משפחות וייסמן ופדר

תמונות מסמכים/עדויות/זכרונות

תמונות

אלבום משפחת וייסמן מצ'ורטקוב ופדר

אחרי המלחמה באולם. תמונות מבית הספר ULM GERMANY

אחרי המלחמה. התארגנות השומר הצעיר באולם ULM GERMANY

חגיגות הכרזת הקמת מדינת ישראל באולם בגרמניה ותמונות נוספות

חברות חדשות באולם בגרמניה ULM GERMANY

משפחת וייסמן מתרחבת אחרי המלחמה

צילה וייסמן

מסמכים/עדויות/זכרונות

זכרונות זהבה ויסמן לבית פדר על "ילדות שנגזלה"

נולדתי בפולין בעיר צ'ורטקוב- כעת אוקראינה, ילדה בלונדינית, עיניים ירוקות- לא שונה מילדי הסביבה.
בצ'ורטקוב חיו יהודים מכל הגוונים, קהילה גדולה אשר שימשה מרכז רוחני לכל מרכז גליציה. היו ביניהם רופאים, עורכי דין, סופרים, בעלי מלאכה מכל המקצועות וגם חקלאים. בצ'ורטקוב היה מרכז רוחני חסידי, אדמו'רים בעלי שם יצאו ממנה וכן תנועות ציוניות שעיקר פעילותן הייתה בהכשרת צעירים לעליה לארץ ישראל. משפחתי הייתה ביניהם.

מאז 1941 עברו עשרות שנים, זיכרונות עולים, זהו מעבר מאור לחושך.
זכור לי הבית היפה שהיה לנו, הנוף היפה, הנהר שחוצה את העיר. בשבתות ערכנו פיקניק על שפת הנהר, שם היו מתאספים צעירים שמחים, עליזים ושרים. הכול היה נראה נפלא.

בשבתות אבי היה לוקח אותי לבית הכנסת. זכורים לי זקנים עם זקנים יפים, מתפללים ומשוחחים.

באחד הבקרים התעוררתי, הרגשתי ריח שלא היה רגיל בבית, שאלתי מה הריח ואמא ענתה לי שהיא מכינה צנימים לנסיעה. לקחה תרמיל גב והכניסה לתוכו את הצנימים ודברי לבוש בשבילי.

בחוץ עמד עגלון עם עגלה וסוס. הצטרפו אלינו עוד כמה צעירים. עמדו בחוץ עוד מספר עגלות. התקבצו בערך 30 איש ויחד יצאנו לדרך. באותו זמן עמדו ליד העגלה הסבא, אח של אבא ואחותו וילדה בת שנתיים יפיפייה וחייכנית. הם היגיעו אלינו לצ'ורטקוב אחרי שברחו מאולשוב הורי הפצירו בהם להצטרף אלינו אך הם סירבו. (כשהגענו אחרי המלחמה לישראל שמענו שהם נרצחו על ידי המקומיים, יחד עם אלפי יהודי צ'ורטקוב. רק בודדים נשארו בחיים).

כל זה קרה ביוני 1941. הייתי בת ארבע כאשר חל שינוי בחיי ומכאן החלו התלאות. אין ספור אירועים. לאחר מרחק נסיעה לא רב, על גבי העגלה, שמענו מטוסים מעלינו. היו אלה מטוסים גרמנים. חששנו שיגלו אותנו. ירדנו מהעגלה והסתתרנו בתעלה לצד הדרך. בזמן הזה העגלון שכנראה ניצל את ההזדמנות וברח עם העגלה כשכל הצידה שלקחנו לדרך הייתה עליה. כשנרגע וחזר השקט לא נותר לנו אלא להמשיך רגלי. לאחר הליכה של עשרות קילומטרים, כאשר אני על גבם של הורי, הגענו לתחנת הרכבת שהובילה לכיוון לרוסיה לברית המועצות. . הרכבת הייתה מלאה. לא היה מקום. נאלצנו להתמקם על הגג של הרכבת. בלילה הרכבת איבדה את שיווי משקלה והתהפכה. נזרקתי בכיוון אחר מהורי. התחלתי לרוץ, צעקתי , בכיתי, כשלפתע בתוך כל הבלגאן והחושך, תפסה אותי ידידה של הורי. היא החזיקה בידי, לקחה אותי על ידיה וחיפשה את הורי. פגשתי את הורי והמשכנו בדרך לא דרך עד שהגענו לקולחוז. אמי עבדה בו באיסוף תפוחי אדמה ואני נהגתי לעמוד בקצה השדה ליד החמניות. באחת הפעמים, עמדתי כשלפתע הרגשתי כאב והרבה דם זורם מהראש. התחלתי לרוץ ולצרוח. מסתבר שזה היה איזה אוקראיני/רוסי אנטישמי עם רובה ציד שניסה לירות בי כמו בחיה ופגע בראשי. הפגיעה הייתה בצד הראש. הקליע נשאר בראשי. רק לאחר שהמקום התנפח והפך מודלק בוצע ניתוח בו הוצא הקליע.  הייתי ילדה פוסט טראומתית. זה ברור. הורי חשו בחרדותיי וסיוטי והתייעצו עם פסיכיאטר שהמליץ להם לא לדבר יותר על מה שהיה. (זו הייתה הגישה של פעם). מאז הורי המעיטו לדבר על העבר בנוכחותי ולכן איני יודעת הרבה פרטים. הם נמנעו מלהחיות בי את הטראומות שעברתי כילדה קטנה.
המזון והחפצים היו בצמצום. ממש חרפת רעב. היו מחפשים במזבלות שאריות. רוב התקופה התקיימנו משאריות תפוחי אדמה שנשארו אחרי איסוף תפוחי האדמה בשדות הקולחוזים. הלחם היה בהקצבה.
אמי דאגה גם לבריאות נפשי ואספה מאיזה מזבלה שאריות בד ותפרה לי בובה קטנה ואני הוספתי לה מגפיים מעור, תפרתי אותם בעזרתה של אמי. אמי כנראה רצתה להרגיעה אותי.

המלחמה נמשכה. מאחר והגרמנים המשיכו להתקדם אנחנו המשכנו לברוח מזרחה לאזור הקווקזי. ברחנו ממקום למקום עד סיום המלחמה. באותה תקופה אבי גויס לצבא האדום. בזכות תושייתה של אמי ובכוח ההישרדות שלנו ניצלנו.
כל אותה תקופה לא היה חינוך מסודר ואמי דאגה שלא אפסיד לימודים. בזכותה, אני קוראת וכותבת פולנית, גרמנית, רוסית, יידיש ויסודות בשפה העברית.

כל אותה תקופה לא זכור לי שהשמש זרחה.
המלחמה הסתיימה והשאיפה של הורי הייתה לעלות לארץ ישראל. למרות הקשיים בדרך לעלייה לא הרגשנו קושי. פתאום השמש זרחה.

אחרי המלחמה

דנקה, מרילקה, ורבקה היו חברותי באולם בגרמניה אחרי המלחמה. דנקה ומרילקה למדו אתי. דנקה הגיעה לאולם רק עם אמא. אני זוכרת שפתאום הגיעה גם אביה, ככה מצאו אחד את השני – זה היה מאוד מרגש.