תמונות
תמונות מאלבום כרמלה פלד לבית נויפלד מצ'ורטקוב
מכתבים וגלויות שנשלחו מצ'ורטקוב למשפחות נויפלד, גייזלר ולהיס.
חפצים
מסמכים/עדויות/זכרונות
זכרונות כרמלה פלד לבית נויפלד וליניאל מתוך ספר המשפחה: "שורשים וכנפיים"
הוריי נולדו בעיירה צ׳ורטקוב בגליציה, שהייתה בשלטון אוסטרו-הונגרי לפני מלחמת העולם הראשונה. אבי, ישראל נויפלד, נולד בשנת 1895. אמי שרה ליניאל נולדה בשנת 1897.
בית אבא
משפחתו של אבי הייתה מחסידי האדמו״ר מצ׳ורטקוב. סבו של אבי היה הנאמן על ביתו של האדמו״ר, וקיבל ממנו את העטרה של הטלית שלו, השמורה אצלנו. אביו של אבי, נפתלי, נפטר כשאבי היה בן כמה חודשים. אמו של אבי, שושנה נויפלד (מולד), נשארה עם שלוש בנות ובן. היא פרנסה אותם מגביית תשלום במעבר על מחסום דרכים. במלחמת העולם הראשונה הועברה משפחת אבי לצ׳כיה מכיוון שהם היו נתינים אוסטרו הונגרים. כשחזרו לעיירה פתחה שם שושנה חנות גלנטריה. אבא עלה ארצה ב-1922.
אחת מאחיותיו של אבא, יאכת, נסעה לאמריקה בהסכם שידוך, ילדה שם את בתה רגינה. שתיהן עלו ארצה בשנת 1946, וחזרו לארצות הברית. בת נוספת, דבורה מילגרוים ובנה הערץ נספו בשואה. אחות נוספת של אבא, זהבה (1989-1893), עלתה ארצה בשנת 1922, נישאה לישראל מולר שהכיר אותה מהעיירה. הוא עלה לפניה ארצה ורכש שטח אדמה בנווה שאנן בחיפה, שם בנו את ביתם.
בתקופת הכיבוש העותמני נקראה נווה שאנן ״כרמל אל אחמר" – ״הכרמל האדום" – בגלל צבעה האדמדם של אדמת ההר. היא הייתה שייכת לשיח׳ סעד, שהיה נאמנו של ג׳מאל פאשה. בראשית שנות העשרים של המאה העשרים, קנתה חברת הכשרת היישוב חלק מאדמותיו ומכרה 600 דונם ל״חברת נחה שאנן״. 430 דונם חולקו ל-215 מגרשים – שני דונם האחד. ב-7 בינואר 1922 התקיימה הגרלת המגרשים והחלה בניית מקצת מהבתים. באותה שנה התיישבו ראשוני המתיישבים בשכונה.
ברבות הימים הצטרפו הוריי לזהבה וישראל והבית הפך לדו-משפחתי. לזהבה וישראל נולד בן, משולם. ישראל מולר נפטר בגיל צעיר, וזהבה התפרנסה מתפירת בגדי לנשים. היא נישאה בשנית בשנת 1940 לבן ציון אוירא, שהיה מהנדס ראשי בתחנת החשמל של רוטנברג
משפחות נויפלד ומולד
בשנת 1934 העלה אבי ארצה את אמו שושנה. היא התגוררה עם זהבה ומשולם בביתם בנווה שאנן, ונפטרה בשנת 1948.
שושנה סבתי הייתה אישה דתייה, ונהגה לקרוא מהסידור ומ״צאנה וראינה" לנשים בבית הכנסת. דיברה יידיש עם המשפחה.
אבי העלה גם את אחותה של סבתא שושנה, דודתו, אהובה מולר. היא נישאה לגייזלר מכפר ויתקין, ושם גרה עד סוף ימיה. כל בני המשפחה שעלו ארצה לפני מלחמת העצמאות עלו בעזרת אבי בדרכים מדרכים שונות.
אבי עצמו השיג בווינה סרטיפיקט לעלייה ארצה, ועלה בשנת 1922. הוא עבר בצ׳ורטקוב לפני העלייה, ובקונסטנצה עלה על אנייה שהפליגה לארץ. השיט על הסיפון נמשך כשבוע, שבו הוא אכל עוגיות יבשות שאמו נתנה לו לדרך, ומים קנה בכסף. תחושת הצמא ליוותה אותו ימים רבים. אבי הגיע לישראל מולר בנווה שאנן והמגרש חולק. אמי הגיעה שנה אחריו והם נישאו בחיפה. בתחילה עבד כמנהל חשבונות בחנות של יהודים בשוק הערבי בעיר התחתית, אחר כך עבד בבנק הלוואה וחיסכון בחיפה והגיע למשרת מנהל הבנק. הוא טייל הרבה בארץ, והיה חבר בחוג המשוטטים. עם זאב וילנאי, ברסלבסקי ופנחס כהן הכיר את הארץ וסביבותיה דרך כפות הרגליים. משמעת המים שהנהיג הייתה מן המפורסמות. המימייה יצאה מן הבית מלאה וחזרה מלאה.
אבי אהב לקרוא, הייתה לו ספריה גדולה והוא למד באופן אוטודידקט? הוא דיבר עברית, יידיש, גרמנית ואנגלית והיה מעורב ופעיל בוועד של נווה שאנן.
לאחר מות אמי ב-1976 בא אבא ברכבת לעתים קרובות אלינו לירושלים, וטייל הרבה בעיר. בשנת 1981 עבר לגור אתנו ברחוב ביאליק בשכונת בית הכרם כחמש שנים. אחר כך עבר לבית האבות "משען" עד פטירתו ב-י״ז תמוז תשנ״ה, 15.6.1995. הוא נקבר בבית הקברות סמיר בחיפה, חלקה ו׳ שורה 7 מספר 183.
בית אימא
אמי, שרה ממשפחת ליניאל, נולדה לאביה, אהרון ולאמה טובה, הייתה בת רביעית מחמש בנות.
אחיותיה של אימא:
חיה (חיצ׳ה), בעלה יעקב משניק ושני בניה , אהרון ויהודה צבי, נספו בשואה. שתי בנותיה – רחל ובינה – עלו ארצה לפני מלחמת העצמאות בעזרת נישואים פיקטיביים, בארץ התגרשו, התחתנו והקימו משפחות (בלנק ואמר). בינה ומאיר בלנק וילדיהם שמוליק ויגאל; רחל ושיאק אמר ובנותיהם עדנה וחיה.
- רבקה (ריבצ׳ה), בעלה פייבוש העלער ושלושת ילדיהם: אהרון, צבי ויטקה נספו בשואה.
- אסתר (אסתצ׳ה) הגיעה ארצה בעקבות בעלה, מרדכי (מורדכ׳ה) פיירשטיין בחודש שבו פרצה מלחמת העולם השנייה, עם שלושה מתוך ארבעת ילדיהם: יצחק, פולה ושמואל. הבן הבכור, אהרון, נשאר בפולין ונספה בשואה. ילדיהם של יצחק וגיזה: מאיר ואהרון; ילדיהם של פולה ונלו: צחי ורבקה; ילדיהם של שמואל ורינה: צפי, אורנה ואייל.
האחות הצעירה בלהה (בילצ׳ה) עלתה ארצה, נישאה ליעקב מישקוב, ונפטרה בלידה של בנה הבכור אורי שדה. לאורי ויעל שלוש בנות: סמדר, ענבל, ולימור.
אמי שרה (סורצ׳ה) עלתה ארצה ב־ 1923 לנווה שאנן. הוריי התחתנו בבניין הקהילה בהדר הכרמל בשנת 1924. הם גרו בחדר עם מרפסת ששימשה מטבח בבית דו-משפחתי עם זהבה וישראל מולד. הבית היה אחד הבתים הראשונים בשכונה החדשה נווה שאנן, שהיו בה אז רק שני רחובות ־ התיכון והגליל. הבתים היו מפוזרים במרחק רב זה מזה, ולכל בית הייתה חצר. לפני בניית מגדל המים והבאת מים זורמים לשכונה קנו תושביה את המים בפחים שהביאו הדרוזים מדלית אל כרמל. הבתים גבלו בשדות הכרמל שהיו מכוסים בצמחייה. אבי נסע לעבודה בעיר התחתית, אמי עזרה לכלכלת הבית בבישול למשפחות של עולים חדשים ולמורים ושמרה על הבית וניקיונו בקפידה, דאגה להאכיל את כולם, חינכה אותנו לגמור את כל האוכל שהוגש בצלחת ולא להשאיר שיריים. הבית הוגדל במשך הזמן ונבנה בו מטבח וחדר, שהושכר לדיירי משנה. בחצר הבית נשתלו תאנה, רימון, צבר, תות, ועצי נוי כמו שיטה צהובה (אקציה) וטויה עם פירות בצבע תכלת. לאורך שביל הכניסה פרחו סייפנים בעונתם, וורדים עם ריח נפלא שאימא רקחה מהם מרקחת. פיקוס ענקי עמד מאחורי הבית, ולאט לאט שורשיו הרימו את יסודות הבניין. חורשה קטנה של אורנים וברושים הקיפה את הבית. בתוך החורשה עמד עץ תאנה, שסביבו נבנה ספסל אבן. שער מתכת חורק הוליך לשביל אל הבית. בכניסה למרפסת הקדמית היו כמה מדרגות ובצידן צמח ציקס ענק. בחצר עמדו גם לול עופות קטן, וליפט פח ששימש מחסן "סודי" לאכסון כלי עבודה. על גדר התיל של החצר היו מסודרים עצים וקרשים מנוסרים לחימום מים לרחצה בבית ולכביסה. מתחת למרזב עמדה חבית ברזל שנאספו בה מי הגשם ששימשו לכביסה. מדי פעם הוזמנה כובסת ל״יום כביסה", שנערכה בחצר על גבי אש שהובערה בעצים. בתקופה הראשונה היו השירותים בחצר. בזמן המלחמה נבנה גם מקלט בחצר הבית. הוריי הקשיבו בהתמדה ובציפייה ל״מדור לחיפוש קרובים" ברדיו, בתקווה לשמוע בשורות וידיעות על ניצולים מהשואה.
אבי היה חבר ועד השכונה, שמשרדו שכן במגדל המים ברחוב הגליל. תושבי השכונה שילמו מיסים, והוועד דאג לענייני שכונה. בנווה שאנן ובעיר היו להוריי הרבה ידידים ומקורבים, חלקם יוצאי העיירה שלהם ביניהם משפחת פינקלמן ושושנה וגדליה שטוקמן. גדליה היה נגר אומן ובנה להם רהיטים, ובסוף ימיו צייר ציורי שמן שמחים. דב ויהודית קירשן גרו אצלנו בבית בשכירות והפכו לחלק מהמשפחה. בתם גאולה נולדה בבית. לימים שימש בית הוריי מקום חם לפגישות משפחתיות. הילדים היו משחקים במשחק "שלום אדוני המלך" על השביל בכניסה, והיינו קוטפים תאנים ותותים מהעץ. ישנו ב״סיביר״, חדר שזכה לכינוי זה בגלל הקור העז ששרר בו בחורף. אבא היה לוקח את הילדים לטיולים בסביבה ,לסלע בעל שתי קומות (היום שכונת זיו), ומלעיט אותם בסיפורים מפחידים על "אבו ג׳ילדה".
אמי חלתה ונפטרה בבית החולים רוטשילד, ב־ה׳ טבת תשל״ז, 26.12.1976 ונקברה בבית הקברות כפר טמיר בחיפה, ליד אבא.
עליזה אחותי
עליזה נולדה במאי 1928. שמה התאים לה מיומה הראשון. היא למדה תחילה בבית ספר ״תל חי״ בנווה שאנן ובכיתה ה׳ עברה לבית הספר הריאלי. לאחר סיום לימודיה התגייסה עליזה לפלמ״ח. תחילה הייתה בקיבוץ יגור, ומשם עברה לקיבוץ מעוז חיים והצטרפה לגדוד הראשון. עליזה השתתפה בקרבות רבים במלחמת העצמאות. במשך שנה כמעט לא היה קשר בינינו בגלל המלחמה ומגבלות התקשורת. בשנת 1950 נישאה עליזה למשה רביב (רבינוביץ) מכפר יהושע. הם רכשו משק ועליזה הפכה לחקלאית חרוצה, ובתנאים קשים בתקופה הראשונה.
ילדיהם של עליזה ומשה: עופר, נישא לנוגה. ילדיהם: הלה, עומרי וטל; יעל, נישאה לעקיבא גרינבוים. ילדיהם: נעם, רעות, רוני ואור; עמית, נישא לאורנה. ילדיהם: שירז, יערה ונעמה. עמית הוא הבן הממשיך במשק והקים את ביתו על יסודות ביתם הישן של עליזה ומשה, וממשיך בעבודות המשק – בעיקר גידול זיתים.
עליזה נפטרה ב-י״ב אב תשס״ט, 2.8.2009 ונקברה בכפר יהושע. על מצבתה חקוק סמל הפלמ״ח.
קורות חיי כרמלה פלד לבית נויפלד
נולדתי בי״ח ניסן תרפ״ו, 2.4.1926, בבית החולים של ד״ר אורבך בהדר הכרמל. אמי הלכה ברגל מנווה שאנן כדי להגיע ללידה בבית החולים.
הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש. בשנה זו, 1929, היו מאורעות בארץ, הערבים תקפו במקומות שונים והיה חשש שנווה שאנן תותקף. מכיוון שהיה לנו בית אבן, כינסו אלינו הביתה את כל הילדים שגרו בצריפים בסביבה והשכיבו אותנו ב״חדר הגדול" להגן עלינו. מעט מאוחר יותר נסלל הכביש ברחוב התיכון. הגננת הראשונה שלי הייתה רוחמה רוכל (אבידר). הגן היה בחדר בקצה השכונה. התחפושת הראשונה שלי הייתה לשפן. בכיתה א׳ למדנו בביתו של המורה גלוזמן ברחוב הגליל. נכנסתי לבית הספר צעירה, בגיל חמש וחצי. עד כיתה ד׳ למדנו בדירות שונות כיוון שלא היה בית ספר בנוי.
בחג שבועות תפרו לי שמלה לבנה, הכינו לי זר על הראש וטנא מקושט. נבחרתי להביא את הביכורים לבית ההסתדרות ברחוב החלוץ, והתרומות היו קודש לקרן הקיימת.
כשסיימתי את כיתה ד׳ התחילו לבנות את בית ספר "תל חי", אבל אז עברתי לבית הספר הריאלי בהדר הכרמל, שם קיבלתי את יסודות כתיבה התמה, עברית, אנגלית ומתמטיקה, וקצת ערבית למדתי עם המורה פלסנר. המורה האהוב ביותר היה המורה לטבע פנחס כהן.
המשטר בבית הספר היה קפדני וקשוח. המנהל, ארתור בירם, ניהל את בית הספר ביד רמה. כל בוקר נערכו מסדר ותרגילי סדר בחצר הגדולה. חיים לסקוב (לימים רמטכ״ל) היה מפקד הפלוגה הריאלית, והוא פקד על תרגילי הסדר. תלבושת אחידה מוקפדת הייתה חובה. בקיץ לבשו הבנות שמלה תכלת עם סמל הריאלי "הצנע לכת", בחורף לבשנו חצאית אפורה וסוודר כחול עם סמל בית הספר. למורים לא קראנו בשמם אלא "המורה", וקמנו לכבודם כאשר נכנסו לכיתה.
נאסר על תלמידי הריאלי להצטרף לתנועות הנוער כמו מחנות העולים או השומר הצעיר, והתירו לנו להצטרף לצופים בלבד. אף על פי כן הצטרפתי בהיחבא לתנועת "המחנות העולים" יחד עם חברותיי הטובות. בנווה שאנן היה "צריף" של התנועה, והמדריכים הגיעו מהקיבוצים בית השיטה ושדות ים.
רוב תושבי נווה שאנן היו שייכים להסתדרות העובדים. באחד במאי התקיימו תהלוכות וטקסים בעיר. נאלצתי להתחבא בתוך התהלוכה כדי שלא יזהו אותי תלמידים או מורים מבית הספר. כל יום שישי נערכה מסיבה ־ אורי זלטין ניגן כאקורדיון, רקדו הורה ושרו שירי ארץ ישראל ללא אמצעי הגברה. בפעילות בתנועה כיוונו אותנו לצאת להגשמה בקיבוצים. בחופשות הקיץ יצאנו לעבודה בקיבוץ גלעד שישב אז ברעננה, ולבית השיטה ולגבת.
למצדה נסעתי בגיל 12 במסגרת "המחנות העולים". לא בקלות השגתי אישור הורים לטיול. נחום שריג פיקד על המחנה. נסענו דרך ירושלים, פנינו לכיוון דרום, לבית לחם ויאטה. משם נסענו במשאית ערבית עד העלייה המערבית למצדה. טיפסנו למעלה בעזרת חבלים. לנו על מצדה, ובלילה פחדנו ליפול מהמצוק. ראינו את הזריחה ממרומי מצדה וירדנו דרך שביל הנחש.
האוכל שקיבלנו היה חצי בטטה. מי שעמד להתעלף קיבל חצי כוס מים. בירידה הלכנו לעין גדי, משם שטנו בדוברות עד קליה ומשם נסענו לבית הערבה. למחרת חזרנו לחיפה דרך ירושלים. לביקור בירושלים הגעתי בפעם הראשונה בגיל 16 עם משולם, עליזה וקוליה (בחור מהסובוטניקים – שומרי שבת רוסיים – שגרו בנשר).
בגיל 15 הצטרפתי להגנה. ההגנה פעלה במחתרת והיה צריך להסתיר את הפעילות. עשינו א״ש (אימוני שדה) לילה, והסתרתי בבגדיי נשק מפני השוטרים האנגלים שגרו והסתובבו בשכונה.
הפסקתי את הלימודים בבית הספר בסוף 1942 כדי לצאת להגשמה. עד שהוחלט לאן נצא להכשרה למדתי סטנוגרפיה (קצרנות) אנגלית אצל מורה בהדר. הבחינות נשלחו לבדיקה באנגליה וטבעו בדרך בזמן מלחמת העולם. במרץ 1943 יצאנו להכשרה בקיבוץ דפנה, קיבוץ צעיר בגליל העליון. חלק מאנשי ההכשרה היו בפלמ״ח וגרו בקיבוץ. כולנו היינו מאותה שכבה ב״מחנות העולים" מכל הארץ.
בדרך לדפנה עברנו דרך ראש פינה, שבה הייתה תחנת משטרה בריטית. אגם החולה עדיין היה במלוא תפארתו ושרצו בו ג׳מוסים. היה צריך לעבור בכפר הערבי חלס׳ה, היום קריית שמונה. משם התפצלה הדרך לדפנה, לכפר סאלד ולדן, ועברה על נהר הדן השוטף. בתחילה גרנו חמש בנות בצריף של המאפייה עם חיץ דק של פח בינינו ובין המאפייה. בבוקר מצאנו את הבגדים על התקרה, בעזרתם של העכברים.
תחילה עבדתי בסיוד עצי פרי על יד הדן, שממנו נשקף נופו מרהיב של החרמון. עברתי לעבוד בבית הילדים, תחילה עם ילדים צעירים ואחר כך בבית תינוקות. בקיץ התרחצנו בדן, טיילנו הרבה בסביבה והגענו עד מפלי הבניאס. עם חברתי שולה מאייר ועוד שני חברי דפנה עלינו ברגל לחרמון ואת המשא סחב פרד. בלילה לנו בכפר הערבי שובע, היחסים היו טובים ולא התעוררה כל בעיה בחציית הגבול.
הייתי בדפנה שנה, והקשר עם הבית היה רק דרך מכתבים. פעם בחמישה חודשים בערך נסעתי הביתה, ופעם אחת הורשו ההורים להגיע לביקור. בסוף ההכשרה בדפנה עבדתי בנהלל ב״אומנה״ – מוסד פנימייתי לילדים שהוריהם התגייסו לצבא הבריטי. עבדתי שם כארבעה חודשים עד שהוחלט על הקמת בית קשת.
בית קשת
בית קשת הוקמה באוגוסט 1944 לרגלי הר התבור בין סג׳רה (אילניה) ומסחה (כפר תבור) על יד בית ספר כדורי. הקימו את הקיבוץ יוצאי הפלמ״ח, חלקם בוגרי כדורי, חברי המחנות העולים ומצטרפים שונים. בית קשת היה הקיבוץ הראשון של הפלמ״ח. פיאט, מנהל בית ספר כדורי, עזר בהקמת הקיבוץ ועודד את חבריו.
הגעתי לבית קשת בספטמבר 1944 בטרמפ על משאית מחיפה, שהובילה מצרכים לקיבוץ. הגעתי עם רותה קלינפלץ, חברתי מנווה שאנן ומהתנועה. במקום היו צריף ששימש כחדר אוכל ומטבח וכמה אוהלים. בנוף היפה – התבור השקיף על הקיבוץ מלמעלה – שרתה השמחה, ובסופי שבוע הגיעו כל אוהדי בית קשת. לאט לאט נוספו לקיבוץ צריפים. חלק מהאנשים עבדו במקום בבניית צריפים, בפיתוח גן ירק ובמטבח, ואחרים יצאו לעבודות חוץ במפעל ים המלח בסדום ובנמל חיפה. הבנות בישלו בקורס מ״מים ומפקדי מחלקות) בג׳וערה. אני עבדתי בבית ספר כדורי במטבח ואחר כך נשלחתי לעבודת חוץ בבית ילדים בבית השיטה.
כשנודע שהבן הבכור בבית קשת עומד להיוולד נשלחתי לקורס מטפלות של הקיבוצים בבית חולים עפולה כדי להתמחות בטיפול בתינוקות. עבדתי כשנה בבית החולים עם ילודים ותינוקות. מנהל מחלקת הילדים הזכור לטוב היה ד״ר נסאו, יהודי יוצא גרמניה ששמר על משטר קפדני. האחראית על חדר התינוקות הייתה חנה קאופמן – אחות מבוגרת בעלת חינוך גרמני. ההנקה בבית התינוקות הייתה מוקפדת בשעות קבועות, ועל האמהות נאסר להיכנס שלא בזמן ההנקה. במחלקת הילדים נאסרה כניסת ההורים. קיבלנו בקורס יסודות ראשונים בטיפול בתינוקות.
אחרי הקורס חזרתי לבית קשת. הבן הבכור בקיבוץ, עמירם, נולד בשנת 1946 וגר אתי בחדר בצריף. אמו הייתה מגיעה לחדר להנקה. היולדת קיבלה חופשה, אבל עבדה בניקיון השירותים. המקלחת שכנה בצריף פח – שיפור ניכר מאז ימי הרחצה במעיין הסמוך לקיבוץ. השירותים היו בחוץ ואת הכביסה כיבסו בחוץ בידיים. ניהלנו חיי קומונה – הבגדים היו משותפים, לא היה כסף ולא רכוש פרטי. לא היה רדיו, ואת החשמל סיפק גנרטור. בשלב מאוחר יותר הגיעה חברת החשמל למקום. עד אז חיממו מים לרחצה לתינוקות על פרימוסים. האוכל היה במשורה, ופרה אחת סיפקה חלב לתינוקות. חיינו בצנע מרצון, פעלנו בהתנדבות, בלי לבקש תשלום.
החורף היה קשה מאוד. כל החצר הייתה מלאה בוץ, לא היו מגפיים ולא בגדים חמים. הילדים לא יצאו מהקיבוץ עד גיל שנה. משאית אחת בקיבוץ הייתה הקשר לחוץ. במשך הזמן נבנו לול, רפת, ואורווה, והוקם עדר כבשים – כל אלה לצרכים של הקיבוץ. התחילו גם לעבד את האדמות סביב הקיבוץ ונקנה טרקטור.
בראשית 1947 התחלנו להרגיש אי שקט בסביבה. על יד הכפר הבדואי ערב א׳ זביח׳ ירו על האוטו שנסע לקיבוץ ופצעו את הנהג. בקיבוץ היו כבר יותר ילדים, והוחלט לבנות בית בעזרתו של טוביהו מסולל בונה, אביה של רינה, חברת הקיבוץ. הבית היחיד בקיבוץ שימש כבית ילדים, מרפאה וחדר מזכירות. גדר בלוקים בגובה חצי מטר הוקמה ממערב בין הקיבוץ ובין היישובים הערבים. בשנה זו נשלחתי עם אברהם ורדי לקורס מורס סודי ליד כפר בילו. מורס הייתה דרך להעביר מידע ממקום למקום באמצעות מכשיר שידור מיוחד של איתותים מוסכמים (נקודה קו). המורס היה אמצעי הקשר היחיד בין נקודות מרוחקות.
במגדל המים של קבוצת כינרת עשיתי את ההתנסות הראשונה שלי במורס. מרכז התקשורת של המורס היה בקיבוץ מזרע, והוא העביר את הידיעות הלאה. גם לבית קשת הביאו מכשיר והתקינו אותו בחדרי. את קוד השידור, משירי ביאליק, החבאתי בבגדיי. שלוש פעמים ביום, בזמנים קבועים, הייתה התקשרות. עם זה המשכתי לעבוד בבית התינוקות, שהיו בו כבר שמונה תינוקות.
באייר תש״ח, 1948, לפני פסח, יצאו שמונה חברי קיבוץ לסיור לשהייב, גבעה מיוערת שעליה עומדת בית קשת היום. מארב של ערבים הרג שבעה מהם, ורק אחד – יענקל׳ה, שריד השואה, ניצל וחזר לקיבוץ. הערבים התבצרו בשהייב ולא היה אפשר להתקרב לגבעה. תגבורת הגיעה מאשדות יעקב, שספגה אבדות. שידרתי במורס לתל אביב על מה שהתרחש, אבל רק אחרי כמה ימים אפשר היה להגיע לחללים בעזרת הצבא הבריטי ופיאט. כולם נקברו תחילה בקבר אחים על יד בית קשת.
זו הייתה תחילת המלחמה. מצב הרוח היה קשה ביותר. הוריי הכינו חדר בביתם למקרה שיהיה צורך לפנות את התינוקות מהקיבוץ. בקיבוץ גילו לכך ההתנגדות גדולה. בית קשת הייתה מנותקת. מצד מזרח היה כפר לוביה, וממערב הזביח׳ים. הנסיעה בכביש הייתה כרוכה בסכנה רבה.
החתונה והקמת משפחה
את משפחתו של משה הכרתי עוד בנווה שאנן, היינו שכנים ברחוב התיכון. משה היה בצופים ואילו אני הייתי במחנות העולים. בשנת 1945 משה הגיע לבית קשת לכמה חודשים בעת חופשתו מהפלמ״ח. הוא עבד במשק, ואז נוצר בינינו הקשר. בהפוגה הראשונה, בסוף יוני 1948, התחתנו בוועד הקהילה בהדר הכרמלשושנה השתתפה בסעודה. משולם לקח את המשפחה באוטובוס מנווה שאנן. תיתן אותנו הרב הראשי של חיפה, הרב קניאל, שחיתן גם את הוריי. אחרי החתונה חזרנו לארוחה צנועה שהכינה אמי. החתונה נערכה בצניעות גם בגלל תחושת האבל הכבד על נפילת חברינו מבית קשת.
למחרת טסנו בפייפר ליבנאל, ומשה החזיר אותי לקיבוץ. מהוריי קיבלנו במתנה שתי שמיכות, ומהדורה זהבה קיבלנו רדיו, אבל החזרנו אותו כי אסור היה להחזיק רכוש פרטי בקיבוץ. במקומו קיבלנו גביעי יין. בקיבוץ קיבלנו חדר משפחה בצריף, שהיו בו מיטה, מיטה תחתית וארון מארגזים.
אחרי חודשיים, כשנרגעו הרוחות בגליל, משה נסע לצ׳כיה לקורס טיס למשך כמה חודשים. אחרי הקורס משה שירת ברמת דויד והיה מגיע בשבתות לקיבוץ בג׳יפ. בסוף המלחמה התחילו לבנות מבנים על השהייב, וב־950ו עברנו לבתים. באפריל של אותה שנה ילדתי את דפנה בעפולה.
בקיץ 1951 עזבנו את הקיבוץ. גרנו כמה חודשים אצל ההורים, אחר כך עברנו לקריית אליעזר וגרנו שם כשנתיים. ב־1953 טסנו לאנגליה. גרנו בעיירה הקטנה אנדובר, בבית עם בעלי הבית. בעיירה לא היו יהודים, ודפנה הלכה לגן נוצרי, שם למדה להפתעתנו תפילה נוצרית. ילדי הגן הקטנים לבשו תלבושת אחידה – נעליים חומות גבוהות, גרבי צמר עד הברכיים. חצאית קפלים מצמר חום, ז׳קט חום עם סמל בית הספר וכובע לבד בעל שוליים. למרות קשיי השפה התאקלמה דפנה בגן, ואנחנו התחברנו עם משתתפים נוספים בקורס שבאו ממדינות שונות ברחבי העולם: הודים, פקיסטנים, אינדונזים והולנדים. לאחר שנה באנדובר, בדרך חזרה לארץ טיילנו בצרפת. ממרסי שטנו ארצה באנייה "מולדת", ובחיפה הודיעה דפנה שבישראל לא מדברים אנגלית…
בשנת 1954 חזרנו לקריית אליעזר. ב-1955 עברנו למעוז אביב, שהיה שיכון של אנשי צבא קבע. מולנו גר גנרי (רחבעם זאבי) ומשפחתו, ומעלינו גרו אסף שמחוני, אורי בן ארי, מאיר זורע וסוחר. דפנה למדה בגן בהדר יוסף ואחר כך בבית ספר במעוז אביב.
בשנת 1955, לאחר תחקיר ביטחוני, קיבלתי בקשה מההוצאה לאור של משרד הביטחון להדפיס עבורם חוברת על טיל ההוק, שהגיע אז לראשונה לישראל. השתמשתי במכונת כתיבה ידנית, והדפסתי כמה העתקים על נייר העתקה ("נייר קופי"). המשכתי לבצע עבורם עוד עבודות שונות.
בירושלים הדפסתי חוברות ללימוד עברית לתלמידי חוץ באולפן של האוניברסיטה העברית וכן עבודות למורים בחוגים ללשון עברית וללשון ערבית. רכשנו מכונות כתיבה חשמליות, שהקלו מאוד על העבודה. הדפסתי גם עבודות דוקטורט בעברית ובאנגלית לסטודנטים, והוספתי גם בכתב יד הערות בערבית. ל"יד שם" הדפסתי מכתבי יד ספרי זיכרונות מתקופת השואה וכן עבודות של חוקרים ודוקטורנטים. למשה הדפסתי עוד באנגליה את עבודותיו באנגלית, ובארץ עזרתי לו בהתכתבויותיו בזןמ הקמת "רוקד". הדפסתי גם מכתבים אישיים לתושבי בית הכרם שפנו אליי. דרך העבודה זכיתי להכיר אנשים מעניינים, רבי עשייה ותרומה.
יובל נולד ב־3 במרץ 1955 בבית החולים בכפר סבא. ב־14בדצמבר 1956 נולד חגי בבית חולים הקריה, כחודש אחרי מלחמת קדש. משה היה אז במטה חיל האוויר.
בשנת 1959 עברנו לגור בשיכון המשפחות בבסיס תצור. גרנו בצריף שוודי עם דשא סביבו, שובך יונים ושיח יערה פורח בכניסה לצריף. במרכז השיכון היו דשא גדול משותף ונדנדות. רעש המטוסים החריש אוזניים ביום ובלילה.
המרכז המסחרי היה בגן יבנה, שם קנינו חלב ,קלמנטינות ותפוזים, ודפנה קיבלה שיעורי נגינה כאקורדיון. יובל וחגי למדו בגן יבנה עם הגננת האגדית זהבה מביצרון. דפנה למדה בבית ספר "המבואות" בבאר טוביה, ונסעה כל יום בהסעה של רכב צבאי דרך בית דראס.
מאוחר יותר גם יובל וחגי למדו במבואות. חברת הילדים בבית הספר הייתה מצוינת וכן בית הספר מבואות. ילדים רבים התארחו אצלנו בבית. נסענו לשוק ברמלה ולאכול גלידה ב״רוויה״. פעם בשבוע יצאה הסעה מהשיכון לקניות בעיר הגדולה – גדרה או רחובות.
השיכון התפתח. באולם הקולנוע הוקרן כל ערב סרט אחר. נבנו ברכת שחייה ומגרשי טניס, הילדים שיחקו באולם הסקווש ובסוף נפתחה גם חנות שק״ם (שירות קנטינה ומזנונים ששירת את החיילים) לדיירי השיכון. רכשנו הרבה חברים בשיכון בבסיס ובקיבוץ חצור, בבאר טוביה ובניר בנים. בשבתות פיצחנו על הדשא הרבה גרעיני חמניות מהקיבוץ. חווינו בתקופה זו וגם שמחות וצער על מותם של חברים קרובים בתאונות.
בספטמבר שנת 1964 עברנו לירושלים. עולם חדש נפתח והשתנו החיים. משה השתחרר מהצבא והיה יותר בבית, כולנו התחלנו ללמוד. שכרנו דירה אצל משפחת שלוי ברחוב ברכיהו 11 בבית הכרם, בעזרתה של טובה שוורצברג. רחוב ברכיהו היה שביל לא סלול שהיה כולו בוץ בחורף. הדירה הייתה סמוך לבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, שבו למדה דפנה. יובל וחגי למדו בבית הספר בית הכרם ואחר כך בליד״ה. משה ואני היינו צריכים להשלים את בחינות הבגרות כדי להתקבל ללימודים באוניברסיטה, למדנו ונבחנו יחד.
למדתי ערבית ולשון עברית אצל מיטב המורים, ביניהם הפרופסורים קיסטר, קוטש׳ר, מורג, בר אשר, לנדאו, ינון, אורנן ועוד. כולנו למדנו. אני למדתי בעיקר בלילות, ולעתים עם חברות.
היה לנו אוטו פרטי, דה שבו קטן, שקרטע בכבישי העיר וסביבותיה.
במלחמת ששת הימים הוצבו בחורשה מתחת לבית (היום גן אביזוהר) תותחים שהרעישו את ירושלים. בהזעקות ירדנו למרתף אצל משפחת שלוי. המלחמה התחילה ביום, הילדים היו בבית הספר, ועבר זמן עד שראיתי אותם בבית. פגזים נפלו באזור קריית הממשלה וגם על גג בית הספר התיכון שעל יד האוניברסיטה.
אחרי המלחמה הכרנו אזורים החדשים: יריחו, טובאס, ובעיקר את מזרח העיר ־ הכותל, הרובע היהודי, השוק, שער יפו,שער שכם והעיר המזרחית. פורקה החומה שהפרידה בין שני חלקי העיר, מול בית החולים האיטלקי.
בשנת 1981 עברנו לדירה הנוכחית שלנו ברחוב ביאליק 13. אבי הצטרף אלינו וגר אתנו כחמש שנים ואחר כך עבר לגור ב״משען" בירושלים.
דפנה סיימה את לימודיה בשנת 1968 והתגייסה לחיל האוויר, עברה קורס קצינים ושירתה כשלישה בבסיס חיל אוויר בלוד. למדה באוניברסיטה העברית ספרות עברית,פילוסופיה וחינוך, וקיבלה תעודת הוראה.
דפנה התחילה ללמד אוכלוסיות קשות בבית הספר בתל ארזה, ואחר כך בתיכון ליד האוניברסיטה. בשנת 2005 פרשה לפנסיה מוקדמת והמשיכה לעבוד חלקית בתיכון ולהדריך קבוצות בטאי צ׳י. בשנת 2010 קיבלה את פרס מנח״י לחינוך.
בשנת 1975 נישאה דפנה למאיר שמואלוף בבית הכנסת בגבעת רם. הם עברו לגור בקריית מנחם, ושם נולדו זהר (28.10.1975) וליאור (14.1.1977). באפריל 1983 עברו מאיר ודפנה לגור ברחוב שילר בבית הכרם. ב־25.7.1984 נולדה תמר.
זהר, ליאור ותמר סיימו את הלימודים בתיכון ליד האוניברסיטה. זהר שירת בחי״ר, עבר , קורס קצינים וסיים לימודים בטכניון, הוא עובד כמהנדס באלאופ ברחובות. ליאור שירת במודיעין, עבר קורס קצינים, למד באוניברסיטה וקיבל תואר דוקטור בהצטיינות בתחום מדעי המוח. הוא יצא לשלוש שנות לימודים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. תמר שירתה בחיל חינוך בבה״ד 12, למדה במכללת "תל חי", גרה בנאות מרדכי ועובדת בבית הספר בכפר בלום.
זהר נשא לאישה את שושן (שוחר) ב-26 במרץ 2004. הנינה הראשונה שלנו, מעיין, נולדה בחיפה ב־ 21 באפריל 2006, את חייה התחילה במקום שבו אני נולדתי, ברחוב התיכון בנווה שאנן. אחריה נולדה טל ב-9 בינואר 2009. זהר ומשפחתו גרים בקיבוץ הראל.
ליאור נשא לאישה את נעמי (פרידמן) ב- 31 במאי 2009. ליאור ואשתו המשיכו ללמוד ולעבוד בניו יורק. גלעד, הנין שלנו, נולד בניו יורק 28 בינואר 2010, ואחריו נולד עופר ב־ 8.7.2011.
יובל סיים את לימודיו בתיכון ליד האוניברסיטה, התגייס לצנחנים, השתתף במלחמת יום הכיפורים ועבר קורס קצינים. אחרי השחרור למד בפקולטה לחקלאות ברחובות . יובל עובד ברשות שמורות הטבע. תחילה עבד כפקח באזור אילת ואחר כך במחוז המרכז, בירושלים. יובל נשא לאישה את יפעת (סמסון) ב-8 בדצמבר 1987. הדס נולדה באילת ב־1 במרץ 1989. בשנת 1990 עברה המשפחה לגור בירושלים, ונולדו מיכל ב־21 בינואר 1991, רות ב-18 בפברואר 1993 ואמנון ב־24 במאי 1995. יובל ומשפחתו נסעו ללימודים לשנה באוניברסיטת הארווארד בבוסטון.
חגי סיים את לימודיו בתיכון ליד האוניברסיטה, התגייס לצנחנים, למד באוניברסיטה העברית כימיה ועבד במפעלי נייר חדרה. השתלם בנושא תעשיית הנייר בניו זילנד והיום עוסק בפיתוח מוצרים בתחום הדפוס הדיגיטלי. לחגי ולהדס קידר נולדו תאומים – עמוס ויואל – ב־ 31 ביולי 1997. חגי גר בשכונת נווה צדק בתל אביב.
סיום
עברנו חיים עשירים, מלאים ומעניינים. בשנים האחרונות חשבתי על חיינו, מראשיתם, ורציתי לסכם, לתאר ולהביא אותם לידי גיבוש בכתב. אספתי ידיעות, מסמכים ותמונות המתארים ומנציחים את ההיסטוריה של המשפחה ושל מה שעשיתי אני. שקעתי בכתיבה והצגתי את עיקרי הדברים והחוויות שעברנו, כרמלה ואני ומשפחותינו, והרי הדברים מונחים לפניכם בבחינת "דור לדור יביע אומר".
אנחנו מקווים שהם ימצאו מקום בליבכם וימשיכו ללוות אתכם ואת ילדיכם בעתיד.
והלוואי שתישמרו על משפחתנו המתרחבת ועל הרוח המפעמת בה גם בעזרת הזיכרונות שכתבנו ותעמדו בהצלחה בכל אתגר שהמציאות תעמיד לפניכם בעתיד.
עצי משפחה
דפי-עד
לזכרם של:
רבקה הלר
פייביש הלר
אהרון הלר
צבי הלר
יטקה הלר
דבורה מלגרום לבית נויפלד נולדה בצ'ורטקוב בתם של נפתלי ודבורה. אמו של נפתלי הרץ. נרצחה.
נפתלי מילגרום בנם של דבורה ובעלה. נרצח.
סבינה לבית נויפלד נולדה 1884, בצ'ורטקוב, נשואה לפייביש פוהורילה, גרה בבוצץ שם נרצחה ב- 1.12.1941