תמונות
תמונות מאוסף תמר אוריון
שמחה נוסבאום בתמונות מאוסף מלכה אקסלרד
כרטיס ברכה לשנה החדשה
מסמכים/עדויות/זכרונות
ר' יעקב נוסבאום. ספר קאלוש עמ' 214
אחת הדמויות הבולטות ביותר בבית הכנסת של חסידי צ'ורטקוב בקאלוש היה עד לאמצע שנות העשרים ר' יעקב (יינקיב) נוסבאום. יהודי נמוך קומה היה, אך זקנו רחב ומהודר, והברק לא מש מעיניו גם כשהיגיע לגיל זיקנה. בחצרו של הרבי מצ'ורטקוב, שאיליו היה נוסע כל שנה לחג השבועות, היה מהאורחים המקובלים ביותר. הרבי היה מכבדו תדיר בקריאת התורה וביקשו לעבור לפני התיבה בתפילת מוסףץ גם בבית הכנסת הצ'ורטקובאי בקאלוש, שבו התפלל גם ר' יחיאל שוחט הידוע בכוחו בחזנות, שימש ר' יעקב שליח ציבור בתפילת מוסף בראש השנה ו"כל נדרי" ו"נעילה" ביום הכיפורים. חזקה זאת עברה לאחר מותו לבנו שלמה.
אף על פי שהיה בעל סמיכות לרבנות מגיל 18, לא עשה ר' יעקב תורתו קרדום לחפור בו. בצעירותו היה בעל מאפייה ומאוחר יותר בעל חנות מכולת. בערוב ימיו, כשפרש מעיסוקו והישאירו לבניו, הירבה לעסוק בצרכי ציבור. במיוחד הקדיש את זמנו, וגם חלק ניכר מכספו, לייסד "תלמוד תורה" על מנת שגם ילדי העניים יוכלו ללמוד תורה. הוא עצמו אסף נערים עניים ועזובים ולימדם תורה וגמרא בבית הכנסת של צ'ורטקוב.
עם זאת היה ר' יעקב יהודי קפדן ותקיף. כאשר ראה כי בן זקוניו יוסל, אותו אהב בלב ובנפש, מזניח את בית הכנסת והוא בין ראשוני המצטרפים אל "השומר הצעיר" בעיר, לא היסס לגרשו מהבית. בזמן הארוחות לא הרשה לילדיו, היו לו 8 ילדים, לדבר על דברים בטלים אלא דברי תורה בלבד.
מוסריותו של ר' נוסבאום היתה למופת. במלחמת העולם הראשונה נכנסו פעם קוזאקים בטעות לביתו, לחפד את אחד השכנים כדי להעמידו לדין כיוון שריגל לטובת האוסטרים. בנו שלום ניסה להסביר לקוזאקים כח הם פנו לכתובת הלא נכונה, אך ר' יעקב גער בו בו ואמר לו בלשון הגמרא "מה ראית דרמך סומך טפי" (האם דמך אדום יותר). הוא עצמו אסף את חפציו והלך עם הקוזאקים לתת את הדין. בעת משפט השדה קרה הנס, לפתע הגיע קצין רוסי והודיע כי ניתנה פקודה לסגת מיד מהעיר כיון שהאוסטרים חוזרים לקאלוש. כך ניצל ר' יעקב ממות. מאז הייתה האימרה "מה ראית דדמך סומק טפי" לכעין סיסמת המשפחה.
ר' יעקב מת באחד מערבי שבת בשנת 1926. כשהיגיעה בתו לייצי מתייפחת למפתן בית הכנסת עם הבשורה המעציבה, היה ר' יחיאל שוחט באמצע "לכה דודי". הוא הפסיק את השירה ועצב כבד עטף את המתפללים. ויכוח התפתח ביניהם בשאלת איסור אבל בשבת. הויכוח נסתיים כאשר בנו של הנפטר, ר' שלמה, ניגש אל התיבה ופתח שוב בשירת "לכה דודי".
סיפור חיי צבי נוסבאום מאת בתו תמר אוריון מתוך ספר המשפחה (הוצאה פרטית)
תאריך ומקום לידה- 28.3.1908 , פולין, גליציה, צ'ורטקוב תאריך עליה לישראל – 1929, חבר תנועת "החלוץ" תאריך ומקום נישואין – 1936, ישראל, נס ציונה. תאריך פטירה – 30.5.1975
השכלה – ישיבה בפולין, שיעורים פרטיים בחשבון, פולנית וגרמנית, לימוד עצמי רב בנושאי סוציאליזם, פילוסופיה חינוך וחברה.
סיפור חיים – יהודי צ'ורטקוב היו ידועים כחסידים. אבי זכה לחינוך דתי חסידי. בגיל שלוש נשלח ללמוד ב"חדר". כנער, בנוסף לתלמוד תורה וגמרא, למד אידיש, חשבון, פולנית וגרמנית. צבי נחשף לתרבות המערבית החילונית, הרבה לקרא ספרות סוציאליסטית ודברי הגות של פעילי התנועה הציונית. השקפת עולמו הדתית, שעוצבה מילדותו בבית הוריו האדוקים, הומרה בהשקפת עולם ציונית סוציאליסטית עם גוון מרקסיסטי שמאלני. הוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר והחלוץ בגליציה והיה פעיל בהכשרה ובכינוסי החלוץ.
ב- 1929 תחילת העלייה החמישית, במסגרת תנועת החלוץ פועלי שמאל, עלה עם אחיו מיכאל, לארץ ישראל. הגשמת הרעיון הציוני הייתה בהתיישבות קיבוצית. אבי, עם קבוצת חלוצים, התיישבו בגבעת מיכאל ליד נס ציונה כדי להכשיר עצמם להקמת קיבוץ. בתקופה זו התנועה הקיבוצית עברה משברים רעיוניים. אבי עזב את הקיבוץ והמשיך בפעילות בחוגים מרקסיסטים של מפלגת פועלי ציון שמאל. למחייתו עבד בפרדסי האיכרים באזור נס ציונה. הוא השתתף במאבק לעבודה מאורגנת בפרדסי האיכרים ואף ריצה את "עוונו" על כך בכלא רמלה. בערבים נתן הרצאות בנושאים חברתיים וציוניים בבית הספר החקלאי לבנות "עיינות" במשק הפועלות ליד נס-ציונה. מנהלת משק הפועלות עדה פישמן-מימון, נמנעה מלהכניס גברים למשק הפועלות, אך העריכה ואהבה את צבי. בעיינות אבי הכיר את אולה, מי שהייתה תלמידה בבית הספר החקלאי באותו זמן. (נשארו מכתבים מלאי רגש שאבי כתב לאמי). צבי ואולה החליטו להינשא. הוריה של אמי, לא היו מרוצים מהחתן ממוצא מזרח אירופאי. מתוך דעה קדומה, ראו את יהודי מזרח אירופה (אוסט יודן) כנחותים מבחינת השכלה ותרבות לעומת יהודי גרמניה. בעיני רוחם ראו את היהודי הדתי מהעיירה, לבוש שחורים, עם זקן ופאות. אולם כשקורט ויוליה פליישר, הוריה של אמי, הגיעו ארצה ונוכחו בהשכלתו הרחבה של חתנם החילוני, יחסם אליו השתנה ונמצאה שפה משותפת. הורי נשאו ב 1936 ובנו בית על מגרש בשכונת הפועלים בנס ציונה. זמן קצר לאחר הולדתי (1937) אבי הקים עם עוד שני חברים, קבוצה קבלנית (קואופרטיב) לעבודות צביעה במפעלים ובמחנות הצבא הבריטי בסביבה.
ב- 1943 עברנו לגור בפתח תקווה. בקרבת מקום להורי אמי, קורט ויוליה פליישר. קורט, סבי, חלה בסרטן ואולה הבת רצתה להיות לידו בעת חוליו. בפתח תקוה אבי ניהל בית חרושת לכימיקלים שהיה שייך לד"ר מרקוביץ. המשפחה גרה ברחוב שפירא בסמוך לקורט ויוליה.
ב- 1944 אבי עבר לעבודה מנהלית כמזכיר המושב- כפר נטר. נותרו פתקים בהם סיכם את מצבת משק החי שבידי החקלאים, כדי לקבל הקצבת מזון מספיקה למשק החי.
ב- 1945 אבי קיבל עבודה כמזכיר מושב אביחיל והמשפחה עברה לגור במושב זה. הורי קנו משק שכלל 4 דונם צמודים לבית ועוד שטחי פרדס ופלחה. (את השטח קנו מבעל הוצאת ספרים צ'צ'יק שקנה את נמשק מהארכיאולוג והגדודניק, פרופ' סוקניק, (אביו של יגאל ויוסף ידין). מושב אביחיל, הוקם ע"י משוחררי הגדודים העבריים שלחמו במלחמת העולם הראשונה נגד התורכים והגרמנים. רוב חברי הכפר היו ממוצא רוסי ואמריקני. בשנים הראשונות במושב, בגלל מצוקה כלכלית במשפחה ובארץ, היה לנו גן ירק ומשק חי קטן. ספקנו לעצמנו את מרבית התצרוכת היום יומית.
ב- 1.5.1946 נולד אמנון. כשחזרתי מתהלוכת אחד במאי בנתניה, עם חולצה כחולה ומטפחת אדומה, ספרו לי על הולדת אחי שכה ציפיתי להולדתו. משך שנים אמרו לי שיהיה לי אח רק אחרי המלחמה. (מלחמת העולם השנייה).
ב- 1949 אבי עזב את העבודה במושב והיה מזכיר פועלי בניין בנתניה כנציג מפלגת מפ"ם. לאחר כשנה עבר לעבוד בחקלאות בלבד.
לאבי הייתה בעיה בעבודתו הציבורית, הוא היה עקשן וכשדעתו לא התקבלה, לא הסכים לפשרות, כעס מאד או נעלב. לאחר מספר ניסיונות צורבים ואכזבות לתרום לפי הבנתו לשרות הציבורי, החליט להיות עצמאי. הוא הקים את משק העופות הגדול ביותר בעמק חפר. בלולים גידלו פטמים ותרנגולות להטלה. אלפי אפרוחים בני יום הגיעו לבתי האימון שאבי בנה במו ידיו. האפרוחים הגיעו מקיבוצים שהדגירו את ביצי העופות הפוריות באינקובטורים עד לבקיעתם. כאן נסגר מעגל מסוים. הקיבוצים מהם הגיעו האפרוחים היו מסילות, שריד ומזרע- קיבוצי השומר הצעיר, שבאחד מהם אבי אמור היה להיות חבר, לאחר הכשרה בגבעת מיכאל (אותה עזב). עתה, עם הפיכתו לחקלאי, הגשים את חלום העבודה החלוצית בדרך שבחר.
הורי ואני עבדנו במשק יום ולילה. בתקופות קצרות הייתה עזרה נוספת. אבא בנה במו ידיו את מבני הלולים שחלקם היו בנויים מבלוקים שהכין בעצמו וחלקם כלובים עשויים מקרשים ורשת. אני זוכרת איך עזרתי ביציקת הבלוקים מבטון. חלק מהנגרות למבנים אבא קנה מבתים שהרסו ברחוב רוטשילד בתל-אביב, דבר שנתן למבנים חזות לא מקובלת. בכפר לא היו כבישים והקרקע הייתה חולית. רכיבה על אופניים בדרכי העפר הסתיימה לעיתים קרובות בתקרים ומכוניות שקעו בחול. אביחיל חוברה לרשת החשמל אחרי קום המדינה. עד אז התאורה הייתה בעזרת מנורות נפט ולוקסים כולל תאורה בלולים, כדי שהתרנגולות יטילו יותר בצים. נפט לתאורה ובישול חולק ע"י מחלק נפט שעבר בכפר עם סוס ועגלה וצלצל בפעמון-יד. באותה צורה עברו מידי יום מחלק הלחם והקרח. המקרר נקרא "ארגז קרח". שלוש פעמים בשבוע מוכר קרח עבר, צלצל בפעמון ומכר בלוקים או חצאי בלוקים של קרח. בחגים היה צורך לנסוע לנתניה, עם החמור והעגלה ולקנות קרח בבית חרושת לקרח.
ב- 1935 אבי ארגן סלילת רשת כבישים בכפר וב- 1954 הורי קנו את מכוניתם הראשונה- טנדר ויליס.
שנים רבות אבי עסק בפעילות בוועד הכפר ובוועדות בבתי חינוך בבתי הספר של הילדים בכפר ובנתניה. בהשקפת עולמו היה שמאלני. כל השנים קרא את עיתון "על המשמר" והצביע למפ"ם. אולם לנו -הילדים, המליץ לקרא גם עיתונים בעלי דעות חברתיות שונות, כדי לקבל השקפת עולם רחבה. באב, הרצה לנו משך שעות בנושאי חברה ופוליטיקה. לעיתים גילינו חוסר סבלנות להקשיב לשיחות המעמיקות והארוכות. אחד העקרונות עליהם עמד, שאין עבודה המביישת את בעליה ואפשר למצוא עניין וסיפוק בכל עיסוק. כששאלתי אותו על הזוועות ברוסיה בזמן שלטון סטאלין, אמר לי שזה תהליך הכרחי להגשמת המהפכה הקומוניסטית וחופש היא מילה מאד רחבה בהגדרתה ובעלת משמעויות שונות. בערבים נפגש עם חברים והתווכח איתם בנושאים פוליטיים עד השעות הקטנות של הלילה. בנוסף התעניין באמנות והתיידד עם ציירים ידועים וארגן להם תערוכות. מאבי קיבלתי את הסקרנות להתעניין ולהבין תחומים שונים.
ב- 1951 נולד אורי, הילד השלישי. משק העופות היה בשיאו והעבודה הרבה, ללא פשרות מצד אמי ואבי הביאה למתחים בבית. כאן גם התבטאו הבדלי המנטליות בין בני הזוג. אמי שהייתה מאד חרוצה עמדה על כך שמלבד העבודה המרובה, אסור לוותר על חיי חברה, טיולים ולבוש אופנתי. אבי היה סגפן ולא הפסיק לעבוד גם בשבתות וחגים.
למרות עבודתו הקשה, מצא אבי זמן לעזור לי בשיעורי הבית. הוא נתן לי רעיונות בכתיבת חיבורים, עזר לי בהבנת שיעורי התנ"ך ותלמוד ואף קרא אתי להנאתנו פרקי תלמוד שלא היו בתוכנית הלימודים. למזלי בבחינת הבגרות בע"פ בתלמוד, נתנו לי להסביר פרק שלמדתי אתו ולא נלמד בביה"ס. הבוחנים התפלאו מהיכן שליטתי המרשימה בחומר.
ב- 1959 משק העופות חוסל ונשארו הפרדסים, פלחה ומספר כוורות דבורים. למרות דעותיו השמאלניות לאבי הייתה נפש של סוחר והוא השקיע במקרקעין ובולים והיה מתרועע עם אנשי עסקים בנתניה ותל-אביב.
כשנולדו הנכדים, ילדי, הוא היה מאושר לטפל ולשחק אתם ושמח כשבאו לשהות ממושכת בכפר. ב-1970 הורי נסעו ברכבם (כרמל) ונפצעו קשה בתאונת דרכים בצומת אולגה-חדרה, כשמכונית "חברה קדישא" התנגשה בהם. השיקום מהתאונה היה ארוך והפגיעות הגופניות השאירו את חותמן. בתרפיה, אבי למד מלאכות חדשות והתמיד בעבודות אמייל אותם ניסה גם למכור. ב- 1973 אמי נפטרה ממחלת הסרטן. אבי נעשה מר נפש ומאוכזב מציפיותיו. הבית ששקק חיים בזמן שאמי חיה, נדם. אני הייתי מטופלת במשפחה ולא יכולתי לבוא לגור אתו כפי שציפה, הבן אמנון היה חולה כרוני ואורי, הבן הצעיר, למד ומרבית הזמן לא היה בכפר. אבא חזר לגדל לעצמו ירקות ופרות בחצר ונהנה לעבוד בגינת הירק. עד שיום אחד בזמן ניכוש עשבים חש בדקירה, כשמשך את ידו וראה קרע בעור כף ידו, חשב שנפצע מחוט ברזל. כעבור זמן קצר היד התחילה להתנפח ונעשתה סגולה ואז הבין שהוכש על ידי צפע. אבי הגיע לבית החולים באיחור רב ונפטר בייסורים קשים. במשך חייו במושב, נודע כמשמיד צפעים מעולה ופעמיים הציל שכנים שהוכשו ע"י צפע, בכך שהעבירם במהירות לבית חולים.
המשק עבר לידי אחי אורי.
דפי-עד
לזכרם של
נוסבאום פנחס בן יעקב
נוסבאום לאה אשתו של פנחס
וילדיהם:
נוסבאום שרה
נוסבאום גיטל
נוסבאום הינדה
נוסבאום ישראל
נוסבאום רבקה
נוסבאום שמחה