אקסלרד יצחק

תמונות

תמונות מאלבום אילן גל

תמונות מאלבום פרידה שטרום

מסמכים/עדויות/זכרונות

אמא מספרת על סבא מוישלה (ל"שורשים" של עמיעל)

סבא נולד בעיר צ'ורטקוב בדרום גליציה בגבול רוסיה/פולניה וגדל בשכונה הנמצאת בקצה העיר על אם-הדרך לכפרי האיכרים הפולנים. הבית היה דל מאוד וזכרונות הילדות של סבא קשורים בתנועת העגלות והאיכרים ההולכים לעיר וחזרה. אימו, רבקה, היתה קונה מהאיכרים אווזים ועושה מנוצותיהם כריות, או קונה בזול ומוכרת. המסחר עם האיכרים החזיק את כלכלת-הבית.
אביו של סבא, יצחק, היה מורה. כינויו היה "איציק לרר" (המורה) והוא היה נותן שיעורים פרטיים בבית.

יש סיפור יפה שקשור בנישואי יצחק ורבקה: כשהגיעה רבקה לפירקה המליץ השדכן להשתדך לעלם "פנוי". כששאלה רבקה מה מקצועו אמרו לה – מורה. היא אמרה: מורה אני לא רוצה וכך נישארה ברווקותה עד לגיל גבוה יחסית לימים ההם (24).

בינתיים השתדך יצחק לעלמה אחרת ועמד לשאתה, אך היא חלתה ומתה ימים ספורים לפני החתונה. לימים התגלגל יצחק לבית רבקה, היא ראתה את עיני הכוכבים שלו ואמרה: את האיש הזה אני רוצה.

אמרו לה: זה המורה שדחית לפני 6  שנים! והם התחתנו.

נולדו ששה ילדים: חווצ'ה (חוה), גיטצ'ה,  שפס'ל (שבתאי), יוס'ל (יוסף), מוישלה (משה – סבא) ופרידה.

הבית, כאמור היה דל ועני והפרנסה בקושי רב. אבא סיפר שריצפת-הבית היתה מאדמה ועליה גללי-בהמה מהודקים. לכבוד שבת וחגים סבתא רבקה היתה מבריקה את הריצפה בצורה מיוחדת והיתה אומרת: "אני בטוחה שבארמונו של הקיסר פרנץ-יוזף אין ריצפה כזאת מבריקה". בבית לא היו מספיק מיטות לכל הילדים והיו ישנים בזוגות ואפילו בשלשות. לפרנסה היתה סבתא מלינה לעיתים קרובות עוברי-אורח בבית, והיו מכניסים אותם למיטת אחד הילדים. סבא סיפר על אחד כזה שהיה שוכב על התנור ומכרסם כל הלילה צנים יבש וקול-הכירסום הפריע לכולם להירדם.

סיפור אחר קשור בדתיותו של סבא מוישלה: כשהיה בן 5 הכניסו למיטתו אדם דתי לשינה. באמצע הלילה התעורר סבא וגילה שהכיפה'לה נישמטה מראשו. הוא התחיל לחפשה במיטה וכך התעורר האורח ושאל: "מה יש ילד?" "נפלה לי הכיפה" אמר סבא. "שקט! תישן כבר ותפסיק לחטט" אמר האיש. סבא פרץ בבכי מר ואז הרגיש בידו הארוכה של האורח המחפשת במיטה, מוצאת את הכיפה ו…טראח! בחבטה עזה מנחיתה אותה על ראשו. עם המכה הזאת, אמר סבא, עברה לי כל הדתיות, אבל המשכתי עוד עד הבר-מיצווה.

ה"חדר"

בערך מגיל 3 הלך סבא לחדר. בשנה הראשונה לומדים א'-ב' וה"חדר" נקרא "דרדקי" (לדרדקים). מהשנה השנייה מתחילים ללמוד תורה. היחס של הרבי היה נוקשה למדי, כולל מכות. פרשנויות הרבי לא היו מדעיות. כאשר קראו על "התנינים הגדולים" בספר בראשית שאלו את הרבי מהו תנין והוא ענה: "אמשיגענע פיש" (דג משוגע). סבא סיפר גם שביום חמישי היו עורכים חזרה על החומר שנילמד במשך השבוע, כי ביום ששי נערך מעין מבחן (בע"פ) ובשבת היה הרבי מגיע לבתי-הילדים ומציג את ידיעותיהם בפני האב. אבל דווקא ביום חמישי היתה אשת-הרבי עומדת וממרקת את כלי-הנחושת לכבוד שבת (ה"חדר"היה בתוך בית-הרבי) מה שהסיח את דעתם של הילדים לגמרי מתלמודם. הכלים היו מנצנצים לאור השמש, והדימיון היה מפליג למחוזות אחרים. ילד שרצה לצאת לצרכיו  היה אומר "קטנים" או "גדולים" וכך היה הרבי מקציב לו את משך זמן השהות בחוץ.

סבא הבין מגיל צעיר שמחיי הניוול האלה צריך לצאת מהר ככל האפשר.

בגיל 13 סבא נמסר כשולייה לדודו בן-ציון שהיה בעל נגריה גדולה וחשוך-בנים. שם למד את מקצוע הנגרות ושם גם התפקר לחלוטין.

במקצוע הנגרות עסק סבא כל חייו.

אחד הסיפורים מתקופה זו – באחד הימים הלך עם חבר, וזה הסית אותו לקנות בשר-חזיר בשוק. בדרכם לזלול את המעדן חלפו על-יד בית-כנסת בדיוק בשעת תפילת "מנחה". גבאי בית-הכנסת שחיפש יהודים ל"מניין" ביקש אותם להיכנס. הם ניסו להתנגד בכל כוחם אבל הגבאי עמד על שלו והם לא הצליחו להתחמק. סבא איחסן את "החבילה" מתחת לבית-שחיו מתחת למעיל. בכל זמן התפילה שמע את שאיפות היהודי שמאחוריו שהתנדנד ואמר: "שמעקט גוט, שמעקט גוט" (מריח טוב).

כדי לאזן את התמונה אקדים את המאוחר ואספר שבשנותיו האחרונות הצטרף סבא לחוג בין-קיבוצי ליהדות וגם קנה "סידור תפילה" ואחרי נפילת עמי-יעל הגדול חזר אפילו לצום ביום כיפור.

בגיל צעיר הצטרף סבא לתנועת "החלוץ" מתוך כוונה לעלות לארץ בהקדם. אחרי שקיבל תואר מגיסטר – נגר מומחה הצטרף להכשרה, ובשנת 1929 עלה ארצה. סבא עמד לעלות כבר ב – 1927 אבל ברגע האחרון מצאו בעייה בניירת, ועלייתו נידחתה בשנתיים, שהיו בעיניו ארוכות כאורך הגלות.

אחיו יוס'ל כבר היה בארץ בחיפה וביתו היה הבסיס.

בשנים הראשונות סבא התגלגל כמו רבים מהחלוצים, עבד בכביש צמח-טבריה, היה מספר חודשים בקרית-ענבים ובסופו של דבר הגיע לקיבוץ נען.

סבא התרשם עמוקות מהווי הערבים, למד לפטפט בערבית ואהב מאד לשיר שירים בהשפעת לחנים ערביים. לסבא היה קול נהדר והוא שר יפה מאד.

סבא הכיר את סבתא ציפורה בקיבוץ יגור והיא הלכה אחריו לקיבוץ נען, ואח"כ לקריית-ענבים.

סבא היה בהגנה ועסק באימונים. אבל חשוב לציין שבזמן מלחמת-השיחרור הוא בנה רובים בנגרית קריית-ענבים, השתתף כלוחם פעיל בהגנה על קריית-ענבים ואף ניצל בנס מפגיעת-פגז ישירה בעמדה שבה היה בתצפית ב – 26 במאי 48, יום כיבוש הראדאר ע"י הליגיון הירדני. עם הקמת המדינה שובץ סבא ליחידת "צופי-אוויר" לזיהוי מטוסי אויב, למרות שהיה עיוור-צבעים.

סבא מוישלה היה איש אופטימי, בעל הומור יוצא מן הכלל וכישרון דרמטי. בילדותנו היה מציג לנו דמויות שונות מ"העיירה" ומספר סיפורים רבים על חיי העיירה וההכשרה. הוא התנגד לכל כוונה לעשות אידיאליזציה של העיירה היהודית, וראה בציונות ובמדינה את הדרך הנכונה להיחלצות מהגולה, שאותה שנא. את רוחו האופטימית הנחיל גם לנו, ילדיו.

סבא נפטר ממחלת הסרטן בו' תמוז תשמ"ה, 1985.

פרידה שטרום: זכרונות מבית-הורי בצ'ורטקוב . רשמה יפה זהבי

בילדותי בצ'ורטקוב גרנו ברחוב מַיוֹבָה 4. כשעומדים ליד הכנסיה היפה בַּרינק, פונים לכיוון הרחוב של בית-הכנסת הגדול והולכים ישר-ישר. עוברים את בית-הכנסת הגדול ואת בית הרב ופונים ימינה לרחוב מיובה. זהו רחוב לפני הגשר שעל נהר ה"סרט". סופרים ארבעה בתים, והרביעי זה הבית שלנו. בית בעל קומה אחת, כמו כל הבתים ברחוב הזה. מתחת לבית יש מרתף ולמעלה פרוזדור המוביל לחדרי הבית השונים. ליד הבית שביל.

בבוקר למדתי בבית-ספר פולני, יחד עם ילדי הגויים. אחר-הצהריים למדתי בבית-ספר העברי. שרה גולדיג היתה המורה הראשית לעברית. היא התחילה להפיץ את השפה העברית. היא היתה שכנה שלנו, אבל היא גרה ברחוב הראשי. יעקב פרוסט היה המורה העברי שלימד אותנו. (עמ' 142 בספר צ'ורטקוב).

היה גוי שהביא מים באסל ודליים מהבאר שברחוב מיובה. חנות המצרכים היתה ברחוב הראשי. הגויים היו מביאים את הסחורה לחנות ואנשים קנו ממנה.

אמא הושיבה אותי מחוץ לבית ואמרה: "פרידה, כשיבוא גוי תבואי מהר להגיד לי".

היינו קרובים לכפר. הגוי הביא גרעיני-חיטה, תרנגולות, פירות וירקות. אמא היתה סוחרת ממולחת – היא קנתה את מצרכיה ישר מהגוי, מבלי להצטרך לשירותי החנות. לגוי היה הכול, אבל בגד לא היה לו. את הכסף היה לוקח לשוק, ושׁם נכנס לחנות לקנות בגד. היהודי היה נותן לו את הבגד, טופח לו על הכתף ואומר לו: "דובז'ה, דובז'ה, (טוב טוב)" ולוקח לו את כל הכסף. בצ'ורטקוב לא היתה חנות של גויים – כל החנויות היו בידי היהודים…

ביום ששי אמא פתחה את התנור ועשתה מכל טוב, כדי להאכיל את המשפחה – 6 ילדים, ובנוסף גם הסבתא, בבה רייזה, אמא של אמא, ששרפו לה את הבית במלחמת העולם הראשונה והיא גרה איתנו. היה לה בית גדול עם פָּרות ובית מרזח.

בן-אחותו של אבא שלי השתתף במלה"ע הראשונה, וכשנגמרה המלחמה לא היה לו לאן ללכת. גם הוא גר איתנו. שמו היה בן-ציון. הוא היה יפה-תואר. יום אחד מימע רבקה, אמא שלי, אמרה לו: "בן-ציון, הגיע הזמן לאכול דבש". "למה דבש?" שאל בן-ציון. זה היה הנוהג כשעשו שידוך. בן-ציון החזיר לה תשובה לאחר כמה ימים, ובאמת הוא התחתן עם גיטצ'ה אחותי ונולדו להם ילדים נפלאים.

גיטצ'ה, בן-ציון והילדים מוישל'ה, ארל'ה וחנהל'ה – כל המשפחה נספתה בשואה. לא ידועים הפרטים.

אחות נוספת היתה לי, חוה. היא היתה יפהפיה. כשעליתי לארץ חוה נשארה בבית.

שפס'ל האח שלנו ביקש ממנה לעלות יחד עם כל המשפחה, אבל חוה לא רצתה לבוא.

חוה ודוד בעלה ושתי בנותיהם רוזהל'ה ומלצל'ה, כולם ניספו בשואה. הבנות היו בנות

6 ו-7. ידוע לנו שדוד ברנדה בעלה של חוה חזר הביתה כשנגמרה המלחמה, והגויים מהבית שממול רצחו אותו.

לפני שעלינו לארץ, כל השכנים באו להיפרד בדמעות. הם נתנו לנו מתנות פרידה. היינו ביחסים מצויינים עם הגויים. אבל במלחמה הם הפכו לשונאים גדולים ולעוזרי הנאצים.

אני לא מבינה איך הכל כל-כך השתנה.

כשהרב פרידמן היה בא מוינה לחגים, אמא שלי גירשה את כל הילדים מהבית ופתחה מלון. וככה חסכנו כסף לנדוניה של חוה. היא אירחה את אורחי הרבי הדגול. הילדים התארחו אצל חבריהם השכנים.

אבא היה אפוטרופוס של שתי בנות-אחותו. הוא דאג להן שיסעו ללבוב ללמוד שם באקדמיה. כשחזרו לצ'ורטקוב הן הפכו למורות. גם הן ניספו.

הֶרְץ (סבא של אירן), האח של אבא היה נשוי לסופצה. גם בתם נרצחה.

אחות אמי, מלכה שניטליך ושתי בנותיה נספו אף הן.

אברהם בן משה-איציק ואישתו רוזה, אף הם ניספו.

כשיורדים מהכנסייה הגדולה לכיוון הגשר, מאחורי הגשר, שם היתה הגורדוניה, קן התנועה שלנו. שם נולדה הציונות. עד אז היינו מתחברים עם הגויים. לאחר שקמה הגורדוניה הנוער היהודי התבדל מהגויים. מי שרצה סרטיפיקט היה צריך לשבת 3 שנים בחוה של הגויים כדי לקבל הכשרה חקלאית, לקראת העלייה לארץ.

אבא, שהיה אדם דתי, לא אמר דבר. הבנות והבנים בהכשרה ישנו יחד במתבן. עבדו ביחד ולמדו חקלאות ביחד. שם פרחו האהבות ויצאו משם זוגות. אף אחד לא אמר דבר.

כשהיה מפגש קבוצתי מהיישובים שמסביב לצ'ורטקוב, כולם באו ישר אלינו הביתה. לחוה והילדים היה חדר אחד, אנחנו ישנו בחדר אחר. כשבאו החברים פתחתי את הדלת של חוה והכנסתי את החברים. אב לא אמר מילה. גם אצלי בחדר ישנו שניים-שלושה. ככה זה היה מקובל. בבוקר אבא היה אוסף אותם ומשוחח איתם ומספר להם כל מיני דברים.

אבא מעולם לא ביקר בבית-הספר. קראו לו איציק לרר (המורה, באידיש). לבנים לא הירשו ללכת לבית-הספר. אבא לימד אותם גרמנית פרפקט והיסטוריה.

אנחנו הקמנו את הציונות. מהגורדוניה שלנו יצאו הקיבוצים. קבוצת-שילר היא כולה מצ'ורטקוב. חולדה בחלקה אף היא מצ'ורטקוב, מהגורדוניה.

כשעלינו לארץ נאלצתי לתמוך בהורים ולכן הצטערתי כל-כך שלא הצטרפתי לאחד הגרעינים של הקיבוצים. אנשי צ'ורטקוב התיישבו במרחביה, ניר דוד, מזרע, עין-המפרץ ועוד.

כשהגעתי לכיתה השביעית אבא בא לבית-הספר ואמר למורה שהוא רוצה להוציא אותי.

המורה רומצבסקי הזדעקה: "פני (אדון) אקסלרד, אתה מוציא את התלמידה הטובה ביותר שלי".  אני בכיתי אבל היינו כנועים. אבא רצה שלכל אחד מאיתנו יהיה מקצוע. את מוישל'ה הוא שלח לדוד בן-ציון ללמוד נגרות. את יוסף שלח ללמוד פחחות, ואותי שלח ללמוד תפירה. רק בן אחד היה מורד ולא הסכים. זה היה שפס'ל. הוא הפך להיות קומוניסט.

שלוש שנים הלכתי להביא את הילד של התופרת ל"חדר" ולהביא דברי פירה. שלש-עשרה בנות עבדו שם. היה זה בית-מלאכה גדול. ביום ששי היה צריך להביא את השמלות לנשים הביתה. אני הייתי הגיזל – המתלמדת. לא העזתי לקחת אגורה שחוקה. בית-התפירה היה חצי שעה מהבית, קרוב לגשר, אחרי הגשר. שם גרה התופרת.

אחרי שגמרתי לחלק את השמלות, האחות הגדולה שלי היתה אומרת: "כל-כך מאוחר?" כל הבית היה מחכה לי שאנקה אותו. הייתי קיצרת-רואי ולפעמים לא ראיתי לכלוך מסויים באיזו פינה, ואז הייתי חוטפת זבנג: "תסתכלי! את לא רואה שיש שם לכלוך?!" הייתי כנועה.

כשיצאתי לגורדוניה – אז הייתי נהנית מהחיים. היתה לי שם אהבה גדולה. הוא היה חבר שלי. היה לי תליון ובפנים היתה התמונה של חיים לנדסברג מסטניסלבוב. הוא אהב אותי מאוד. הוא ניספה בשואה. הוא כל-כך רצה לעלות לארץ-ישראל אבל לא הצליח לקבל סרטיפיקט. איך פגשתי אותו? בנו בצ'ורטקוב בית-חרושת לנרות. החברה היתה מסטניסלבוב, והביאו את חיים כדי שיהיה מנהל-חשבונות. הוא היה מבוגר ממני בשנה. הוא היה האהבה הראשונה שלי.

בימי ששי אמא הפעילה את התנור וכל השכונה הביאה את הסירים של הצ'ולנט והכניסו לתנור שלנו. בשבת בבוקר באו לקחת. כל הבית התמלא בריחות של תבשילי-שבת. הריח גלש לרחוב, זה היה ריחה של השבת.

אמא היתה טוחנת את הקמח שקנתה אצל הגוי בטחנת-הקמח ואח"כ היתה אופה מטעמים לשבת. בכל בית היה תנור, אבל לא כל אחד רצה לטרוח. אמא לא לקחה על כך פרוטה מאיש.

אבא היה יושב בבית-הכנסת עד 10 בערב. אמא לקחה את יוס'ל והלכה לחפש אותו. הם עברו ליד בית-הכנסת אבל היה שם חשוך. הם המשיכו בחיפושיהם. הם חיפשו מהיכן בוקע אור. והנה נכנסו למקום מואר, ואכן היתה שם חתונה. "איפה איצי לרר?" שאלה מימע רבקה. "כבר נגמרה החתונה וגם שבע הברכות, ויבורך איציק לרר". הלכו לחפש הלאה. והנה מצאו אותו בחתונה שנייה. הוא היה המקדש של החתונות. היה לו קול נהדר, למרות שהיה קטן-קומה. מימע רבקה אמרה: "כבר מאוחר". אבא אמר: "לא, עד שלא אסיים לא אחזור". רק שסיים את המצווה חזר הביתה. איציק לרר היה דמות מאוד מעניינת. כל חייו הקדיש ללימודים, היה חי בתוך הספרים. לא היה גלותי. איש מודרני. הבן שלו היה קומוניסט, שפסל'ה. הוא היה מסתבך עם המשטרה. לקחו אותו לבית-הסוהר. אבא שלח אותי עם תיק מלא אוכל, סוכריות וחפיסת סיגריות. הוא לא כעס עליו. אבא היה טולרנטי. בעלי-המקצוע היו אנשים פשוטים. אבא ישב איתם ולימד אותם.

מי היה מאמין שלאחר שישים שנה, הילדים שלי יסעו לצ'ורטקוב ויגלו עניין במה שהיה שם. כל-כך רציתי לנסוע איתם. זה היה עבורי הגשמת-חלום, הזדמנות אחרונה להיות בצ'ורטקוב עיר הולדתי. אבל כנראה שבשמיים חשבו אחרת. זה מאוד מרגש אותי שיוצאי צ'ורטקוב נוסעים לעיר ומנסים להבין מה התרחש בה בתקופת השואה, ומתעניינים בחיים היהודיים שהיו שם לפני השואה.

פרידה שטרום

סיפורו של מוישלה אקסלרד: עלייתי לארץ – חבלי-משיח

 פתאום אתה עומד 3 ימים לפני העלייה. עומד בפני הגשמת חלום- חייך עם הסרטפיקט ביד והכל ובגלל איזה פיספוס פורמלי אתה נשאר עוד 3 שנים ולא מוצא  לך מקום. ואז אני נוסע לכל מקום שיש הכשרה, למרות שהיה לי מקצוע וההכנסה חסרה בבית.

כל אחד מאיתנו ברגע שנולד עלה לא"י. הרגשתי שאני רוצה לעלות מקטנות. במקומי, כל תינוק כאילו נולד עם מום בלב. כל תינוק שמע על חורבן בית-המקדש. דבר ראשון שכל אחד מאיתנו תפס הוא שקרה אסון ונחרב בית-המקדש. זה ליווה אותנו כל הילדות. בילדותי היה כבר הרצל.

אבל אלינו לא הגיעו סימני התיקווה – שתפילת "השיבנו לציון" עשוייה להתגשם.

א"י היתה כמו דמיון, כמו כוכב אחר שבינינו ובינו מפרידים  מרחקים עצומים של מציאות.

ברגע שהגעתי לכותל לאחר ששת-הימים, היה זה ריפוי של הפצע שאיתו נולדנו – חורבן-הבית.

בגלל מצבנו הכלכלי שלחוני ללמוד מקצוע בשביל פרנסה. (העשירים יותר למדו נגרות מאוחר יותר "בשביל א"י"). בבית היתה סיסמה: "מלאכה – מלוכה".

כך התחברתי עם נערים פרולטרים, נערי עבודה,  שאיש לא אירגן אותם ללימודים ואיתם הגעתי לתנועת "פועלי-ציון שמאל", תנועה שלא שאפה לא"י.

נשאתי חן בעיניהם ובגיל 16 – 17 עשוני לפרזידנט והבאתי הצעות להצבעה.

את מעט המושגים שיש לי על פיסיקה שמעתי בהרצאות שלהם.

קפצתי מעגלה זו כי לא חשבתי שאדוכל להיות נשיא ואז הלכתי  לתנועת החלוץ.

בגיל 18, אחרי הכשרה קצרה, עמדתי לפני עליה ( 1926) והייתי מתוכנן ללמוד במיקווה-ישראל. הייתי זקוק ל – 30 זהוב כדי לנסוע לוורשה. היה מוסד לעזרה לחלוצים שמימן את ההוצאות. הכסף התקבל ע"י נדרים בבתי-כנסת ואני השתתפתי באיסוף ה"עזרה" הזאת. אבל החסידים בבתי-הכנסת טענו שעוד לא הגיע הזמן לנסוע לארץ-ישראל כי עוד לא בא המשיח.

המזכיר ריחם עלינו. היה לו חבל שאני אוציא 30 זהובים על הנסיעה לוורשה רק בגלל שהקונסול לא מגיע ללמברג. כך הפסדתי את הסרטפיקט, הדרכון וההצהרה על ויתור על האזרחות הפולנית.

כשהלכתי לגיוס באיחור של 5 חודשים לא הטילו עלי קנס.

הייתי בהכשרה בעיר בולוחוב. זו לא היתה הכשרה חקלאית אלא תעשייתית. עבדנו במינסרות. עשיתי רהיטים למכירה. יהודים טובים ריחמו עלינו והזמינו לכוס תה. הם, מתוך טוב-לב לא ראו בנו "שלפר, קבצן".

אחר-כך הייתי בהכשרה בשלזיה בין יהודים שדיברו גרמנית.

היו להם בתי-חרושת ענקיים שהעסיקו אלפי אנשים. ביניהם היה יהודי שהיה אפוטרטפוס שלנו.

אחר-כך גייסו אותי לצבא. רציתי שיקראו לי רק בגיל 25 אז אספתי ניירות והלכתי להגיש בקשה לדחיית הצבא. הם אמרו: "כבר נתנו לך דחייה" ולא הסכימו לדחות יותר. הם כתבו שאני אדם נורא, וחייבוני בקנס של 50 זהובים. נסעתי לשלזיה.

שוטר היה בא כל יום לחפש אותי אבל אני אמרתי לו שמשה אקסלרד נמצא במקום אחר.

יום אחד הוא בא מלא ביטחון, והיתכוון להושיב אותי 5 ימים בבית-סוהר. ישבתי שם 4 שעות וזה היה כמו 4 שנים.

בבית-הסוהר האוכל היה עובר בסרט-נע. ואם לא הספקת לתפוס משהו האוכל היה "בורח". ואני לא תמיד תפסתי..

האפוטרופוס שלנו בא ושיחרר אותי. לקחני במכוניתו ובהזדמנות זו סיפר לי על הרצח בחברון.

ידענו שבעלייה אנחנו לא מאבדים כלום. שאין לנו מה לסכן. לא חשבנו על כך שעוזבים בית. ידענו שנפרדים לעולם ועד. לא חשבנו שההורים יבואו איתנו.

כל ההורים התנגדו לעלייה אבל לא אמרו זאת בפה מלא. אנחנו לא התחשבנו בהם והם ידעו זאת. במאורעות 1929 ההורים שלחו טלגרמה להחזירני מהדרך. הם הטילו עלי 400 זהובים בשביל הפספורט הבלתי ליגלי המזוייף ואז הייתי מוכרח לחזור הביתה והם אמרו לי לא לזוז. הם ידעו שיוסל נהרג (?) ולכן לא נתנו לי לצאת. ביקשתי מהם 400 זהובים. הם התנגדו אבל בסופו של דבר סידרו לי 400 זהובים. אינני יודע עד היום מאין.

כשעברתי את העיר בדרך לרכבת, השוטר שעמד בוועדה כשגייסו אותי, ראה אותי הולך עם מזוודה קטנטונת  ולא העלה בדעתו שאני בדרך לעלייה.

מאוחר יותר כתבו לי ההורים שחיפשו אותי בכל העיר ואמרו: "איך הוא יצא? איך הוא יצא?" (כלומר, איך הסתלק מהעיר בתחבולה).

אנחנו היינו קיבוץ מאורגן מ – 1926. אח"כ קיבלנו חברים נוספים. קראו לנו קיבוץ "התאחדות" . זו היתה מפלגה בגליציה. זה היה איחוד של "צעירי ציון".

בתחילת  המאה "צעירי-ציון" התאחדו עם "פועלי-ציון"  וזו היתה "מפלגת התאחדות" של זעיר-בורגנים, לא של פרולטרים. השם היה מפלגה ששואפת לעבודה. איש אחד שאל אם לא צריך לשנות את השם ל"מפלגה ששואפת לשאיפה לעבודה" כי לא הגשימו זאת.

אנחנו היינו המגשימים ובראשנו המזכיר פישל וורבר אשר שלח את אישתו לכבס בשביל להחזיק (לממן) את המזכירות והיה הולך ברגל מעיירה לעיירה בשביל לקיים את המפלגה.

ההמשך שלנו היה בבוסליה. בעצם ראשיתה של גורדוניה היתה ב"מפלגת ההתאחדות" שלנו. מפלגה זו היתה סניף גליצאי של "הפועל הצעיר" שמרכזו היה פה בארץ. שלושה חודשים אחרי שבאתי היה האיחוד שיצר את מפא"י. גורדוניה המשיכה לפעול עוד בארץ.

אחרי מלחמת העולם הראשונה היתה מפולת בנושא הדת, עוד לפני שחשבתי על ציונות.

כשהתחילה פעילות של תנועת-הנוער בשבת אבא חשב שאני הולך להתפלל בבית-כנסת אחר. הוא לא היה יכול לתאר לעצמו שאני מחלל שבת.

בזמן המלחמה הראשונה אני זוכר שכל פעם ראיתי מעגל של אנשים ובמרכזו עומד מישהו ומדבר וכולם מקשיבים.

יום אחד ראיתי שיקסע אחת ש"מנבאת" את הציונות: היא אמרה ליהודי אחד שיוריד את המגבעת והעניבה וילבש בגדי-עבודה.

היה יהודי אחד שהיה נואם גדול. הוא עבר בבתי-הכנסת והטיף לציונות. הוא  הפסיק את התפילה ונאם. כל המושגים שהיו קודם – נפלו. הפסיקו לחשוב רק על כלה ועל "תכלעס". אחדים התחילו ללמוד נגרות עקב כך.

לא היו אצלינו במשפחה פרופסורים, אבל אין זה מקרה שמאיתנו עלו 4 אחים. שפס'ל ירד מהמסלול (והגיע רק בסוף שנות ה – 60). האחיות האחרות שניספו בשואה גם כן היו מוכנות לעלות.

לפני שעליתי עמדו בעיר חבורות. ביניהם אחד "יורד" שעמד וצחק על א"י. הוא אמר לי: "תיקח את המקום שלי".

יוס'ל נסע לפני. אני הייתי בן 16 . כשנפרדנו אמרתי לו שגם אני אבוא. אז הוא אמר:

"אל תידחף בין גדולים".

יוס'ל היה בחור עם כלה (ברוכה). יום אחד הוא ליווה מישהו לרכבת והיו חסרים לו 25 גרוש. שוטר הבטיח לעזור לו, לקח אותו דרך הנהר והתעלל בו. אז יוסל החליט לעלות.

יהודים הרגישו כמו בין יהודים הגויים לא נחשבו. היו בעיר 8000 יהודים וכל הרחוב שלנו היה יהודי.

אבל בכל זאת הרגשנו נחותים. בזמן שלטון פרנץ יוזף היתה ליהודים חסות. היה עונש מוות על הרג יהודי. אבל תחת הפולנים לא. בערים הגדולות היתה אנטישמיות אבל אצלינו לא.

בשביל ללכת ל"חדר" הייתי עובר דרך ה"שייגעץ" של הסנדלר. כשהתחשק לו הוא הרביץ לי.

העלייה

מצ'ורטקוב נסענו ברכבת דרך צ'כיה והקרפטים לאוסטריה. בוינה הוצאנו דגל לאומי כחול-לבן.  כ – 10 דגלים גדולים בלטו מהרכבת. הגענו לטרייסט ועלינו לאוניה.

באוניה היו כ – 600 חלוצים. מכיון שלא היה לנו כסף הנסיעה היתה ללא אוכל ובלי מקום-שינה. סידרו איזה אוכל או שלא אכלנו. סידרו גם משהו לשינה בבטן-האוניה אבל אנחנו העדפנו את הסיפון. ברגע שזזה האונייה פרצנו ב"הורה". אח"כ כל אחד ניגש לחבלים והקיא. שם האוניה היה "אדריה".

הייתי נירגש כל-כך שבכלל לא שמתי לב שיום כיפור. פתחתי דלת ופתאום ראיתי מתפללים.

במקום 3 ימים נסענו 7 לילות ו – 6 ימים.

הכניסה לארץ היתה לפי הנוהל התורכי: הגענו לנמל יפו. האונייה נעמדה רחוק. קפצנו לסירה שגם היא לא הגיעה עד החוף וערבים סחבו אותנו על הגב.

הפשיטו את כולם, הלבישו חלוק תורכי, הכניסו למקלחת. פקיד אחד שפך לנו חומר סמיך על הראש. את הבגדים החזיקו בקרנטינה והם יצאו משם מקומטים כל-כך שלא הצלחנו לזהותם. אוטובוס הביא אותנו למלון ברחוב "העלייה", שהיה בית-העולים. כל חלוץ שהה שם יומיים. אוכל לא היה אבל לקחו אותנו להצגות תיאטרון "האוהל"  – "כבלים" ו"דייגים". זו היתה ההיכרות עם הארץ.

בתחילה היינו קבוצה ברחובות. קיבלנו צריפון וכמה אוהלים אבל לא היתה עבודה כי הפרדסים היו צעירים.

אח"כ הביאונו לעבודה בכביש בית-אלפא. הכביש הזה הציל את כל הפועלים בארץ.

חפרנו את התעלות של הכביש. היינו 18 איש מקבוצת "התאחדות". מתוך קבוצה של 30 איש עזבו 15 וראינו שלא נוכל להקים קיבוץ שלנו. הלכנו לאפרתי מקב' גבע והוא אמר: לכו לקריית-ענבים.

זה היה ב – 1930. ראינו שיש ניגוד בין וותיקים  לצעירים, ואז כולם עזבו.

שאיפתי היתה להיות בעמק-יזרעאל. אבל ההתיישבות בעמק היתה כבר בת 10 שנים וזה לא ניראה לי. חשבתי להצטרף לרמת-דוד. יצאתי איתם ותקענו את היתד הראשון לקיבוץ. תקפה אותי מחלה משונה. זחלתי עד הכביש. מישהו לקח אותי לחיפה. הוא שלח אותי לבי"ח עפולה ואז פסקו הכאבים. מצאתי שם את אחרוני חולי-הקדחת  של העמק.

היתה לי מזוודה קטנה בלבד. באתי במכנסיים רחבים שהגיעו עד מתחת לברך, הגרביים הגיעו עד למעלה. הבאתי כמה זוגות כאלה. בהכשרה האחרונה בחו"ל נתנו לי לעבוד בשביל לקנות מכנסיים ומעיל-עור. בקריית-ענבים עשו הבחורות חצאיות מהמכנסיים שלי.

רצו שאעשה ארגזים בלילה ואני התנגדתי.

בשנים הראשונות שהייתי בארץ לא כתבתי להורים וגרמתי להם צער רב.

באותה תקופה הלכתי ברגל הרבה מאוד. היתה בדידות. הקבוצה שבאתי איתה התפרקה בק"ע. קופת-חולים היתה שולחת רבים לחו"ל בגלל מחלות. היו כאלה שנהפכו לשמאלנים. את הקומוניסטים האנגלים גרשו לפולניה. (אשה אחת נסעה לרוסייה ועכשיו חזרה). למרות שהיה קשה מאד הרוב לא חזרו לחו"ל כי לא היה למה לחזור. האמת שהסתובבו בארץ חלוצים שנותרו מקבוצות שהתפרקו, עברו מקיבוץ לקיבוץ אבל לא קיבלו אותם.

אם לחזור לביה"ח בעפולה – אמרתי לרופא שאני בריא אבל הוא לא הסכים לשחרר אותי. מצאתי את הבגדים וברחתי. אנשים נדדו בעמק לחפש מקום.

באו עולים מעט מעט.

גם בנען היו חברה מסניפים שונים. היו להם משחקים וריקודים. אני הייתי תלוש מכל זה.

ניהלתי קבוצת חופרים בפרדס. ישראל גלילי היה אחד הפועלים שלי. יחד למדנו את הפרבלום (אקדח).

נמנעתי לבקר אצל יוס"ל כי הוא רצה להורידני מדרך הקיבוץ.

אחרי שהייתי בנען שנתיים עלו ההורים. הם הסתדרו בחיפה. ברוכה עשתה להם צרות והם רצו לחזור. ביקשתי חופש מנען והייתי שם שנה וחצי. שלחנו עבור 100 ליש"ט יהודי מצפת להתחתן עם פרידה בפיקציה והוא הביא אותה לארץ. היא התחילה לתפור והמצב השתפר.

לפני שאבא קנה כרטיס חזרה הוא התייעץ עם הרבי מצ'ורטקוב. הרבי אמר לו לא לחזור.

כשהייתי אצל יוס'ל הייתי בא בימי שיש ליגור. שם פגשתי את אמא. היא עבדה במכבסה בחיפה. הוזמנו ליוס'ל.

אמא עברה מרחובות לחיפה . קנינו דירה. עבדתי בממשלה (אצל האנגלים) בתור טפסן. הרווחתי 50 גרוש ליום. היינו בחיפה כשנה. 3 חודשים אחרי שתחיה נולדה החלטנו לחזור לנען. אמא לא כל-כך אהבה את הקיבוץ. ק"ע היתה מעין פשרה.

הגיגים

עלייתנו היתה דומה לתופעה של שבתאי צבי. אבל לשבתאי צבי לא היה המשך מעשי.

היה נחוץ איש בעל שעור-קומה של הרצל .

הלכנו אחרי המנהיגים כמו עדר. המנהיגות קבעה. היה חזון רב. מצד אחד זלזלנו במנהיגים אבל למרות זאת הלכנו אחריהם.

פרידה שטרום לבית אקסלרד

ביקור בביתה ב-24.4.08

לתחיה: "את צובעת?" (שיער)

תחיה: לא

פרידה: "איזה גנטיקה מבורכת. אנחנו לא מזדקנים. הנה התמונה של סבתא רבקה כשהיתה זקנה. התבונה, השכל’ זה ממנה".

תחיה: אני דומה לה בַּפָּנים.

פרידה: "את יותר יפה ממנה".

פרידה: אני בת 97. לא מבולבלת. איזה יופי שבאתם!"

( הקטע של גרנובל)

פרידה: "אבא של אמא (רבקה) היה אדם איום. הוא היה מרביץ לה. רץ אחריה. בצעירותה היא סבלה מאוד. הם גרו בסקורודיניץ, כפר קטן. היה להם משק גדול ובית-מרזח שהגויים באו לשתות בו. היו שתי בנות – אחת היתה נסיכה, ליידי, דודה מלי שהיתה מפונקת, ורבקה היתה משרתת. שק-חבטות. אביה היה רודף אחריה עם גרזן. אם היה משיג אותה הוא היה הורג אותה.

ייתכן שזה הכשיר אותה לחיים. בן-אדם שמתנסה בקושי משפחתי יודע שמה שלא יהיה, יהיה יותר טוב. היום זו לא תקופה שאבא מרביץ ובורחים מהבית. יש הבדל גדול מאוד בין הדורות הקודמים לעכשיו. פעם האישה לא עבדה בבית – רק הילדים עבדו."

תחיה: סבתא רבקה תמיד היתה מרוצה.

פרידה: "קיבלנו את הגנים שלה".

בהתחלה שידכו אותה עם מישהו זר מכפר. לא יצא מזה כלום.

היא אמרה: "כשאלוהים יביא לי את הבן-זוג ארחץ לו את הרגלים ואשתה את המים". (סיפור על הפגישה עם סבא יצחק מסופר כבר במקום אחר).

פרידה: "אני הייתי כלבלב קטן שאפשר לבעוט בו. פעם הילד היה נרמס על-ידי המשפחה.  לקחו את מוישל'ה בן 13 ושלחו אותו ללמוד נגרות אצל הדוד בן-ציון.הוא גר אצלם. היה לו מזל, קיבלו אותו יפה. אמא היתה שמחה כי הם היו עשירים. אח"כ לא רצה לחיות בבית. הוא היה מאוד חכם. כל חייו היה בהכשרה או בקיבוץ. ההורים שלנו לא היו כל-כך פרימיטיביים אבל זו הייתה תקופה איומה לילדים.

פרידה: "אחיי לא היו גאונים. משה לא למד, גדל במצוקה. בגיל 13 אמרו לו לך תלמד נגרות, במקום שילמד משהו. משהל'ה עשה 2 ארונות לחוה כשהתחתנה. היה יפה. כולם הסתכלו.

אבא  היה יושב עם ילדים ולימד אותם. אמא קילפה תירס להאכיל את הברווזים שהיו במרתף.

החברות שלי מתו עליו, בלעו כל מילה – איך היתה התפתחות אינטלקטואלית אצל אדם שלא למד בבית-ספר. איציק לרר לא ידע מה זה בית-ספר אבל היה שקוע בתורה יומם ולילה. רמב"ם ידע בעל-פה.

בבה רייזע, אימה של אמא, גרה אצלנו אחרי מותו של בעלה געצל."

בגיל 13 שלחו אותי ללמוד תפירה. היתה תופרת מקסימה. 3 שנים תפקידי היה לקחת את הילד שלה ל"חדר" ולקנות צרכי-תפירה. בימי ששי היו צריכים לחלק לבתים את השמלות שתפרנו והייתי מתרוצצת לכול קצווי העיר. קרה שאחרתי לחזור הביתה ולא הספקתי לנקות את הרצפה שהיתה ריצוף-עץ לשבת. קבלתי מאחותי חווה מכות על הגב. הליידי ישבה ולא הזיזה אצבע.

חווה היתה ליידי. היא היתה יפה מאוד. בעלה קנה לה כל שנה כובע עם כפפות. הוא דאג שהיא תהיה לבושה הכי יפה.

אבל היה לי מקצוע. כשפרצה מלחמת-השיחרור ואמא שלי באה אלי היה לי מקצוע כדי לפרנס את המשפחה. גם אמא רבקה למדה לתפור אצלי.

השידוך של יוסל וברכה: גרנו באותו בית. היתה וֶרַנדָה (מרפסת) ששם יוסל ישן. אמא של ברוכה התקרבה לבית בשפיפה, שלא יראו, ואמרה לו: "ברוכה שיינה בחורה" (ברכה בחורה יפה)". היא דיברה דיברה עד שהסכים.

הבית שלנו

לידנו היה בית-הכנסת הגדול של הרבי פרידמן. באחד האגפים גרה משפ' הרבי.

הבית שלנו היה ברח' מיובה 4. היה בית מאוד יפה. היו 2 כניסות – כניסה ראשונה מעץ. בסוכות היו מרימים את הגג שלה אוטומטי ושמים סכך בכניסה. החסידים של הרבי היו רוקדים בסוכה. אח"כ היה פרוזדור, אחריו חדר גדול שגיצ'ה ובעלה קיבלו אותו, אחריו מטבח וחדר קטן שבו ישנתי עם אמא. אבא לקח 2 כסאות, חיבר אותם וכך ישן כל חייו.

כל חייו סבל מהבטן. אכל רק לחם לבן. אכל כזית.

היו יורדים למרתף ב-10 מדרגות. בקיץ זה היה מקרר. בצד היו שרותים. בחורים עשו פיפי ברחוב.

במרתף החזיקו פחמים וגם ברווזים. גרנו בקצה העיר קרוב לכפר. הייתי יושבת בחוץ וכשעבר איכר עם עגלה עם ברווזים הייתי רצה מהר להגיד לאמא. היא קנתה וגידלה בכלובים, גם בעליית-הבית. בערב כשישבנו וקילפנו תירס, אבא ישב על-יד התנור, פתח את הרמב"ם וסיפר את סיפוריו כדי לבדר אותנו.

חיי יום-יום והירהורים על הזיקנה

הרגליים שלי קצת… אבל כשבא מרצה למועדון (אני הכי מבוגרת) הוא נותן לי יד וחיבוק. יש פעמיים בשבוע מרצים.

אגיד לכם סוד: קורה לפעמים שנמאס לי. הבת שלי נהיתה אמא שלי. הזיקנה עושה מהאדם עפר ואפר. יש בעיות עם מטפלות – זאת לא רוצה לעבוד… זאת מאוקראינה היתה הכי טובה. סולקה…

לפיליפינים יש שפה שלהם, אי-אפשר לדבר איתם. עם האוקראינית אפשר היה.

היום האמא היא לא דמות – היא מיטרד.

אריכות ימים – קודם כל גנטיקה משפחתית. תרופה לזיקנה – להיות שָׁלֵו.

ילדיי לא מרוצים ממני למרות שכול כספי נמצא אצלם. יש בעיה רצינית – עד גיל 90 לא חלמתי שאצטרך עזרה. ה"מוטור" נחלש והצטרכתי עזרה.

במלחמת השיחרור

גרנו בשכונת-התיקווה, בשכנות לערבים. שמו רימון ליד הדלת שלי. היו לי 2 ילדים קטנים. העברתי את הילדים לאחותו של נחום בדיזינגוף בחצר. ברח' דיזינגוף לא ידעו מה זה מלחמה. לקחתי את נחום על הגב לחפש מגורים. ברח' גורדון 80 מצאתי חדר-מדרגות גדול. נחום היה כמו ילד. אמרתי : פה אנחנו הולכים לגור, סע הביתה, תביא את המיטות, פרימוס, פתילייה.

הביא עם עגלה וסוס. הורדנו נכנסנו.

3 משפחות הכנסתי לשם.

היה דייר איש רע. קמיאל היה בן 8 חודשים. בכה. הפריע לו שהילד בכה. הבן שלו, בחור גדול, ישב בבית ולא התגייס.

אחות של נחום הכניסה את נחמה לגן. כשהיא חזרה הביתה היא אמרה: "אמא, הוא השפריץ עליי".

אני יצאתי (אדם חייב להיות חזק) ואמרתי לו: "אתה יודע שיש מלחמה? לא רצינו להפריע לך".

הוא ירד למטה עם מקל.

אמרתי: "יש כאן פתילייה עם מים רותחים. אני אעשה לך מסכה. אמא שלי באה, הביאה לו ביצים מהקיבוץ אז הוא שתק.

חצי שנה ישבתי שם עד 1.1.

תמונות

תמונה –  כאן גיטצ'ה האחות הגדולה. בן-ציון בעלה היה ילד יתום שאומץ ע"י אמא רבקה. היה בצבא. כשחזר מהמלחמה רבקה ראתה שזה בחור מוכשר ואמרה לו: "צריך לקנות דבש" (הכוונה לעשות עוגה ואירוסין.)

כולם ניספו בשואה. גם חוה ומשפחתה ניספו.

תמונה – אני בת 10.

יושבים משמאל: גיצ'ה, בנה הגדול, רבקה, יצחק, חוה מימין. פרידה על הכיסא.

עומדים משמאל לימין: בן-ציון (הבעל של גיצ'ה), יוסל, משהל'ה, שפס'ל, פרידה.

תחיהל'ה, הייתי רוצה לראות אותך יותר.

סיפורים של פרידה שטרום. רשם יצחקי גל ב- 11.6.99 וגם ב- 10.3.2003

בתמונה מרים אקסלרוד, בצעירותו נסע אביה לאמריקה. הוא לא הצליח שם וחזר לצ'ורטקוב "תפרן". השאיר בעיר את האישה. הוא היה קרוב של אמא שלי. (המשפחה – ליניאל, מפורסמת).

הבחור בא לאמא שלי, רבקה, לבקש עזרה כספית. היינו משפחה ממוצעת. אמא בדיוק אספה כסף לנדוניה לבת. (סיפור ארוך איך השגנו את הכסף). הבחור אמר לאמא: תני לי את הכסף, אעשה ביזנס ואתן לך ריבית. אבל מה קרה? הוא פשט את הרגל. מרים זאת בתו, בעלה (חולסטוי – כינוי) היה קומוניסט. המשפחה רדפה אחריו. הוא הגיע לארץ כבחור צעיר בשנות ה – 20. הם התחילו להתנגד לאנגלים אז האנגלים העיפו אותם חזרה. הוא תפש את הנוער בצ'ורטקוב והדביק אותו בקומוניזם.

שפסל גם כן היה קומוניסט. הוא נכלא והבאתי לו אוכל לבית-הסוהר.

מרים הגיעה לארץ. היתה בקב' שילר. התחתנה עם איש ששם משפחתו מיר. יש לה ילדים. חולסטוי נשאר בצ'ורטקוב.

מוישה-איציק – ב – 1935 היתה פה משפחה עם 4 בנות.  הבכורה הגיעה ב – 1925 – לייצ'ה (לאה) עם בעלה זישה. הם גרו בכרמל. ב – 1936-37 אפשר היה להביא הורים. (אז הביאו את ההורים שלנו.)

הבת השנייה – מונצ'ה.

מוישה-איציק עלה לארץ עם אשתו. אפשר היה להביא ילדים מתחת לגיל 18. הוא בא עם 3 ילדים צעירים. הם התישבו בחיפה. הוא לא היה דתי. הילדים כבר נפטרו. הדור הבא ישנו. פרומה נפטרה.

(נחום בעלי השאיר 15 חוברות של 40 דף על חייו. אחת אצלי. היתר חילקתי).

תמונה: 3 בחורים מההכשרה: אבא (מוישלה), קניון, אדלר.

בחותמת: "אירגון הצלמים ארמין יוסלברג. מונסטרזיסקה" – זהו שם העיירה שבה אבא (מוישלה) היה בהכשרה. הוא כל הזמן היה בהכשרות. לא אהב את הבית. היתה בדיחה במשפחה שאם מוישל'ה ימצא עז הוא יביא אותה לקיבוץ. אביך משה היה מאד ישר. כל נישמתו ארץ-ישראל.

(סבך אלכסנדר (אבא של אמא ציפורה) היה איש מיוחד.)

סבתא רבקה

סבתא רבקה גדלה בכפר. להוריה היה משק ובית מרזח. היא קיבלה יחס רע מהוריה. היא סיפרה דברים איומים מהבית שלה. במילחמה הראשונה הגויים שרפו את המשק ואת הבית. ההורים הגיעו לצ'ורטקוב. האב, אפריים, היה חולה בטיפוס. הוא אמר: "אינני ראוי להיכנס לבית הזה. אני רוצה למות בחוץ. לא מגיע לי להיכנס". כנראה בגלל יחסו הרע לרבקה. ובאמת הוא מת על המרפסת.

אמא של רבקה, בבה רייזה נשארה אצלנו וקיבלה כבוד-מלכים.

לסבתא היה אח, יוסל, שהיה פקיד ביער והתגלגל עליו עץ גדול. לא ברור אם זה הגויים גלגלו או לא. לאותו אח, יוסל, נולדו כמה בנים והם לא החזיקו את עצמם (מתו). אח"כ נולדה הבת. כשהבת נגמלה סבתא אימצה אותה. כל צעד שסבתא עשתה הילדה הזאת תמיד הזדנבה אחריה.

כשהגיעה סבתא רבקה לגיל 17 התחילו לבוא בטענות. ואז היא החזירה את הילדה, וזו היתה אמא של אסתר מרשפון.

כשרצו לשדך לה מישהו היא שאלה ממה הוא מתפרנס. אמרה שאינה רוצה מורה כי זו לא פרנסה. ונישארה רווקה. אחרי שנים הגיע לביתם בחור שהיה מאורש וכלתו מתה. סבתא רבקה ראתה את עיני-הכוכבים שלו ואמרה שאותו היא רוצה. אמרו לה: זה הבחור שרצינו לשדך לך לפני שנים! אמרה: "ארחץ את רגליו ואשתה את המים. רק תביאו לי אותו".

סבא יצחק

כינויו היה "איציק לרר" (מורה). הוא היה בחור תמים ומשכיל. אינני יודעת איפה למד. הוא לא למד בבית-ספר. היה לו כתב-יד נפלא.

תוכניתו היתה: הפרנסה מאלוהים. תפקידי לעשות מצוות. הוא לימד בחורים. אף בחור לא הלך לבי"ס כי כדי ללכת לשם היו צריכים לחלל שבת. הוא לימד גם בנות. היה מושלם בשפה הגרמנית. כל חייו ישב על הספרים. הוא הקדיש את עצמו לעם. לא היו בצ'ורטקוב הרבה מלומדים כמוהו.

בבוקר היה הולך לבית-הכנסת. אחה"צ היתה לו קבוצת תלמידים גברים. הוא לימד אותם תורה.

וסיפור: "יום חורף, בשלג, אבא לא חזר. סבתא לקחה את השעלעכעל (מעיל גדול), לקחה את יוס'ל והלכו לחפש אותו. איפה שראו אור הם נכנסו. היו חתונות והם הלכו מחתונה לחתונה בעיקבותיו. לבסוף מצאו אותו בחתונה השלישית עושה קידושין . הם התיישבו בפינה וחיכו עד שהוא גמר. אף אגורה הוא לא לקח. רק לשם מצווה".

הוא היה מאוד ישר. כאלה הם נחמה וקמיאל.

הבית היה מלא ילדים. נוסף לנו היו שלושה יתומים של אחות סבא יצחק שנפטרה. סבא היה אפוטרופוס שלהם. שתי הבנות נישלחו ללמוד. הבן, בן-ציון, היה כמו בן שלנו. כשחזר מהמלחמה זרק את הנשק ואמר: "אני יושב פה". הוא התאקלם. החליף מדים. סבתא רבקה אמרה: "לך תקנה דבש". הוא שאל: "למה?" אמרה: "נעשה אירוסין עם גיטצ'ה (הבת הגדולה). הם התחתנו ונולדו להם 3 ילדים.

סבא יצחק היה איש-ספר. הילדים רצו מקצוע. היה דוד עשיר – בן-ציון שהיה  בעל נגריה. שלחו את אבא לדוד בן-ציון בגיל 13 ללמוד נגרות. לדוד לא היו ילדים. היתה לו וילה. אבא מוישלה למד אצלו נגרות. אשת הדוד, חיה-ינצ'ה טיפלה בילד (מוישלה) יפה מאוד עד שהוא גדל בנפשו ונהיה חלוץ. הוא הצטרף לקבוצת-הכשרה היה לו מעט מאד מגע עם הבית. בחגים היו באים הביתה. כשהיו באים חבר'ה מההכשרה, אבא היה מאכסן אותם בבית.

סבא יצחק – יהודי ירא-שמיים בכל מובן המילה. לבש קיטל (חלוק) לבן. היה מדבר עם אלוהים. היה דתי אמיתי. מוישלה התנגד לדת. בליל-הסדר כשהסבה כל המשפחה, מוישלה ישב במטבח ועשה לעצמו סעודה נפרדת.

שפסל (שבתאי) – ב – 1 במאי צעד עם דגל אדום. אסרו אותו ואני הלכתי לבית-סוהר להביא לו אוכל. אבא הוסיף לו שוקולד וסיגריות. התנאים בבית-סוהר לא היו קשים.

אף אחד מהבנים לא הלך לבית-הכנסת לאחר בר-המצווה.

שפס'ל ניצל כי היה קומוניסט. הוא הצטרף לצבא האדום, נפל בשבי הגרמנים, הואשם ע"י הסובייטים בקונטר-רבולוציוניזם וישב בסיביר כ – 12 שנה. כשהשתחרר מצא את איטה. יוסל ומוישלה נסעו לבקרו.הם גרו אז בצ'רנוביץ' (הוא ואיטה). הם ביקרו בצ'ורטקוב, מצאו את הבית, מצאו את כל הרהיטים (מוישלה מצא אותם). הגויים לא נתנו להם להכנס.

במלחמת העולם הראשונה שמו אותי בכלי של לחם ויוס'ל ברח איתי לגויים.

הגרמנים עמדו וירו על ההר מצד אחד והפולנים ממול. הסתתרנו במרתף.  פתאום – בום! שרפנל על הדלת. אז ברחנו לעיר אחרת.

טיפוסים בצ'ורטקוב

פיה – "פיה עם החבילות" היתה מתיישבת אצלינו בבית. (גם אבא היה מספר עליה )

הפרנסות של סבתא רבקה

הפיות שהיה צריך להאכיל: גיטצ'ה, חוה (היתה יפהפיה), יוס'ל, מוישלה, שפס'ל, פריידה.

בנוסף לילדים היתה סבתא רייזה. (אמא של רבקה). 25 שנה היתה אצלינו. היא היתה אישיות. אבי מסר לה את מיטתו. בבה רייזה היתה דמות אלוהית: יפה, נקייה. היא מתה אצלינו בבית.

אפריים בעלה היה אבא רע, התנהג עם רבקה לא טוב. היה חולה בכולרה. הוא מת במרפסת ואפילו לא הכניסו אותו הביתה.

(אישתו של גיצל, בבה מלכה חיה 100 שנים. מתה אצל היטלר).

גם סבתא רבקה היתה אשה חכמה. אני לקחתי את הגנים של בבה רייזה.

סבא יצחק – עבד כמורה – "איציק לרר" הוא המורה של העיירה. את הבנים לא שלחו לבית-ספר כדי לא לחלל שבת.

האמא, היא היתה המפרנסת. היו לה הרבה פרנסות:

פרנסה ראשונה: סחר-מכר עם הגויים

גרנו על-יד היער בבי ת יפה (הם רכשו אותו בצעירותם). לכפריים בסביבה היה הכל אבל כסף לא היה. כמה פעמים בשבוע הם העמיסו תבואה ותרנגולות על העגלה ונסעו העירה למכור. אני זוכרת שכשהייתי בת שלש אמא הושיבה אותי בחוץ ואמרה: כשיעבור גוי מסויים תקראי לי. הם היו יושבים אצלינו ואמא קנתה אצלם. זה נמשך עד שהייתי בת 15.

את העופות הביאה לשוחט (מרחק כמו מפה עד דיזינגוף – כמה קילומטרים). העופות נימכרו לגברות עשירות. כך הרויחה 20 גרוש.

את התבואה לא הכניסה הביתה. הלכה לטחנת-קמח וטחנה. כך היה לה קמח לאפייה.

בבית היה תנור גדול. ביום ששי אפתה עוגות, קנישעס וחלות לכל השבוע.

פרנסה שנייה: ארוח חסידי-הרבי

האדמור של צ'ורטקוב, הרֶבֶּה (רבי) גר בוינה. פעמיים בשנה, בפסח, במשך כל חודש ניסן, ובחגים בכל חודש תשרי הוא היה מגיע לצ'ורטקוב בשביל הפרנסה. אז הגיעו חסידים מכל פולין. מזה עשינו הרבה כסף. אמא ארחה את האורחים הכי עשירים. לחודש וחצי אמא פינתה את כל הבית – בת אחת כבר היתה נשואה, יוסל הלך לברוכה (לפני הנישואין). כל אחד מהאורחים התארח שבוע ימים. היה סלון גדול.

אמא שכרה גם חדרים אצל הגויים, שילמה להם והכניסה את האורחים ללינה.

האורחים חזרו אלינו כל שנה בלי טלפונים וכל הפרוצדורות של ימינו.

מזה חסכו את נדוניה לבנות. המצב הכלכלי היה טוב. היהודים היו עשירים, היו די בלופרים. אף חנות לא היתה של גויים – הכל של יהודים. (כיום הפולנים מתים מרעב בלי היהודים).

אבא מוישלה לא גדל אצלינו. ייתכן שבגלל זה היתה לו התמרמרות.

האזור שבו גרנו נקרא  סטארצורטקוב – צ'ורטקוב הישנה.

בקלויז, בית-הרבי כל הזמן רקדו עם הרבי. הרבי באמת היה מלאך. זה היה מדורי-דורות.

פרנסה שלישית: האווזים

לבית היה בוידעם ומרתף והיתה סוכה גדולה. (בשמחת-תורה רקדו בה 50 איש).

סבתא קנתה 200-300 אווזים. חציים היו בבוידעם וחצי במרתף. הם היו בכלובים ענקיים. שם עשו קקי והכל. בחורף זה קפא ולא הרגישו בריח.

כל מוצאי-שבת, אחרי שאני וחברותי גמרנו לבלות על המזחלות, נסעתי עם אמא לשוחט. כשהאיר האור, כשחזרנו, היה צריך לנקות את האווזים מהנוצות. אמא ואני ניקינו. אבא ישב במטבח על-יד התנור וסיפר סיפורים על הבעש"ט ואנחנו עבדנו כל הלילה עד הבוקר.

תלינו את האווזים המרוטים והפרדנו את השומן. הם אכלו טוב. מכל אווז היה 1.5 ק"ג שומן.

בבוקר באו הוויבערס (נשים) וקנו את השומן. לנו נשאר קצת פופיקלעך. זאת היתה פרנסה.

האחים והאחיות

אני הייתי מקופחת אבל שתקתי. הלכתי בבוקר לבי"ס פולני ובערב לבי"ס עברי. יום אחד הגיע אבא שלי למורה ואמר: "מספיק, היא צריכה ללמוד מקצוע". המורה התנגדה.

את יוסף הוא שלח ללמוד פחחות. בגיל 16 הכניס אותו. הוא יצא בעל מקצוע, עבד בחיפה והתפרנס יפה. יוס'ל הקים בבית בית-מלאכה במטבח והתפרנס יפה.

הבכורה, גיטצ'ה, התחתנה עם בן-ציון. הם גרו בבית קטן בעיר. היו להם שלושה ילדים: חנהל'ה, משה ואהרל'ה. הם "הלכו" אצל היטלר.

בן-ציון, בעלה של גיטצ'ה, התפרנס מעשיית סבון. הוא המציא שיטה של אלקטרוניקה. הנאצים החזיקו אותו עד סוף המלחמה. את המשפחה שלחו לקרמטוריום. את בן-ציון הרג שכנו הגוי.

חוה, האחות השנייה, היתה ליידי, עם כפפות וכובע וגינונים. אח"כ היתה נשואה. היו לה שתי בנות.(ניספו בשואה). אנחנו רק יודעים שאת בעלה של חוה, השכנים הרגו.

מושל'ה היה בן 15 כשאבא שלי שלח אותו לדוד בן-ציון שהיה נגר עשיר וחשוך ילדים. מוישל'ה התחנך שם עד גיל 18-20 ולמד את מקצוע הנגרות.

בגיל 20 נעלם. הלך ל"קיבוץ". אז התחילו להתעורר לעלייה.

אני, פרידה, עליתי ב – 4.4.36. הייתי בגורדוניה מגיל 12. באו שליחים מא"י ואירגנו קבוצות חלוצים. רצתי להתרים אנשים. ככה הצילו אנשים מנישואים לגויים. כשיוס'ל העלה את ההורים ב – 35 העלה גם את ההורים של ברכה. אבל אני, שנייתי כבר מעל גיל 18 לא נחשבתי לילדה ולא נתנו לי לעלות כבת של הורי. לכן לא קיבלתי סרטפיקט. הייתי 3 שנים בהכשרה בכפר רודנקה.

בהכשרה היו העבודות: לנטוע, לנכש עשבים, לברר שעועית. היה דוחק. לא היה אוכל אבל היתה חברות נהדרת. לא היו מיטות, רק קרשים עם קש. ישנו בנים ובנות בחדר אחד. בערב, אחרי עבודה קשה, רקדנו.

עליתי בעזרת פיקציה. יוסל תפש בחור מצפת, קצת צולע. הגיע לצ'ורטקוב. עשינו פיקציה. אבא הי איש מאוד חכם. הוא הבטיח לו 20 לירות והחתים אותו שאם אני לא ארצה לחיות איתו הוא חייב לגרש אותי. אבל כשהגענו היה קושי – הוא לא רצה. נסעתי לצפת ובקושי הוא שיחרר אותי. עד היום צוחקים…

בתחילה גרנו אצל יוס'ל בחדר קטן בלי שרותים.

קניתי מכונת-תפירה ב – 18 לירות. נפתחו הדלתות. השכנה גלינסקי הכניסה אותי.(?)

שכרתי חדר עם מרפסת אצל ערבי בשם חליל בלירה לחודש. באו אלי לתפור. היה לי פרוספריטי – 10 גרוש שמלה. פרנסתי את המשפחה – יהלום.

לפני שעליתי ההורים סבלו מאד. הם גרו במחסן בלי מים וחשמל. ברוכה היתה איומה. היא ממש התעללה בהם. היא בנתה מדרגות בצד השני כדי שיוסל לא יצטרך להגיד שלום להוריו. עמי, בגיל 3 נשלח להגיד להם שיכבו את האור. (כדי לא לשלם עבור חשמל).

שפס'ל נישאר בצ'ורטקוב עם המשפחה של חוה וגיטצ'ה הוא היה קומוניסט. ב – 1 במאי היה הולך עם דגל אדום. השוטרים הכניסו אותו לבית-סוהר ואני הייתי מביאה לו את האוכל. אבא אמר: צריך להוסיף קצת סיגריות. אבא היה חרדי אבל ליברל. כשהיו כינוסים של התנועה 5-6 אנשים באו ללון אצלינו. אבא ישב ושוחח איתם. הוא היה איש יפה, נמוך. איש מקסים.

לאחות של ברכה, טונצ'ה, היה חבר אנגלי ע"י האצ"ל (תמונות מקסימות) בגלל חשד שהיה מרגל. הוא נרצח ברחוב בחיפה ליד הבית כשהם הלכו שלובי-זרוע.

הבנות היהודיות התחברו עם האנגלים כי אנגלים זה פרנסה.

תמונה

התמונה של חוה (אחות אבא) ומשפחתה:

בעלה דוד (דודל), הילדות רוזה ולנצ'לה. ישבו על המרפסת ושרו.

חוה היתה יפהפיה וגבוהה. הם גרו אצלינו בבית. ניספו בשואה.

מאחור כתוב: למשפ' אקסלרד חיפה פלסטינה, 7.9.1930 צ'ורטקוב.

תמונה

אבא שלי היה אפוטרופוס על שתי אחיות יתומות. אני נקראת על-שם אמא שלהן, פרידה.

שמותיהן רבקה ורוז'יה. בתמונה גם שפסל, היו בלבוב בזמן המלחמה, וכן גיטצ'ה אחותי.

אני הייתי אפוטרופוס של אנשים שמשפחותיהם לא רצו אותן 26 שנים.

אני גאוותנית – מסרבת ללכת עם מקל…

עצי משפחה

אקסלרד יצחק (המכונה איציק לרר) נישא לרבקה.
שמות הוריה של רבקה: אפריים ורייזה. לרייזה היה אח בשם יוסל . היו לו ילדים וילדות שמתו. נשארה בת שרבקה אמצה. לרבקה הייתה אחות בשם מלכה שנישאה לשניטליך
ליצחק היו שני אחים: הרץ אקסלרד שנישא לסופצ'ה. ובן ציון הנגר.
ליצחק ורבקה היו 6 ילדים: חוה, גיצ'ה, שפסל-שבתאי, יוסף, משה ופרידה.
חוה נישאה לדויד ברנדה נולדו להם 2 ילדים: רוז'ה ומלצ'ה.
גיצ'ה נישאה לבן ציון ונולדו להם 3 ילדים: משה, אהרון וחנה.
יוסף נישא לברכה ונולדו להם 2 ילדים: עמינדב ובן ציון.
שפסל- לא ידוע
משה נישא לציפורה ולהם נולדו 4 ילדים: עמיאל, תחיה, יצחקי ואילן.

יוסל וברכה ובניהם עמינדב ובן ציון אקסלרוד גרו בחיפה. עבד כפחח בתחילת צעדיו בישראל.
אקסלרד משה נישא לציפורה לבית קנטור יליד 1907-8 . עלה לישראל כחלוץ ב 1929 לקיבוץ נען ואחר כך לקרית ענבים.
יוסל שהיה כבר בארץ הזמין את מוישלה לעבוד כנגר.
שפסל היה קומוניסט ברח לרוסיה ורק בשנות ה- 70 עלה לישראל עם אשתו איטה.

דפי-עד

לזכרם של
אקסלרוד גצל בן הרץ וצביה מצ'ורטקוב. מלמד/מורה. נרצח 1942

ולזכרה של "אישה קטנה גדולה"
דברי הספד ל-פרידה שטרום- פראיידע (באידיש)שהלכה לעולמה בישראל.  כ"ב בתמוז  התשס"ט. 14.7.2009

נולדת לרגלי הקרפטים בתחילת המאה העשרים . בעיירה צ'ורטקוב  הציורית , לא רחוק מנהר הסרט, שזרם בתוכה. לשמחת כל תושביה.
היית עדה לשינויים הגדולים שהתחוללו בעולם היהודי  ובעולם בכלל: תקופת ההשכלה. ציונות. מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית.

האדמו"ר פרידמן , שבנה ארמונו בעיירתכם, סיפק פרנסה למשפחתכם. הרבית לספר כיצד בתקופות בהן שהה האדמו"ר בעיירה – השמחה והזמירות הגיעו עם חסידי חצרו ששכרו חדרים בביתכם – בשעה שאתם – הילדים-  ויתרתם על מיטתכם למענם והלכתם לישון אצל החברים בשכונה.

השמחה , התורה והחסידות –ששררו באותם זמנים בעיירה- השפיעו עלייך מאוד ועיצבו את דעותייך,  עושר ידיעותיך ושכלך הישר.  התעקשת ללכת ללמוד- ואכן- הצטיינת בלימודייך. היית דומיננטית בכל חברה בה שהית ומעורבת מאוד. מצד אחד . העולם החסידי והמסורתי- ומצד שני- הציונות ופריצת המוסכמות.

תמיד התגאית בכך שהשומר הצעיר – מקורו במחוזותייך.

הצטרפת לגורדוניה והיית פעילה מאוד. סיפרת כיצד אביך- איציק לרר, שהיה "מלמד"- איש מיוחד במינו, שאהב לתרום לקהילה – ידע להיות גמיש וטולרנטי בדעותיו. ולהעלים עין משבירת המוסכמות והליבראליות ביחסים בין המינים.

סיפרת לנו בבדיחות הדעת ובהומור, האופיינית לך. כיצד יהודי השוק היו "מסדרים" את האיכרים הגויים-  בימי השוק הגדולים  שבעיירתם: ובמיוחד – הייתי גאה באימך, שהייתה המפרנסת הראשית של המשפחה- אישה נמרצת ובעלת תושייה, שידעה לנהל את משק הבית למרות המצוקה והעוני, שבם חיו רוב יהודי העיר. היא תפרה, ואפתה לפרנסת המשפחה, גידלה אווזים וסחרה במוצרים שקנתה מהאיכרים, ובכלל…

חוכמת הכפיים שהורשת לילדייך, הייתה מצוייה בבני משפחתך. מוישלה' – היה ידוע בכישרונו להפוך כל גזע עץ – לרהיט יפה, יוסל' – היה פחח אומן. שיפסל- היה הפוליטיקאי של המשפחה , מאכער ידוע ובעל לב רחב- ידוע הסיפור – כיצד דאג למזונו של השויסק המפורסם שבצ'ורטקוב .

גיצ'ה אחותך: כבר זכתה להקים משפחה עם בן ציון בעלה , ולהוליד את מוישלה הקטן . התגאית ביופייה הרב של חוהלה אחותך.

סיפרת לנו כיצד אביך- איציק לרר- שהיה מלמד, הופיע יום אחד בכיתתך וגרר אותך החוצה – לקול מחאותיהם של מורייך, שצפו לך עתיד גדול. ההורים של פעם- חשבו שחשוב יותר ללמוד מקצוע, מסתם מדעים טיפשיים, כמו חשבון, היסטוריה, וכו' . וחשוב גם לעזור לפרנסת המשפחה . וכך הפכת לשוליית התופרת . למדת לתפור ועסקת בשליחויות – ואכן – בדיעבד-  מקצוע זה עזר לך בעתיד לבוא- לפרנסתך ולפרנסת הורייך.

במסגרת חינוכך הציוני ובתמיכת משפחתך, שחלקם כבר עלו ארצה- מוישלה, יוסל  והורייך– נפרדת מצ'ורטקוב  בתחנת הרכבת ועשית דרכך לארץ המובטחת במסגרת הנישואין הפיקטיביים, עם השידוך מצפת- כדרך לעקיפת חוקי המנדט הבריטי לצמצום עליית היהודים.

מוישה אופטר הפליג במיוחד לגולה כדי להביא את "כלתו המיועדת" לביתו שבצפת (לאחר ששילמו לו כמובן). אולם לאחר שנפגש בנערה התוססת והצחקנית- חשקה בה נפשו ולא אבה להתנתק ממנה. אך את העדפת לא לקשור גורלך בגורלו, ולממש עצמאותך בעיר חיפה, מקום בו גרו הורייך, שהגיעו ארצה לפנייך, ולעזור להם במצוקת קליטתם ובתנאים הקשים בהם חיו. הלבשת במחלצות את נשות החיילים הבריטים ושמך כתופרת הלך לפנייך. כך הצלחת לשאת על כתפייך הצעירות והצרות בעול פרנסת המשפחה.

גיצ'ה וחוהלה העדיפו להישאר בגולה – למרות שכבר נשבו רוחות מלחמה, והיטלר הצורר, כבר ישב על כס הרייך השלישי… קשה היה לחזות את השואה שתבוא- חוהלה וגיצ'ה הבטיחו שתשמורנה על הבית ושדבר לא יארע להן.

בתקופה זו – לא ידע איש לאן נעלם שיפסל , שהפך לקומוניסט וברח לרוסיה.

גורלן של אחיותייך ובני משפחתן, נגזר להיות מושמדות במחנה בלז'ץ הארור.

ואילו שיפסל- חזר לאחר 12 שנה בגולג שבסיביר , ולאחר שיוסל' אחיו- נסע במיוחד לבריה"מ ושיחד כל מי שרק אפשר היה- כדי לשחררו ולהביאו לארץ.

בחיפה פגשת את בחיר ליבך – נחום שטרוןם. ביחד בניתם את ביתכם ומשפחתכם. אך העיר הגדולה קרצה גם לכם- וקבעתם משכנכם ביפו שלידה – בין ערביי הארץ בפרוץ המאורעות- ומלחמת העצמאות- מצאתם עצמכם בתוך הפרעות שערכו ערביי יפו ביהודיה. למזלכם, השכן הערבי הטוב , שהיה ראש כנופיה, דאג להבריח אתכם באישון לילה דרך היציאה האחורית של ביתו. יחד עם הרבה מפליטי יפו, ברחתם לתל-אביב עם שני ילדיכם הקטנטנים, והתמקמתם, כמו כולם, בחדרי המדרגות. בעל הבית, שהיה איש גאותן ורע לב , איים לגרשכם ממקום מקלטכם והתנכל לכם קשות. אך את – פרידה- לא ויתרת. כבעלת תושייה נדירה- ניצלת את העובדה שהלח"י. נהגו לסגור חשבונות עם משתפי הפעולה. הגית רעיון וכתבת לו מכתב חתום עי" הלח"י (כביכול) ובו כתוב : " אם תמשיך להתנכל לפליטים , גורלך יהיה כגורל משתפי הפעולה…".

למחרת בבוקר – ירד " האדון" למטה עם מגש מלא כל טוב. והזמין את הפליטים לגור בביתו. זוהי אנקדוטה המאפיינת את אישיותך להתמודד  עם מצבים קשים באומץ ובהעזה.

כמו שאמרנו מלכתחילה-: קטנה- אבל גדולה…

השלג והשיטפון הגדול של שנות החמישים- מצאו את בני המשפחה מתבוססים בנחשולי המים בשכונת התקווה .

ואכן- העתקתם מושבכם משם ל"קריית   שלום"- השכונה – "שיכון יוקרתי" של ותיקי הארץ של אז… בו גדלו ויצאו עם השנים אנשים ידועי שם. ברבות הימים זכיתם להשיא את ביתכם נחמה לבוקי ולזכות בנכדים יפים וחכמים. אך עדיין לא תמה דרככם הארוכה – משם התגלגלתם למשכנכם האחרון, לאחר מלחמת ששת הימים- ברחוב קרינסקי 14 שברמת גן.

בסוף שנות השבעים , עם סיום שלב גידול הילדים ויציאתכם לחיים עצמאיים – התחלת לעסוק בפעילות ציבורית-התנדבותית במחלקה האפוטרופסית של עיריית תל- אביב . שם נתת חסותך ודאגת לצורכיהם של אנשים עריריים וחסרי יכולת לדאוג לעצמם. מבוקר עד ערב הסתובבת בבית אבות, במוסדות, בבתי מחסה , ובבתי סוהר. שינסת מותנייך לשיקום אסירים. דאגת לכל מחסורם וצורכיהם של אנשים עזובים ואומללים. נתת להם מחומך, מאישיותך, ותושייתך. דאגת גם לסיוע משפטי, בעת הצורך . את קראת להם: " הזקנים  שלי". והם היו לפעמים צעירים בעשר שנים מגילך.

עסקת בכך בכל נימי ליבך ונפשך, ועל כך- זכית בהערכה ובכבוד רב: נבחרת פעמים מספר כמתנדבת מצטיינת וזכית לקבל פרסים מראשי העיר תל- אביב: שלמה להט ורוני מילוא. בנוכחות קהל רב ואישי ציבור. החוסים אף הם נתנו לך אהבתם, אם כי, המלאכה לא הייתה קלה. מצאת סיפוק רב בפעילותך זו . עבדת עד גיל מופלג. ואף בשנות השמונים לחייך המשכת לחטט רגלייך ולהתרוצץ בין החוסים מבוקר עד ערב.

לאחר שפרשת , עם גילך המתקדם , הקדשת זמנך לחיזוק הקשר המשפחתי, כאם המשפחה המורחבת: בישלת והאכלת במאכלייך, מבית אימא, בצ'ורטקוב – את העולים לרגל- לדירתך הקטנה שבקומה השלישית  (בלי מעלית) – ברחוב קרינסקי 14 רמת גן . הדגים של סבתא פרידה היו לשם דבר , ועברו שמועות מפה לאוזן, אודות הפגישות המשפחתיות , סביב השולחן עמוס הקיגל. טשולנט , גפילטעפיש, קציצות –ומרק האטריות המפורסם והטעים מעשי ידייך להתפאר. האירועים בביתך היו מקור שמחה למשפחה , מקום למפגש, להחלפת אינפורמציה, דעות וצהלות נכדים עליזים ושובבים. יחד עם זאת לא ויתרת על שבתות תרבות, צפייה בהצגות ושמיעת הרצאות. היית ערנית לשינויים בסביבה ובעולם ומעורבת בכל הקורה במשפחתך, בארץ ובעולם.

לימים- תש כוחך והיה צורך להיעזר במטפלת. דבר זה היה לך קשה מנשוא. המשכת לנהל את משק הבית ביד רמה, למרות היותך סעודית- לא ויתרת על הסעודות הנפלאות. התמרדת נגד אובדן עצמאותך ולא הסכנת להיות נשלטת ומובלת. בקהילה הפיליפינית היית ידועה כ "אימת המטפלות" – שהתחלפו בלי הרף בביתך. כשהתדרדר מצבך- נאלצת לנטוש את קינך החם והמושקע – לטובת בית האבות – גם שם הרמת גבה ואמרת: "הם כולם זקנים וסניליים !"- והם היו עשר שנים צעירים מגילך. אפילו שם הצלחת להקסים את ה-"קבלייר"- שמואל הסעודי, וכשבאנו לבקרך מצאנוהו  יושב לידך, מחזיק את ידך, מחליף איתך משפטים ומאזין לסיפורייך… לאחר שקרסו כל המערכות והתקשית לתפקד, לא ראית עוד טעם לחייך. נשארת צלולה עד הסוף, אולם חיפשת כל דרך להיפרד מהעולם. טענת ש"הזקנה לא יפה. מי בכלל צריך אותה?!"   "חייתי מספיק ודי לי…". גאוותך ורצונך להוביל ולא להיות מובלת- נפגעו מאוד. לא יכולת להסכין עם כך.

בכ' בתמוז בתשס"ט – עצמת עינייך בצהרי היום- במות נשיקה, לעולם שכולו טוב. בדיוק ביום השנה למותו של חוזה המדינה- בנימין זאב הרצל. אכן-כמה סמליות יש בכך: – היית ציונית וחלוצה, הגשמת את חזונו באישיותך המופלאה.
ואת העיקר – שכחנו לספר: בגיל שבעים- לאחר מות בעלך נחום- לקחת לך מאהב צעיר ב-15 שנים-את ישראל- איתו נסעת וטיילת בצרפת לירח דבש- וגם אותו "זכית" לקבור-לפני כעשר שנים.

בת מאה כמעט- אישה קטנה – גדולה.

כתבה וקראה בטקס הקבורה יפה זהבי בהשראת בנה של המנוחה-קמיאלי שטרום