחודש יולי, טרם קום מדינת ישראל, בהתייעצות עם המשפחה הלכתי ללמוד בכפר הנוער הדתי ,בכפר חסידים שם למדתי ועבדתי בחקלאות. אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל , באתי לגור עם משפחתי לחיפה . למדתי מקצוע כמכונאי. עבדתי בחברת אוטובוסים באחוזה ידוע בזמנו כמו קו ארבע, אחר התגייסתי לצה"ל, עשיתי שרות בגולני בגדוד 13, אחרי כן עברתי לשייטת הקטנה עד סןף שנת 1953 .
לאבי הייתה חנות מכולת. כשהשתחררתי מהצבא ביקרתי את בת הדודה שלי אולקה שעזבה לקרקאס – ונצואלה . היא הזמינה אותי לטיול עם אפשרות להשאר, ובסופו של הדבר נשארתי שם. למדתי את השפה ונכנסתי לעסק יבוא ואחרי כן קונפקציה ובנייה .
ההורים ואחי ישראל עם אישתו דבורה ובנם תינוק בשם יצחק, הגיעו 10 חודשים אחרי מחיפה. הגעתי לשם ללא כסף ,אבל,צעיר בן 21 .
אני חי שם מהתשיעי לחודש מרץ 1954,נשוי, אישתי שמה פנינה, יש לי בת בשם חנה ובן בשם אריאל, כלתי שמה אדריאנה, נכדה בשם אלסנדרה נכד בשם אנדרס ונכדה בשם גליה.