משה זוננשיין ואידס לבית זומר מצ'ורטקוב, בנם דוד- חיים ונכדם ברנרד- בנו

תמונות

אוסף בנו זוננשיין באדיבות יסמינה גולדשטיין

תמונות לא מזוהות מאוסף בנו זוננשיין באדיבות יסמינה גולדשטיין

בית ספר במילניצה

מסמכים לפני המלחמה

מסמכים מתקופת הכיבוש הרוסי 1939-1941

מסמכים ואובייקטים מתקופת המלחמה 1941- 1944

מסמכים מתקופת הרוסים מיד אחרי המלחמה 1944-1945

אחרי המלחמה במחנות עקורים

הזמנות להעיד נגד פושע מלחמה פול טומנק

תעודות הסמכה לעבודה כספר

תעודות לידה ונשואים

מסמכים, שנתנו אחרי המלחמה, במהלך הנדודים באירופה

מסמכים/עדויות/זכרונות

תולדות משפחת זוננשיין

שורשיה של משפחת זוננשיין בצ'ורטקוב (ידועים נכון לעכשיו), מתחילים במשה מוריץ Moritz זוננשיין. משה התחתן עם אידס לבית זומר Sommer  הוריה: חנה ומשה/ברוך זומר. מצבת משה נמצאת בבית הקברות בסטרה צ'ורטקוב.
משפחת משה ואידס זוננשיין גרה ברחוב קוליובה 3. מוריץ היה בעל מספרה והיה ספר באותה כתובת. גם בנו דויד ( נולד ב 1894 בצ'ורטקוב), למד ספרות וסיים לימודיו ב-1911. דויד עבד כספר במספרה של אביו. כל תעודות הספרות מצביעות על הכתובת הנ"ל ככתובת המספרה.
למשה ואידס היו 3 ילדים: דוד חיים, מרים ובנימין.
בשנת 1920 נישא דויד למינדי לבית פלקנפליק Falkenflik ממילניצה Mielnica  ועבר לגור שם. מינדי למדה לימודי אחיות סיימה 1919. דויד הפך במילניצה לאיש עסקים: קנה בתים היה בעל גלנטריה ורכש מנסרה.
נולדו להם במילניצה שני ילדים: מניה 1920 וברנרד לייזר 1922 Benio Sonenschein Bernard. הילדים גדלו ולמדו בבית הספר במיילניצה.
בשנת 1939, עם כניסת הרוסים לאזור, נאלצה (ככל הנראה) המשפחה לעזוב את מיילניצה. הרוסים נהגו להלאים את הרכוש והעסקים ומררו את חיי מי שראו כ"בורזואי". ככל הנראה, הנסיבות גרמו למשפחת זוננשיין פולקנפליק לעזוב את מיילניצה ולעבור לצ'ורטקוב, עיר הולדת דויד ושם התגוררה אמו. (לא ידוע באיזו שנה נפטר האב משה/מוריץ שמצבה שלו נמצאת בבית הקברות בסטרה צ'ורטקוב).
בתקופה זו של הכיבוש הרוסי, עבד דויד במספרה ובנו עזר על ידו. דויד היה אדם נמרץ, יזם ובעל תושייה, גם במצבי לחץ. הוא דאג תמיד לרשיונות ואישורים שיאפשרו את המשך עבודתו כספר.
בימים הראשונים לכניסת הגרמנים, ב-7 ליולי 1941, נתפסו ברחובות והוצאו מהבתים כ-100 יהודים, שנדרשו לפנות את הגוויות, שנותרו בבית הסוהר, אחרי נסיגת הרוסים. האירוע ידוע כאקציית בית הסוהר. בנו זוננשיין, שהיה אז נער כבן 19, הוצא מביתו, והובל לכיוון בית הסוהר. הוא הוכה קשות בראשו באת חפירה, ככל הנראה על ידי אוקראינים. בנו התמוטט מחוסר הכרה ושותת דם. כעבור 10 דקות חזר להכרה ונמלט למכרים, שקראו לאביו ולרופא. הרופא ד"ר שפירא חבש את הפצע הפתוח ללא תפרים. הארוע היה עוד בטרם הוקם הגטו בצ'ורטקוב.
בבית, שכב והחלים. 3 חודשים נמשכה החלמתו. כל תזוזה פתחה את רקמות העור מחדש. הצלקת נשארה על ראשו כחותם כל חייו.  בתו יסמינה, שנולדה בישראל בשנות החמישים, מספרת על סיטואציות מהילדות, כשהייתה עומדת ליד אביה ומלטפת לו את צלקת הפצע.
כשהוקם גטו צ'ורטקוב, באפריל 1942 עברו האב, האם, הבן והסבתא להתגורר יחד בתחומי הגטו.
בחורף 1942, לאחר גלי רציחות ושתי אקציות גדולות, נלקחה אמו של בנו – מינדי, למחנה השמדה בלזץ (5.10.1942) יחד עם אלפי יהודים מהעיר ולא שבה.
מחנה פאל הוקם באוגוסט 1942 אחרי האקציה הראשונה, בה נרצחו יהודים ורכושם הפך הפקר. ריכרד פאל התמנה כאחראי לאיסוף מיון ותיקון הרכוש היהודי שנאסף. אחרי כל אקציה נשלחו יהודים, גברים ונשים לאסוף מבתי היהודים, כל מה שנותר בהם. את הבגדים פרמו כדי למצוא בהם דברי ערך מוסתרים בכיסים ואח"כ נשים יהודיות היו מכבסות, תופרות ומגהצות. נגרים יהודים תקנו ושפצו את הרהיטים, רפדים ריפדו את הספות והכורסאות ושענים תיקנו את השעונים. את כל אלה, היו שולחים לרייך. היה זה ברחוב נוסה מס' 8.  בית זה, בן ארבע קומות שהיה שייך לפני המלחמה למשפחת מרגולס.

לבניין זה היגיעו לעבודה, כל בוקר, בליווי המשטרה, וחזרו לגטו בערב.
לדוד זוננשיין הייתה תעודת עבודה אישית מינואר 1943, חתומה בידי ריכארד פאל, המאשרת את עבודתו כספר, בה כתוב, שאין להעבירו לשום תפקיד אחר. דוד זוננשיין היה ספרו האישי של פאל. כל בוקר בשעה 07:30 התייצב במחנה עבודה וגילח וטיפח את שערו של פאל. דוד היה בתפקידו עד חיסול מחנה פאל יוני-יולי 1943.
דוד זוכר שעל שולחן במשרדו של פאל הייתה קופסא עם כסף פולני, אוקראיני, דולרים. היו מזכרות על השולחן, ושלוש צנצנות . האחת עם שעונים, אחת עם תכשיטים ואחת עם (לא ברור מה כתוב) …… והרהיטים ששופצו נשלחו לגרמניה.
ציטוט: "יום אחד, ביולי 1943, היגעתי לשער, כשפקיד המשטרה היהודית אומר לי, שכל היהודים שעבדו במחנה פאל, נלקחו למחנה טומנק. אני נכנסתי למחנה פאל, והסתתרתי בעליית הגג  בין הרהיטים. שמעתי את פאל קורא בשמי: "זוננשיין". הקריאה הזו הוציאה אותי ממחבואי והלכתי לגלח את פאל.
ידעתי שביגלניצה, עיירה ליד, יש בית חרושת לטבק. נאמר לי: ביום ראשון אתה מתיצב לעבודה ביגלניצה. אני ידעתי שכל היהודים שנלקחו בבוקר לעבודה בבית החרושת ביגלניצה, לא שבו הבייתה. הם נרצחו באותו ערב. אני החלטתי להצטרף למחבוא אצל ידידה, Juliua Zulemba, שאצלה כבר הסתתר בני (ברנרד-בנו) מדצמבר ינואר 1943. אני הסתתרתי אצלם במשך 9 חודשים. ובני הסתתר אצלם סה"כ 16 חודשים".

הם שניהם הוסתרו ב"מערה" חפורה מתחת לדיר חזירים. דודה מרסלקה הייתה מבשלת ואניאלה איבנובה הביאה אוכל. בלילות היו יוצאים לחלץ עצמות. הם הסתתרו אצלה עד תום המלחמה במרץ 1944.

דויד ובנו נשארו בצ'ורטקוב עד 1945. דויד עבד בתקופה זו כספר בשירות הצבא הרוסי. בצ'ורטקוב התקשר דויד לסוניה ונישא לה באיזה שהוא שלב. יחדיו הם עשו דרכם למחנות עקורים, אולפה, וורוצלב, ברלגן בלזן , משם לצרפת ולישראל.
בנו ואביו היגיעו לישראל באפריל 1947.  תעודת הזהות הראשונה שלו חתומה מה 1.9.1947.
בשנים הראשונות בישראל התגוררו בתל אביב.
בנו נישא 1953 לסילביה, ניצולת שואה מטרנסניסטריה, וב-1956 נולדה בתם יסמינה שנושאת את שם אמו מינדי, מינה. הם עברו להתגורר בעפולה בסמוך לאחותו של בנו- מניה ובסמוך לדודים ממשפחת לייסטנר.
בנו פתח חנות בעפולה ושם חיו עד אחרית חייהם.
דוד נפטר 1976 בן 82 ובנו נפטר 2003 בן 81. שניהם קבורים בעפולה.
בתו של בנו- יסמינה גולדשטיין גרה בטבעון. יסמינה מתכננת לכתוב ספר על קורות משפחתה.
בפברואר 2019 הוגשה בקשה ליד ושם להכיר ביוליה צ'ולמבה ואניאלה איבנובה כחסידות אומות עולם.

עצי משפחה

עץ משפחה משוער. נבנה על פי מידע ארכיון JRI POLAND

משה-מוריץ-מוזס זוננשיין נישא ל- אידס לבית זומר. הוריה:חנה ומשה ברוך זומר: ילדיהם: חנה 1890 דוד 1894 מרים 1898
בנם דוד-חיים זוננשיין (נ. 3.3.1894) נישא ב- 1920 למינה בתם של יעקב ושרה.
לדוד ומינה 2 ילדים:
בתם:
בנם לייזר-ברל (נ. 18.3.1922) נישא (1954) לסילביה-שרה לבית הלוי איזינגר מצרנוביץ. אביה שלמה ואמה צילה ולהם בת נוספת- רבקה.
לליזר- ברל. המכונה גם בנו נולדה בת- יסמינה גולדשטיין לבית זוננשטיין (נ. 1956)

דפי-עד

לזכר
מינדי/ מינה/ אלטי זוננשיין לבית פלקנפליק. נרצחה במחנה השמדה בלזץ אוקטובר 1942.