ישראל וינטר ונטי לבית שטרנשוס

תמונות מסמכים/עדויות/זכרונות עצי משפחה דפי-עד

תמונות

תמונות מאלבום מרטה גורן לבית וינטר

כריכות ספרים מתורגמים לספר "בת כזו רצינו" מאת נעמי מורגנשטרן

אלבום משפחת וינטר

אלבום משפחת שטרנשוס

מסמכים

מסמכים/עדויות/זכרונות

"נטקה - הגיבורה שלי" מאת יהודית שיפריס

"אני מתבוננת בתמונתה של נטקה וחושבת – איש לא סיפר את סיפור הגבורה שלה. את מוכרחה לספר עליה". כך אמרה לי אמי.
"הערצתי אותה." אמי המשיכה.
"בתקופת הקיץ היא הייתה באה. היא באה מוינה, שם למדה רוקחות. בואה היה חגיגה. הייתה כרכרה עם סוסים, שהיינו מזמינים ושהייתה מגיעה לתחנת הרכבת, להסיע אותה הביתה. הייתה חגיגה של מתנות. אני זוכרת דברים שהיא הביאה לי: מין ז'קט מצמר בכחול, אדום ואפור, פסים עם כפתורי כסף מרובעים. בצ'ורטקוב באותו זמן לא הייתה קונפקציה, קנו בדים ורק תפרו אצל תופרות וחייטים או סרגו. כשבאה הייתה הרגשה של עולם גדול. היא הביאה את העולם הגדול לצ'ורטקוב. היא הלכה עם מכנסיים וזה היה מאד יוצא דופן. היה לה גוף מאד יפה. הייתה גבוהה, רזה וחזה שטוח. לאבא, שהייתה לו חנות בדים, היה חשוב לו מאד להלביש אותה יפה. הוא דאג לתת לה בדים יפים ואיכותיים ושיתפרו לה במיוחד.   היא לא הייתה יפה, היה לה אף רחב, אבל היה לה גוף יפה. "פושטץ" פיגורה קראו לזה. דמות נערית, עדינה, מודעת לתפקיד שלה ולמעמד שלה. הערצתי אותה, יפיפיה.

לא הייתה לנו אמבטיה. אני זוכרת, שהיא התרחצה בקערה במטבח. במטבח הייתה גיגית שעמדה על 4 רגליים ובפנים קערה. היו ממלאים מים ונכנסים פנימה. רק בדירה של הסבתא הייתה אמבטיה עם דוד. אחרי הנישואים נטקה ואיז'ו (ישראל) גרו שם. אני זוכרת פעם, שהתרחצנו יחד והמים היו שחורים. היו כתמים שחורים על האמבטיה. התרחצנו יחד כדי לחסוך מים.
פער הגילאים בינינו היה גדול, 13 שנה, וזה שהיא לא הייתה בבית יצר את המרחק שנוצר בינינו. אני חושבת שגם בתקופת התיכון היא לא למדה בצ'ורטקוב אלא שלחו אותה ללמוד ולגור (ככל הנראה) בלבוב. היו עוד תלמידים מצ'ורטקוב ,בני גילה שלמדו בלבוב.
היא הייתה הגדולה ואני הרגשתי, שאני קטנה וטיפשה ומצחיקה. צ'ונדרה קראו לי. לפעמים, הייתי מצטרפת, נדבקת, אליה ואל חברותיה ואולי אמרו לה לשמור עלי. היא הייתה שולחת אותי קדימה, כדי שתוכל לפטפט בחופשיות עם חברותיה ואני הלכתי לפניהם. אני זוכרת שהיא צחקה על הרגליים הרזות שלי. היינו משני עולמות והיא הייתה בשבילי אלוהים.
גם אבא מאד העריך אותה ואהב אותה.
בזמן המלחמה היא הוכיחה את עצמה כבן אדם שיודע להתנהל מול העולם החיצון וכאפוטרופוס של המשפחה. היא דיברה פולנית וגרמנית, בעוד שההורים דיברו רק אידיש. ולכן, היא זו שאמרה לכל אחד מהמשפחה מה לעשות. היא הביאה את החדשות וסיפרה מה מתרחש בעולם החיצון. מצד אחר, כשגרנו בדירה בבית סוקלסקי בתחומי הגטו, אני זוכרת אותה, שוכבת על הרצפה ומצחצחת את הלינולאום. לי הייתה הרגשה שיש לה כוחות-על ושהיא מבינה ומה שהיא אומרת- קדוש.

נטקה כתבה יומנים בפולנית, בתקופת התיכון ואני קראתי אותם. מה היא כתבה אני לא זוכרת. אני לא יודעת בוודאות, איפה היא למדה בתיכון. אני חושבת שהיא למדה בלבוב. שם היה אח של אמא. (ברטשניידר)
אני לא זוכרת תקופה שבה היא גרה בבית. רק בחופשים הייתה מגיעה וכולה ניחוחות העולם הגדול.
לנטקה היו חברות בצ'ורטקוב
צילה רוזנקרנץ שהתחתנה עם בולכובר, קלרה קון, ווישקה ברונשטיין.
והיו קבוצת אמהות שהידידות נוצרה גם דרך הילדים, בני אותו הגיל וגם לימודי הרפואה שלהם ושל בעליהן. גברת גולדברג, בעלה היה רופא, ובנם צלוש, אדלה שור, בעלה ישראל היה רופא, ובנם עמנואל.
היה מועדון ושם נהגו להתכנס ולשחק קלפים. זה היה מועדון חברתי של הדור. נהגו גם מידי פעם להתכנס בבית ההורים שטרנשוס. בחדר השינה עמד פסנתר. שם היו מנגנים יצירות ביחד כל מיני יצירות, עשו "קונצרטים" כמו בעולם הגדול. זה עשה עלי רושם של עולם מופלא.
נטקה התארסה בשנה האחרונה ללימודיה בשנת 1934. האירוסין היו שנה לפני החתונה, אני הייתי אז בת 10.

למה שידכו לה אותו? לא ברור. הוא היה מבוגר ממנה ב-10 שנים. אני כילדה לא אהבתי אותו למרות שהוא חיפש את תשומת ליבי. איז'ו נהג לבוא לביתנו מידי שישי לאכול דגים. הוא אהב את הדגים של אמא שלי. לי תמיד הוא היה מביא בונבונירות. אבל זה לא עזר לו. אני לא אהבתי אותו הרגשתי שמגיע לה יותר.  ואני כמבוגרת מתרשמת שלא היו לה חיים מאושרים במיוחד. אבל הוא היה עורך דין וזה התאים ליחוס.

אני לא אהבתי את משפחת וינטרים ואת האופי שלהם.
לאון היה פעיל בקהילה, משפחה מעורה בחיי הקהילה, כשהגסטאפו חיפש דמויות מנהיגות ליאון היה אחד מהם. אני לא יודעת הרבה איזה מעשים ליאון עשה, אך ידוע שכשעצרו את אחיו- פישל, ליאון נזעק לשחררו. הוא שיחרר את פישל תמורת "רשימה של יהודים" שנלקחו ולא חזרו. ליאון יצא "יבש" הסתלק מצ'ורטקוב לווינה ונשכח.
נחזור לנטקה.
בימים הראשונים לכניסת הגרמנים, בשבוע הראשון, תפסו את איז'ו, בעלה של נטקה. הוא חזר מהיודנראט ונחטף ברחוב. כשלא חזר, נטקה ביקשה לדעת מה קרה אתו ואם אפשר להוציאו מבית הסוהר. לבית המרקחת של קרייבסקי, בו עבדה, נכנס גרמני, שחיפש דרך לנקות את הגועל נפש" שהשאירו הקצינים הפולנים בדירות בהם השתכנו. הוא חיפש חומרי ניקוי חזקים.(בבתים שאחרי בית הקברות היהודי, בדרך לשצ'נקה). נטקה הציעה שהיא תבוא אליו לנקות, וכך היה. היא חשבה שבשיחה אתו היא תוכל להבין טוב יותר מה לעשות כדי לשחרר את איז'ו. בימים הראשונים עוד לא ידעו בכלל למה הם מסוגלים.  בשיחה אתו התברר שכבר מאוחר מידי. למחרת בבוקר, הוא סיפר, העלו את כולם על משאיות והובילו אותם לבורות ירי ביער אורין. שם נורו ונקברו.

החיים נמשכו.
לנטקה הייתה חברה בשם סטפה שגרה בלבוב. זו ככל הנראה חברה מימי לימודיה בתיכון בלבוב או מתקופת לימודיה בווינה.  נטקה נהגה לשלוח חבילות לסטפה בתקופת המלחמה. אני חושבת שנטקה הייתה הולכת לליטרוביצובה, שאצלה אבא הסתיר גלילי בדים מהחנות., והייתה שולחת חבילות בדים לחברתה כדי שימכרו ויהיה להם ממה לחיות. זה היה בחורף 1942 1943 לפני שנסעתי לגרמניה. יתכן ודאגה לחברתה שבמצוקה, ויתכן שהכסף שנגבה עבור הבדים שנמכרו בלבוב, נשלח בחזרה למשפחה בצ'ורטקוב. כך או כך זה מעיד על יוזמה ומציאת פתרונות למצוקה וגם מעיד על חברות טובה. ( הערה: לאבא הייתה חנות בדים ברחוב רינק, בבניין בו גרנו. מאחורי הבניין היה מחסן בדים, שכמה שנים לפני כניסת הרוסים, התחוללה בו שריפה ואני זוכרת שבאו מכבי-אש. ובכל זאת נשארו בדים ונקנו חדשים ואת הבדים שהיו במחסן, אבא חילק בין הגויים, כדי להציל משהו מידי הרוסים שהלאימו הכול.
נטקה הייתה משענת ואפוטרופוס של המשפחה. היא נפגשה עם אנשים, היו לה כישורי העולם הגדול וידעה לנווט בתוכם. היא יצאה מהגטו ונכנסה לחלק הארי. היו לה התנאים והיכולות והכשרונות להנחות ולהוביל את המשפחה.  היא שמעה מהאנשים שנכנסו לבית המרקחת מה קורה ומה עלול לקרות. כך הגיעו אליה ידיעות על אקציות. היא הייתה המגדלאור של המשפחה. היא הצליחה להציל את מרטה, את אבא ואותי.

אני ניצלתי כשנטקה שמעה מעובדת בבית המרקחת שלאחותה יש ניירות טובים שמאפשרים לה יציאה מהגטו ונסיעה לעבודות בגרמניה בזהות בדויה. אחותה מפחדת ולא רוצה לנסוע. נטקה סיפרה את זה (כדרך אגב) ואני שמעתי וקפצתי על זה. לא ידעתי שיש אפשרות לצאת מצ'ורטקוב."
סיפרה יהודית שיפריס, אחותה של נטקה. כתבה: מירי גרשוני שיפריס

דברים שנאמרו בטקס ערב יום הזיכרון לשואה – בעיר נתיבות – 2014

"אני מרטה גורן עומדת כאן לפניכם נרגשת ובדמיוני אני ילדה בת שש בשמלה ורודה, צמות וקוקיות אדומות, עם אבא, אמא ומשפחה בביתנו, בצורטקוב, עיר באוקראינה. הייתי ילדה יהודייה שהגרמנים נטלו ממנה את הזכות לחיות.  זה היה לפני שבעים שנה.

באבא שלי ירו הגרמנים כשהייתי בת שש ובאמא כשמלאו לי שמונה. הם נרצחו כמו יהודים רבים  ומקום קבורתם אי שם ביערות  ובשדות אוקראינה. הם נרצחו רק כי היו יהודים.  לפני המלחמה חיו 10.000 יהודים בעיר הולדתי צ'ורטקוב, אבל רק 80 זכו ליום השחרור.

חצי שנה הסתירה אותי אמא  במרתף בית המרקחת שהיה מחוץ לתחום הגטו,  שם היא עבדה. חצי שנה הייתי במרתף מנותקת, הקשר היחיד עם העולם היה חלון קטן וצר דרכו נכנס מעט אור, ולפעמים יכולתי לראות רק את רגלי האנשים שהלכו ברחוב. במרתף בית המרקחת אמא למדה אותי קרוא וכתוב, את לוח הכפל, אפילו שברים פשוטים למדתי. בניתי לי עולם דמיוני: פעמים הייתי תלמידה ולפעמים, מורה. צירתי שעונים בגדלים ובצורות שונות וידעתי את שמות מדינות העולם ואת ערי הבירה שלהן. בערבים אמא היייתה חוזרת מהעבודה, מספרת שהשחרור מתקרב, ומכינה אותי ליום התמודדות נוסף. בלילות ישננו על מטת ברזל צרה כשאמא מחבקת ושרה שירים. לא שאלתי מה קורה בגטו ואמא לא ספרה על אקציות, הרג יהודים ועל הגרושים של יהודי הגטו למחנות ההשמדה. האמנתי באמא וסמכתי על דבריה שיחד נחזיק מעמד עד השחרור. אך לא כך קרה.

באחד הימים כשאמא ירדה למרתף, היא נראתה לי מודאגת. ישבה מולי ואמרה שהגרמנים חידשו את המצוד על היהודים בגטו ורוצחים את כולם. הם יגלו גם אותנו בבית המרקחת, חייבים לברוח. ואז המשיכה: מצאתי משפחה פולנית בורשה, משפחת שולץ, שמוכנה להציל אותך. תהיי חייבת לשנות את הזהות ואת שמך מילדה יהודייה לילדה פולניה ושמך יהיה: קריסייה  גרינייביץ.

אמא התחילה להכין אותי לחיים בלעדיה, במשפחה זרה שאיני מכירה, בעיר רחוקה ולחברת ילדים. צריכה הייתי לשכוח שאני יהודייה ולמחוק את כל העבר. בכיתי, לא רציתי להפרד, אמא ניסתה לשכנע. "תצאי מהמרתף, תהיי חופשית, תראי שמש ושמיים, תלכי לב"ס, תשחקי עם ילדים, יהיו לך חברות ואפילו תוכלי להריח פרחים ולרוץ אחרי פרפרים. את חייבת להבין ולהסכים כי אין לנו ברירה.  תהיי ילדה טובה וממושמעת, תתני להם הרגשה שאת שמחה להיות בביתם של משפחת שולץ, תעזרי שלא יחשבו שצריך לשרת אותך. תמיד  תלכי זקופה ותסתכלי לאנשים בעיניים שלא יחשבו שאת מסתירה סוד נורא. והכי חשוב, שיהיו לך תמיד עיניים צוחקות כי רק לילד יהודי, עיניים בוכות. אבוא לקחת אותך כשתגמר המלחמה", הבטיחה.

הייתי כמעט בת שמונה, כאשר בבוקר יצאתי עם אמא מבית המרקחת לכוון תחנת הרכבת בצורטקוב. אחרי  חודשים במרתף החשוך התקשיתי בהליכה, עיני לא היו רגילות לאור השמש והרעש ברחוב היה מוזר ומפחיד.  על הרציף עמדה לידקה, בתם  של משפחת שולץ. לא הכרתי אותה מקודם. היא הושיטה את לי את ידה ובמהירות, מחשש שמישהו יזהה אותי, עלינו לרכבת. אמא בשמלת התכלת שכה אהבתי, נותרה לבד. לא ראיתי אותה יותר, היא נרצחה ביער זמן קצר אחרי שנפרדנו.

שנתיים הייתי אצל משפחת שולץ בורשה. הם ובני ביתם עטפו אותי באהבה גדולה והעניקו לי ביטחון ותחושת בית. למדתי בב"ס, שיחקתי עם ילדים והייתי חופשית. איש לא זיהה אותי כילדה יהודייה. בבית היינו עשרה בני משפחה לו מעדתי, או התבלבלתי, שכחתי מי אני או פלטתי מלה לא נכונה, היו הגרמנים הורגים את כולם ואיש מהם לא היה נשאר בחיים. הם סיכנו את חייהם ואת חיי ילדיהם בהצלת ילדה יהודיה שלא הכירו. על כל אלה הוענק להם ביד ושם אות חסידי העולם.

בת עשר הייתי כשהמלחמה נגמרה. אמא לא חזרה לקחת אותי כפי שהבטיחה.

ברחבי אירופה הוקמו "בתי ילדים", לילדים כמוני שחרב עליהם עולמם. דאגו לנו למיטה לאוכל ובגדים וסייעו לנו להתמודד עם אסוננו. החברים היו תחליף למשפחות שאיבדנו. תמכנו אחד בשני, ובלילות, התגעגענו וחלמנו .

המדריכים עודדו, הם ניסו להחזיר לנו את האמונה באדם ובעתידנו. למדנו ריקודים ושירים עבריים עוד בטרם ידענו עברית. הם סיפרו לנו על ארץ ישראל, ארץ היהודים שבה יש אוכל לכולם, השמיים כחולים כל השנה ואין שלג. "לא יקפאו לכם הרגלים והשמש הטובה תאיר את הדרך", אמרו. לרובנו לא היה מושג מה היא ארץ ישראל והיכן היא. רבים מאיתנו ידעו מה היא נצרות וכנסייה יותר מיהדות ובית כנסת.

רגינה  אחת מחברותי למסע, שיחזרה ימי עליה ראשונים:

"קבלת הפנים בנמל חיפה הייתה חוויה אדירה. המוני ישראלים שנראו שזופים ובריאים  הניפו דגלונים וזרקו לנו תפוזים וממתקים. עוד לפני שהגענו מחקתי את כל סימני הנצרות. ללא קושי חזרתי להיות ילדה יהודייה. ידעתי שהגעתי לארץ של יהודים, שאין גרמנים,  שלא יקפאו לי שוב הרגליים, שיהיה די אוכל, שלא ירדפו ולא ירצו להרוג אותי. לא התגעגתי לכלום. בכפר הולדתי  בפולין השארתי רק קברים. עכשיו,  הרחתי פריחת תפוזים והרגשתי שנכנסתי  בשערי גן- עדן". זיכרונות הבית ונוראות המלחמה ילוו אותי תמיד, לו רק יכולתי לקחת איזה כדור וקצת לשכוח" אמרה.

אני נמצאת אתכם כאן, בערב הזיכרון לנרצחי השואה,  נרגשת וגאה להיות שותפה עמכם בבנין מולדת לעם היהודי  ולחיות כיהודייה במדינת ישראל החופשית."

משפחת שולץ וגב' צ'פלינסקה- חסידי אומות עולם

ג'וזף שולף- חסיד אומות עולם . אוסף מרטה גורן
ג'וזף שולף- חסיד אומות עולם . אוסף מרטה גורן

כל חיי זכרתי באהבה גדולה את גברת הלנה צ'פלינסקה, פולניה חסרת השכלה מפשוטי העם, שהצילה אותי בתקופת המלחמה. לפני המלחמה, היא עבדה כעוזרת בית אצל משפחת שולץ. פולנים בעלי אחוזה חקלאית באיזור צורטקוב שנמלטו מהטרור האוקראיני לוארשה שם חיו כפליטים וחיכו שהמלחמה תסתיים.

זה היה זמן קצר לפני חיסול גטו צורטקוב בקיץ  1943.   הייתי בת 8 כשיצאתי עם אמא שלי מבית-המרקחת, שם היא עבדה ובמרתף הסתירה אותי. בתחנת הרכבת  חיכתה לנו לידקה, בתם בת ה-17 של משפחת שולץ. בכיתי, לא רציתי להפרד מאמא אבל  לידקה חיבקה אותי ואמא אמרה, שהגרמנים יהרגו את שתינו אם אשאר איתה.

ברכבת עם לידקה בדרכינו לורשה התחלתי ללמוד את  זהותי החדשה.  קיבלתי תעודת טבילה של ילדה פולניה, והייתי- קריסטינה גרינייביץ, לא עוד "מרטוש" של אמא, אלא- "קריסיה". אמא נותרה על הרציף, בשמלה תכלת עם פרחים לבנים,

אנה שולץ- חסידת אומות עולם
אנה שולץ- חסידת אומות עולם

מאופרת ומנופפת לנו לשלום. כך היא חרוטה בזיכרוני עד היום.

אחרי מסע ארוך הגעתי למשפחת שולץ שחיכתה לי על הרציף בוארשה. צריך היה אומץ, תעוזה, תושיה ולב חם, לתת מקלט לילדה יהודיה שהם אפילו לא הכירו . מעידה שלי או הלשנה סיכנה את חייהם של כל בני- הבית, 10 נפשות.

פאני צ'פלינסקה, כך קראתי לה, היתה עבורי תחליף לאמא בדאגה בתיפקוד ובמסירות. היא היתה קמה אתי השכם בבוקר מסרקת לי את הצמות וקושרת אותן בסרטים אדומים, מכינה לי לחמניה עם קקאו, ומלווה אותי לחשמלית בדרכי לבית הספר.

בעיניי גברת צ'פלינסקה הייתי יפה, מוכשרת, הכי חכמה ובעיקר –לא דומה ליהודיה… היא היתה המחנכת שלי, ובעיקר היא הייתה עבורי הדבר היציב בחיי הסוערים כילדה שנעקרה לפתע מביתה ומכל עברה. פאני צ'פלינסקה היתה זו, שבים שקרים,

ליטקה שולץ. אוסף מרטה גורן
ליטקה שולץ. אוסף מרטה גורן

התחזות וזהות שאולה, דאגה להזכיר לי מדי פעם שאני יהודיה. היא היתה אומרת, שיום אחד, המלחמה הארורה  תסתיים, אחזור לאמא שלי ואהיה יהודיה. ואני זוכרת את עצמי אומרת לה שלעולם אשאר איתה.

אחרי כשלון המרד הפולני בוארשה, בקיץ 1944,  הגרמנים כנקמה, גירשו את כל האוכלוסייה הפולנית במצעד רגלי למחנות. בדרך, כשאבדו לי הסנדלים בבוץ ולא יכולתי להמשיך ללכת על רגלי הפצועות, והגרמנים החלו יורים באנשים שפיגרו בשיירה. סחבה אותי פאני צ'פלינסקה  על גבה וכך המשכנו ללכת זמן רב שנראה לי כנצח. עם ערב, כשהפרידו בין נשים וילדים בכניסה למחנה, גילתה פאני צ'פלינסקה תושיה ואומץ רב כשהצליחה להגניב אותי פנימה כשאני תלויה עליה כקוף על אימו ומכוסה במעיל חורף גדול מידות.

אחרי כשבועיים, הצלחנו לברוח מהמחנה. ברעב ובקור חיפשנו בית ומקלט. פאני צ'פלינסקה מצא מחסה זמני אצל איכרים.

גברת צ'פלינסקה חסידת אומות עולם והניצולה מרטה גורן מצ'ורטקוב Righteous among the nations and Marta Goren )
גברת צ'פלינסקה חסידת אומות עולם Righteous among the nations

לאחר ששוחררנו על ידי הצבא האדום, חזרנו לוארשה, לדירה ההרוסה שהייתה פעם ביתנו. אז סיפרה לי פאני צ'פלינסקה, את שידעה כנראה עוד קודם לכן, שאמא שלי לא שרדה. ביקשתי להשאר איתה, והיא הבטיחה שלא נפרד.

וכך פתאום יום אחד הופיע סבא שלי. לא רציתי אותו, רציתי להשאר עם גברת צ'פלינסקה.

שנים חלפו. לפני 20 שנה חזרתי לפולין, פאני צ'פלינסקה כבר לא הייתה בחיים . נפרדתי ממנה ילדה בת  10 ועליתי ארצה. הקשרים נותקו. עתה אחרי שנפתחו הגבולות לישראלים איתרתי בלודג' את כתובתם החדשה של לידקה וזיגו בעלה. עמוס ואני באנו לפגוש את החיים ולעלות על קיברם של המתים… מלידקה שמעתי לראשונה, כמה צער גרמתי לפאני צ'פלינסקה וכמה התגעגעה אלי. במשך כל חייה לא סלחה לעצמה על שמסרה אותי וחיכתה שאחזור. לא ידעתי ששנים רבות אחרי שנפרדנו, דאגה: מי מטפל בי כשאני חולה, מי מלטף ומחבק,  מי מסרק את צמותי הארוכות ומי מעודד שאלמד. פאני צ'פלינסקה  היתה אומרת שבגללי היא מרגישה קצת יהודיה, ושיום יבוא ואני אגיע, סיפרה לידקה.

כל השנים האלו לידקה שמרה מעטפה,  שהשאירה עבורי פאני צ'פלינסקה, מעיין צוואה, ובתוכה תעודה אחרונה מבית הספר מספר תמונות שצולמנו יחד בורשה, כמה גלויות, דולרים בודדים והמדליון עם דמות של מריה,  האם הקדושה של ישו אותו ענדתי בוארשה כשהייתי קריסיה גרינייביץ. מאז המדליון על צווארי לזכר אותה תקופה ואותם אנשים.

גברת צ'פלינסקה קבורה בלודג', בקבר משותף  עם יוזף ואנה שולץ, שהעניקו לי בית חם ותומך, בתקופה שרק מעטים סיכנו את חייהם ואת חיי משפחתם  להציל ילדה יהודיה.

לאנשים אמיצים אלה: גברת הלנה צ'פלינסקה ומשפחת שולץ, הוענק לאחר מותם אות  חסידי אומות העולם. לידקה בתם ובעלה זיגו הגיעו ארצה וקיבלו את התעודות בטקס מרגש ביד ושם בירושלים.

טקס יום השואה בהר ציון שנת 2010

עצי משפחה

עץ משפחת וינטר
ישראל דוד וינטר הוא תחילת העץ הידןע למשפחה.
בנו: אברהם בן יצחק וינטר נולד בשנת 1870 נישא לאשתו רוזה איידלי לבית הלמן ילידת צ'ורטקוב
היו להם 4 בנים ושתי בנות:
אלקנה, ליאון, פישל, ישראל, פרומה וטשרנה
אלקנה נישא בנישואיו הראשונים לשרה וינקלר ונולד יוליוס (1920)
אלקנה נישא בשנית לרחל קליין (שהייתה לה בת-ארנה) ונולד שלמה
ישראל וינטר נישא ב -1934 לנטי שטרנשוס Srernschuss Neti (נ. 1911 ב פרובוז'נה Probuzna  ליצחק Isak Wolf ומרים Marijasie Bretschnider שטרנשוס)  נולדה להם בת- מרטה (גורן) לבית וינטר

עץ משפחת שטרנשוס
מצד הסבא יצחק
הוריו: מרדכי שטרנשוס ואשתו פולה
להם נולדו:

דפי-עד

נר זיכרון לזכר בני משפחתנו שנספו בשואה
לזכר יקירינו שנספו בשואה

לזכרם של:
ישראל וינטר
נטי וינטר לבית שטרנשוס