תמונות
תמונות מאלבום מרטה גורן לבית וינטר
כריכות ספרים מתורגמים לספר "בת כזו רצינו" מאת נעמי מורגנשטרן
אלבום משפחת וינטר
אלבום משפחת שטרנשוס
מסמכים
מסמכים/עדויות/זכרונות
הספר "שיהיו לך תמיד עיניים צוחקות" מסע ההישרדות של ילדה יהודיה מצ'ורטקוב לארץ ישראל מאת מרטה גורן
"עכשיו את קריסיה. תלכי תמיד זקופה, תסתכלי לאנשים בעיניים, שאיש לא יחשוב שאת מפחדת או מסתירה סוד נורא. האירי את פנייך, אנשים אוהבים ילדים מחייכים. והעיקר- שעינייך יהיו תמיד צוחקות, כי רק לילדים יהודים יש עיניים עצובות".
ככה אמרה אמא נטקה למרטה, ילדתה בת השמונה, כשהוציאה אותה ממרתף בית המרקחת שבו עבדה ושלחה אותה מצ'ורטקוב לווארשה בזהות בדויה. מרטה לא ראתה עוד את אמה והמילים האחרונות האלה היו לה לציווי, לצוואה.
דברים שנאמרו בטקס ערב יום הזיכרון לשואה – בעיר נתיבות – 2014
"אני מרטה גורן עומדת כאן לפניכם נרגשת ובדמיוני אני ילדה בת שש בשמלה ורודה, צמות וקוקיות אדומות, עם אבא, אמא ומשפחה בביתנו, בצורטקוב, עיר באוקראינה. הייתי ילדה יהודייה שהגרמנים נטלו ממנה את הזכות לחיות. זה היה לפני שבעים שנה.
באבא שלי ירו הגרמנים כשהייתי בת שש ובאמא כשמלאו לי שמונה. הם נרצחו כמו יהודים רבים ומקום קבורתם אי שם ביערות ובשדות אוקראינה. הם נרצחו רק כי היו יהודים. לפני המלחמה חיו 10.000 יהודים בעיר הולדתי צ'ורטקוב, אבל רק 80 זכו ליום השחרור.
חצי שנה הסתירה אותי אמא במרתף בית המרקחת שהיה מחוץ לתחום הגטו, שם היא עבדה. חצי שנה הייתי במרתף מנותקת, הקשר היחיד עם העולם היה חלון קטן וצר דרכו נכנס מעט אור, ולפעמים יכולתי לראות רק את רגלי האנשים שהלכו ברחוב. במרתף בית המרקחת אמא למדה אותי קרוא וכתוב, את לוח הכפל, אפילו שברים פשוטים למדתי. בניתי לי עולם דמיוני: פעמים הייתי תלמידה ולפעמים, מורה. צירתי שעונים בגדלים ובצורות שונות וידעתי את שמות מדינות העולם ואת ערי הבירה שלהן. בערבים אמא היייתה חוזרת מהעבודה, מספרת שהשחרור מתקרב, ומכינה אותי ליום התמודדות נוסף. בלילות ישננו על מטת ברזל צרה כשאמא מחבקת ושרה שירים. לא שאלתי מה קורה בגטו ואמא לא ספרה על אקציות, הרג יהודים ועל הגרושים של יהודי הגטו למחנות ההשמדה. האמנתי באמא וסמכתי על דבריה שיחד נחזיק מעמד עד השחרור. אך לא כך קרה.
באחד הימים כשאמא ירדה למרתף, היא נראתה לי מודאגת. ישבה מולי ואמרה שהגרמנים חידשו את המצוד על היהודים בגטו ורוצחים את כולם. הם יגלו גם אותנו בבית המרקחת, חייבים לברוח. ואז המשיכה: מצאתי משפחה פולנית בורשה, משפחת שולץ, שמוכנה להציל אותך. תהיי חייבת לשנות את הזהות ואת שמך מילדה יהודייה לילדה פולניה ושמך יהיה: קריסייה גרינייביץ.
אמא התחילה להכין אותי לחיים בלעדיה, במשפחה זרה שאיני מכירה, בעיר רחוקה ולחברת ילדים. צריכה הייתי לשכוח שאני יהודייה ולמחוק את כל העבר. בכיתי, לא רציתי להפרד, אמא ניסתה לשכנע. "תצאי מהמרתף, תהיי חופשית, תראי שמש ושמיים, תלכי לב"ס, תשחקי עם ילדים, יהיו לך חברות ואפילו תוכלי להריח פרחים ולרוץ אחרי פרפרים. את חייבת להבין ולהסכים כי אין לנו ברירה. תהיי ילדה טובה וממושמעת, תתני להם הרגשה שאת שמחה להיות בביתם של משפחת שולץ, תעזרי שלא יחשבו שצריך לשרת אותך. תמיד תלכי זקופה ותסתכלי לאנשים בעיניים שלא יחשבו שאת מסתירה סוד נורא. והכי חשוב, שיהיו לך תמיד עיניים צוחקות כי רק לילד יהודי, עיניים בוכות. אבוא לקחת אותך כשתגמר המלחמה", הבטיחה.
הייתי כמעט בת שמונה, כאשר בבוקר יצאתי עם אמא מבית המרקחת לכוון תחנת הרכבת בצורטקוב. אחרי חודשים במרתף החשוך התקשיתי בהליכה, עיני לא היו רגילות לאור השמש והרעש ברחוב היה מוזר ומפחיד. על הרציף עמדה לידקה, בתם של משפחת שולץ. לא הכרתי אותה מקודם. היא הושיטה את לי את ידה ובמהירות, מחשש שמישהו יזהה אותי, עלינו לרכבת. אמא בשמלת התכלת שכה אהבתי, נותרה לבד. לא ראיתי אותה יותר, היא נרצחה ביער זמן קצר אחרי שנפרדנו.
שנתיים הייתי אצל משפחת שולץ בורשה. הם ובני ביתם עטפו אותי באהבה גדולה והעניקו לי ביטחון ותחושת בית. למדתי בב"ס, שיחקתי עם ילדים והייתי חופשית. איש לא זיהה אותי כילדה יהודייה. בבית היינו עשרה בני משפחה לו מעדתי, או התבלבלתי, שכחתי מי אני או פלטתי מלה לא נכונה, היו הגרמנים הורגים את כולם ואיש מהם לא היה נשאר בחיים. הם סיכנו את חייהם ואת חיי ילדיהם בהצלת ילדה יהודיה שלא הכירו. על כל אלה הוענק להם ביד ושם אות חסידי העולם.
בת עשר הייתי כשהמלחמה נגמרה. אמא לא חזרה לקחת אותי כפי שהבטיחה.
ברחבי אירופה הוקמו "בתי ילדים", לילדים כמוני שחרב עליהם עולמם. דאגו לנו למיטה לאוכל ובגדים וסייעו לנו להתמודד עם אסוננו. החברים היו תחליף למשפחות שאיבדנו. תמכנו אחד בשני, ובלילות, התגעגענו וחלמנו .
המדריכים עודדו, הם ניסו להחזיר לנו את האמונה באדם ובעתידנו. למדנו ריקודים ושירים עבריים עוד בטרם ידענו עברית. הם סיפרו לנו על ארץ ישראל, ארץ היהודים שבה יש אוכל לכולם, השמיים כחולים כל השנה ואין שלג. "לא יקפאו לכם הרגלים והשמש הטובה תאיר את הדרך", אמרו. לרובנו לא היה מושג מה היא ארץ ישראל והיכן היא. רבים מאיתנו ידעו מה היא נצרות וכנסייה יותר מיהדות ובית כנסת.
רגינה אחת מחברותי למסע, שיחזרה ימי עליה ראשונים:
"קבלת הפנים בנמל חיפה הייתה חוויה אדירה. המוני ישראלים שנראו שזופים ובריאים הניפו דגלונים וזרקו לנו תפוזים וממתקים. עוד לפני שהגענו מחקתי את כל סימני הנצרות. ללא קושי חזרתי להיות ילדה יהודייה. ידעתי שהגעתי לארץ של יהודים, שאין גרמנים, שלא יקפאו לי שוב הרגליים, שיהיה די אוכל, שלא ירדפו ולא ירצו להרוג אותי. לא התגעגתי לכלום. בכפר הולדתי בפולין השארתי רק קברים. עכשיו, הרחתי פריחת תפוזים והרגשתי שנכנסתי בשערי גן- עדן". זיכרונות הבית ונוראות המלחמה ילוו אותי תמיד, לו רק יכולתי לקחת איזה כדור וקצת לשכוח" אמרה.
אני נמצאת אתכם כאן, בערב הזיכרון לנרצחי השואה, נרגשת וגאה להיות שותפה עמכם בבנין מולדת לעם היהודי ולחיות כיהודייה במדינת ישראל החופשית."
משפחת שולץ וגב' צ'פלינסקה- חסידי אומות עולם
כל חיי זכרתי באהבה גדולה את גברת הלנה צ'פלינסקה, פולניה חסרת השכלה מפשוטי העם, שהצילה אותי בתקופת המלחמה. לפני המלחמה, היא עבדה כעוזרת בית אצל משפחת שולץ. פולנים בעלי אחוזה חקלאית באיזור צורטקוב שנמלטו מהטרור האוקראיני לוארשה שם חיו כפליטים וחיכו שהמלחמה תסתיים.
זה היה זמן קצר לפני חיסול גטו צורטקוב בקיץ 1943. הייתי בת 8 כשיצאתי עם אמא שלי מבית-המרקחת, שם היא עבדה ובמרתף הסתירה אותי. בתחנת הרכבת חיכתה לנו לידקה, בתם בת ה-17 של משפחת שולץ. בכיתי, לא רציתי להפרד מאמא אבל לידקה חיבקה אותי ואמא אמרה, שהגרמנים יהרגו את שתינו אם אשאר איתה.
ברכבת עם לידקה בדרכינו לורשה התחלתי ללמוד את זהותי החדשה. קיבלתי תעודת טבילה של ילדה פולניה, והייתי- קריסטינה גרינייביץ, לא עוד "מרטוש" של אמא, אלא- "קריסיה". אמא נותרה על הרציף, בשמלה תכלת עם פרחים לבנים,
מאופרת ומנופפת לנו לשלום. כך היא חרוטה בזיכרוני עד היום.
אחרי מסע ארוך הגעתי למשפחת שולץ שחיכתה לי על הרציף בוארשה. צריך היה אומץ, תעוזה, תושיה ולב חם, לתת מקלט לילדה יהודיה שהם אפילו לא הכירו . מעידה שלי או הלשנה סיכנה את חייהם של כל בני- הבית, 10 נפשות.
פאני צ'פלינסקה, כך קראתי לה, היתה עבורי תחליף לאמא בדאגה בתיפקוד ובמסירות. היא היתה קמה אתי השכם בבוקר מסרקת לי את הצמות וקושרת אותן בסרטים אדומים, מכינה לי לחמניה עם קקאו, ומלווה אותי לחשמלית בדרכי לבית הספר.
בעיניי גברת צ'פלינסקה הייתי יפה, מוכשרת, הכי חכמה ובעיקר –לא דומה ליהודיה… היא היתה המחנכת שלי, ובעיקר היא הייתה עבורי הדבר היציב בחיי הסוערים כילדה שנעקרה לפתע מביתה ומכל עברה. פאני צ'פלינסקה היתה זו, שבים שקרים,
התחזות וזהות שאולה, דאגה להזכיר לי מדי פעם שאני יהודיה. היא היתה אומרת, שיום אחד, המלחמה הארורה תסתיים, אחזור לאמא שלי ואהיה יהודיה. ואני זוכרת את עצמי אומרת לה שלעולם אשאר איתה.
אחרי כשלון המרד הפולני בוארשה, בקיץ 1944, הגרמנים כנקמה, גירשו את כל האוכלוסייה הפולנית במצעד רגלי למחנות. בדרך, כשאבדו לי הסנדלים בבוץ ולא יכולתי להמשיך ללכת על רגלי הפצועות, והגרמנים החלו יורים באנשים שפיגרו בשיירה. סחבה אותי פאני צ'פלינסקה על גבה וכך המשכנו ללכת זמן רב שנראה לי כנצח. עם ערב, כשהפרידו בין נשים וילדים בכניסה למחנה, גילתה פאני צ'פלינסקה תושיה ואומץ רב כשהצליחה להגניב אותי פנימה כשאני תלויה עליה כקוף על אימו ומכוסה במעיל חורף גדול מידות.
אחרי כשבועיים, הצלחנו לברוח מהמחנה. ברעב ובקור חיפשנו בית ומקלט. פאני צ'פלינסקה מצא מחסה זמני אצל איכרים.
לאחר ששוחררנו על ידי הצבא האדום, חזרנו לוארשה, לדירה ההרוסה שהייתה פעם ביתנו. אז סיפרה לי פאני צ'פלינסקה, את שידעה כנראה עוד קודם לכן, שאמא שלי לא שרדה. ביקשתי להשאר איתה, והיא הבטיחה שלא נפרד.
וכך פתאום יום אחד הופיע סבא שלי. לא רציתי אותו, רציתי להשאר עם גברת צ'פלינסקה.
שנים חלפו. לפני 20 שנה חזרתי לפולין, פאני צ'פלינסקה כבר לא הייתה בחיים . נפרדתי ממנה ילדה בת 10 ועליתי ארצה. הקשרים נותקו. עתה אחרי שנפתחו הגבולות לישראלים איתרתי בלודג' את כתובתם החדשה של לידקה וזיגו בעלה. עמוס ואני באנו לפגוש את החיים ולעלות על קיברם של המתים… מלידקה שמעתי לראשונה, כמה צער גרמתי לפאני צ'פלינסקה וכמה התגעגעה אלי. במשך כל חייה לא סלחה לעצמה על שמסרה אותי וחיכתה שאחזור. לא ידעתי ששנים רבות אחרי שנפרדנו, דאגה: מי מטפל בי כשאני חולה, מי מלטף ומחבק, מי מסרק את צמותי הארוכות ומי מעודד שאלמד. פאני צ'פלינסקה היתה אומרת שבגללי היא מרגישה קצת יהודיה, ושיום יבוא ואני אגיע, סיפרה לידקה.
כל השנים האלו לידקה שמרה מעטפה, שהשאירה עבורי פאני צ'פלינסקה, מעיין צוואה, ובתוכה תעודה אחרונה מבית הספר מספר תמונות שצולמנו יחד בורשה, כמה גלויות, דולרים בודדים והמדליון עם דמות של מריה, האם הקדושה של ישו אותו ענדתי בוארשה כשהייתי קריסיה גרינייביץ. מאז המדליון על צווארי לזכר אותה תקופה ואותם אנשים.
גברת צ'פלינסקה קבורה בלודג', בקבר משותף עם יוזף ואנה שולץ, שהעניקו לי בית חם ותומך, בתקופה שרק מעטים סיכנו את חייהם ואת חיי משפחתם להציל ילדה יהודיה.
לאנשים אמיצים אלה: גברת הלנה צ'פלינסקה ומשפחת שולץ, הוענק לאחר מותם אות חסידי אומות העולם. לידקה בתם ובעלה זיגו הגיעו ארצה וקיבלו את התעודות בטקס מרגש ביד ושם בירושלים.
טקס יום השואה בהר ציון שנת 2010
עצי משפחה
עץ משפחת וינטר
ישראל דוד וינטר הוא תחילת העץ הידןע למשפחה.
בנו: אברהם בן יצחק וינטר נולד בשנת 1870 נישא לאשתו רוזה איידלי לבית הלמן ילידת צ'ורטקוב
היו להם 4 בנים ושתי בנות:
אלקנה, ליאון, פישל, ישראל, פרומה וטשרנה
אלקנה נישא בנישואיו הראשונים לשרה וינקלר ונולד יוליוס (1920)
אלקנה נישא בשנית לרחל קליין (שהייתה לה בת-ארנה) ונולד שלמה
ישראל וינטר נישא ב -1934 לנטי שטרנשוס Srernschuss Neti (נ. 1911 ב פרובוז'נה Probuzna ליצחק Isak Wolf ומרים Marijasie Bretschnider שטרנשוס) נולדה להם בת- מרטה (גורן) לבית וינטר
עץ משפחת שטרנשוס
מצד הסבא יצחק
הוריו: מרדכי שטרנשוס ואשתו פולה
להם נולדו:
דפי-עד
לזכרם של:
ישראל וינטר
נטי וינטר לבית שטרנשוס