משפחות דג Dag ושכטר Shechter

תמונות מסמכים/עדויות/זכרונות מכתבים עצי משפחה דפי-עד

תמונות

אלבום משפחת שכטר

אלבום משפחת דג

אוסף תמונות מתנועת החלוץ בצ'ורטקוב אוסף משפחת דג ושכטר

חברים וחברות מאלבום משפחת דג ושכטר

תמונות, גלויות ומסמכים מיוחדים הנמצאים בארכיון משפחת דג שכטר

מסמכים/עדויות/זכרונות

זיכרונות שמחה דג

שמחה דג
שמחה דג

פרק א – ילדות

איך שנראיתי בגיל שמלפני התקבלי לחדר, שבו התחלתי ללמוד את האי-ב', וזה גיל שלש כרגיל, איני זוכר. אבל איך שנראו אחרים, אני זוכר היטב, מתוך הסתכלותי על גיל זה בהיותי כבר יותר גדול. ובכן, לא כמו היום, שמלבישים לילדים משני המינים מכנסיים ובתוכם חיתול עם תחתוני נילון. אז,היו נותנים להתהלך בכתונת ארוכה עד העקב, והיה קשה להכיר מי ילד, ומי ילדה.

התחלתי ללמוד בשעה טובה, גודל החדר שבו למדנו היה בערך 6×4. באמצע עמד שולחן לאורכו, וספסלים ערוכים משני צדדיו, עליהם ישבו הילדים. בראש השולחן ישב המלמד, יהודי זקן, בעל זקן ארוך, ובידו קנצייק, זאת ידית מעץ ואליה מחוברים רצועות עור. בזה היה מעניש את הילדים אשר חטאו. באותו חדר היו גם כיריים ותנור בנוי, בו עקרת הבית הייתה מבשלת ואופה. היא הייתה הרבה יותר צעירה מהמלמד, על כן לא ידעתי אם זו בתו או אשתו. החדר היה די נמוך, הקירות מסוידים לבן, והרצפה מחימר. לקראת חג היו מחדשים אותה על-ידי שכבה נוספת. שם היו מבשלים כל היום. הרבי היה מקריא פסוק, ומתרגם לאידיש, והילדים מחרים אחריו בקול רם. שם למדתי לקרוא, וגם חומש. בקיץ בימים הארוכים, היינו חוזרים הביתה עוד באור. בחורף, הימים קצרים, היינו חוזרים הביתה עם פנסי רוח ביד. בפנים היה דולק נר, וככה היינו לאור הנר שבים הביתה. לפעמים היינו קצת משתוללים בדרך, זרקנו אחד על השני כדורי שלג, או בונים יחד דמות איש משלג. זאת הייתה חוויה. בשבת היינו חופשיים מלימודים. לעומת זאת, הלכתי עם אבי להתפלל בבית-הכנסת בבוקר, אחר הצהריים, אחרי האכילה היה אבי ז״ל בוחן את ידיעותי בפרשת השבוע. לפנות ערב היו חחרים שוב לקלוח. ההורים עסקו בסעודת שלוש הסעודות – כך קראו לזה. הנוהג היה, כל שבת היה מישהו אחר מביא את האוכל והמשקה, יושבים בצוותא, אוכלים ושרים זמירות, והילדים משתוללים עד שהחשיך. ומשהחשיך ולא ראו כבר, היו מתיישבים ומספרים על מיני סיפורים, על פי רוב הגיעו לסיפורים על שדים ורוחות, בהשפעת החשכה. מתוך פחד היינו מצטופפים יחד לגוש אחד, עד שפתאום נדלק אור וכולנו התפזרנו. עם גמר תפילת מעריב חזרנו הביתה, וכך היה הסדר מדי שבוע בשבוע.

פרק בי – בבית הספר העממי

בגיל שש בערך התחלתי ללמוד בבית הספר העממי ממשלתי. כל בוקר לאחר שהגענו וכשנכנס המורה, היו קמים ובקול רם היו שרים תפילה קצרה מול הצלב הגדול התלוי על הקיר ועליו צלוב ישו, אשר בזמנו כל נוצרי האמין שהיהודים צלבוהו, זה ליבה את שנאתם אלינו. אנו היהודים לא נשאנו תפילתנו אליו, אבל עמדנו על רגלינו עד שהשקצים גמרו.

אני התחנכתי בבית אדוק, ועד גיל שבע-עשרה בערך הייתי מסתפר ומשאיר לי פאות. אפשר לשער איזו צורה יפה ואסתטית הייתה לי. ראש כמעט מגולח, אבטיח, ושתי פאות בצדדים, ובגלוי ראש בבית ספר כחובה. לא פעם היה ניגש אלי המורה, מסובב באצבעותיו את פאותי בכוח במגמה לתלוש אותם. זה די הכאיב לי, חוץ מהעלבון הצורב. אני קראתי לזה אנטישמיות, ונשאתי את זה בעח רוח. זכורני שאבי ז״ל, אחרי שיחה פעם עם המורה הציע לי בזו הלשון – "הפעם הא לך יותר כסף ותסתפר עם בלורית – בתספורת עם בלורית קיימת אפשרות להשאיר פאות דקות מודרניות, מתוך זה שבכלל השערות יותר ארוכות, אני כמובן את ההצעה הזו לא קבלתי, הייתי די קנאי באמונת ה' ולא רציתי לגרום לו עגמת נפש. הייתי פשוט די תמים, והמשכתי לסבול.

הלימודים היו לי די קשים בכיתה א' ובי, כי שפת הלימודים היתה פולנית, ואני בהתחלה לא הבינותי אף מילה. בכיתה ג' היה לי כבר יותר קל, והייתי אפילו תלמיד מצטיין, למרות שהוסיפו ללמוד עוד שתי שפות, אוקראינית וגרמנית. מכיוון שכבר שלטתי פחות או יותר בשפה הפולנית והבינותי אותה, אז היה יותר קל ללמוד אוקראינית, כי שתיהן שפות סלביות ודומות אחת לשנייה. גרמנית ודאי שלא היה לי קשה, כי יידיש דומה לשפה הזאת. לא כן היה בשביל הנוצרים, אשר להם הייתה זו שפה זרה וקשה.

זכורני שבאותה השנה שלמדתי בכתה גי, פתחו בעירנו ציורטקוב, בית ספר עברי ”תרבות", נרשמתי גם בו ללימודים אחר הצהריים. בשעור הראשון כל-כך התרגשתי שבזמן שהמורה הקריא את שמות התלמידים, אז עניתי מתוך הרגל בפולנית, ביידיש, רק לא בעברית, למרות ששפה זו הייתה מובנת לי מתוך לימוד בחדר. אבל כעבור כמה ימים העבירו אותי מכתה א' ל-ד', המורה נוכח לדעת שבכתה יותר נמוכה אין לי מה לעשות, וכך המשכתי עד החופש הגדול ואז סגרו כל בתי הספר כי פרצה מלחמת העולם הראשונה.

פרק ג, – מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ המלחמה הייתי ילד בגיל עשר. עירנו היתה מחולקת לכמה חלקים. ציורטקוב העתיקה, חלק של החדשה, ווגננקה תחתית ווגננקה העילית. אגב, השם ווגננקה פרושו גרוש על שם הגרוש שביצע בזמנו הפריץ על היהודים מהשטח שהיה שייך לו.
צ'ורטקוב יכלה להיות עיר קייט: הרבה ירק, הרים ויערות מסביב, ובאמצע העיר נהר. אנו גרנו לא רחוק מהנהר. בקיץ היינו הולכים להתרחץ בו יום יום. אהבתי להסתכל איך שדגים דגים, ואיך ששטים בסירות, ובחורף איך שמחליקים על הקרח. ומעל הכל אהבתי לשבת ליד הנהר ולהסתכל לעברו השני, שם היה הר גבוה עם אוכלוסיה חקלאית. האנשים נראו בעיני קטנטנים מפאת הגובה והמרחק, בגודל של בובות. ביום א' או חג היו רואים אותם בכל צבעי הקשת, בעיני היה זה עולם מלא, עד שביום אחד נפוצה שמועה בעיר, כי הצבא הרוסי מתקרב לעירנו. היה זה ביום שבת. פה ושם שמעו יריות ממרחק, ועל אותו ההר הופיעו חיילים בגודל של חיילי עופרת בצבע חאקי, אשר היינו רגילים לשחק בהם בהיותנו ילדים קטנים. קמה מהומה, התחילו לברוח, לאן? אף אחד לא ידע. היו כאלה שברחו ישר לטווח היריות, מהם היו קורבנות. מי שהצליח לעבור את קווי האש הגיעו אחר-כך כפליטים לווינה, או לצ'כיה. אנו ברחנו לכפר הקרוב.  לפני זה ניגשנו לחנות לקחת צידה לדרך. היו אצלנו בחנות גם דברי מתיקה, שוקולד, בונבונים, וופלות ובסקויטים. החנות לא הייתה גדולה, לעומת זאת, הייתה די גבוהה עם קומה שנייה כעין בוידם בנוי מעץ. היא הייתה מלאה צעצועים, ניירות צבעוניים וכל מיני דברים. מאד היה חבל לי, לכן פרצתי בבכי. חזרנו הביתה ארזנו חבילות וכל אחד לקח חבילה, וכך יצאנו לדרך. לפנות ערב הגענו לכפר, עייפים ויגעים נכנסנו לאחד מבני הכפר. פגשנו שם כבר כמה משפחות יהודים בני עיר. קבלו אותנו יפה, מסרו לנו מבנה, פרשו קש על הרצפה ושכבנו לנוח. הביאו לנו לחם ותוצרת חלב, כמובן בכסף מלא. נודע לנו שבכפר גרה גם משפחה יהודית שהייתה להם שם חנות, יכולנו לקנות אצלם קצת צרכי מזון, אבל להתאכסן לא היה אפשרי, מכיון שכל הדירה הייתה כבר תפוסה עם פליטים שהקדימו אותנו, בילינו איפוא כשבוע ימים אצל משפחה נוצרית מארחת, עד שביום בהיר אחד, הסבירו לנו שהרוסים שוחטים יהודים, וכי הם מפחדים שלא ינקמו בהם עבורנו. בדלית ברירה, החלטנו איפוא לחזור הביתה, וכך גם עשינו. כשהגענו הביתה, התברר לנו שאת החנות שדדו, מה שלקחו לקחו, ואת היתר פזרו ושברו, וכך נשארנו בלי אמצעי קיום. חידשנו את המסחר והתחלנו למכור קמח ומלח. אם הייתה מזה פרנסה, אינני יודע. זוכר אני, שבאחד הימים, ביום ששי, יום חורף מושלג, יצא אבי ז״ל לחנות בשעת בוקר מוקדמת. גם אני הזדמנתי לשם, והנה באה אשה נוצריה לקנות קמח כאילו, שקלו לה, הושיטה רובל, מטבע רוסי, וטרם שהספיק לתת לה עודף, הופיע שוטר, שהיה ידוע בעיר לשימצה כשונא ישראל מובהק – שמו היה זייפה. – "מה? אינך רוצה לקבל כסף רוסי? בוא, הנך עצור" ובכוח התחיל לסחוב את אבי, שהתחיל להסביר לו בקול רם שזה לגמרי לא נכון. כלום לא עזר. השוטר סחב אותו בכוח, ואת השבת הראשונה בילה כבר בבית-הסוהר. התברר, שהקונה הייתה אשתו של השוטר, וכל המערכה הייתה, כמובן מבוימת בצורה די גסה ומעליבה. אחרי משפט מהיר, נידון אבי ז״ל למאסר. לכמה זמן? איני זוכר. זכורני רק, שמאז קיבלתי ג'וב. יום יום הלכתי להעביר ארוחה מהבית, שיחדתי גם את הסוהר, שייתן לנו רשות גישה חופשית בכל שעות היום, וכמו-כן הובטח לנו שבמקרה של נסיגה מצד הצבא הרוסי, תינתן אפשרות לאבי ז״ל להסתלק הביתה. בינתיים בילה זמנו ביחד עם עוד כמה בני עיר שנאסרו על התעסקותם בפוליטיקה. כמה מהם היו אסורים כבני ערובה. בזמנו היה נוהג אצל משפחות רבות לאפות לבדן לחם, חלות, עוגות, לכל ימי השבוע, בתנור די גדול, בנוי מלבנים, ומכיון שבעיר היו עוברים לחזית הרבה חיילים יום יום, והמאפיות לא יכלו לספק את כמות הלחם הדרושה, התחילו מספר רב של משפחות לאפות לחם וחלות למכירה, ומזה התפרנסו. ביניהם היינו גם אנו. תוך הזמן התחילו לאפות עוגיות ובסקויטים, בגלל זה שלחם וחלות היו צריכים לאפות בלילות כדי שבבוקר זה יהיה טרי וחם. לעומת זאת, עוגות אפשר היה לאפות ביום, וזה הקל על אמי ז"ל ואחותי ז״ל, אשר טיפלו גם בכל יתר צרכי הבית והמשפחה. אבל כאן התעוררה בעיית השיווק. אני ואחי ז״ל נרתמנו לזה. היינו יוצאים לריכוזי צבא ומוכרים, ולא היינו חוזרים הביתה עד  שנגמר לנו כל המלאי. בינתיים שוחרר גם אבא ז״ל והתחיל קצת לעבוד במלאכת מברשות, וככה התפרנסנו. היינו משפחה בת תשע נפשות, בתוספת שלוש נפשות פליטים משניאטין, ששיכנו בביתנו. בתי ספר לא פעלו, ולמדתי אצל מורה פרטי. כמו-כן אבי ז״ל היה לומד אתי דף גמרא כל יום, וככה הגעתי לגיל בר-מצווה. אצלנו לא היה מקובל לעשות מסיבות מפוארות. היו עולים לתורה באותה שבת, אומרים את ההפטרה, מכבדים את המתפללים בקידוש, ונותנים דברים טובים. ככה היה גם אתי. ומאותו היום והלאה הייתי רץ כל בוקר להתפלל במניין, ולפעמים גם בערב. תוך הזמן, הפסיקו לעסוק אצלנו באפיה. לאחותי בינה ז״ל פתחו חנות עם דברי מתיקה. אבא ז״ל היה מייצר מברשות ומוכרם בתוך החנות השנייה, ולאחי ז״ל היה דוכן על-יד תחנת הרכבת, מכרנו סיגריות, טבק, סבון רחצה וכוי. כל אחד מהמבוגרים היה עמל, אבל מה יצא מכל זה? שמונה פעמים שדדו אותנו תוך תקופת המלחמה, בזמן של נסיגת צבאות, וכל פעם התחלנו מחדש. מצבנו הכלכלי היה לא רע, גרנו בדירה שכורה, ולא פעם הציע לנו בעל הבית שנקנה את הבית ואנו סרבנו. כסף לכך היה לנו דווקא מספיק, רק אי היציבות ששררה אז, מנעה בעדנו לבצע את הקניה. הנה מגרשים, הנה שורפים, אז למה לנו להתעשר. לבסוף נשאר עם הרבה כסף, אבל ערכו ירד, ולא היה שווה כלום בגמר המלחמה. בינתיים פרצה ההתקוממות עד משטרו של הצאר, אותו הורידו מכסאו, והתחילה מלחמת האזרחים בין המפלגות, כשכל אחת רצתה להגיע לשלטון. אוסטריה כבשה חזרה את השטחים, ואנו שוחררנו, כי יחסית לשלטון הרוסי, אוסטריה הייתה הרבה יותר ליבראלית, והיהודים לא סבלו כל-כך מאנטישמיות.

בשבילי נפתח פרק חדש בחיים. התחילו לגייס את חייבי הגיוס, ואז קרה דבר כזה. לאחי ז״ל לא היתה תעודת לידה, כי המשרד הזה נשרף, לפי גילו היה צעיר מדי, אבל היה גדול וחסון, אז זו הייתה סכנה שיגייסו אותו לפי הערכה. לכן היה מרבה לשבת בבית. לעומת זאת אבי ז״ל היה כבר מעל לגיל, ולפי חוקי שעת חירום, היו מגייסים אנשים מסוגו כמשרתי קצינים, והוא קיבל צו התייצבות, והיות שלא התחשק לו במיוחד לקבל על עצמו את התפקיד המכובד הזה, אז ברח לעיר לבוב, שם היה לו אח, והוא היה מתגורר אצלו. לפעמים היה מגיע הביתה לביקור חטוף, והיה מיד חוזר. פעם הגיעו שוטרים בלילה, אבל הוא הצליח להתחמק דרך החלון טרם שפתחו להם. ופעם אחת נתפס, הובל על-ידי שוטר עד תחנת הרכבת, שם קבל כרטיס נסיעה ותעודה לאן שעליו לנסוע להתייצב, והאמינו לו שאכן כך יעשה, אבל הוא נצל את ההזדמנות, קנה כרטיס וחזר ללבוב, ואני הגבר היחיד שנשאר חופשי בבית. הייתי בסך הכל בן ארבע-עשרה. את חנות הממתקים חיסלנו, ואת השנייה שהייתה במרכז חידשנו באותה צורה כמלפני המלחמה. אמא טיפלה בבית. אחותי הייתה המוכרת בחנות, ואני עזרתי לה. במיוחד לקחתי עלי את התפקיד של נסיעות לעיר לבוב לקנית סחורות והבאתם. והנה מה שקרה לי בנסיעתי הראשונה. חזרתי ברכבת הלילית, הצפיפות הייתה גדולה מחוסר קרונות. התישבתי ונרדמתי. חלמתי, שבת עירי, שנסעה גם היא באותו קרון, ירדה באחת התחנות ולקחה איתה את המזוודות שלי. התעוררתי וראיתי שהמזוודות באמת נעלמו. היו עוד כמה בני עיר באותו קרון, ושאלתי אם פלונית ירדה מהרכבת? הוברר לי שלא. סיפרתי להם את חלומי ועל המציאות. התחילו לחפש בכל הרכבת ולא העלו כלום. במצב רוח קשה ומדוכא חזרתי הביתה וסיפרתי מה שקרה לי. כאב לי על הנזק שנגרם לנו, ולא פחות מזה חששתי שבזה נגמרה הקריירה של הנסיעות שקרצו לי. אבל, כאן למזלי קרה דווקא ההפך מזה, ניסו לעודד אותי כי זה עלול לקרות לכל אחד, צריך רק יותר ערנות ושלא צריך להתייאש. נשמתי לרווחה, כי מאד רציתי להמשיך. עד מהרה התגברתי על כשלוני בנסיעת הבכורה שלי, והמשכתי. אהבתי את הנסיעות, למרות הקושי הפיזי. אהבתי לטייל בחוצות העיר הגדולה, ועל כולם, התראתי לעתים קרובות עם אבי ז״ל, והייתי מוסר דו״ח מהנעשה בבית, ועל הכל הייתי מביא מזוודה מלאה מזון מכל טוב. אצלנו בעיר היה הכל בשפע הודות לכך שעיירתנו הייתה קטנה, וסביבה ישובים חקלאיים, והאיכרים היו מביאים ומוכרים מכל טוב. לא כן היה המצב בעיר הגדולה. שם היה הכל בחלוקה, והשוק השחור לצורכי מזון פרח, והאוכלוסייה שם עמדה ממש על סף הרעב.

פרק ד – סוף מלחמת העולם ה-1

1918 מלחמת העולם באה סוף סוף לקיצה, עם התערבות האמריקאים על-ידי הנשיא וילסון. האימפריה האוסטרית התפוררה. גרמניה נכמגה. ברוסיה השתוללה מלחמת אזרחים, הבולשביקים עם המגשביקים. גם אנו טרם שבנו אל הנחלה והמנוחה. בגליציה המזרחית פרצו קרבות בין הפולנים והאוקראינים ושניהם יחד התנקמו ביהודים ועשו פוגרומים. זמן מה היינו תחת שלטונם של האוקראינים קיבלנו כאילו
אוטונומיה מסוימת עם הגנה עצמית, אבל בכל פעם עשו בנו שפטים, שאנו כאילו עומדים לצידם של הפולנים, והופקרנו לשוד ורצח. בינתיים הגיעה בשורת סן־רמו, עם הצהרת בלפור, אשר עודדה קצת את רוחנו והתחלנו להתארגן בכל מיני תנועות ציוניות על מפלגותיה, והתחלנו לחלום על עתיד חדש.

אנשי עירנו נתפשו הרבה לציונות. התחילה פעולה למען קרן־קיימת, וקרן היסוד. קמה גם הסתדרות החלוץ עם מקום הכשרה חקלאית בעיר, על שטחי בעל קרקעות יהודי. התחלנו לטעום ירקות מתוצרת עבודת חלוצינו שבהכשרה. רבים התחילו ללמוד עברית, ובין הנוער היהודי קנתה לה השפה מקום נכבד.

במשך הזמן נגמר המאבק בין האוקראינים והפולנים, והשלטון עבר לידי האחרונים. שוב פעם פרשה של פוגרומים, עד שלאט לאט נכנסנו למסלול של חיים רגילים והתחלנו לשקם את עצמנו. לא להרבה זמן נהנינו מהשקט. פרצה שוב מלחמה בין הסובייטים והפולנים. עירנו שכנה לא רחוק מהגבול, ועד מהרה נמצאנו תחת שלטונם של הסובייטים. יש לציין שפוגרומים לא היו מנת חלקנו בתקופת שלטונם, אבל לעומת זאת נשתתקו כל שטחי החיים, בכלכלה, בתרבות. הייתה הרגשה שאחרי כל מה שעברנו, הגענו למבוי סתום, ולא ידענו את הצפוי לנו ליום המחר. הכל הושבת, לא לימודים, לא מסחר ולא עבודה. פה ושם היו החרמות, לא שוד חס וחלילה, אלא, רישום רשמי של סחורות עם קבלות על ההחרמות. מצב משפחתנו התחיל להיות קשה. מצרכים היה קשה להשיג. עד מהרה התחיל להתפתח סחר חליפין, סחורה עבור מזון. אני ואחי ז״ל לקחנו קצת סחורה, יצאנו לכפר הקרוב, והצענו לאיכרים חליפין, וככה חזרנו הביתה עם קצת מזון, כגון: ביצים, חמאה, עופות ופירות. בדרכנו לשם וחזרה היה לנו די זמן לשוחח על מצבנו, והתחלנו לתכנן את דרכי עלייתנו ארצה.

באחד הימים היתה לנו תקלה. נתקלנו באנשי מליציה, שומרי החוק והסדר, כביכול, ותחת משמר הובלנו העירה, לא ידענו מה שצפוי לנו. במיוחד הציקה לנו העובדה שמכיר אחד החביא חלק של סחורותיו בביתנו, מתוך חשבון, שאצלנו לא יחפשו כי לא היינו בין הגבירים. והנה, מקרה טיפשי כל כך. למזלנו העניין נגמר בטוב, כשהגענו לפני דלתו של מושל העיר, נפגשנו עם יהודי אחד, קצב, שהיה ספק בשר עבור הצבא, שאל אותנו מה קרה? סיפרנו לו. נכנס למושל, חטף איתו שיחה, יצא, גער בגו, והטיף לנו מוסר לאזרחות טובה. ואמר לנו: הפעם נשחרר אתכם בהסכמת המושל, אבל עלינו להבטיח לו אישית, כי להבא נהיה נערים הגונים. ברכנו על הנס שקרה לנו, וברחנו הביתה. מאז נהפכנו לבטלנים גמורים. לא עבדנו כי לא היה אצל מי, לא עסקנו במסחר, כי זה אסור מטעם השלטונות. לא קראנו כי הספריות היו סגורות, וגם לא הייתה סבלנות לכך. בקיצור, מאה אחוז בטלה. הייתי יוצא לדוג כל יום, וזה קצת עזר לי להעביר את הימים, וגם נהניתי משלל הדגים, שהבאתי הביתה. הייתי גם מתרחץ בנהר ובאחד הימים קרתה תקלה, וכמעט שטבעתי. אותו יום התחשק לי להתרחץ על יד סכר, שהיה בנוי עבור תחנת קמח. המים שם היו עמוקים וגם זרמו בחוזקה. צללתי ונתקעתי בין עמודים, והרגשתי שאני מתחיל לטבוע. למזלי צלחתי איכשהו לעלות על עמוד עם רגל אחת, וממנו עשיתי תנופה כלפי מעלה, וככה הצלחתי לעלות על פני המים. אבל החל מאותו יום הפסקתי לדוג וגם להתרחץ יחידי. באחד הימים יצאנו, אני ואחי היערה לטייל. בחגים ובשבתות, היה היער הומה מנופשים וממטיילים, ביום רגיל מועטים המבקרים, פה ושם מישהו מעיין בספר או סתם נח לו. הפעם לא היה אף אחד. פתאום, הופיע לפנינו שגץ עם כלב, הוציא אולר מכיסו ודרש שניתן לו כסף באיימו עלינו. וטרם שהספקתי להרגיש מה שנעשה מסביבי הוציא אחי את ארנקו מכיסו, ומסר לו אותו. נדהמתי, אנו היינו שניים, אחי ז״ל היה מבוגר ממני בשנתיים, בעיני, לפי הערכתי השיגץ היה יותר קטן ממני, אז מה היה כל כך ממי לפחד ולציית לו? אבל כאמור, את הנעשה אין להשיב, הוא לקח את הארנק והסתלק לו, אנו חזרנו הביתה. הייתי מדוכא. כל הדרך הרהרתי על מה שקרה. ניסיתי להעלות שני נימוקים להצדקת העניין.  אולי זה היה מתוך חשש שמא הוא היה רק שליח ואחריו הסתתרו עוד, לראות איך ייפול דבר, ואולי מתוך חשבון פשוט, שבסך הכל, היה לו שמה רק דמי כיס, ושלא כדאי היה להסתכן על כך. על כל פנים, העלבון היה צורב. בינינו לא שוחחנו על העניין, ובדרך כלל זה נשאר סוד עד היום בו העליתי את העניין על הנייר.

המלחמה בין הרוסים והפולנים נמשכה. החיים נעשו קשים, בלי תוכן ובלי כל תקוה. הרוסים הצליחו להתקדם עד לפני מבואות עיר הבירה ורשה, אבל פתאום, באופן בלתי צפוי קבלו מכה ניצחת והתחילו לסגת. לא ארכו הימים, ושוחררנו גם אנו, והחיים נכנסו חזרה למסלולם. לי הציעו מישרה בחנות סיטונאית, קבלתי את ההצעה ועבדתי שמה בערך שנתיים עם משכורת טובה. עברתי גם קורס להנהלת חשבונות בבית ספר למסחר, אבל עד מהרה, באתי לכלל מסקנה, שלא זו הדרך עבורי. החלטתי להתכונן לעלות ארצה, ולשם כך התחלתי ללמוד מקצוע נגרות. בעירנו היה הענף הזה מפותח, ורבים פנו למקצוע זה, ביניהם גם אחי ז"ל, זה פשוט היה במודה. בהתחלה היה לי די קשה. עבדנו 12 שעות ביום, עבודת כפיים מפרכת. מכונות עוד לא היו אז בעירנו. אחרי העבודה היינו מתאספים חברים וחברות בילינו בשיחות, טיולים וריקודים וחיי חברה. רקמנו יחד חלומות לקראת העתיד. הייתה זו התקופה הכי יפה בחיי. גם במקצוע התקדמתי יפה והרווחתי די טוב, דולר ליום, בפולין היה זה אז סכום די מכובד. אחי ז״ל עלה בינתיים באופן בלתי ליגלי ארצה, דרך רומניה, נאסר בגבול, אבל בסופו של דבר הצליח להגיע ארצה בשלום, ואני יצאתי עם קבוצה להכשרה בכפר אצל חוואי. החיים שם היו לנו די מעניינים, אם כי עבדנו קשה, וגם בתנאים לא טובים. באחד הימים יצאנו ברגל לכינוס שהתקיים בעיר לבוב, זכורני שכשקבלתי חופשה הביתה, בשביל להתארגן לצאת לדרך, חששתי שהורי יתנגדו לתכנית. המרחק היה 265 ק״מ. אמא ז"ל התנגדה, ואבא ז״ל אמר אין דבר. בזמנו הייתי תלמיד ישיבה, והלכנו ברגל אותו מרחק בדיוק, בשביל להגיע לרבי. הצעתו הייתה רק לקחת כסף על כל צרה שלא תבוא, ולזה לא התנגדתי. לקחנו צידה לדרך ויצאנו. ובאמת לא רחוק מהמטרה, קפצתי תעלה בשביל לעבור אותה, ונקעתי רגל. נשארתי ללון בעירה קרובה ללבוב. לנתי אותו הלילה אצל קרוב משפחה, שהיה גר שם ולמחרת היום הגעתי ברכבת ללבוב. שם נפגשתי עם יתר החברים שיצאנו יחד לכנס. הם נשארו תקועים ללינת לילה באותה עיירה, אבל בבית הסוהר, משנתקלו בשוטר, שלא האמין להם לכל הסיפור על הכנס ועל הליכה ברגל לשם ספורט. חזרה, נסענו כבר כולנו ברכבת. באחד הלילות, ביימתי גניבה לשם בידור, בדירה שהתגוררנו בהכשרה. קמתי בלילה, ודרך החלון מבחוץ ניסיתי לסחוב מזוודה, אשר הפלתי אותה חזרה על הרצפה בקול רעש. חצי גופי העליון היה כפוף פנימה, הבלורית שהיתה אצלי ארוכה אז, מפוזרת, ככה שבחשיכה לא יכלו להכיר אותי. החברה התעוררו והתחילו לצעוק. אני כמובן נבהלתי והתחלתי לברוח, ומצאתי מקלט בבית הקברות, שהיה בקרבת מקום. בינתיים, התעוררו כל אנשי הצוות של החווה, ויצאו לחיפושים בעזרת כלבים. הרעש והמהומה היו די גדולים, ואני בינתיים ניצלתי את ההזדמנות, וחזרתי הביתה. עד הבוקר כבר לא עצמתי עין. כל אחד סיפר את סיפורו בקשר למקרה. את האמת המדויקת ידע רק עוד חבר חוץ ממני, ושנינו התפוצצנו מרוב צחוק, ושמרנו סוד. למחרת הגיעה המשטרה, רשמה פרטים ועדויות, שאלו אם אין לנו מכרים, שנוהגים לבקר אצלנו. הם הניחו והאמינו שזאת לא גניבה מקצועית, אלא ספורט של מישהו. יחד עם זה, זה לא הפריע להם לאסור את אחד העובדים באותה חווה, אחד עלוב, מסכן, אב למשפחה מרובת ילדים. בסופו של דבר, אחרי גמר החקירה, שוחרר גם הוא, ונשמתי לרווחה.

כן קרה לנו עוד נס. פועלי המקום ראו בנו כנראה מתחרים. והנה ביום בהיר אחד, כשכולנו היינו בעבודה, פרצה שריפה. היה זה מקרה של הצתה. בדירה היו רק שתי חברות שעסקו בהכנת ארוחת הצהריים, עם חבר אחד שעזר להן. שלושתם הצליחו להספיק להוציא את המטלטלים שלנו, ולא נגרם לנו כל נזק. אחרי המקרה קבלנו דירה אחרת, יותר טובה. עם גמר עבודת ההכשרה חזרנו הביתה, והתכוננו לעליה. צרטפיקטים, כלומר רשיונות לעליה, לא היו. חלק מאותה הקבוצה נסעו באופן בלתי ליגלי דרך חנה, וחלק, ביניהם הייתי גם אני, נשארנו בבית. המשכתי לעבוד במקצוע. הורי שרצו גם לעלות ארצה, אבל בתנאי, שכולנו יחד, חשבו שאני אחזור בי, אבל זה לא עזר להם. קיבלתי בסופו של דבר צרטיפיקט על־ ידי הפועל המזרחי, אשר הדרכתי אצלם קבוצת נוער. וכאן התעוררה בעיה, לפי הגיל שלי, הייתי צריך להתייצב לבדיקות לצבא. ולגיל כזה לא נותנים דרכונים. אז מה עושה יהודי? הצלחתי להוציא תעודת לידה של צעיר יותר בשלוש שנים, ובתור שכזה ויתרתי על אזרחותי הפולנית וקיבלתי דרכון. בתעודת הלידה הנכונה, התייצבתי לבדיקות לצבא, וקיבלתי הארכת שחרור לתקופה של שנה זה היה באותו פרק זמן, ובאותה עיר. אין פלא איפוא, שהסתובבתי עם פחד בלב, שמא זה יתגלה. אבל הצלחתי, ובמוצאי חג המצות שנת 1926, עליתי לרכבת, שנסעה לכוון הגבול הרומני. נפרדתי ממעט מאד ידידים, כי נסיעתי היתה בסוד. ברכבת נסע טרנספורט של חלוצים ועולים. הייתי מאד מתוח ועייף. מסרתי את דרכוני לאחד שטיפל בגו, ובקשתי את שכני שבאם ארדם ונגיע לגבול, יעירו אותי. נרדמתי. כשהתעוררתי שאלתי, חברה, אנו כבר קרובים לגבול? פרצו בצחוק. אנו כבר בצירנוביץ', זאת אומרת ברומניה. נשמתי לרווחה, כי הסכנה להיכשל כבר עברה. הגענו לקונסטנץ, ובאותו יום רצתי לראות איך נראה הים. האמת להגיד, נפל עלי פחד. היה זה לפנות ערב, עם רדת החשיכה. אז האניות בלתי מוארות עשו עלי רושם של מפלצות. לנו אותו הלילה ברכבת. למחרת הלכתי לקנות אוכל לדרך, כי נסענו בלי אוכל. קניתי גם זוג נעלים חצאיות. זה היה אצלי אידאל, כחלוץ לא היה מקובל בעירנו ללכת בחצאי נעלים. דרך אגב, טרם שנסעתי, עשו לי גרדרובה, כותנות שבארץ לא הלכו בהם אז, חליפת צמר אלגנטית אצל חיט, זכורני אז היתה המודה לרפד את החזה והכתפיים של הזיקט, והחייט היה מהטובים ביותר בעיר. הוא עשה את זה לפי מיטב יכולתו, אבל כשבאתי למדוד, דרשתי ממנו שהוא יסלק את כל זה. כמה שזה הרגיז אותו, וכמה עגמת נפש גרמתי לו. בסופו של דבר, בארץ בכלל לא לבשתי את כל הכבודה. מכנסיים ורובשקה, זה כל מה שלבשו אז.

ב- 20.4.26 הגעתי לחיפה. שהיתי שם בבית עולים שבוע ימים, וניזונתי בלחם, ריבה ותה. אחר-כך הופניתי עם קבוצה של המזרחי, לזכרון יעקב. המושבה עשתה עלי רושם טוב. עד מהרה התברר לי, שנשלחתי לכיבוש העבודה אצל פיק״א לייבוש ביצות "כבדה" מחוצה ללשכת עבודה המקומית, או יותר נכון, בניגוד לאינטרסים של הלשכה שמתפקידה לרכז את כל העבודות בידיה, ולחלק לכל דורשיה. אני כמובן לא הסכמתי ללחום בלשכת העבודה, עזבתי את הקבוצה, ונרשמתי ללשכה. לא עבר זמן רב, וסידרו אותי לאותה העבודה, מטעם לשכת העבודה. הייתי מרוצה. שרר אז בארץ חוסר עבודה מבהיל.

פרק ה, – יום עבודתי הראשון בארץ

בהתחלה גרתי בשכונת התימנים. משנודע להם שאני נגר במקצוע, הציע לי אחד השכנים, שאעשה לו גג רעפים למרפסת. השתווינו במחיר, וניגשתי לעבודה. בחוץ לארץ הייתי נגר רהיטים מושלם. הייתי עובד בקבלנות אצל אחד. לעשות גג זאת עבודה פשוטה, אבל צריך לדעת איך לחלק את המרחקים של הלטות, לפי מידה מסוימת. את זה לא ידעתי, ולא היה לי כל מושג על כך. התחלתי לעבוד. שמתי את הקרוקבות והתחלתי לדפוק עליהם לטות. עבר פועל ערבי אחד, נעמד והסתכל, ושואל אותי מה אני עושה, עניתי לו, ברצוני לסדר גג רעפים. שאלני, האם עשית כבר פעם עבודה כזאת? עניתי -לא- רואים, ובכן בשביל לדפוק את הלמות, צריך מידה מסוימת. הצעתי לו שיצטרף אלי, נעשה את העבודה יחד, והוא יקבל את חלקו בתמורה. ענה לי, זה לא בא בחשבון אני עסוק. אבל אראה לך איך. ניגש, והתקין עבורי מידה. הודיתי לו והמשכתי לעבוד, ורק אז נוכחתי לדעת ולהבין לאיזה בזיון הייתי מגיע לולא התערבותו. אבל בזה עוד לא נגמר  הכל, אחרי כמה שעות עבודה, נעשה לי מאד חם. ממש לבלתי נשוא. הרגשתי מאד רע. ירדתי מהגג, ולמטה היתה מקלחת, ארבע קירות עם מחצלות, וכשעמדתי פתחתי את הברז, והמים התחילו לזרום על בגדי. הוקל לי קצת, ישבתי לנוח. לא לקח זמן רב ובגדי יבשו. בא בעל הבית, כיבד אותי בכוס לבן והסביר לי שזה טוב בשביל להפיג את החום. התחלתי לשתות, אבל לא סבלתי את הריח של העיזים, כי זה היה עשוי מחלב עיזים, ולא יכולתי לשתות. עם זה, לא היה לי נעים ביחס למכבד. הרגשתי מאד לא טוב. וחזרתי הביתה. בדרך עברתי מקווה ממי מעין זורמים. התפשטתי ונכנסתי. המים הצועים השיבו את רוחי. הגעתי לקיוסק של מוכר גזוז, ושתיתי כוס אחרי כוס. בינתיים רד הערב, תקף אותי גם כאב בטן. נשכבתי על אחד הספסלים בגן הציבורי והרהרתי מה יהיה? אם כזה הוא החום, איך וכל להתרגל לכך? בינתיים נודע לבני עירי, אשר כמה מהם התגוררו בזכרון, שהגעתי, והיו מעונינים לקבל דרישת שלום מהבית. התחילו לחפש אותי, עד שגילו את מחבואי. התחלנו לשוחח סיפרתי להם את קורות אותו היום. אז הוברר לי, שאין כל פלא, כי היום היה חמסין חזק מאד, והיו מקרי התעלפויות, ואני גם עבדתי על ע, אז נרגעתי. כאמור סודרתי על-ידי לשכת העבודה לעבוד אצל הברון בייבוש ביצות. עבדנו שמה כמה מאות איש. לעבודה היינו מגיעים בעגלות, בבוקר קבל כל אחד מנה כינין עם כוסית קוניאק, סגולה עד קדחת. היה לנו לעקור שיחים. הסדר היה כזה: על כל קבוצה של עשרה פועלים היה ממונה משגיח. על כל חמש קבוצות כאלו, היה משגיח יותר גבוה, ועם כל הפועלים היה אחד, משגיח כללי, שהיה בא לבקר מזכרון. ועל כל המבצע היה ממונה מנהל שהיה בא מפתח-תקוה, וככה התנהלו שם העניינים. לי מסרו קבוצה של פועלים ערביים, והייתי צריך להתקין איתם גשרים על תעלות הניקוז שנחפרו. הייתי שם כמה עמודי אקליפטוסים ברוחב, עליהם לאורך, ומעל לזה לכסות באדמה. הספקנו לעשות די גשרים, אבל לא התחשק לי להמשיך בעבודה זו, אשר למעשה תפקידי היה רק לכוון ולפקח על הקבוצה. ערבית לא הבינותי אף מילה, והכל הסברתי בתנועות ידיים. אחרי העבודה הסברתי לאחד המשגיחים, שאין ברצוני לפקח על אחרים בעבודה, ושברצוני לעבוד בעצמי. הוא לא כל כך הבין אותי, הרי די הצלחתי, אבל בקשתי נתמלאה. צורפתי לאחת הקבוצות לעקירת השיחים. מיד נוכחתי לדעת טיבה על עבודה זו. אחרי כל מכה, השיח היה עף החוצה. אבל כל אחד שמר על המשגיח וכל זמן שהוא לא זרז, היו מסתכלים השמימה. רקבון. אני כמובן לא יכולתי להיות יוצא דופן, ונהגתי כמו כולם. לא היה לי סיפוק בעבודה זאת, הרגשתי את עצמי כאסיר הממלא את עבודתו מתוך אונס. היה זה לא רחוק מפסי הרכבת, ויחננו, אם הרכבת עוברת לכוון תל-אביב אז זה שעת ארוחת הבוקר. אם אחר כך עברה לכוון חיפה, אז זה שעת ארוחת הצהרים, ואם עוברת בפעם השניה לכוון תל-אביב, אז צריך כבר להתכונן לנסוע הביתה. פעם פנה אלי המשגיח, שאני אעשה לו סככות, שולחנות וספסלים, שנוכל לשבת ולאכול כמו בני אדם. מאחר שנודע לו שאני ער, קבלתי את ההצעה ברצון, והתחלתי לעבוד בזה. הרגשתי השתפרה כי דאיתי תועלת ממשית בעבודתי. באחד הימים, פנה אלי המשגיח, שאהיה גם מחסנאי. קיבלתי עלי את התפקיד.'היה עלי
כל בוקר לחלק לפועלים את כלי העבודה ולרשום ובערב לקבל את הכלים חזרה ולמחוק. באחד הימים נשאלתי על-ידי המשגיח, אם יש לי מסמרים מספר 5. עניתי לו שאיני יודע. תפקידך כמחסנאי לדעת, ואם אין,לדאוג שיהיה. עניתי לו שלא ידעתי, כי לא הוסבר לי התפקיד, חשבתי שזה קשור רק לחלוקת כלי העבודה כפי שהוסבר לי. תשובתי לא סיפקה אותו, וקצת ברוגזה הוסיף, והבטיח שבאם יהיו פיטורים ממקום עבודה זה, אז אני אהיה הראשון. לא לקחתי את הענין ללב, כי ід מצאתי כל סיפוק בעבודה הזאת, חוץ מזה שהתשלום עבור העבודה התנהל באופן מופתי. כל ראשון לחודש, היינו נכנסים למשרד, חותמים ומקבלים את הכסף. גם המשכורת היתה טובה. יום עבודה בחקלאות היה אז 15 גרוש עבור עבודה מפרכת, ופה שילמו 21 У2 יחסית עבור בטלה. אבל אני אז פשוט לא ידעתי להעריך את זה, בייחוד במצב של חוסר עבודה חמור ששרר בארץ. היתה אז תקופת סיוע, בעיר היו המון מחוסרי עבודה, שקבלו 2 גרוש סיוע ליום מהסוכנות. לפי זה הייתי בגן עדן של טיפשים. בדירה גרנו שלושה חברים, ולא היה משעמם. חייתי חיים נורמליים, ותוך הזמן חסכתי עוד איזה סכום כסף. כל יום ששי הייתי לוקח אתי גם בגדי שבת, ובמקום לחזור הביתה, הייתי הולך עם פסי הרכבת לחדרה. שם היה לי אח בקבוצת העבודה אשר התכוננה ללכת להתיישבות, והייתי מבלה שם את השבת. העבודה בכברה התקרבה לקיצה, מטעם הנהלת פיק״א התכוננו לעשות מסיבת סיום. הכינו דברים טובים בשפע, קישטו את הסכות בפרחים, ובשער הכניסה בדגלים. באו פקידי הברון מכל הארץ לחזות במאורע, אחד הפקידים פתח בדברי ברכה להשלמת המפעל. הודה לכל הגורמים, והציע לסיים בהרמת כוסית לחיים. ואז קם אחד הפועלים ובקש רשות הדיבור. היה זה אחד החברים של השומר הצעיר ססס״ר שעבדו אתנו, ושהם ייסדו אחר כך את קיבוץ אפיקים. קם והכריז: חברים, אין לנו חלק ונחלה בחגיגה זו, כל זמן שההנהלה לא הבטיח לסדר את העובדים במקום אחר, ולאות מחאה, נצא בסך להפגין לפני המשרד במושבה. בין מאות הפועלים הצפויים לבטלה החל ממחר, ישנם הרי פועלים מרובי ילדים, יוצאי תימן, ולא ייתכן שיפוטרו מעבודתם מבלי שידאגו להם ליום המחר. קמה בהלה, ואכן צעדנו בסך, דמעות של זעם נראו בעיני אלה שהכינו את המסיבה, ואכן לגבי קויים האיום, ובין 350 המפוטרים, הייתי מספר אחד ברשימה.

פרק ו – ההעברה לחדרה

עם גמר העבודה בכברה, זכרון, עברתי לחדרה. התארחתי על חשבוני בקבוצת אחי ז״ל עד למציאת סידור מתאים עבורי. שישה שבועות הסתובבתי בחוסר עבודה, יום יום נרשמתי בלשכת העבודה, אבל לשוא. הייתי מיואש. לא פעם שוחחתי עם אחי ז״ל, על כך. החלטתי לנסות ויהי מה, שידמה לי שהתגייסתי לצבא הפולני ואני צריך לשרת שנתיים. לאחי ז״ל היו כוורות דבורים, באחד הימים הציע לי להצטרף ולראות איך שהוא מאכיל את הדבורים. היה זה לפנות ערב, ובדרך כלל הדבורים יושבות להן אז בשקם בתוך הכוורת. התחשק לאחי ז״ל להראות לי איך זה נראה בפנים, והנה, כשרק הזיז קצת את המכסה הצידה, התפרצו המון דבורים נרגזות החוצה. אני הייתי לבוש במכנסיים קצרים, חולצה מעל המכנסיים, ובגלוי ראש. כל התנאים אפשרו לדבורים לעקוץ, וקיבלתי עקיצות לעשרות. יש לציין, שעברתי את הכאב בסבלנות רבה, ובלי כל נפיחויות מיוחדות. אז החלטתי להכיר את הדבורה יותר מקרוב ולהתמסר לענף הזה. בינתיים עברתי לגור בצריף גדול, ובאחד הימים סודרתי לעבודת זיבול בפרדס. זה היה בקבלנות. סחבנו שקים מלאים זבל, ופיזרנו אותם בבורות. העבודה היתה קשה ומלכלכת, חזרנו הביתה עייפים. בדרך הקשבתי לשיחה בין שני חברים 'ימיר הובן אריינגעריססען" (משפט באידיש שכוונתו בחיים "עשינו דבר גדול במיוחד") שאלתי מתוך סקרנות, כמה זה יצא לנו ליום עבודה? התשובה היתה 15 גרוש. נעשה לי רע על הלב, כי לא הייתי רגיל לתמורה כך־כך קטנה, עבור עבודה כך־כך קשה ומפרכת. למחרת יצאנו שוב, המרחק לבורות היה יותר רב, ויצא לנו רק 9 גרוש. הבינותי כבר שחמש עשרה זה לא תשע, על כן צהלו כל־כך אתמול. למחרת יצאנו והרווחנו רק שישה. ואז החלטנו יותר לא להמשיך בעבודה זו. כעבור זמן מה סודרתי לעבודת בחר, זאת אומרת הוצאת יבלית. עבדנו אצל פרדסן ששמו היה לבזובסקי ז״ל, הוא בעצמו היה קודם פועל, ואחר-כך התמחה בפרדסנות. נטע פרדס והעסיק רק פועלים עבריים ושילם עבור יום עבודה 21 גרוש. זאת אומרת יותר שישה גרוש ליום עבודה מהמקובל אז. אבל דרש עבודה גם בכמות וגם באיכות, אני הייתי אז ירוק בעבודה זאת. הנוהג היה כזה. הראשון חזק ומנוסה, הלך עם הטוריה קדימה, השני אחריו, לא מנוסה, למשל כמוני, ושלישי היה דוחף אותו קדימה. בקיצור, העבודה היתה קשה ומפרכת. באחד הימים הציעו לי לקבל לעשות חלונות משתלה עבור משק הפועלות, קיבלתי את העבודה ברצון. גרתי עם שני חברים, אחים וסרמן, בצריף אחד גדול, אולי 6 על 15, זה שימש קודם מחסן למכוורת. היו לנו עוד שותפים לדירה- עכברים שהיו מטיילים בלילות על התקרה ולא פעם היו נופלים ישר למיטה. בצריף הזה סידרנו פינת בישול, בשביל להכין משהו לשתות.

עמדו שלוש מיטות, שולחן עם כמה כסאות, וכל זה התחבא בפינה אחת, היתר היה חפשי, בו החזיקו שני האחים ציוד לכוורות שהיה להם, ואני נכנסתי בחלקו שולחן לנגרות וכלי עבודה. הייתי חוזר מהעבודה ועל יד מנורת נפט דולקת, הייתי מכין את החלונות למשתלה. באותה חצר גרו עוד כמה משפחות פועלים והם הזהירו אותי לשמור על בריאותי, ולא לרצות לבלוע הכל בבת אחת, כי אחרת אני עלול לקבל מחלת קדחת. עד מהרה הפסקתי לעבוד בהוצאת יבלית, וטרם שגמרתי את עבודת החלונות חיכתה לי כבר איזו עבודה אחרת במשק הפועלות, וככה לאט לאט, נעשיתי לנגר פרטי וקבוע אצלם. החיים התחילו להיות אצלי נורמליים. אכלתי במטבח הפועלים, בערבים הייתי הולך לפעמים להרצאה, לפעמים להצגה, אשר היתה די נדירה בחדרה, עד שהגיע גם הסינימה, ונתנו סרט פעם בשבוע. לעיתים קרובות היינו מבלים בריקודי הורה עד שעה מאוחרת בלילה.

בינתיים התארגן אירגון להתיישבות, ונרשמתי גם אני כחבר. ומכאן ואילך, התחלתי להכין לי כוורות בזמן הפנוי מעבודה. בינתיים קבוצת אחי ז״ל התכועה לצאת להתישבות בכפר חסידים, והיו לו איזה עשרות כוורות דבורים, ומשום מה חשב שאין מקום לענף הזה שם, אז בא אלי בהצעה שאני אקבל אותם לרשותי, ובבוא הזמן, אשלם לו את התמורה. הסכמתי, וככה נעשיתי לבעל משק זעיר. את הצד המקצועי פתרתי בצורה זו, בהסכם של עזרה הדדית עם אחד ששמו פיקרש, תמורת הכנסתו אותי לעבודת הכוורנות, שילמתי לו בעבודת ערות, אשר הענף הזה זקוק לו. וככה עבר הקיץ של שנת 1927. לקראת הסהו, יצאנו אני ופיקרש רכובים על חמורים, בכדי לקנות נחילי דבורים עבור הכוורות שבינתיים הכינותי לי. בדרך התחיל להתענן ועד שהיגענו לכפר הערבי סינדיאני, השוכן בין ההרים אחרי בינימינה, התחיל גשם עז לרדת. בכפר התארחנו אצל ערבי אחד, שהיה צריך להיות המתווך שלנו. עד מהרה התאספו כמה וכמה שכנים, כיבדו אותנו בקפה שחור, הדליקו מדורה באמצע החדר כדי שיוחם לנו, נתנו כסף לקנית ריבה,חלבה, תמרים ופיתות, התישבנו מסביב למדורה ואכלנו כולנו. החדר התמלא בעשן, חלונות לא היו בחושה, חח מחור אחד ששימש לפתח כניסה וחור אחד קטן כחלון. בינתיים רד הליל, קבלנו מחצלאות לפרוש על הריצפה וכריות, ונשארנו ללון. למחרת המשיך הגשם לרדת. עד יום ששי נשארנו תקועים, כי היה מבול ממש. ביום ששי החלטנו לחזור הביתה לשבת, בייחוד שהשמים התבהרו סוף סוף קצת. את החמורים השארנו בכפר, כי הדרך היתה משובשת עקב הגשמים. לווה אותנו המתווך. הגענו עד לואדי שהתמלא מים זורמים, בקח יבש וגשר לעבור אין. הערבי הרכיב אחד אחד על הגב והוא בעצמו נכנס למים, וכך העביר אותנו, והגענו עד בינימינה. שם נכנסנו לאיטליז וקנינו עבורו בשר במתנה. הודנו לו על האכסון והלווי הביתה. עשנו לתחנת הרכבת, קנינו כרטיסים, וחזרנו לחדרה. אבל בזה לא תמה הפרשה. היינו צריכים להחזיר את החמורים לבעליהם, שלקחנו ממנו בהשאלה בתשלום של 10 גרוש עבור כל יום לראש, ולמבצע הנ"ל גייסנו את אחי ז״ל ויצאנו לדרך. הגענו לכפר, לקחנו את החמורים, והגענו רכובים עליהם עד פסי הרכבת, וכשהגענו עד גשר, אשר מתחתיו זרמו מים, אז נעמדו החמורים, ובשום אופן לא רצו לזוז הלאה. לא הועילה שום תחבולה, קשרנו להם את העיניים, וניסינו להוביל אותם, אבל הם, בשלהם, לא זזים. בדלית ברירה, רכבנו חזרה ורצינו לעקוף את הגשר. הלכנו בדרך של חולות נודדים, והנה, אחר שעברנו כברת דרך, נתקלנו בשטח יותר רך, והחמורים ברגליהם הדקות, התחילו לשקוע. היתה צפויה לנו סכנת מביעה, כשהתחלנו לחלץ אותם, התחלנו גם אנו לשקוע. אני סחבתי את אחי ז"ל, הוא אותי, ושנינו יחד את החמורים. בינתיים התחיל לרדת גשם. איכשהו הצלחנו לצאת מהסכנה, וחזרנו בגשם שוטף לבנימינה. את החמורים קשרנו בחצרו של איכר אחד, ואנו נכנסנו למכר. היינו רטובים עד העצמות, הכין לנו תה חם, החלפנו בגדים יבשים, הציע לנו מיטה ונשארנו ללון שם. למחרת הגענו לתחנת הרכבת, העמסנו את החמורים לתוך קרון, וככה הגענו בשלום הביתה. אבל גם בזה עוד לא תמה כל הפרשה, כי הייתי צריך להביא את נחילי הדבורים שקניתי. אז באחד הימים חזרתי לכפר עם פתק, שבו היה כתוב באותיות עבריות כמה מילים בערבית, כי לא ידעתי לדבר ערבית. הגעתי למתווך בשלום, הסברתי לו מה מטרת בואי ובאיזה צורה הנני רוצה להעביר את הנחיליס. הם היו בכדי חימר, כל כד היו צריכים לארוז בשק, ולקשור ולקחת אותם על-ידי ערביות, כל אחת כד על הראש, או על גמל להעמיס. מתוך דברי המתווך הבינותי, שבכפר מתגורר גם יהודי אחד, העדפתי לגשת אליו וללון אצלו. היה זה עולה מבולגריה, שפרנסתו היתה עשיית גבינות כבשים ומכירתם. תנאי הדיור שלו היו זהים לאלו של הערבים, יחד עם המשפחה באותו החדר גם עחה וכמה תרנגולות. בבוקר השכם, העמסנו את הנחילים, ויצאנו לדרך. השמש כבר זרחה בשמיים עת שהגענו לחדרה. הורדנו את הנחילים על הארץ, סילקנו את הערבים, פה ושם פתחתי קצת את השקים, ושחררתי קצת פתחים למען שיקבלו אויר ולא יחנקו. יותר מאוחר, הזמנתי את המומחה שלי, ידידי פיקרש ולאט לאט התחלתי להעביר אותם לתוך הכוורות אשר הכינותי. ומאז כבר לא סבלתי מבטלה. האכלת הדבורים, הכנת ציוד נוסף, החזרת
ימי עבודה מקצועית בנגרות עבור הטיפול אצלי בדבורים. דרך אגב, היום אם מישהו רוצה להוסיף נחילים, עושה את זה הרבה יותר פשוט וקל, אבל אז עוד לא ידעו אחרת. התקרבה עונת עבודה בכוורות, עם זה גם התקוה ליבול, אחרי זה שהשקעתי כסף ועבודה, התברר, שהעונה הכזיבה, היבול היה דל מאד, ואת מעט הדבש שכן קבלו, לא היה למי למכור. אכלנו אז ריבות, שלבסוף נמכר על-ידי תנובה למצריים, ובתמורה קבלנו בסך הכל לירה לפח. זאת אומרת, 4 גרוש לקילו. בתנאים אלו היה הפסד שלא יכולתי לעמוד בו. בינתיים אחי ז״ל הספיק לעבור להתיישבות בכפר חסידים, נוכח לדעת, שכן יש מקום לגידול דבורים. על-ידי זה שיש הרבה פרחי בר בשדות ובהרים, והיה מעונין לקבלן חזרה, והעבירם לשם. באחד הימים הציע לי אביו של מי שמכהן כראש עירית חדרה -ברזילי־ שאצטרף אליו בנגריה כשותף בעבודה, אם כי התנאי היה, שהוא קבל יותר אחוזים. בכל זאת, הגעתי ליום עבודה טוב, מעל לחצי לירה ליום, ופחות או יותר עבודה רצופה. במקצוע קורה גם שעושים טעות, ואז הייתי מקבל מגה משותפי, אבל כשקרה להיפך, אז השתדלתי לעשות את עצמי כשלא יודע מזה, ואז היה אומר לי, הנך רואה שאני עושה מעות, ואינך מעיר את תשומת לבי לכך. ככה שבשני המקרים יצאתי אני האשם. על כן החלטתי לגמור עם השותפות למען לא להגיע להרעת היחסים. נשארנו ידידים טובים עד יום מותו. טרם שהתחלתי בסידור חדש, החלטתי לסדר ציוד יותר אנושי, חכרתי מגרש והקימותי עליו צריף מגורים, הוספתי גם מחסן לעבודה. ריהטתי את הדירה ובשביל שלא ישעמם לי קבלתי דייר חבר. כשעליתי ארצה, רצו לתת לי מהבית שמיכת פוך, לא רציתי לקחת הייתי מושפע כנראה משירו של ביאליק ז״ל -הגם שם בארץ החמה היפה וכוי־ המציאות הראתה אחרת, שבחורף בצריף די קר, בלילות הייתי מתכסה בכל מיני דברים, וחלמתי על שמיכה חמה, כי היה לי קר. כתבתי הביתה שבהזדמנות שמישהו יעלה ארצה, וירצה לקחת איתו עבורי את השמיכה, אז אהיה מאד אסיר תודה. באחד הימים קבלתי ידיעה, שאכן שלחו את המבוקש על־ידי חברה, והיא הזמינה אותי לבוא לקבוצת שילר ולקבלה. התישבתי ונסעתי לשם. הגעתי קרוב לשעת הצהריים, פגשתי את החברה, היא הציע לי לגשת בינתיים לחדר-האוכל, עד שהיא תתפנה ותגיע. התישבתי ליד אחד השולחנות, והנני שומע שיחה בין שני חברים בפולנית, מי הוא זה? סתם אורח, היתה תשובתו של השני. מאז יש לי הסתיגות מאכילה בקיבוץ בזמן שהעי מזדמן לביקור, אפילו אצל אחיותי לפעמים. לא ארך זמן רב, שהחברה הגיעה, והכל בא על מקומו בשלום. באותה הזדמנות בקרתי גם אצל מכרים בני-עיר שהיו בקיבוץ בקרבת מקום בנס ציונה. ביניהם פגשתי גם בחברה של מרים, והיא כנראה התאהבה בי מהמבט הראשון, ורצתה מאד שאקח אותה לחדרה. אולי פעלה כאן התרשמותה ממצבי הכלכלי הטוב יחסית למה ששרר אז בארץ, ובמיוחד בקיבוצי עבודה, שלפעמים עמדה לפניהם שאלת פת לחם. על כל פנים, אני לא נעניתי, מאיזה סיבה אני בעצמי לא יכולתי למצוא את ההסבר לכך. אולי דוקא משום שזו היא פנתה אלי, או משום זה שבכלל לא רציתי עוד אז ליצור חיי משפחה. קרוב לודאי ששני הגורמים פעלו כאן במקרה זה יחד. כי הנתונים היו דוקא בעד. בחורה די סימפטית, ממשפחה טובה, והמצב בארץ אז היה כזה, לא כמו באותו השיר שבע נשים ואיש אחד, אלא ההיפך הגמור. ברור שאחר-כך הרהרתי האם נהגתי נכון. באחד הימים נפגשתי עם חבר למקצוע, שמו היה שניט, ששאלני מה הסיבה שהפסקתי את השותפות בעבודה עם ברזילי? הסברתי לו, שהכל טוב ויפה, אבל אני אוהב להתעסק עם כזה ששווה לי, ואז הוא הציע לי, שאנו נעשה שותפות. החלטתי לתת את הסכמתי לעשות נסיון, ויש לציין שהנסיון הצליח, ועבדנו יחד הרבה שנים.

בינתיים, כמו שאומרים, אפשר לחיות, אבל לא נותנים. התחלתי לקבל התקפות קדחת לעיתים קרובות, וזה נעשה אצלי כרוני. נעשיתי כמעט פרופסור בעצמי. ידעתי כבר בכל התקפה אחה תרופות, ובאיזה סדר לקבל אותם. נוסף אה התחלתי גם לסבול מהקיבה, ועיקר דאגותי היו להבריא מכל זה, והתחלתי לטפל ביתר עוז. היה אז רופא מרכזי ד״ר מאיר, שהיה לא רק רופא טוב, אלא בן אדם טוב ונפלא. הוא השפיע עלי לנסוע לחוץ־לארץ בהמבורג היה מכון למחלות טרופיות, ולשם התכוננתי לנסוע. מכרתי את הכוורות, את הצריף, וריכזתי בידי 60 ל"י. עד שסידרתי את הנירות וכל יתר הסידורים, הייתי אצל אחי ז״ל בכפר חסידים. סידרתי אזרחות ארצי-ישראלית (פלשתינה א״י) וקיבלתי דרכון עם זכות כניסה לגרמניה. באחד הימים עליתי על אניה והגעתי להמבורג. נתקבלתי לבית-חולים, אחרי בדיקות שם, התברר א שכפי הנראה, היות ושהיתי הרבה זמן בכפר חסידים, וגם שם הייתי בטיפול, ונוסף על כך שינוי המקום, פעל עלי. הם מצאו שהבראתי, ושנראים אצלי רק סימני מחלה לשעבר, לכן לא נחוץ כל טיפול נוסף, ושהחלפת האקלים ער תעשה את שלה. אז התחלתי לטפל בהשגת רשות עיסה לפולין. פניתי לקונסול הפולני בהמבורג, אז קודם לקח אצלי את הדרען לבדוק אם אני מבוקש על-ידי ממשלת פולניה, אחר-כך התעניין לדעת מה הסיבה שלא לקחתי את הויזה בירושלים? הסברתי א שנסעתי הנה במטרה רפואית, ואחרי שהוברר לי שאני בסדר, החלטתי לנסוע לבקר את משפחתי. התשובה היתה, שקודם כל עליו לברר
אצל הקונסול הפולני בירושלים, ורק אחר-כך יוכל להענות לבקשתי. ראיתי שאין לי למה לקוות אצלו, אז לקחתי את הדרכון ועזבתי אותו. בהמבורג התגורר קרוב משפחה של דבורה גיסתי, אז התארחתי אצלם כמה ימים. בבית החולים התידדתי עם אחד, פועל נוצרי והוא הזמין אותי לטיול, מאד התרשמתי מהנמל ומהמערה שמתחת לנהר האלבה באורך של 800 מטר מכוסה כולה חרסינה. ביקרתי בגן החיות, שאמרו בזמנו שהוא השני בגודלו בעולם. אחר-כך נסעתי לברלין, וגם שם לא הצלחתי אצל הקונסול. בדלית ברירה הגשתי בקשה לקונסול בירושלים, וזה לקח הרבה זמן. אז החלטתי לנסות את מזלי אולי באוסטריה, ונסעתי לוינה, שם היו לדבורה שני אחים, שאחר-כך הגיעו גם ארצה. התארחתי אצלם כמה ימים, והתחלתי לטפל בקשר לרשיון כניסה לפולין. אבל שם הציעו לי לפנות על ידם לקונסול הירושלמי. בינתיים עברתי לגור בבית מלון, וקרה לי מקרה, שבלילה אחד החלפתי שלושה מלונות, כולם היו מוצפים פישפשים, זה היה לפני המצאת הדי.די.טי. בדלית ברירה, השלמתי עם המצב.

את הזמן ששהיתי בוינה ניצלתי להכיר ולראות. ויש מה לראות שם – מוזיאונים פרטר, אופרה ותיאטרונים. בהתחלה גרתי בסביבה שכולה נוצרית, ואם נתקלתי פה ושם באיזה שהוא יהודי, אז בחיצוניותו קשה היה להכיר בו. עד שבאחד הימים טיילתי לתומי, והגעתי לאיזור השני, שמאוכלס היה ברובו ביהודים – מעל למאתיים אלף. גיליתי עולם חדש, עולם של יהודים טיפוסיים. לראשונים שנפגשו בדרכי רציתי פשוט לגשת ולהתנשק. הייתי בניכר, פשוט התגעגעתי לכך, וזאת היתה הרגשה משונה שקשה להסביר אותה. רק מי שעבר מצב דומה מסוגל להבין. עברתי לגור למלון יהודי שם התגורו עוד כמה ישראלים. בעל המלון היה באם איני טועה אביו של מבקר ה מדינה של ממשלת ישראל מר נבנצאל. זה היה בשנת 31, קרוב לעלייתו לשלטון של היטלו־ ימח שמו, אז כבר היה מורגש מה שעתיד להתרחש. עברתי בוינר-נוישטדט ראיתי מודעות קיר הקוראות לאיזה אסיפה, ולמטה היה כתוב – ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה. בכי תמח התקיימה תהלוכה אל קברו של חוזה המדינה ד"ר הרצל ז״ל ואז ניסה הנוער הנאצי להפריע והיו מכות. אבל נחזור לענייני הפרטי. מפי אחד המתגוררים במלון נודע לי על אפשרות של קבלת אשרת כניסה, בעד קצת כסף אצל הקונסול הפולני בציכיה. לא חשבתי הרבה, לקחתי והה לשם, ונסעתי. הגעתי למונקץ, עיר יהודית טיפוסית, עם רבי מפורסם. שם הוברר לי שעלי להגיע לקושיצה. באתי לשם וניגשתי לאחד המנהיגים הציוניים, שהיתה לי כתובת אליו. סיפרתי לו בקשר למה באתי, ומה שהעי מבקש ממנו. הוא סיפר לי שאמנם הוא עזר בענין כזה לכמה ישראלים, אבל בזמן האחרון הוחלף הקונסול שהוא מכיר, ועל כן אין הוא בטוח שיוכל לעשות משהו, אבל הבטיח לי לנסות. אחרי שעשה אתו הכרה, והזמין אותו לבית קפה, הבטיח לו לתת אשרת כניסה לחודש ימים. למחרת ניגשתי לקונסוליה הפולנית וקיבלתי את הויזה. ניגשתי להודות לידידי על עזרתו, והחזרתי לו את ההוצאות שהיו לו בקשר לכך. בכל אופן, לא בסכום רציני מדובר. הייתי ממש מאושר והתכועתי לנסוע הביתה. יש לציין שבסביבה שבה הייתי אז, היתה אוכלוסיה יהודית בכפרים. כמעט בכל תחנה כזאת עלו איכרים יהודים אדוקים מגודלי זקן ופיאות עם סלי תוצרת למכירה. לפי תלבושתם, אפשר היה לראות שהדלות גדולה אצלם. היו אלה אנשי רוסיה הקרפטית. במוצאי-שבת עליתי על הרכבת הנוסעת לגבול פולין ולבי מלא שמחה. בלילה לא יכולתי להרדם, ולפנות בוקר, כשהתקרבנו לעיר מולדתי ציורטקוב, עברתי מקרון לקרון, אולי קדמן לי לפגוש איזה מכר בן־עיר. ובאמת פגשתי אחד, ומאד שמחנו על הפגישה, אם כי לא הכל שמח אותי, כי ממע נודע לי על מצבם הכלכלי הקשה של הורי. בבוקר הגעתי בשעה טובה הביתה. את אמא ז"ל פגשתי בבית. אבא ז"ל היה בבית הכנסת, ושתי אחיותי שרקה ז״ל וצביה שתבדל לחיים ארוכים, היו בנופש לא רחוק מהעיר. כמובן שהפגישה היתה נרגשת עם כל אחד ואחד לחוד. אחרי שאבא ז״ל הגיע הביתה, התישבגו לאכול ארוחת הבוקר, ומיד אחרי גמר האכילה לקחנו כרכרה, ונסענו לפגוש את האחיות. כמובן שהפגישה היתה בהפתעה, השמחה היתה רבה והרבה הרבה צחקנו. בילינו בצוותא כמה שעות, ואחר-כך חזרנו הביתה. עד מהרה נודע דבר בואי, והרבה מאד באו לבקרני ולקבל דרישת שלום מקרובים וידידים שנמצאו בארץ. כל אחד היה בטוח שאוכל למסור על שלומם בארץ. הגיעו אפילו כמה אנשים הגרים בסביבה הקרובה לעירנו. בעיקר שמחתי לפגוש אחד מחברי הכי טובים, שגם הוא היה בארץ נסע לצרפת, ומשם הגיע הביתה. אני, הוא ואחותו, עם עוד חברה, היינו חברה סגורה יחד טיילנו, יחד בילינו, ובעיקר קראנו המון ספרים, תוך זמן שהותנו שם. בבית לא רוויתי נחת. אחות אחת היתה חולה, הרופאים לא המליצו שהיא תעלה ארצה. השניה, נתפסה לרעיון הקומוניסטי. מצב הכלכלי בבית היה בכל רע. באופן כללי מצאתי מצב כלכלי ירוד אצל כל בני העיר, תנועות נוער רדומות ומיואשות. בעירנו ובסביבה הקרובה, התקימו שני ירידים כל שנה, אשר אליהם היו באים סוחרים ממרחק רב בשביל לעשות מסחר, חה היה נותן פרנסה טובה. לקחתי את כל סכום הכסף הנותר עוד אצלי, ומסרתי לאבי ז״ל, שירכוש סחורה וימשיך כהרגלו כל השנים. המבצע לא הצליח, ולא יכולתי לקבל כלום חזרה. בינתיים עמד לפוג זמן רשותי להמצא בפולין. נסעתי לעיר קייט קרובה, זלישציקי, נכנסתי שם לידיד, שהיה בעל פנסיון, והוא הצליח לקבל עבורי רשות להארכת זמן. כשחזרתי הביתה מצאתי מהפכה. אותו יום תלו הקומוניסטים דגלים אדומים בכמה מקומות בעירנו. כמה מהם נאסרו. את אחותי שחררו אחרי חקירה. בבית מצאו צלמניה שלי, והתחילו לחקור למי היא שייכת? ומה מעשי? על כל פנים, היה לי מזל שלא הייתי בבית באותו היום, כי לא פעם חפשו אותי. אפילו בארץ קבלתי פעם מכתב מהקונסול הפולני שאענה להם באתה אופן, ולפי אתה דרכון הגעתי ארצה? כמובן כשבידי היתה תעודת אזרחות ארצי-ישראלית, אז לא מצאתי אפילו לנחוץ לענות. בינתיים התקרב הסתו, ואיתו הקור שלא הייתי כבר רגיל אליו, וגם התקופה הזאת בחוץ־לארץ לא מעניינת, גשמים ומזג אויר לא סימפטי שורר אז שם. התחלתי להתגעגע לחזור ארצה. בינתיים היתר, בעיה איך לממן את הוצאות הנסיעה כי הריקותי את כיסי, ולא היה לי אצל מי לקחת. היו לי כמה הצעות שאקח אתי בת ארצה, והיא תתן לי בינתיים הלוואה. היה אז מקובל להתחתן באופן פיקטיבי, ובארץ להתגרש, ועל ידי כך הרויחו צרטיפיקט עבור בחורה. אני דוקא רציתי מאד לנצל את האפשרות הזאת, ורציתי להעלות ארצה את אחותו של חברי, אבל בשבילי היתה צפויה סכנה להתפס על-ידי הרשות בזמן סידור הניירות. על־כן ויתרתי על התכנית. בדלית ברירה כתבתי ארצה לאחי ז"ל שישיג עבורי הלוואה למען שאוכל לחזור, וככה נסעתי, וביום 2 לנובמבר יום השנה של הצהרת בלפור שנת שלושים ואחת, חזרתי ארצה. היום הנ״ל נחרת בזכרוני עקב זה שחששנו לשביתה אצל הערבים באותו יום.

פרק ז – השיבה ארצה

חזרתי ארצה דרך איטליה, יון, קפריסין, והנסיעה היתה די מעניינת. אבל בראשי התחילה כבר לנקר הדאגה לכניסתי בחיים מחדש. בזמן הנסיעה עשיתי הכרה עם אחד שגם בילה זמן מה בחוץ לארץ. עד מהרה התברר לנו המכנה המשותף, לשנינו היתה הרגשה שצריך להתחיל הכל מחדש, וכי גם הוא ער במקצועו, ועבד בבית מלאכה למקררי קרח, שבזמנו שלטו בשוק. ובכן, נדברנו ותכעו ליצור שותפות בענף הזה. ביום שהגענו ארצה לקחנו כתובות אחד מהשני, וחיכינו לתוצאות. ואז התברר שהוא נקלט חזרה במקום עבודתו והענין התבטל. אני בינתיים נשארתי זמנית בכפר חסידים, ועבדתי בערות, ובימים שלא היתה לי עבודה, עזרתי קצת לאחי ז״ל בעבודת המשק. בינתיים הגיע האביב, ואתו המכביד, השניה וגם יריד המזרח. הרבה נוער מחוץ לארץ הגיעו ארצה כתיירים, במגמה להשאר בארץ, ביניהם הגיעה גם בינה ז״ל והתארחה אז אצל אחותה שגרה בזמנו בכפר חסידים, ושם נפגשנו והכרנו אחד את השני. החלטנו להתחתן, אבל לא חשבתי כל-כך מהר. בידה היתה אשרת כניסה רק לשלושה חודשים בלבד. זכורני שפניתי לסוכנות שהם ימציאו לה צרמיפיקט, אבל לא הצלחתי מטעם פשוט, אם אנו עומדים להתחתן ממילא, אז למה לבזבז צרטיפיקט. בינתיים הזמן רץ לו, וצפויה היתד. סכנה שתשלח מכאן, אבל היו אלה ימי ספירה, ועד אחרי שבועות הרבנות לא מאשרת חתונות. הציעו לי, היות ובראש חודש אפשר לפי ההלכה לסדר חופה. היינו גם באותו יום במקרה שנינו בחיפה, אז נכנסנו לרבנות ונרשמנו לנישואין. הודענו לכפר על צעדנו זה, והזמנו את קרובי המשפחות משני הצדדים לחופה. זה היה ביום ה' של השבוע, על כן החלטנו ונשארנו לבלות את השבת אצל אחותי מרים בחיפה.

פרק ח' – חיי משפחה והשיבה לחדרה

בהתחלה המשכנו לגור כל אחד בנפרד, אני אצל אחי והיא אצל אחותה, עד שהשגנו דירה בצריף. התחלנו לתכנן לעבור לחדרה. מסרנו לקבלן לבנות לנו דירה על מגרש שהיה לי בשכונת אפרים. בסתו עם רדת הגשם הראשון עברנו לחדרה, ונכנסנו בינתיים לגור בצריף משותף עם בעלי הצריף שהיו ששנו, עד גמר הבניה, והתחלתי לעבוד בנגרות בשותפות עם עוד שני חברים. היה אז פרוספריטי, והיתה מספיק עבודה. עוד לפני נסעי לחוץ לארץ נוסדה בחדרה אגודת פועלי עץ במגמה למנוע תחרות בין העובדים, וגם לשמור על חלוקת עבודה פחות או יותר צודקת. אז בנו בפעם הראשונה בניה ציבורית בחדרה. בנו בשכונת ברנדייס 40 בתים קטנים, וכאן רצו המעוניינים לקבל את כל העבודה ולמנוע את חלקנו אנו מאתנו. הטענה היתה כביכול שאין להם בטחון שאנו מסוגלים לבצע את העבודה, ולמען הכביד עלינו, דרשו ערבות בנקאית אשר בדרך כלל לא היה קל להשיג. הייתי אז גם חבר הועד, העניו לא היה כל כך פשוט וקל, נעזרנו לא מעטי במזכיר מועצת הפועלים, ואחר עמל רב עלה בשנו לקבל בחלקנו 8 בנינים. עם גמר העבודה, כשהמהנדס בא לקבל אותה, מצא פה ושם תיקונים אצל כל יתר הבניינים, אשר הנגרים עשו אותם, על כן החליט שהתיקונים יעשו על חשבונם על שנו, וזה היה לנו הפצוי הנעים ביותר עבורנו.

בדרך כלל היתה דוקא עבודה בשפע, והרווחנו לא רע. חברנו מגרש, הקימונו צריף גדול עבור בית מלאכה ורכשנו מכונת נגרות גדולה קומבנידם. עם גמר הבניה עברנו לגור לדירה וגם עשינו גינת פרחים. בחורף 1933 חליתי בגריפה, ושכבתי כמה ימים בבית. בינה ז״ל היתה בהריון בימים האחרונים. היה זה יום הי בשבוע, הכינה הכל לקראת שבת והנה התחשק לה גם לשטוף את הריצפה. הרגישה כאבים, סיימה את עבודתה וניגשה לקופת חולים, כשחזרה סיפרה לי שקבלה מכתב לבית-חולים עפולה, ושהיא מתכוננת מחר בבוקר לנסוע. כששמעתי זאת, התלבשתי, ירדתי מהמיטה, והתחלתי לטייל הלוך וחזור. על שאלתה מה פתאום             עניתי, פשוט מאד, אני צריך להתרגל קצת ללכת, שמא אצטרך במקרה,

שאהיה רגיל לכך, ושלא אצטרך לצאת לרחוב ישר מהמיטה, והנה כעבור שעתיים שלוש, התחילו חבלי הלידה אצלה, ובגשם שוטף ומרחק לא קטן רצתי לקופת חולים לקבל מיילדת, ואחר-כך היה גם צורך לרוץ עוד פעם בשביל להביא רופא, ונולד לנו הבן הראשון במזל טוב. ליום יומיים נעזרנו על-ידי שכנה, ואחר כך הגיעה אחותי חנה לעזרה ונשארה אתנו עד אחרי הברית. את הברית סידרנו בבית, והשימחה היתה רבה.באו קרובי המשפחה וידידים, הגיע זמן פדיון הבן, הזמנו כהן, אחד ממכירי, את קרובי המשפחה וידידים. בערב ערכנו את השולחנות מכל טוב, קרובי המשפחה לא הגיעו. מחכים לאורחים ולכהן ואף אחד לא בא. עגמת הנפש ואי הנעימות היתה גדולה. מה התברר, שבאותו ערב נתנו סרט טוב, אז כולם החלימו ללכת קודם לסרט, ועם גמר הסרט להגיע אלינו, היינו די מסכנים, ולבסוף החלטנו לגשת לקרוא לכהן, וידעתי שהוא כסדרן בקולנוע בטח נמצא שם. אבל בדרכי לשם פגשתי את כולם הולכים כבר לקראתי, שכחתי מכל מה שנגרם לנו, הגענו הביתה, סידרנו את הטכס סעדנו את ליבנו, והיה שמח. החי טויב נצח בבדיחות, שרנו ולבסוף התפזרו הביתה. נשמנו לרווחה, כמו שאומרים, סוף טוב הכל טוב.

לא עבר זמן רב, הגיעו הורי ארצה, והסתדרו בכפר חסידים. בינה ז״ל נסעה להתארח בכפר, התינוק היה כבר יותר מחצי שנה, והורי שיחקו עם הנכד הכי צעיר שלהם בזמנו. בינתיים התקרבו ימי עליה על הקרקע להתיישבות. הילד היה בגיל שנתיים בערך, והיה נמצא במעון הילדים. החלטנו לעבור להתישבות. פרצה מלחמת חבש, את אותותיה הרגישו יפה בארץ. פרץ משבר, חוסר עבודה, את הדירה היה קשה למכור, ולבסוף מכרנו אותה ב-160 ל"י בסך הכל במקום 240 ל״י שנתנו קודם. מכרנו גם את מכונת הערות וקיבלנו על חלקנו אהה עשרות לירות, ואת כל הסכום השקענו בהקמת השלד לדירה בכפר חוגלה. טרם שגמרנו עם הבניה, עברנו לגור בה. התחילו ימים קשים, ללא משק מכניס, ללא עבודת חח. בינה ז"ל התחילה לעבוד שלוש פעמים בשבוע חצאי ימים בצרכניה אשר פתחו בכפר, במשכורת של 3 לירות לחודש. אני לפעמים קבלתי אהה ימי עבודה בנגרות בגבעת חיים, או בחוגלה. החיים היו די קשים, היו ימי מאורעות, כל לילה שני יצא לי תור לשמירה, חה התיש את הכוחות. לא פעם קרה שכשעמרה השמירה והגיע זמן להכנס הביתה לחטוף קצת שינה ולנוח, ואז פתאום נורו יריות, ורצים מחדש החוצה. ככה שמרנו כמה שנים וקיוינו שהפרדס יתחיל להניב ואז נצא למרחב. והנה פרצה מלחמת העולם השניה. עם הפרי לא היה מה לעשות, השקיעו עבודה, זבלים ומים, והכנסה אין. בלי תקציב מהסוכנות, ובלי כל מקור אחר של הכנסה. היתה לנו פרה ראשונה ברפת, עבור ליטר חלב יצא לנו לקבל 8 מא״י (מיל ארץ ישראלי) אבל לחלוב היו צריכים לקום ב-3.30 בלילה בכדי שהחלב יגיע בבוקר לתנובה תל-אביב. כל חליבת בוקר של הכפר כולו הסתכם בכד חלב של 30 ליטר. היו מביאים אותו לפי התור לגבעת חיים ומצרפים אותו לאוטו שבו שלחו את החלב שלהם. קרה פעם שקצת התאחרתי, הגעתי לחצר של הרפת שלהם עם הכד על הגב, שמשקלו ברוטו בערך 50 ק״ג. הנהג הרגיש בי, אבל בשביל לסדר אותי, אז התחיל לנסוע לאט לאט, ואני רץ אחריו, ועד שהשגתי אותו על-ידי ריצה בחולות, יצאה לי כמעט הנשמה. אלו היו התנאים דאז, לא היה לשלם מיסי קופת-חולים, וזה היה בסך הכל 12 גרוש לחודש. להם לקחנו בהקפה במאפיה של גבעת חיים. באחד הימים הפסיקו לתת בהקפה, אז מה עושים? התמזל לו המזל, ועשיתי להם איזושהי עבודה בנגרות. בחלקו שילמתי את החוב, ונשארו לי עוד מזומנים לקבל 80 גרוש. בזמנו, אם איני טועה, זה נשאר זכות לקבל 40 ככר <#ם. לולים עוד לא היו לנו, ביצים היו קונים בעיקר רק לילד, ופעם בשבוע היו מקבלים בשר בחלוקה – היתה תקופת הצנע. באחד הימים הפציצו את הרפיינרים (בתי הזקוק) בין חיפה לכפר אתא, וביום בהיר אחד קבלנו משלוח חי של ילדי גיסי זייל ונעשיתי לבעל משפחה של עשר נפשות. הם הביאו אתם רשימה מה צריך לתת להם, אבל אף פרומה מזומנת לא קבלתי בשביל להכין הכל. בקיצור, נעשה אצלנו שמח. הצפיפות היתה גדולה, והמהומות שהקימו עוד יותר גדולות. הילדים רבו ביניהם, שברו צלחות, כוסות, וקרעו רשתות. באחד הימים נסע אחד הילדים הביתה, וחזר עם בשורה בפיו, הבאתי עבורכם 3 לירות. הנכון, ששמחנו על כך, אבל עד מה ועד מה, החליטה המבוגרת, לקחת אתה אחת הילדות הכי צעירות, ונסעה אתה להרצליה לקרובת משפחה לכמה ימים. כל היתר התגעגעו ונתנו לנו קונצרט. כשחזרה, היתה עם תספורת חדשה, עם לקה על צפרני
הרגליים – בילינו טוב שם – אבל בינתיים הלכו לה לירה וחצי, ואת היתר מסרה לנו. אני מעלה את זה בזכרוני, כי אז היה לנו נורא קשה. בדרך כלל היה לנו קשה כל הזמן גם בלאו הכי, יש ונעזרנו בימים ההם מאחותי בינה ז״ל ומאחותי מרים שתבדל לחיים ארוכים, בהלוואות לתקופת מה. משום מה לא הצלחתי אף פעם להעזר על-ידי הלוואה מגיסי ז״ל למרות שבינינו שררו תמיד יחסים הדוקים ולבביים, ויאיהם תמיד אהבו לבקר אצלנו, ולא עבר חופש אחד מבלי שכולם יבקרו ואמן די ממושך. אני חייב לחזור קצת אחורנית, בכפר חוגלה, נוא לנו הבן השני – נעמן, כל התקשורת והתחבורה היוזה אז די קשה, אני הייתי בבית עם יהושע ז״ל -יא קטן, והתחילה הבעיה איפה עושים את הברית ומתי יעשו, האם בזמן, או בדחוי? ועד הרגע האחרון לא היה ברור שום דבר. ביום השמיני, שנסעתי לבית-החולים לבקר ולברר, אז מסרו לי מזל טוב, הברית כבר היה, הרופא היה המוהל וצריך לקחת אותם הביתה. המצב היה די מסובך. יהושע ז״ל היה אז חולה בשעלת, והיה קצת מסוכן להביא הביתה תינוק, מחשש התדבקותו אבל לא היתה ברירה, והסתכנו. ב״ה לא קרה כלום, והכל עבר בשלום. אחרי חופשה של כמה חודשים, בינה ז״ל חזרה לעבוד בצרכניה, ואני טיפלתי במשק ובילדים בזמן העדרה מהבית. היה לנו די קשה, אבל מה לא עושים למען הפרנסה? ועם המצב הכלכלי הקשה נולדה לנו הבת מרים, השמחה היתה רבה, כי מהרגע הראשון, בינה ז״ל רצתה בבת, ומה לעשות אם דוקא רצו לבוא בנים? כמו להכעיס. למען האמת, אני דוקא הייתי בעד בנים בראשונה, ואחר-דך שיניתי את דעתי וגם אני שמחתי מאד שהשלישית היא בת.עם הוולדה, קבלנו גם דיירים לדירה, זוג זקנים, משפחת ברגשטיין, שהיה להם בן ונכדים בגבעת חיים. היה לנו חדר בלתי גמור בדירה, הם נתנו לנו הלוואה לגמירת הדירה ונעסו לגור. היחסים בינינו היו טובים מאד, כמעט משפחה אחת. המטבח והשרותים היו משותפים, והילדים מאד התקשרו אליהם, ולא ידעו אחרת כי אם לקרוא להם סבא וסבתא. אם כי ידעו שהאמיתיים גרים בכפר-חסידים. אנו היינו נעזרים גם אצלם בהלוואות קטנות בשעת הצורך. הם כל-כך התרגלו למצב, עד שבאם עבר אהה זמן, ולא הצטרכנו אליהם, אז חשבו שיש לנו אהו טרוניה כלפיהם. המצב הכלכלי המשיך להיות קשה, התחלתי לעבוד בנגרות בקמפ צבאי בכפר־יונה. הייתי קם ב-3.30, חולב ומסתלק ברגל לכביש הראשי, ואחר כך בכל מיני טרמפים מגיע לעבודה. חזרה אותו הדבר בערב, עד שגמרנו עם הרפת, אז השעה היתה 9־8 והלכנו לישון. בסך הכל יום עבודה מלא וגדוש ומפרך. ולבסוף נגמרה גם העבודה בקמפ. התחלנו לגדל תפוחי אדמה. אינסטלציה מספיק לא היה להשקיה, וגם השטח היה די מצומצם ולא אפשר לנו מחזור תקין. אף על פי כן, הגענו ליבולים טובים ומשביעי רצון, והמחירים היו מצוינים. זה היה במלחמת העולם השניה, והארץ היתה זקוקה למזון. לא עבר זמן רב לפני כן חשבו בכלל שבארץ אי אפשר לגדל תפוחי- אדמה, ואז התחילו לעשות נסיונות, והגיעו לתוצאות טובות. התחלתי לסבול כאבי גב, וגם לבשתי חגורה אורטופדית. זה היה קשה, ולא נוח לעבוד בזה, עד שלמדתי ונוכחתי לדעת מנסיוני, שבאם איני עובד בטוריה, אז מצבי משתפר. זרקתי הצידה את החגורה, והפסקתי לעבוד בטוריה, אז מצב בריאותי השתפר, וחזר יחסית לתיקנו. ביתיים, יהושע ז״ל התקרב לגיל המצוות, והתכוננו לחגוג את מסיבת בר-המצוה. היינו זקוקים לקרדיט, וסגל ניהל אז את ענייני כפר-חוגלה. חטפתי איתו שיחה בענין הנידון, אז שאלני, במה תכסו אחר-כך את החוב, עניתי לו – יש יבול טוב של תפוחי-אדמה – התשובה היתה -אני מתכוון לתוצרת ממש – כנראה שבאותו זמן לא היה בקוש. לא ארכו הימים, והתהפך הגלגל. הביקוש לתפוחי- אדמה נעשה חזק, וגם המחירים עלו, וזה עזר לנו לממן את ההוצאות. לא חסר היה שום דבר, מיינות, עוגות, בשר, למרות החלוקה והצנע. המצב רוח הכללי היה מרומם, בדרך כלל, אז בכל שמחה מוכרח להיות גם איזה פנציר, אז גם כאן לא היה חסר. אמא ז״ל חלתה קשה באופן פתאומי, על כן גם אבי ז״ל לא הגיע. אחי ז״ל כן הגיע, אבל כבר חולה בחוליו שממנו לא החלים כבר, ושעל מצבו ועל הצפוי לו ידענו היטב. היה זה אחרי גמר המלחמה, וכשבפעם הראשונה התחילו לשלוח פרי לחוץ־לארץ, והתעוררו תקוות לעתיד יותר טוב, ובאחד הימים לקחתי את חמורי, וניגשתי לעריה של גבעת חיים לקחת קצת שאריות עצים לכביסה. בדרכי חזרה נפל השק, התכופפתי להרים אותו, השק שהיה גם קל במשקלו, אולי 10־12 ק״ג וכפי הנראה עשיתי תנועה לא נכונה וקיבלתי כאבים בברך "מיניסקוס", ומאז התחלתי לצלוע, זמן די ממושך. הרופא הציע לי ניתוח, אבל לי לא היה חשק. בסופו של דבר החלטתי להסכים ונכנסתי לבית־חולים "השרון". אותו זמן ששכבתי שם היתה החלטת האו״ם לחלוקת ארץ־ישראל. אחרי שחזרתי הביתה והחלמתי התחלתי לעבוד בנגריה של קיבוץ עין־החורש, כמעט בקביעות והרווחתי לא רע. בהקשר לכך השתפר מצבנו הכלכלי. מבחינה פחית היה לי די קשה. כל היום התאמצתי להוציא תוצרת בעבודה, זה היה מעייף אותי. קיויתי וחלמתי כשרק אחזור הביתה מעבודה, אשכב לנוח. רק שהמציאות הייתה לגמרי אחרת, הרי היה לנו גם משק. אז כשרק חזרתי הביתה היה הרבה מה לעשות, ככה שלא ידעתי מה קודם, ועל פי רוב גמרתי את העבודה בשעה 9.00 בלילה. בינתיים הזמן הולך, יהושע ז״ל גמר את לימודיו, למד זמן מה בבן־שמן, היה תלמיד מצטיין, התחיל ללמוד בבית ספר החקלאי כדורי, ולמד בסטיפנדיה. התאהב בענף הדבורים ושאף להכניס את הענף למשק. ועוד טרם גמר את הלימודים קנינו נחילים בשער העמקים ורכשנו ציוד, והתחלנו לטפל. בהתחלה לא ראינו ברכה בהם, כי הם היו חולים, אבל תוך הזמן המצב השתפר והתחלנו להגדיל את המכוורת. בינתיים התגייס יהושע ז״ל לצבא, ובינה ז״ל נסעה לביקור קרובים בארצות-הברית. נעמן למד בבית-ספר אורט, ומרים היתה עדיין די קטנה. היה לי די קשה, למרות שהייתי לבד במשק עם ילדים בלי כל עזרה. גוייסתי למילואים אמן מה, ובערבים הייתי בתור שכזה, יוצא לשמירת לילה ליישוב ספר בקרבת מקום. ובבוקר חוזר הביתה. בסופו של דבר יהושע ז״ל גמר את שרותו בצבא סדיר, והתחלנו לעבד שטחי ירקות. מבחינה כלכלית התחלנו להתבסס, ואז השארתי אותו לבד במשק ואני יצאתי לשנה אחת לעבוד במרכז ענייני הכפר. בזמן הפנוי הייתי ממשיך במשק, אחר-כך יצאתי לעבוד כמדריך במושב צעיר של עולי תימן. לא נשארתי הרבה זמן בעבודה זו, כי עם פיח מלחמת סיני, יהושע ז״ל התגייס, ואני מוכרח הייתי לחזור למשק, ואחר-כך כבר לא המשכתי בעבודה זו. שנינו התלבשנו בכל המרץ על המשק, והגדלנו את הרפת, והכל זז במפנה קדימה. יותר ידיים עובדות, יותר הכנסה. פתחנו והרחבנו גם לול. בועיע נעמן למצוות, היה מצבנו יחסית טוב, סידרנו מסיבה מפוארת בלי בעיות מיוחדות, למען הרושם הטוב, הוא השמיע דרשה על ספר הספרים – התני׳ך, והבטיח גם לבסוף להיות בן נאמן לעמו ולהוריו, זה עשה רושם. בחיים הוא משתדל ללכת בדרך זו עד היום הזה. לבר-המצוה שלו כבר כן הגיע הסבא שלו, אבל אחי ואמי ז״ל כבר לא זכו לכך. בבית הספר היה תלמיד טוב, אחר-כך בחר בלימודים באורט, ומשם התגייס לצבא. בשובו הביתה עם גמר שרותו בצבא, עזר במשק בערך שנה, ואח-כך לא היה לו זמן לחכות, התחתן ועבר להתישבות במושב לכיש. החתונה התקימה באולם מפואר בתל-אביב, המסיבה היתה תרבותית ונעימה. אנו בחוגלה המשכנו להתבסס, אני לפי נסיוני, ויהושע ז״ל עם הידע, והצלחנו, אני בעיקר התמסרתי לפרדס, אשר יהושע ז״ל לא כל-כך אהב, וליתר הענפים הייתי העוזר, יד שניה. באותה תקופה ניצלנו את המצב שיש עוד יד עובדת ומסורה למשק, לטיולים שהתארגנו מטעם ועדת התרבות של חוגלה, ועברנו את הארץ לאורכה ולרוחבה.

יהושע ז״ל היה פעיל בין הנוער וגם נכנס לעבודה ציבורית בכפר ומחוצה לו. בדבר אחד לא הלך לו במיוחד, וזה גרם לנו עגמת נפש ומצב רוח, עד שסוף סוף זכינו שהגיע עם חברה הביתה. לא הראשונה, אבל הפעם הודיע שזהו זה. ידענו שהוא מאד קשור לחיי כפר, והיא עירונית, איך היא מתארת לה את זה? התשובה היתה – מתרגלים לכל. אם כי גם נעמן בחר לו בת עירונית, ובת יחידה להוריה, לא שאלנו שאלות, ולא היינו מודאגים כי עבור נעמן חשבנו, כי דרכו ושאיפתו לחיי כפר היא לאו דוקא, משום מה, אם כבר הזכרתי את שני הבנים, מן היושר להוסיף גם כמה מילים באשר לבת. ובכן, גם ממנה למען האמת לא שבענו הרבה נחת, כי פתאום הפסיקה את לימודיה בתיכון והכניסה לה למוח לעבור להמשך לימודים לכפר-גלעדי, עד רצועו, ולבסוף נרשמה ללמוד מקצוע אחות בעפולה. אחרי שסיימה את הלימודים התחילה לעבוד בבית החולים אסף הרופא ושם גם הכירה את בעלה לעתיד לבוא. אחרי החתונה קנינו להם דירה בראשון, והמשיכה לעבוד באותו בית החולים. המשק בינתיים גדל והתפתח, יהושע ז״ל היה בא לעזור לנו בעבודה מנתניה, ששם קנינו לו דירה, אבל עיקר העבודה נפלה עלינו, בימים ובלילות, בשבתות ובחגים. קושי מיוחד היה לנו בזמן שהתגייס למילואים אז כל כובד המשא נפל עלינו, וזה היה מאד קשה, לפעמים הייתי ממש בוכה על־כך. לבסוף החלטנו להפרד, מסרנו לו את המכוורת, אשר היתה כבר בסדר גודל די גבוה, והיתה יכולה לכלכל משפחה בכבוד. הוספנו לו גם אמצעים נוספים כרצונו. הם מכרו את הדירה בנתניה, קנו משק בבית-ינאי, והתחילו בבניה. אנחנו בינתיים התחלנו לחסל את הרפת. א- למען השגת אמצעים לבניה בבית-ינאי. ב- למען הקלת עול העבודה. עדיין המשכנו לעזור אהד לשני בעבודה, והעזרה היתה הדדית. החיים נכנסו לאט לאט למסלולם, וכרגיל היו הצלחות וגם כשלונות. ידעתי לשמוח בשמחות אשר אהבתי, וגם כמובן להתעצב בכשלונות אשר עברו עלי. עד שבא היום הרע והמר, יום בו נפטר לנו הנכד הבכור, אשר כה אהבנוהו, לא רק בגלל היותו הנכד הראשון, שהיתר יבדלו לחיים ארוכים, אלא בגלל זה גס שהיה עדין נפש ומאד פקח, ועזב אותנו כל כך צעיר בסך הכל בן חמש והצי יהי זכרו ברוך. המכה היתה קשה ובלתי נשכחת. ניסינו להתגבר על אסונות, אבל לשוא. ככה המשכנו עד פרוץ מלחמת ששת הימים. באותו אביב הכל פרח והבטיח שנת יבולים יוצאת מהכלל טובה. הבניה בבית- ינאי עמדה להסתיים, והנה גייסו את יהושע ז״ל, יצא עם ראש מלא תכניות, אבל לא זכה לחזור להגשים אותם. בימי המלחמה, היתה ריבה עם הילדים אצלנו, פעם הגיע לחופשה, וכמעט שלא נפרדנו ומאז חשך עולמנו. אומרים שהאדם הלש כזבוב, ויותר הזק מברזל, כל האושר וחדוות החיים נלקחו מאתנו. התחלנו בנסיון להתאושש ולהתגבר, אבל זה קשה עד היום הזה. מצאנו נחמה פורתא בנכדים, בבן ובבת, שיאריכו ימים. הנה כי כן שיכלנו בן ונכד תוך זמן לא רב, וקשה להתנחם. כעבור זמן מה זכינו לנכד אצל הבת, הנושא את שמו של בננו ז״ל. בשבוע לפני הברית חליתי בגריפה, וביום הברית שקלתי, כן לנסוע, לא לנסוע. בינה ז״ל נסעה ערב לפני זה, ואני לפי שסיכמנו, הייתי צריך להישאר בבית כי הרגשתי עוד לא טוב. קמתי בבוקר, חום לא היה לי, החלטתי ולקחתי את לוי והמכונית שלו, צירפתי גם את עזרא ואפרים, והגענו במפתיע. פגשנו כבר את כל המשפחה ויצאנו לאולם הברית. ובמקום שיהושע ז״ל יזכה לשמוח על הברית של בן אחותו שכה אהב, זכה שהוא יקרא על שמו. לאט,לאט הסתגלנו לחיות עם מר גורלנו. בהתחלה, אחרי שקרה האסון, אז בינה ז״ל לא רצתה להיפגש עם אף אחד, מתוך הרגשת בושה, עלבון וכאב, חוץ מאלו שהגיעו לביקור הביתה, לא רצתה אפילו לגשת לצרכניה לקניות ואז לקחתי אותה ממש בכוח. אסון קרה לנו, אבל אנו בכל זאת מוכרחים להמשיך למען ילדנו ונכדנו, ולדעת לחיות עם זה. היתה בעיה שצה, נשארו הרבה חובות, בזמנו 55 אלף היה סכום די רציני. מצד שני, נשאר משק חי שלא היה מי שיטפל בו. בהתחלה ניסינו לחפש פתרון בשותף, אבל עד מהרה התברר שכל אחד רצה רק להבנות מזה בעצמו. ולפרנסה, פשוטו כמשמעו, ריבה לא הייתה זקוקה לזה, מתוך משק הדבורים דוקא, כי התחילה לעבוד כגננת, וגם לקבל פנסיה עבור הילדים. על כן החליטו למכור מה שינתן ועל ידי כך חיסלו את החוב. כמעט כל שבוע השתדלנו לבקר אצלם, בבית הסתדרו, היה להם מכל טוב, רק העיקר היה חסר להם. הפסקנו להשתתף בכל מופע בכפר, והיינו יושבים בבית. לעומת זאת, כשהופיעה הטלויזיה, אז מאד רציתי להכניס את המכשיר הזה הביתה למען גרש קצת את הבדידות והיגון. מאד סבלתי מביקורי החובה, ורציתי שיבואו גם לשם הנאה מסוימת, אבל נתקלתי בהתנגדות מצד בינה ז"ל. הנימוק – אין לה מצב רוח לזה. בקושי עלה לי לשעשעה. הבאנו את המכשיר הביתה ואתו גם שכנים, צופים, כל זמן שלא היו גם אצל אחרים טלויזיות. באחד הימים בינה ז״ל חלתה. לקחו אותה לבית-חולים מאיר. התגלה שסבלה ממחלת דם קשה, שנגרמה על-ידי אלרגיה לתרופות מסוימות. באחד הימים אומרת לי מרים: למה שלא תיגש פעם לשוחח עם הרופא ולברר מה המצב? מיד הבינותי שכאן רוצים להכין אותי למשהו בלתי ידוע לי. נסענו ונתקבלנו אצל הרופא המחלקה. הוא הקדים לפני בהרצאה שלמה על המצב, וגמר בזה שאנו מצידנו עשינו ועושים הכל, אבל לא הכל תלוי בנו. פעם היה לנו מקרה כזה אז החולה יצאה מזה תוך שבועיים. אז נשאר לנו רק להתפלל ולקוות לנס שיקרה גם לנו חשבתי. אכן, הנס קרה, והוסיפו לה כמה שנים על שנותיה. כשעזבה את בית-החולים, אז ניגש אליה הרופא הראשי, לחץ את ידיה, ואמר לה: איני יודע אם את אדוקה או לא, אבל הגומל מותר לך לברך. ומאותו יום ואילך התחילה להסתכל על החיים בעיניים אחרות לגמרי. כעבור שנה וחצי בערך, אחרי המקרה החליטה לעבור ניתוח על דבר שסבלה ממנו עשרות בשנים. לפני כניסתה לבית-החולים הספיקה לסדר לה את השיניים, אחרי סבל רב מהטיפולים וקבלה אותם בדיוק כמה ימים לפני זה. שמחנו מאד, ערב לפני זה היתה חתונה, קנתה לה שמלה ונעליים, רצו לשלוח אותה לבית חולים אחר, אז התנגדנו. הנימוק היה מצבה האלרגי לתרופות, ובמאיר שאושפזה גם קודם ומכירים אותה. ביום ה' היה צריך להתקיים הניתוח, היתה כבר מוכנה, צמאה, וקבלה כבר את הזריקות. פתאום הודיעו לה שהשעה מאוחרת והחליטו לדחות את הניתוח. האחות אמרה שזה תלוי ברופא, והרופא טען שהאחיות לא רוצות להמשיך. בהתחלה זה מאד הרגיז אותה וחשבה בכלל לוותר. לבסוף, נרגעה והסכימה תנצל חופשה קצרה ולשוב הביתה, במגמה לחזור בשבוע הבא. בינתיים הזמנו את מרים ואדי עם שוקי, גם ריבה עם הנכדים הגיעו לקראת צהריים, ובילינו בנעימים. הצטלמה עם הנכדים. מי יודע? לו היתה חוזרת בה מהניתוח יכול להיות שהיתה יכולה להמשיך לחיות שנים. אבל הגורל רצה אחרת. חזרה לבית־החולים ונותחה והעניינים התחילו להסתבך. היא ידע כבר מה שצפוי לה ואחרי סבל קשה נפטרה. אחרי שלושים ושמונה שנים שהיינו יחד, נשארתי לבד. מרים עברה לגור אתי יחד והתינוק הכניס קצת חיים בבית. לו בינה ז"ל היתה זוכה בחייה שיבואו לגור הביתה מאד נהנית, כי היא מאד רצתה בכך. בדידות לא הרגשתי, אבל לא רציתי לפול למעמסה על מישהו, אז החלטתי לחפש מוצא. היה לי גם קשה לעבד את המשק לבד, וידעתי כי בלי עזרת ידיים עובדות, לא אוכל להמשיך. והיות ואני אוהב לעבוד לבד, וגם זה בלתי אפשרי, על־כן החלטתי למכור את המשק, ולרוע מזלי הסתבכתי והיה צפוי לי משפט. בינתיים כל מה שרכשתי בחיים עקלו לי. כיום אני כבר עומד אחרי המשפט, אשר למזלי זכיתי בו. חלק מההוצאות די רציניות שהוצאתי עליו.

את ההמשך מזכרונותי אני משאיר לעוד כמה שנים, באם אזכה. אבל תפילתי היא לשנים בריאות ושלום בעולמנו.

 

 

זיכרונות צביה/הניה לבית פיש

צביה דג
צביה דג

נולדתי בעיירה במזרח גליציה בשם צ'ורטקוב. העיירה הייתה בעלת אופי יהודי לאומי מובהק. במרכז העיר גרו רק יהודים. הייתה בעיירה חצר חרבי ורבים מתושביה היו דתיים. העיירה שכנה על נהר הדניסטר. לכל ילדה יהודיה, לכל ילד הייתה הרגשה, שהוא רק בין יהודים. בימי ילדותי לא הרגשתי שום אנטישמיות ושום לחץ, הרגשתי את עצמי כמי שחיה בסביבה אוהדת.

הורי היו ממשפחת רבנים. אבי היה רב, אבל מאחר שעברו מעיירה לעיר אחרת ולסביבה חדשה, הם הסתגרו קצת, כי לא חיתה להם אפשרות לחדור לסביבה מתאימה להם. לאט לאט מצאו ידידים.

בבית-הספר שלמדתי בו ־ "פולני-ממלכתי" למדתי לפני הצהריים. בשעה אחת הייתי חוזרת הביתה, מחליפה את הספרים והולכת לבית-ספר עברי ”תרבות’’, עד שש בערב. אחרי גמר הלימודים בבית הספר העברי "תרבות" חייתי הולכת לקן. שם הייתי שומעת הרצאות ומשתתפת בריקודים. בבית-הספר הייתי תלמידה שקטה, חרוצה ומצטיינת. המורה, שלא היו לה ילדים. רצתה לאמץ אותי. מורה זו לימדה אותי שנה אחרי שנה והייתי מאוד אהובה עליה. למדתי יחד עם אחותי, שהתקשתה מעט בלימודים. הייתי עוזרת לה, כדי שלא תרגיש בכיתה נחותה ממני. סיימתי בי"ס עממי.

לאבי הייתה חנות בשוק. נוסף לכן היה בעל מקצוע בעשיית מברשות. הוא היה אז יחידי במקצוע זה בכל הסביבה והוא עסק בזה. למרות זאת לא עשה הרבה כסף, כי היה ישר מאוד והיה קובע מחירים לא גבוהים. היו לו לקוחות מהרבה מוסדות כמו הכנסייה, בתי-ספר, בתי-משפט. את התוצרת חיו מקבלים בהקפה וב סוף כל חודש הייתי הולכת לגבות את החובות. זאת הייתה העזרה היחידה, שהגשתי להורים. מלבד זה לא דרשו ממני דבר.
בבית-הספר, כאשר נדרשו למישהו שיעורי עזר, המורה תמיד הציעה אותי שאלמד את החלש. אמי לא הרשתה לי לקבל על עצמי יותר מדי שיעורי עזר. חלק מן הכסף הייתי מוסרת לקן לדמי שכירות של אולם הקן.

הילדות שלי הייתה מאושרת. במשפחה היינו שבעה ילדים. היו לי שני אחים וארבע אחיות. כולנו למדנו בבי"ס עברי ואם מישהו מאתנו עבד, היה בא מורה פרטי ונותן לו שיעור לפני היציאה לעבודה. אני האזנתי לשיעורים אלה. לא היו בינינו מריבות. אהבתי לקרוא והייתי מתעוררת מוקדם בבוקר, לדאבון לבם של הורי. הייתי בולעת כמה ספרים כל שבוע וכשעברתי על-יד חלון ראווה של חנות ספרים – הכרתי כמעט כל ספר.

לאבא שלי קראו אהרון ולאמא טויבה. היא באמת הייתה שקטה. היא גדלה כיתומה בבית עשיר, לסבא וסבתא שלה הייתה מנסרה. אך היא גדלה ללא הורים ואת השכלתה קלטה מהסביבה ומהשתלמות עצמית. היא קראה עברית וקצת גרמנית ופולנית. בשיחה הייתה נבונה ואינטליגנטית. למרות שלא קראה ספרי חינוך, חייתה מחנכת מצוינת ואצלנו בבית שררה אווירה שקטה של שלום ואחווה.

על החגים:
החגים והשבתות התנהלו לפי המסורת. אמא הייתה עורכת שולחן ואבא חיה מקדש על היין. אני עצמי הייתי אדוקה בכל לבי, עד שנכנסתי לקן של "השומר-הצעיר". גם כשהתפקרתי, לא עשיתי בבית דברים, שחיו עלולים להרגיז ולהכאיב להורי. עצם השתייכותי לתנועה הרגיזה את אבי. אחרי שהסברתי לו, שבתנועה לומדים עברית ומכשירים לעלייה לארץ, הוא השלים עם הדבר.

צ׳ורטקוב הייתה עיירה חדורת רוח לאומית והיו בה חיים יהודיים תוססים.

היו בה מוסדות של עזרה הדדית. כמו "גמילות חסדים", ”ביקור חולים", "הכנסת כלה" וכוי. לא היו מביישים פניהם של עניים. מעשי החסד והעזרה נעשו בצנעה. ברחובות דיברו עברית. בעיירה שלנו הייתה חצרו של הרבי מציורטקוב ובחג השבועות בעיקר, היו מגיעים חסידים מגליציה וגם מרחבי פולין האחרים והחצר המתה חסידים ושירה חסידית. הרבי עטור זקן לבן ובעל הדרת פנים היה מופיע בחלון ומברך את חסידיו ואז היו הריקודים והשירה מתלהטים ועד היום יש לי זיכרונות מאותם ימים.

באותה חצר גר איש אחד, שקראו קו "השותק". הוא שתק ארבעים שנה, וזאת מפני שהוא קילל פעם את אשתו וקללתו התקיימה ואז הוא הלך אל חרבי והרבי אמר לו, שאיש שכך מקלל צריך לשתוק. הוא נחשב כקדוש, מאחר שארבעים שנה שתק. הוא חי בחצר הרבי, שם היו מפרנסים אותו. חיה מתפלל ומתפלל בלי להוציא קול. יש אומרים, שאנסקי לפני שכתב את "הדיבוק", ביקר בצ'ורטקוב וספג את אווירת חצרו של הרבי. בכלל, הרבי מצ׳ורטקוב היה כל כך מפורסם, שבתל אביב באחד המוזיאונים יש חדר מיוחד, שבו מוצגים חפצים מביתו.

הנוצרים גרו בפרברי העיירה ואילו היהודים במרכז. הגויים היו באים לקנות בחנויות היהודים והיו מביאים למכירה מתוצרתם החקלאית. היה שוק. שבו היה מתרכז המסחר אתם. היו לנו, למשפחתנו, קשרים מצוינים עם כמה מן הגויים וכל שנה היינו יוצאים בקיץ לנופש, לכפר על יד עירנו בסביבה של יערות. זה המקום הידוע בשם "היער השחור" – צ'ארני לאס בפולנית. אחותי כמעט שניצלה, תודות לקשרינו עם הגויים, אלא שחייל זיהה אותה זמן קצר לפני שנכנסה לדירת הגויים וירה בה ובילדיה. גויה זו לא נחה ולא שקטה עד שמצאה את כתובתנו בארץ וסיפרה לנו, שהיא קברה אותה כדת והזמינה אותנו לבוא לפולין ולבקר את קבר אחותנו. הייתה אצלנו סלידה מהמתבוללים והיו בזים להם. שמור בזיכרוני שיר היתולי עליהם: ”מ׳זאל זיי ניט דערקענען, ז״ידאווסקיס אז זיי זענען, פויליש זייער שפראך און יידיש א מיאוסע זאך".

אחי המבוגר ביותר, שכבר איננו בחיים. עלה לישראל אחרי הצהרת בלפור. שלושה בחורים מהעיירה. טובים ואהובים נפרדו יום אחד ממשפחותיהם, גנבו את הגבול, עברו לרומניה, טענו שהם מרוסיה. אילו אמרו שהם מפולין חיו מחזירים אותם. ביום אחד הגיע מכתב מהם מבית הכלא ובו סיפרו, שמצבם לא רע. מאחר שהקהילה מתעניינת ובינתיים מאפשרים להם ללמוד מקצוע. אחי למד נגרות. כעבור חודש ימים עלה אחי לארץ. אחרי זה עלו כל אחיי ואחיותי זה אחרי זה, אני ואחותי היותר צעירה נשארנו בבית. לא חייתה בעיירה משפחה. שמישהו מילדיה לא עלה לארץ.

כשאחי בא פעם לבקר מהארץ, היה הבית והחוץ מלא אנשים. שחיכו בתור לקבל דרישת שלום.

על הנוף של העיירה.

העיירה שוכנת על יובל הדנייסטר. אני זוכרת את הנוף כנוף חיפה ביותר בעולם. היו מישורים, שדות, גבעות ועד היום חרוטים בזיכרוני הטיולים, שארגן קן השומר הצעיר. הגויים לא הציקו -לנו. היה הנהר בו רחצנו. שטנו בלילות בסירות כשפינו מלא שירים על א”י. היינו מטיילים בלילות. בגיל 13 נכנסתי לקן השומר-הצעיר וכבר בגיל 15 שלחו אותי לקורס להדרכה והתחלתי להדריך קבוצת בנות בנות 12. בשבתות הדרכתי קבוצת בנות ובמקביל להן בנים ונוסף על אלה הייתה קבוצה של חלוץ, שלא היה להם מדריך וגם אותם הדרכתי בשבתות. השיחות חיו על הארץ וציונות. הפיחו בנו את אהבת הארץ וחיינו אותה כחולמים. הייתי נוהגת לרשום את תוכן כל השיחות האלה ועותק אחד נתתי למוזיאון התנועה החלוצית בבית לוחמי-הגטאות. בנוסף לזה הרבה תמונות. יותר מאוחר נרשמתי לבית הספר  התיכון של האוקראינים, אבל לא הגעתי לבחינות הבגרות. חייתי עסוקה מאוד בתנועה וכשהגיע הזמן לצאת להכשרה, רציתי גם אני לצאת להכשרה, אבל באותו זמן עברה רוח רעה בתנועת השומר הצעיר.

רבים נדבקו בחיידק הקומוניזם. מ- שלושים ושש מבוגרים, נשארתי אני ועוד שני בחורים נאמנים לתנועה. הגיע שליח ועזר לנו להתגבר על הדבר. כך זה נמשך אצלי מגיל 17 עד גיל 23 והקן שלנו פרח. הגענו ל-150 חברים וגם מבחינת הרמה היה לקן שלנו שם טוב.

כשהגעתי לגיל 23 וההורים קיבלו סרטפיקט לעלייה, נסעתי ללבוב ואמרתי שם בהנהגה הראשית, שמאחר שרציתי לפני שלוש שנים לעלות ואתם עיכבתם אותי, תאפשרו עכשיו לעלות בלי יציאה להכשרה. בקשתי התקבלה. עליתי בסרטפיקט והגעתי לעין־המפרץ. חודשײם-שלושה אחרי הגיעו ההורים והלכו לכפר-חסידים.

בעין ־ המפרץ הייתה קבוצה של חברים בני גילה של אחותי, שלמדו איתי בבית-הספר וזה משך אותי. הורי בכפר-חסידים רצו לשלוח אותי להכשיר עצמי כמורה, אבל מטעמי מצפון לא רציתי, ידעתי, שחניכת השומר-הצעיר אינה יכולה להיות מחנכת בישוב דתי.

השנים הראשונות שלי בעין המפרץ:

עליתי באונייה "פולוניה". באותה אונייה נסע גם טבנקין. זה היה ב-1934- . היו באוניה גם רביזיוניסטים והיו ויכוחים, אבל על רמה. חיו ריקודים, והרבה התרוממות רוח. כשהגענו לחוף הכרמל, זה היה בערב ומולנו התנוצצו האורות. אחזה בנו רוח של התלהבות עצומה ורקדנו כל הלילה. כל המפלגות והזרמים התערבבו זה בזה לאחדות אחת ובבוקר ירדנו מהאנייה .

בעין – המפרץ בהתחלה, היה לי קשה מאוד. על חולות קרית-חיים. העבודה לא הייתה קשה לי מבחינה פיזית. אבל כל ההווי של איש עובד היה זר לי. עיניים עוינות, כך נראה לי, הסתכלו עלי, אבל מיד הופיעה חברה אחת והיא אמרה: "זו בחורה עדינה, אל תציקו לה, היא לא עבדה אף פעם. תנו אותה לי ואכניס אותה לעבודה", שבוע אחרי שהיא טיפלה בי, כולם רצו אותי בעבודה. בתחילה עבדתי ביישור ר״לזת. עד היום אני זוכרת, שאחותי אמרה לי, שאחרי שבועיים אבקש שיחליפו אותי ואני עניתי לה, שלא באנו ארצח להתפנק, שבאנו ארצה לבנות ולהיבנות בה ומי שמתפנק אינו בונה.
עבדתי בבית-חרושת אצל מולר וגם בבית-חרושת למרצפות. פיזית התגברתי. יותר קשה היה מבחינה נפשית, אך ידעתי לעשות את המאמצים הנחוצים. זה הגיע עד כדי כך, שלא נסעתי לבקר את הורי וכשאמא הפצירה בי. לא יכולתי לספר לה את האמת. לבסוף הגעתי להסכם על ביקור פעם בחודש. אחר-כך הגעתי להרגשה טובה. היה לי מקום בעבודה והרגשתי שאנשים מעריכים אותי.

בשנים הראשונות הייתי פעילה בארגון אימהות עובדות, הייתי מוסרת סקירות מהעיתונות. השתתפתי בעיתון, שהיה מופיע שם בקריה ולימדתי עברית בקיבוץ. הייתי מאוד קנאית לעברית.

אחרי שנות הקליטה הראשונות, התחלתי להרגיש טוב מאוד בעין ־ המפרץ ונשארתי שם 6ו שנים. עברתי לאפק אחרי כישלון בנישואים עם ילד, וכאן בניתי מחדש משפחה עם אדם, שאני מאושרת אתו.

המעבר לאפק היה קשה, למרות שזה היה מקיבוץ לקיבוץ. לא הכירו אותי. בהתחלה החלפתי הרבה מקומות עבודה, אבל נהניתי מכך, ששלחו אותי ל"אורנים" כי חלום חיי היה ללמוד. חידשתי בכך את ימי כקדם. אחרי אורנים עבדתי בביה״ס שנה אחת ונכשלתי. חשבתי, שאם זה כל-כך קשה. אני לא אחזור להוראה, אבל במשך הזמן הציעו לי עבודות אחרות, שהייתי יותר מתאימה להן, הדרכתי בחברת נוער יוצא עירק ולא היו לי בעיות. עבדתי עם חיים בונה ורוסיה ושררו בינינו יחסים טובים. עבדנו הרבה שעות והייתה זו ממש חוויה לחנך חברת נוער טובה זו. שנתיים וחצי עבדתי עם חברת הנוער. זה היה חומר קשה עם הרבה בעיות והיינו עסוקים הרבה שעות איתם ויותר זמן לא יכולתי להמשיך איתם. אחר ־ כך יצאתי לתל-אביב לשנה אחת ועבדתי שם במטבח מזכירות הקיבוץ. למדתי שם בערבים. אחרי שחזרתי, ניתנה לי האפשרות ללמד ילדים שנזקקו לעזרה ומאז אני ממשיכה בעבודה זו – כעשרים שנה. אני חושבת שבעבודה זו מצאתי את מקומי. כי אני חושבת, שיש לי נתונים טבעיים לזה; – יחס אישי ויחס של כבוד לכל ילד. עידוד וחיפוש דרכים להקל עליו את הלמידה. היו לי מקרים של ילדים מאוד מתקשים, שאחרי תקופה מסוימת הגיעו להישגים. שמרתי על מקום עבודה זח ועכשיו בגילי זח גם מקנה סיפוק. אני שומרת על קשרים עם צעירים וזה פותח בשבילי אפשרות של השתלמות עצמית. לפעמים התלמידים מביאים לי חומר ונושאים, שעלי ללמוד אותו קודם וכך גם אני עצמי לומדת וגם עוזרת לילדים.

לבסוף, הדבר היקר לי ביותר – הבן ושני הנכדים. שלמח בני, עזב את הקיבוץ אחרי הצבא. זה כאב לי, אך השלמתי. יש לו חברה מתאימה לחיים. ילדים טובים ומתפתחים יפה. הקשרים בינינו טובים, גם אם יש ניגודים. שלמה בני היה כעשר שנים ימאי, עלה בדרגות, אבל לא רצהח להשאיר את המשפחה לבד להרבה זמן. מבחינה כלכלית היה מצבו תמיד טוב והוא החליט לעשות הסבה. הוא למד אי.בי.מ. והוא עומד לעבור לעבוד בתל אביב. אשתו עובדת ב"המשביר".

ואחרון אחרון אני רוצה להגיד משהו על יחסי לזקנה. לפי דעתי אדם זקן צריך לעשות מח שהוא מסוגל, צריך להנות מההקלות, אבל גם לעשות מאמצים ואינו צריך לחשוב, שחייו כבר הסתיימו. הוא צריך לקרוא, להיות מעורה ולעזור לזולת הנזקק לעזרה. להיענות לתורנויות וכ"ו.

אני גאה על חיי ואני חושבת, שאילמלא חיינו ומאמצנו, לא חיתה מדינת ישראל מגיעה למה שהיגיעה.

זכרונות דוד דג

יש לי חומרים שאספתי, חומר אין סוף. אצלי אין עננים – הכל ריאלי. אני רואה תמונות, אני זוכר ויודע שמה שאני אומר זה הנכון, כי אני רואה את זה. סבא אהרון למשפחת פאלק מסינג  וסבתא טובה-יונה למשפחת פיש.

סבא וסבתא נישאו בבויבריק גליציה. הסבתא הייתה בת מאומצת ואין שום ידע אחר על משפחתה. בבויבריק יצא צו גיוס לצבא הפולני, אז משפחת הסבא לקחה את הילדים והמטלטלים, שינו את שמם לפיש ועברו לצ'ורטקוב. סבא הקים במקומו החדש מפעל למברשות וחנות סידקית ומזה הייתה פרנסתם. סבי היה אדם דתי עם סמכות לרב, היה גם ציוני שאסף כספים לקק"ל. שבעת ילדיו היו בתנועות "החלוץ". בשנת 1935 בנו ברוך )אבא שלי) ובתו בינה שהיו בארץ הביאו ארצה את ההורים, ששינו את שמם לדג, בנו להם צריף והקימו מפעל מברשות. חנה בתם שהיתה חברה בקיבוץ שער העמקים סידרה לסבא הזמנות למברשות והם נמכרו בקיבוצי הסביבה. סבתא דיברה אידיש וסבא עברית. ביתם היה מרכז הפגישות המשפחתיות עם הילדים והנכדים. הסבא היה פעיל בבית הכנסת ושימש כגבאי תקופת מה. סבתא נפטרה בשנת תש"ט וסבא נפטר כמה שנים אחריה. הם קבורים בבית העלמין בכפר.

סבא אליעזר שכטר             סבתא רייזה למשפחת הורביץ

היו ממשפחות ענפות בצ'ורטקוב והסביבה. היו להם 2 בנים ו-4 בנות. הסבא היה שו"ב (שוחט ובודק) וזאת היתה פרנסתו. חסיד בחצר הרב פרידמן ואיש "אגודה" חרדי. הוא היה מפיץ כל ערב שבת הודעות על זמני הדלקת נרות. לדוגמה

תמונת זמני הדלקת נרות

סבא למרות דעותיו הדתיות איפשר לכל ילדיו ללמוד לימודים כלליים בבתי ספר ממלכתיים ולהיות חברים בתנועות "החלוץ". ביום עליית אמי ארצה אביה נתן לה מטבע  שבורך ע"י הרבי (קמיע), וכל זאת למרות דעותיו הקיצוניות. בשנת 1941 נודע לנו שכל המשפחה הושמדה בשואה.

תמונת סבא וסבתא

אבא ברוך

נולד ב-1900 בבויבריק גליציה. למד מגיל 3 עד 6 ב"חדר" ואח"כ בבי"ס ממלכתי. ביתו היה ציוני לכן מגיל צעיר השתייך לתנועת החלוץ. בשנת  1920היה בהכשרה שלפני עלייתו ארצה ושם למד נגרות, כמקצוע שיועיל לו ושהיה נחוץ בארץ. עלייתו ארצה היתה מלווה בהרפתקאות: בשנת 1923 נוטש אבי את משפחתו ומגיע בדרכים- לא- דרכים  לרומניה, ע"מ להגיע לעיר הנמל קונסטנסה, שם למצוא אוניה שתיקח אותו לפלסטינה. אולם הוא נתפס ע"י המשטרה שכלאה אותו למשך כמה חודשים, עד שאחיו שמחה שלח 15$ ואז שוחרר מהכלא. משם הגיע באוניה לנמל חיפה ונשאר שם. הוא עבד בנגרות והרוויח יפה. אבל שאיפותיו היו לעבוד בחקלאות וזה הביא אותו להצטרף לקבוצת "צבי", של הפועל המזרחי, להכשרה בחדרה. בחדרה שהיתה מלאה ביצות והחברים עבדו בייבושה, חלה בקדחת ובטיפוס. בהיותו בחדרה באותה עת התקשר ליהודי במקום  שהייתה לו מכוורת דבורים המצריכה עבודות נגרות של מסגרות עץ. שם רכש ידע ולמד כוורנות (דבורנות). ברבות הימים הקים מכוורת לעצמו. כשעבר לכפר חסידים המכוורת עברה איתו והיתה ענף רווחי במשק.

ב-1927 הגשים את חלומו בהשתקעו בכפר שזאת היתה משאת נפשו "לעבוד בחקלאות". בהיותו נגר הוא בנה בעצמו את צריף מגוריו ואת הרהיטים. הבניה היתה איכותית, עם בידוד וללא דליפות גשם. יותר מאוחר בשנת 36-37 התארגנה קבוצה של 7 חברים שהקימו יחד שלדי בטון (הגימור נעשה ע"י אנשי מקצוע) שהם הבתים שלנו עד היום.

ב-1936 אבא חוייל למשטרה הבריטית ושרת בה כגפיר שנה ורבע. כמו כן קיבל אחריות בטחונית על המושב (זה החל בזמן המרד הערבי)

שנמשך עד 1946. הוא דאג לשמירה, רכישת נשק ומיוזמתו נפגש עם מפקדי ההגנה שהקימו לקראת מלחמת השחרור  מחלקת חי"ש (חיל שדה) מאומנת. האימונים כללו כושר גופני, שדאות, טיולים להכרת האזור (ניווט), אימוני נשק במחתרת וקורסים בג'וערה למפקדי כיתות ומחלקות.

במשך כמה שנים התמסר לעבודות ציבוריות ומשכרו שכרנו פועל שיעבוד במשק. בין היתר הוא הקים את הצרכיה ובית הועד.

ראוי להזכיר את ערבי השבת בבית שהיו חוויה בפני עצמה כי אבא ידע לשיר ובכל הערב נשמעה שירתו ששימחה אותנו.

בשנת 1946 אבא חלה בסרטן, שנה התענה עד שנפטר בגיל 47.

אמא דבורה

נולדה למשפחת שכטר ב-1899 בצ'ורטקוב גליציה. אזור שידע מלחמות וכיבושים. השליטה עברה מאסטרו-הונגריה, פולין, גרמניה ורוסיה (היום אוקראינה). אביה, סבא אליעזר, היה חרדי וחסיד בחסידות צ'ורטקוב. אמי היתה למדנית גדולה ובין היתר למדה שפות, הנהלת פנקסים (חשבונות), סטנוגרפיה (קצרנות), גיזרה (תפירה). שלטה היטב באוקראינית, גרמנית אידיש ועברית. יותר מאוחר בארץ רכשה את השפה האנגלית. בזמן מלחמת העולם הראשונה המשפחה התפרנסה בעיקר מאפיית לחם לצבא והיתה גם חנות סידקית. אמי עזרה הרבה לפרנסה.ב-1926 עלתה ארצה אחרי שחכתה כמה שנים לסרטפיקט. הצטרפה לאבא לחדרה ועברה שם שנה עם עבודה קשה וקדחת. הקימה יחד עם ברוך משק והיתה שותפה פעילה בכל עבודות המשק. יותר מאוחר התמסרה גם למוסדות מסויימים ותרמה להם קבוע. ב-1935 חלתה והמשפחה דאגה שתיסע לנוח בבית הוריה בצ'ורטקוב למשך מספר חודשים. המשיכה לעבוד עוד 10 שנים אח"כ טיפלה באבא כשחלה.

ב-1942 אמי ידעה שכל משפחתה הושמדה בפולין וישבה עליהם "שבעה". לאחר המלחמה ב-1945 היה לה קשר עם פישל וינטר שהיה ביודנראט בצ'ורטקוב. אמא לחצה עליו שיספר כיצד הושמדה משפחתה. לאחר תחנונים רבים נאות פישל ושלח לאמא מכתב מזעזע עם תאורים זועתיים כיצד כולם הושמדו. אז ישבה פעם שניה "שבעה".

ב-1986 נפטרה והיא בת 87.
דבורה וברוך הורי.
ברוך עלה ארצה ראשון ועברו 3 שנים עד שדבורה הצטרפה אליו. הם הכירו בצ'ורטקוב כי כנראה היו שכנים והיא תחילה התחברה עם האחיות לבית פיש. לפני עלייתו לארץ ברוך ודבורה התארסו ודבורה התחילה לפעול לקבלת סרטפיקט כדי שתוכל להצטרף אליו. בינתיים היתה ביניהם התכתבות קבועה וצפופה. דבורה הגיעה ישר לחדרה ונכנסה מיד למשטר עבודה. ב-1927 עלו שניהם לכפר-חסידים. במקום היו 120 משפחות חסידים שלא הסתדרו עם החקלאות ולאט לאט התפזרו, חלק בארץ חלק חזר לפולין ובכפר נשארו 52 משפחות.

המשק הוקם בעזרת הסוכנות שמימנה לכל משק רפת, לול, כלי עבודה ובהמת עבודה.

באותה שנה 1927 הורי נישאו בחצר המשק כשהדוד של אמי הרב ישראל בריקנשטיין חיתן אותם. הדוד גר בתל-אביב והיה לו בית כנסת פרטי מתחת לדירת מגוריו. הוא הקים בגבעת הרצל בתל-אביב את בית החרושת "מטע" למרגרינה.

ביתנו נוהל באורח דתי  מסורתי ובחגים אבי לקח את אחי ואותי לבית הכנסת לחגוג. בשבתות היו מבצעים רק את העבודות ההכרחיות.

יהונתן אחי

נולד ב-1928. גדל בבית ביטחוניסטי ועבודה ציבורית. למרות שאבינו עבד בנגרות, במכוורת, במשק ובריכוז הכפר, המצב הכלכלי היה קשה כך שמילדות יהונתן נרתם לעבודה. בהיותו נער היה פעיל בריכוז פעולות הקק"ל, הנוער העובד, ספורט והדרכה. היה גם פעיל בכוחות הבטחון בכפר ומכובשי חוות קארמן באיבטין. לאחר סיום בי"ס "יבנה"  למד בסמינר המושבים בירושלים שבו הנוער מגוייס לפלמ"ח, אבל נאלץ לחזור הביתה עקב מחלתו של אבינו. מסלול ההדרכה רודף  אותו, בהיותו בצבא יצא לקורס מכי"ם  ועובר להדרכה, לאחר מכן עבר לקורס קצינים וממשיך להדריך את הקצינים שבדרך. אנחנו שמשרתים ברוטציה בצבא מצליחים להבריא את המשק ולקדמו, לצאת מהחובות, להשתחרר מהפועלים שגרו בבית ולעבוד לבד. יהונתן מקים בעבודת ידיים מחסנים, מתבן, רפת ושאר מבנים. בחופשות של חמש שנות ללימודיו בפקולטה לחקלאות אנחנו מגדלים ירקות ע"מ להגדיל ההכנסות למימון לימודיו. בסיימו לימודיו היה לאגרונום במשרד החקלאות. מתפקידיו :

עסק בפיתוח ענף התחמיצים לרפתות

"        "       "   הבקר לבשר, בעיקר בגולן

"       "       "  ענף הכותנה בתחנת הנסיונות נוה-יער

לבסוף מונה למנהל משרד החקלאות עפולה

ייצג את משרד החקלאות בארה"ב, ונצואלה, אוסטרליה, בורמה, סין, הודו וסינגפור.

בשעותיו הפנויות פעל ב :

  1. היוזם להקמת מאגרי המים ורישות השדות
  2. ניהל את העיבוד המשותף
  3. הוביל מאבקים משפטיים נגד מינהל מקרקעי ישראל לזכויותינו על האדמות
  4. מאבקים במוסדות לזכויות קרקע ומים
  5. מוביל מהלכי בקורת ומנהל תקין במושב.
  6. ריכז את מושב "אליפלט"
  7. ביצוע וחידוש תשתיות וכבישים בכפר
  8. במילואים התקדם לדרגת סגן אלוף והיה מפקד העורף בנצרת
  9. לוחם למען זכויות גמלאי משרד החקלאות.

ב-2010 נפטר לפתע מדום לב. אדם שידע לאהוב, אהב כל מה שעשה והשאיר אחריו מורשת אדירה. ואנחנו שנינו היינו כדוד ויהונתן ששמם שזור זה בזה.

בית חרושת למברשות
לסבי וסבתי, אהרון וטובה דג, היה בית חרושת, במושגים של אז בפולין. משעלו לארץ בשנת 1935, הקימו להם בניו ובנותיו צריף ובו מקום למפעל ייצור מברשות משלהם. הצריף הוקם במשק קרקוביק מרדכי ובינה בתם. כיום משק לזר. לאחר עיבוד העץ למברשות, בעזרת סכיני גילוף היה הסבא קודח חורים בעץ להשחלת שער המברשת. המקדחה הייתה קבועה והופעלה ברגל, ויותר מאוחר במנוע חשמלי. היו מתקנים וציוד לסריקת השערות ולחיתוכן. את עבודת השחלת השערות עם חוטי ברזל הייתה סבתא מבצעת. אנו הנכדים היינו עוזרים כמיטב יכולתנו., החל בניקיון הצריף שהיה מלא אבק ועד טיפול בשערות המברשות. סבא היה לוקח הזמנות לכל סוגי המברשות מהקיבוצים ולאחר הכנתם נסע באוטובוס למכרם בקיבוץ, וזאת הייתה פרנסתו. כמו כן הוא היה מכין נרות מסוגים שונים. לצערי בתו חנה לאחר פטירתם חיסלה את כל הציוד והצריף, וכך אבדה מורשת יצירה נדירה.

שני סיפורים:
לסבא תמיד היה חם והוא פתח חלון גדול כל ימות השנה. אני זכיתי בירושה את אפודתו היחידה שהייתה חדשה. כמובן שסבתא קפאה באותו חדר. בנוסף אני זוכר, שבגלל עבודתו היו לסבא ידיים חזקות, ואף פעם לא הצלחתי לכופף לו אצבע.

מכתבים

מכתב של ליפא הויזנר למשפחת דג אחרי המלחמה
מכתב של ליפא הויזנר למשפחת דג אחרי המלחמה
מכתב של ליפא הויזנר למשפחת דג אחרי המלחמה צד שני
מכתב של ליפא הויזנר למשפחת דג אחרי המלחמה צד שני
תרגום מכתב ליפא הויזנר למשפחת דג אחרי המלחמה
תרגום מכתב ליפא הויזנר למשפחת דג אחרי המלחמה
גלויה מדב זיידנברג למשפחת דג אחרי המלחמה
גלויה מדב זיידנברג למשפחת דג אחרי המלחמה
תרגום גלויה מדב זיידנברג למשפחת דג אחרי המלחמה
תרגום גלויה מדב זיידנברג למשפחת דג אחרי המלחמה
מכתב שכתב פישל וינטר אחרי המלחמה למשפחת דג (1)
מכתב שכתב פישל וינטר אחרי המלחמה למשפחת דג (1)
מכתב שכתב פישל וינטר אחרי המלחמה למשפחת דג (1)
מכתב שכתב פישל וינטר אחרי המלחמה למשפחת דג (1)
מכתב שכתב פישל וינטר אחרי המלחמה למשפחת דג (3)
מכתב שכתב פישל וינטר אחרי המלחמה למשפחת דג (3)
מכתב שכתב פישל וינטר אחרי המלחמה למשפחת דג (4)
מכתב שכתב פישל וינטר אחרי המלחמה למשפחת דג (4)
מעטפת מכתב ששלח פישל וינטר מצ'ורטקוב אחרי המלחמה למשפחת דג
מעטפת מכתב ששלח פישל וינטר מצ'ורטקוב אחרי המלחמה למשפחת דג
תרגום מכתב פישל וינטר למשפחת דג עמוד 1
תרגום מכתב פישל וינטר למשפחת דג עמוד 1
תרגום מכתב פישל וינטר למשפחת דג אחרי המלחמה עמוד 3
תרגום מכתב פישל וינטר למשפחת דג אחרי המלחמה עמוד 3

עצי משפחה

לאהרון וטובה דג (פיש) 7 ילדים: ברוך, שמחה, בינה, מרים, חנה, צביה, ושרקה

אברהם דוד שכטר היו 4 ילדים: מרדכי, שלמה, אליעזר וחיים.

לאליעזר ורייזי לבית הורוביץ או גורביץ בתו של ר' אלתר שו"ב מבוצץ. ילדיהם: יצחק, פרל, רבקה, דבורה, דוד, דינה.
למרדכי שכטר ואשתו רחל היו 3 ילדים: אהרון קון שכטר, פרומצ'ה ופרידה.
המקטעים להלן לקוחים מתוך עץ המשפחה הנמצא באתר GENI העתיקו את הלינק המצורף, הדביקו בשורת הכתובת בראש העמוד ותגיעו לעץ השלם.
הערות ותיקונים יתקבלו בברכה.
https://www.geni.com/family-tree/index/6000000086971021930#6000000086951948839

צאצאי לייב וצבי ואברהם דוד שכטר
צאצאי לייב וצבי ואברהם דוד שכטר

 

צאצאי אליעזר שכטר וורייזי לבית הורוביץ
צאצאי אליעזר שכטר וורייזי לבית הורוביץ
צאצאי שלמה שכטר
צאצאי שלמה שכטר

 

עץ משפחת דינה שכטר
עץ משפחת דינה שכטר

 

צאצאי ברוך דג ודבורה לבית שכטר
צאצאי ברוך דג ודבורה לבית שכטר

 

צאצאי נחום הירש פיינגולד ורבקה לבית שכטר
צאצאי נחום הירש פיינגולד ורבקה לבית שכטר

 

עץ משפחת יצחק שכטר ופסיה לבית רפאפורט
עץ משפחת יצחק שכטר ופסיה לבית רפאפורט

 

עץ מרדכי שכטר ורחל
עץ מרדכי שכטר ורחל

 

עץ אהרון קון שכטר
עץ אהרון קון שכטר

 

עץ משפחת פרידה שכטר ובן ציון כהן
עץ משפחת פרידה שכטר ובן ציון כהן

 

עץ משפחת רפפורט
עץ משפחת רפפורט

 

 

דפי-עד

נר זיכרון לזכר בני משפחתנו שנספו בשואה
לזכר יקירינו שנספו בשואה

לזכרם
שרקה האוזנר לבית דג
ובנה צבי האוזנר בן ליפא נרצחו ביריה ביער צ'רני לס
גניה רפפורט  וד"ר ישעיהו רפפורט
חיים רגנבוגן מת מרעב בקמיונקה
פרל רגנבויגן לבית שכטר נ. 1895 נלקחה לבלזץ
יהודה רגנבוגן בנם של חיים ופרל- נשלח לבלזץ
קלרה רגנבוגן, בתם של חיים ופרל- נשלח לבלזץ
פייגה כהן
רבקה כהן
רבקה שכטר נשלחה לבלזץ
ישראל פיינגולד נורה בצ'ורטקוב
אברהם דוד פיינגולד נורה בצ'ורטקוב
רחל פיינגולד
לובה פיינגולד
חיים פיינגולד
דינה שכטר נלקחה לבלזץ ובנה –
צבי שכטר נלקח לבלזץ 1942