לינק לסרטון בו מרטה גורן מספרת על האירועים באותו יום נורא.
חדשות ועדכונים
זיכרון בסלון 2024 בקריית אונו
מפגש צ'ורטקובאים ביום השואה אינו דבר זר לנו. מאז חודש הקשר בינינו סביב נסיעתנו לחנוכת האנדרטה לזכר הניספים בצ'ורטקוב ב 2005, נהגנו לקיים טקס שנתי במרתף השואה בהר ציון. בשנה זו החלטנו לשנות מנוהגנו ולקיים מפגש אחר. רצינו שיפנה אל הדור השלישי והרביעי לניצולי השואה וכך היה. נוכחות הצעירים בהחלט הפתיעה ושימחה אותנו. בתחילת המפגש הצעירים ביותר שהיגיעו, בני העשרים ושלושים: שיר ושני גורן, ניצן שיפריס, הגר שחר, גל תורן, עומר רביד וערן גרשוני, הדליקו נרות זיכרון לזכר בני משפחותיהם שנספו בשואה. במרכז המפגש נשמעה עדותה של מרטה גורן שהייתה ילדה בת שש כשנכנסו הגרמנים בשנת 1941 לצ'ורטקוב. מרטה רגשה וזעזע את כולם בסיפורה. בחלק האחרון של המפגש ערן גרשוני, נציג הדור הצעיר החל בשיחה בשיתוף הציבור על מהות הזיכרון והייתה הרגשה שזו רק ההתחלה. אנו מקווים שהצעירים יקחו את המושכות ויובילו את לפיד הזיכרון קדימה, לפי צורכיהם והבנתם. כתבה: מירי גרשוני
"זיכרון בסלון" 5.5.24 להזמנה מירי גרשוני 0528575907
לצ'ורטקובאים ומשפחותיהם בלבד פרטים בקרוב 0528575907
SAVE THE DATE פרטים בקרוב
טקס יום השואה 2022
ב 29.4.2022 בשעה 11:00 טקס יום השואה לזכר יהדות צ'ורטקוב בזום. כנסו ללינק המצורף
https://huji.zoom.us/j/89955558542?pwd=ckRQV1pFQTlWdXRzWjc1OXBRdGoyUT09
בתוכנית: טקס התייחדות וקדיש לנספים, קטעי נגינה וסיפורם של דוד ובנו זוננשיין ומצילתם יוליה בנקו לבית צ'ולמבה מצ'ורטקוב.
מניה ורטנפלד ז"ל 1926-2021
מניה ורטנפלד ז"ל הלכה לעולמה ב 25.9.2021
מניה הובאה אתמול לקבורה מוקפת במשפחה אוהבת וחברים. בהלוויתה ספדו לה בני המשפחה וכולם ציינו שמניה הייתה להם, מה שהמלכה אליזבט לאנגליה. "המלכה האם" של משפחת ורטנפלד, שכולם אהבו, כיבדו והעריצו.
נחמיה (נוניו) טרייסטר נולד 1911 בצ'ורטקוב נהרג בקרבות מלחמת העצמאות
מתוך דף יזכור של צה"ל לנופלים במערכות ישראל
במלחמת-העצמאות התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת "קריתי". במהלך מבצע "דני" השתלטו כוחותינו גם על אזור מודיעין ועם כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה נתפסו משלטים באזור, אחד מהם משלט 219. הגיזרה היתה רגועה ובמשלט החזיק כוח חי"ם מחטיבת "קריתי". ביום 23.9.1948 תקפו את המשלט ערבים מקומיים ובסיוע הלגיון, במפתיע, ותוך הפרת ההפוגה. מגיני המשלט הופתעו ונאלצו לסגת נוכח עדיפות האויב, ורבים נפגעו בנסיגה הקשה. למחרת תקפו כוחותינו נגד וכבשו את המשלט. בקרב זה נפל, ביום כ' באלול תש"ח (24.9.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בנחלת יצחק. לאחר מותו נמצא בכיס חולצתו מכתב שהורה על שחרורו מהצבא בשל ראייתו הלקויה.
טקס יום השואה 2021 בזום
נפתלי הירש לופק מצ'ורטקוב בספר "הברלינאי האחרון" מאת יורם קניוק
יורם קניוק "הברלינאי האחרון" עמוד 124
המספר יושב ומנהל וויכוח בבית קפה בתל-אביב עם גינתר גראס. את הוויכוח שמע והגיב איש בשם נפתלי הירש לופק. כך התוודע המספר ללופק. משום שלופק נולד בצ'ורטקוב, הבאתי את סיפורו. אתם תחליטו, היה או לא היה.
"לופק נולד בעיירה קטנה בשם CZORTKOW בפולין, הוא שכב מחופש למת מתחת לערמת גוויות של בני העיירה שלו, ואחרי יומיים זחל מבין הגופות, והתהלך ביערות. נתפס, שוב ברח בקופצו מרכבת נוסעת, היגיע למחנות המעבר בגרמניה ואחר כך עלה לארץ ישראל. הוא עבד קשה, הצליח, וזאת בלא שלמד יום אחד בבית-ספר. הוא נעשה מומחה להשקעות. השקיע. קנה ומכר. הוא ידע לחשב בעל-פה מספרים בני עשר ספרות ויותר. הוא קנה עיתונים של יום אתמול כדי לחסוך במה שקרא לו מותרות. ואכל דג מלוח, לחם שחור אחיד שמרח במרגרינה ושום, קצת בצלים, פה ושם עוף מכובס, איזו חביתה ולבן, ושתה בירה שחורה. לעיתים אכל צלי-בקר ותפוחי אדמה מטוגנים במסעדה קטנה ליד ביתו. הוא התגורר בגפו בדירה קטנה ליד שדרות נורדאו בתל-אביב, דירה מרוהטת ברהיטים ישנים מתפוררים, ותמיד לבש בגדים מיד שנייה. אחרי מותו נאמד רכושו בבנקים שונים במיליונים. היו לו עשרים דירות ותשעה בתים להשכרה; מאות דונמים של פרדסים בשרון שאט-אט הופשרו לבנייה; היו לו מניות, מאות אלפי דולרים בכספות. הוא חי לבדו. את גניה מוכרת העיתונים הישנים שהייתה ידידתו היחידה, לימד איפה להשקיע והיא הרוויחה טוב ולופק היה מידי פעם שותה איתה תה. כששאלתי אותו ענה שרומנטיקה כבר לא בשבילו, והאם הישראלים ימשיכו לכבוש שטחים במלחמות הם ישכחו את הדמעות ולא יהיו עוד יהודים, כי היהודים הם ספר דמעות ולא נכסי דלא-ניידי. הוא טען שכל הנשים רוצות למלא את הבית שלו בילדים, ולגניה מהעיתונים יש בן אחד בגרמניה, אחד בארץ, ואחד בלונדון, כי היא מחלקת את הסיכונים. אנחנו גמרנו לאהוב את הילדים שלנו עוד לפני שהם נולדו. על בעלה של גניה אמר לי, תראה בן-אדם טיפש. הולך ומת שני מטר מתחנת מגן-דוד. ישבנו. גניה נכנסה להחליף את המים בכוס של השיניים התותבות שלו אבל לופק לא שמע. הוא אמר, הייתה לי אשה. איטקה. היא מתה בגטו. פעם מפסידים אשה, זה לתמיד, כי מה שנורא בנישואים זה שמישהו תמיד צריך לקבור את השני. הוא אמר, אתה תראה, היהודים ינצחו את מדינת היהודים. והם יישארו, היא לא. ואז סיפר לי מדוע קרא לי אחרי ששמע על הוויכוח עם גינתר גראס. הוא אמר, ראיתי פעם מפה ישנה מהמאה התשע עשרה של וויסבאדן בגרמניה, שקרוב לשם ישבתי ב-DP, ובמפה היו מצוירות בדיוק נמרץ כל הכנסיות וכל הבתים והרחובות, הכול. והכול צויר במבט מלמעלה. אני ציירתי מפות של צ'ורטקוב, העיר שלי, כדי לעשות מקט של העיירה כדי שאף פעם לא יהיו בה יהודים. בהתחלה ציירתי רק את המפה. זה לקח שנים למצוא את הצילומים והיו לי שיחות עם ניצולים מן העיירה. אחרי שציירתי את המפה כמו שהיא הייתה, עם שליש היהודים שהיו בה, התחלתי למחוק את היהודים. מחקתי את הבתים. את המדרשים. את בית פועלי ציון. את בית הספר על שם בורוכוב. את הישיבות. את בתי-הכנסיות. את בתי המרחצאות, את החדרים. הכול מחקתי. אפילו את האורווה של יענקל תרח. צ'ורטקוב שלי, שבמציאות היו בה יהודים מאות בשנים, נשארה אותה עיר , אבל עיר שאף פעם לא היו בה יהודים. במקט אין יהודים, ולדמעות של היהודים שאינם שם בניתי פה דירות – בבת-ים, בחולון, בתל-אביב. למשל, פתאום מתחשק לי לאכול מרק קניידלך במסעדה של שר ליימך ברחוב הברון הירש, אבל היא כבר נמחקה מהמקט. ואני רעב, אבל היא איננה כדי שלא תהיה מעולם קדימה או אחורה. עכשיו, אתה מבין סברה שכמוך: אף אחד כבר לא יוכל להרוג יהודים בצ'ורטקוב. הצלתי את כולם; ואמרתי לו רטרואקטיבית? והוא ענה: שיהיה לבריאות.
כאשר לופק סיים לבנות את המקט של העיירה שכבר אף פעם לא היו בה יהודים, הוא הזמין את גניה ואותי. המקט מילא את כל החדר הגדול. האור נגה על עיר שהוא היה גאה שהציל את יהודיה מרעה שנשקפה להם, והוא עמד ועשה קריעה. כעבור יומיים טילפנה גניה ואמרה שלופק נמצא מת, ונשמעה דאוגה כי לא יודעים למי שייך הכסף. אמרתי לה שבטח לה. מצאנו צוואה שבה ביקש לתת הכול, כולל המקט, לגניה ולקנות כל תצלום של העיירה שניתן למצוא, ובתצלומים למחוק את בתי היהודים."
חברנו היקר דוד דג מכפר חסידים הלך לעולמו
לאחר מאבק במחלת הסרטן. בטקס יום השואה האחרון עוד השתתף אתנו. סיפורה של משפחת דג מייצגת את סיפורם של החלוצים הדתיים מצ'ורטקוב וילדיהם שעלו לארץ לפני המלחמה. סיפורם של בני המשפחה ואוסף תמונות עשיר, מופיע באתר בהנצחה משפחתית. משפחת דג.
זיכרונות דוד דג
יש לי חומרים שאספתי, חומר אין סוף. אצלי אין עננים – הכול ריאלי. אני רואה תמונות, אני זוכר ויודע שמה שאני אומר זה הנכון, כי אני רואה את זה. סבא אהרון למשפחת פאלק מסינג וסבתא טובה-יונה למשפחת פיש.
סבא וסבתא נישאו בבויבריק גליציה. הסבתא הייתה בת מאומצת ואין שום ידע אחר על משפחתה. בבויבריק יצא צו גיוס לצבא הפולני, אז משפחת הסבא לקחה את הילדים והמטלטלים, שינו את שמם לפיש ועברו לצ'ורטקוב. סבא הקים במקומו החדש מפעל למברשות וחנות סדקית ומזה הייתה פרנסתם. סבי היה אדם דתי עם סמכות לרב, היה גם ציוני שאסף כספים לקק"ל. שבעת ילדיו היו בתנועות "החלוץ". בשנת 1935 בנו ברוך )אבא שלי) ובתו בינה שהיו בארץ הביאו ארצה את ההורים, ששינו את שמם לדג, בנו להם צריף והקימו מפעל מברשות. חנה בתם שהייתה חברה בקיבוץ שער העמקים סידרה לסבא הזמנות למברשות והם נמכרו בקיבוצי הסביבה. סבתא דיברה אידיש וסבא עברית. ביתם היה מרכז הפגישות המשפחתיות עם הילדים והנכדים. הסבא היה פעיל בבית הכנסת ושימש כגבאי תקופת מה. סבתא נפטרה בשנת תש"ט וסבא נפטר כמה שנים אחריה. הם קבורים בבית העלמין בכפר.
סבא אליעזר שכטר וסבתא רייזה למשפחת הורביץ
היו ממשפחות ענפות בצ'ורטקוב והסביבה. היו להם 2 בנים ו-4 בנות. הסבא היה שו"ב (שוחט ובודק) וזאת הייתה פרנסתו. חסיד בחצר הרב פרידמן ואיש "אגודה" חרדי. הוא היה מפיץ כל ערב שבת הודעות על זמני הדלקת נרות.
תמונת זמני הדלקת נרות
סבא למרות דעותיו הדתיות אפשר לכל ילדיו ללמוד לימודים כלליים בבתי ספר ממלכתיים ולהיות חברים בתנועות "החלוץ". ביום עליית אמי ארצה אביה נתן לה מטבע שבורך ע"י הרבי (קמיע), וכל זאת למרות דעותיו הקיצוניות. בשנת 1941 נודע לנו שכל המשפחה הושמדה בשואה.
תמונת סבא וסבתא
אבא ברוך
נולד ב-1900 בבויבריק גליציה. למד מגיל 3 עד 6 ב"חדר" ואח"כ בבי"ס ממלכתי. ביתו היה ציוני לכן מגיל צעיר השתייך לתנועת החלוץ. בשנת 1920היה בהכשרה שלפני עלייתו ארצה ושם למד נגרות, כמקצוע שיועיל לו ושהיה נחוץ בארץ. עלייתו ארצה הייתה מלווה בהרפתקאות: בשנת 1923 נוטש אבי את משפחתו ומגיע בדרכים- לא- דרכים לרומניה, ע"מ להגיע לעיר הנמל קונסטנסה, שם למצוא אוניה שתיקח אותו לפלסטינה. אולם הוא נתפס ע"י המשטרה שכלאה אותו למשך כמה חודשים, עד שאחיו שמחה שלח 15$ ואז שוחרר מהכלא. משם הגיע באוניה לנמל חיפה ונשאר שם. הוא עבד בנגרות והרוויח יפה. אבל שאיפותיו היו לעבוד בחקלאות וזה הביא אותו להצטרף לקבוצת "צבי", של הפועל המזרחי, להכשרה בחדרה. בחדרה שהייתה מלאה ביצות והחברים עבדו בייבושה, חלה בקדחת ובטיפוס. בהיותו בחדרה באותה עת התקשר ליהודי במקום שהייתה לו מכוורת דבורים המצריכה עבודות נגרות של מסגרות עץ. שם רכש ידע ולמד כוורנות (דבורנות). ברבות הימים הקים מכוורת לעצמו. כשעבר לכפר חסידים המכוורת עברה אתו והייתה ענף רווחי במשק.
ב-1927 הגשים את חלומו בהשתקעו בכפר שזאת הייתה משאת נפשו "לעבוד בחקלאות". בהיותו נגר הוא בנה בעצמו את צריף מגוריו ואת הרהיטים. הבניה הייתה איכותית, עם בידוד וללא דליפות גשם. יותר מאוחר בשנת 36-37 התארגנה קבוצה של 7 חברים שהקימו יחד שלדי בטון (הגימור נעשה ע"י אנשי מקצוע) שהם הבתים שלנו עד היום.
ב-1936 אבא חויל למשטרה הבריטית ושרת בה כגפיר שנה ורבע. כמו כן קיבל אחריות ביטחונית על המושב (זה החל בזמן המרד הערבי)
שנמשך עד 1946. הוא דאג לשמירה, רכישת נשק ומיוזמתו נפגש עם מפקדי ההגנה שהקימו לקראת מלחמת השחרור מחלקת חי"ש (חיל שדה) מאומנת. האימונים כללו כושר גופני, שדאות, טיולים להכרת האזור (ניווט), אימוני נשק במחתרת וקורסים בג'וערה למפקדי כיתות ומחלקות.
במשך כמה שנים התמסר לעבודות ציבוריות ומשכרו שכרנו פועל שיעבוד במשק. בין היתר הוא הקים את הצרכניה ובית הועד.
ראוי להזכיר את ערבי השבת בבית שהיו חוויה בפני עצמה כי אבא ידע לשיר ובכל הערב נשמעה שירתו ששימחה אותנו.
בשנת 1946 אבא חלה בסרטן, שנה התענה עד שנפטר בגיל 47.
אימא דבורה
נולדה למשפחת שכטר ב-1899 בצ'ורטקוב גליציה. אזור שידע מלחמות וכיבושים. השליטה עברה מאסטרו-הונגריה, פולין, גרמניה ורוסיה (היום אוקראינה). אביה, סבא אליעזר, היה חרדי וחסיד בחסידות צ'ורטקוב. אמי הייתה למדנית גדולה ובין היתר למדה שפות, הנהלת פנקסים (חשבונות), סטנוגרפיה (קצרנות), גזרה (תפירה). שלטה היטב באוקראינית, גרמנית אידיש ועברית. יותר מאוחר בארץ רכשה את השפה האנגלית. בזמן מלחמת העולם הראשונה המשפחה התפרנסה בעיקר מאפיית לחם לצבא והייתה גם חנות סדקית. אמי עזרה הרבה לפרנסה.ב-1926 עלתה ארצה אחרי שחכתה כמה שנים לסרטפיקט. הצטרפה לאבא לחדרה ועברה שם שנה עם עבודה קשה וקדחת. הקימה יחד עם ברוך משק והייתה שותפה פעילה בכל עבודות המשק. יותר מאוחר התמסרה גם למוסדות מסוימים ותרמה להם קבוע. ב-1935 חלתה והמשפחה דאגה שתיסע לנוח בבית הוריה בצ'ורטקוב למשך מספר חודשים. המשיכה לעבוד עוד 10 שנים אח"כ טיפלה באבא כשחלה.
ב-1942 אמי ידעה שכל משפחתה הושמדה בפולין וישבה עליהם "שבעה". לאחר המלחמה ב-1945 היה לה קשר עם פישל וינטר שהיה ביודנראט בצ'ורטקוב. אימא לחצה עליו שיספר כיצד הושמדה משפחתה. לאחר תחנונים רבים נאות פישל ושלח לאימא מכתב מזעזע עם תיאורים זוועתיים כיצד כולם הושמדו. אז ישבה פעם שניה "שבעה".
ב-1986 נפטרה והיא בת 87.
דבורה וברוך הורי.
ברוך עלה ארצה ראשון ועברו 3 שנים עד שדבורה הצטרפה אליו. הם הכירו בצ'ורטקוב כי כנראה היו שכנים והיא תחילה התחברה עם האחיות לבית פיש. לפני עלייתו לארץ ברוך ודבורה התארסו ודבורה התחילה לפעול לקבלת סרטפיקט כדי שתוכל להצטרף אליו. בינתיים הייתה ביניהם התכתבות קבועה וצפופה. דבורה הגיעה ישר לחדרה ונכנסה מיד למשטר עבודה. ב-1927 עלו שניהם לכפר-חסידים. במקום היו 120 משפחות חסידים שלא הסתדרו עם החקלאות ולאט לאט התפזרו, חלק בארץ חלק חזר לפולין ובכפר נשארו 52 משפחות.
המשק הוקם בעזרת הסוכנות שמימנה לכל משק רפת, לול, כלי עבודה ובהמת עבודה.
באותה שנה 1927 הורי נישאו בחצר המשק כשהדוד של אמי הרב ישראל בריקנשטיין חיתן אותם. הדוד גר בתל-אביב והיה לו בית כנסת פרטי מתחת לדירת מגוריו. הוא הקים בגבעת הרצל בתל-אביב את בית החרושת "מטע" למרגרינה.
ביתנו נוהל באורח דתי מסורתי ובחגים אבי לקח את אחי ואותי לבית הכנסת לחגוג. בשבתות היו מבצעים רק את העבודות ההכרחיות.
יהונתן אחי
נולד ב-1928. גדל בבית בטחוניסטי ועבודה ציבורית. למרות שאבינו עבד בנגרות, במכוורת, במשק ובריכוז הכפר, המצב הכולכלי היה קשה כך שמילדות יהונתן נרתם לעבודה. בהיותו נער היה פעיל בריכוז פעולות הקק"ל, הנוער העובד, ספורט והדרכה. היה גם פעיל בכוחות הביטחון בכפר ומכובשי חוות קארמן באיבטין. לאחר סיום בי"ס "יבנה" למד בסמינר המושבים בירושלים שבו הנוער מגויס לפלמ"ח, אבל נאלץ לחזור הביתה עקב מחלתו של אבינו. מסלול ההדרכה רודף אותו, בהיותו בצבא יצא לקורס מכי"ם ועובר להדרכה, לאחר מכן עבר לקורס קצינים וממשיך להדריך את הקצינים שבדרך. אנחנו שמשרתים ברוטציה בצבא מצליחים להבריא את המשק ולקדמו, לצאת מהחובות, להשתחרר מהפועלים שגרו בבית ולעבוד לבד. יהונתן מקים בעבודת ידיים מחסנים, מתבן, רפת ושאר מבנים. בחופשות של חמש שנות ללימודיו בפקולטה לחקלאות אנחנו מגדלים ירקות ע"מ להגדיל ההכנסות למימון לימודיו. בסיימו לימודיו היה לאגרונום במשרד החקלאות. מתפקידיו :
עסק בפיתוח ענף התחמיצים לרפתות,
עסק בפיתוח ענף הבקר לבשר, בעיקר בגולן
עסק בפיתוח ענף הכותנה בתחנת הניסיונות נווה-יער
לבסוף מונה למנהל משרד החקלאות עפולה
ייצג את משרד החקלאות בארה"ב, ונצואלה, אוסטרליה, בורמה, סין, הודו וסינגפור.
בשעותיו הפנויות פעל ב :
- מיזם להקמת מאגרי המים ורישות השדות
- ניהל את העיבוד המשותף
- הוביל מאבקים משפטיים נגד מינהל מקרקעי ישראל לזכויותינו על האדמות
- מאבקים במוסדות לזכויות קרקע ומים
- מוביל מהלכי בקורת ומנהל תקין במושב.
- ריכז את מושב "אליפלט"
- ביצוע וחידוש תשתיות וכבישים בכפר
- במילואים התקדם לדרגת סגן אלוף והיה מפקד העורף בנצרת
- לוחם למען זכויות גמלאי משרד החקלאות.
ב-2010 נפטר לפתע מדום לב. אדם שידע לאהוב, אהב כל מה שעשה והשאיר אחריו מורשת אדירה. ואנחנו שנינו היינו כדוד ויהונתן ששמם שזור זה בזה.
בית חרושת למברשות
לסבי וסבתי, אהרון וטובה דג, היה בית חרושת, במושגים של אז בפולין. משעלו לארץ בשנת 1935, הקימו להם בניו ובנותיו צריף ובו מקום למפעל ייצור מברשות משלהם. הצריף הוקם במשק קרקוביק מרדכי ובינה בתם. כיום משק לזר. לאחר עיבוד העץ למברשות, בעזרת סכיני גילוף היה הסבא קודח חורים בעץ להשחלת שער המברשת. המקדחה הייתה קבועה והופעלה ברגל, ויותר מאוחר במנוע חשמלי. היו מתקנים וציוד לסריקת השערות ולחיתוכן. את עבודת השחלת השערות עם חוטי ברזל הייתה סבתא מבצעת. אנו הנכדים היינו עוזרים כמיטב יכולתנו., החל בניקיון הצריף שהיה מלא אבק ועד טיפול בשערות המברשות. סבא היה לוקח הזמנות לכל סוגי המברשות מהקיבוצים ולאחר הכנתם נסע באוטובוס למכרם בקיבוץ, וזאת הייתה פרנסתו. כמו כן הוא היה מכין נרות מסוגים שונים. לצערי בתו חנה לאחר פטירתם חיסלה את כל הציוד והצריף, וכך אבדה מורשת יצירה נדירה.
לסבא תמיד היה חם והוא פתח חלון גדול כל ימות השנה. אני זכיתי בירושה את אפודתו היחידה שהייתה חדשה. כמובן שסבתא קפאה באותו חדר. בנוסף אני זוכר, שבגלל עבודתו היו לסבא ידיים חזקות, ואף פעם לא הצלחתי לכופף לו אצבע.
תערוכה במוזיאון מחנה השמדה בלזץ וספר צילומים Another Planet by Yaron Reshef
יצחק (איציק) שלו ז"ל 1926-2020
יצחק (איציק) שלו ז"ל 1926-2020
חברנו היקר והאהוב, מנערי צ'ורטקוב שנשאר בודד, ללא הורים ומשפחה אחרי חיסול הגטו בקיץ 1943, נד- ונד כחיה נרדפת, ממסתור אחד לשני עד תום המלחמה.
אחרי המלחמה עלה לישראל והקים באהבה רבה את משפחתו הנפלאה. איציק תרם מכשרונותיו ותכונותיו לבטחון מדינת ישראל. רצה הגורל ואיציק זכה לייצג בגאווה ובקוממיות את מדינת ישראל בגרמניה שלאחר המלחמה. למרות נסיון חייו המר, איציק היה איש טוב- לב, מלא אהבה, חמלה וחיוך תמידי. יהא זכרו ברוך! (מ.ג.)
אני מתכבדת לשתף כאן בשלושה הספדים מרגשים המאירים את אישיותו של איציק, שנאמרו בהלוויתו של אציק.
הספד שכתב ציקי שלו בנו הבכור של איציק.
"אבא שלי!
אבא נולד ב 28 בדצמבר 1926, בצ'ורטקוב שבגליציה.
היה האמצעי מבין חמישה אחים ואחיות .משפחה עניה אבל מאושרת . אבא שלו היה כובען. לא הרוויח הרבה כסף, אבל היה שופע חום ואהבה. היה לוקח אותם לטיולים, מספר סיפורים ושר להם. אבא אהב להשתולל עם האחים. היו קופצים על מיטות ההורים. עושים בלגאן.
ביולי 1941 הכול נפסק, בבת אחת כשהנאצים נכנסו לעיירה.
בתוך זמן קצר הוקם הגטו, והחלו האקציות.
בתום האקציה הראשונה נורו למוות אבא שלו, ואחיו מאצ'ק, בנוכחותו ע"י רוצח אוקראיני. רק אינסטינקטים בריאים ורגליים קלות הצילו את אבא מגורל דומה. (לאחר שחרור העיירה ע"י הרוסים העיד אבא במשפטו של הרוצח).
במהלך האקציה השנייה, תפסו הנאצים את אבא ואת ג'ניה – אחותו האהובה, בשעה שהחביאו (בהצלחה) את יתר בני המשפחה. אבא וג'ניה הובלו לתחנת הרכבת והועמסו לקרונות מסע שיעדם הסופי היה מחנה המוות בלז'ץ. גניה נרצחה בבלז'ץ, אבל אבא הצליח לקפוץ מהקרון שלו ולהינצל. (שנים רבות אח"כ הפגשנו את אבא עם הבן של מי שעזר לו לקפוץ מהרכבת)
אבא חזר לצ'ורטקוב והמשיך לדאוג לבני משפחתו הנותרים. הוא היה מתגנב מהגטו בכדי להשיג מעט אוכל. בעקבות הלשנה נתפש ע"י משטרת הגטו, ועמד להימסר לגסטפו. במהלך הלילה, בתחנת המשטרה ,הצליח לפרק את אסלת השירותים ולזחול החוצה דרך תעלות הביוב.
במהלך האקציה השלישית – בה חוסל הגטו, נתפס והועמס על גבי משאית ביחד עם אמו, אחותו בוז'ה, ואחיו הצעיר קובוש. המשאית נסעה לעבר אתר ההוצאה להורג מחוץ לעיר. בדרך, אמו נתנה לו סימן, והוא זינק מהמשאית והחל לרוץ. השומרים ירו לעברו, אבל החטיאו.
באין משפחה לחזור אליה, שרד תקופת מה ביערות, ומעל לקרון רכבת בצ'ורטקוב, ואת החדשים האחרונים עד לשחרור העביר במשק של איכר אוקראיני שנתן לו עבודה וקורת גג .
בראיון שערכה אתו היסטוריונית שחקרה את תולדות יהודי צ'ורטקוב בזמן השואה. נמצא ב YOUTUBE אני ממליץ בחום לצפות , אשמח לשלוח קישור, ותודה לגדי שמצא לנו את זה אתמול. סיפור ההישרדות של אבא בשואה מדהים, ללא ספק.
רק אחוז אחד מיהודי צ'ורטקוב שרדו .
אבל מה שתמיד הדהים אותי יותר – היה איך למרות התופת שעבר, לא איבד את אמונו בבני אדם. בדיוק להפך: אבא היה מלאך. בלי מרכאות. אהב בני אדם והאמין להם, לעיתים על גבול הנאיביות.
אחרי המלחמה עלה לארץ בספינת מעפילים, לא לפני שהספיק לחזות במו עיניו במשפטי נירנברג . ספינת המעפילים – המעפיל האלמוני – נתפסה ע"י הבריטים, ומעפיליה הובלו אחר כבוד למחנה מעצר בקפריסין. כעבור מספר חדשים ב" קייטנה" – ככה זכר אבא את מחנה המעצר – הוא הורשה להיכנס לפלסטינה.
השנה הייתה 1947. עם הקמת המדינה התגייס לצה"ל, ושירת בהנדסה קרבית. לאחר השחרור עבד מספר שנים כטרקטוריסט. אהב לתאר את ריח רגבי האדמה הטריים לאחר חריש עמוק. הרגיש קשר בלתי אמצעי אל האדמה, אל הארץ הזו שכה אהב. את הטרקטור לא היו מתניעים עם סוויץ' חשמלי, אלא במשיכה חזקה של כבל, "מנואלה". דבר שעזר לפיתוח השרירים בזרועותיו. כשהיינו ילדים אהב לעשות שריר, להראות לנו את ה "ג'ולה" בזרועו. כך גם פיתח לחיצת יד בעלת עוצמה, שנשארה אתו עד ממש סמוך לימיו האחרונים. אח"כ התגייס לשב"כ. היה מראשוני יחידת המבצעים. מאוד אהב את העבודה, את האדרנלין, ואת הידיעה שהוא תורם לביטחון המדינה .
פעם, כשהייתי בכיתה ד' בערך, הבריח אותי למטה השב"כ ועשה לי סיור במחסן הנשקים. כל כך גאה היה, ורצה לחלוק את זה איתי. במסגרת תפקידו היה נוסע מדי פעם לירושלים לפגישות, והיה לוקח אותי אתו. על חשבון בית ספר. היינו יוצאים מוקדם, כשעוד קר, אוכלים חביתה בפיתה ושותים קפה עם קולגות שלו בקיוסק בכניסה לירושלים, ומבלים יום שלם ביחד. איזה כייף!
כשנתפס אייכמן הוא הובא לארץ והוחזק במתקן שב"כ. אבא נכנס לשוחח אתו, ואייכמן אמר לו "עוד ניפגש". אז זאת ההזדמנות להגיד – שממש לא – כי אם יש דבר כזה עולם הבא, אז אייכמן מתייסר עמוק בשאול, ואבא שלנו בדרכו לגן עדן. אבא חי בידיעה שהוא את הנאצים ניצח. בעצם זה ששרד, הקים משפחה לתפארת וסיפר את סיפורו לעולם .
כשנסענו לטיול שורשים באוקראינה ב 2001, אבא היה באופוריה. מבחינתו הטיול היה בבחינת הקפת ניצחון – להראות לאותם אוקראינים שניסו להשמיד אותו, כי לא רק שכשלו, אלא שהוא שגשג ופרח .
"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" נאמר בשמות א' על עם ישראל.
לאבא הייתה תשוקה עזה לחיות את החיים. הוא אהב לטייל ולראות עולם, אהב אוכל טוב וקוניאק משובח .אהב לנהוג. היה נהג שודים מן המעלה העליונה. פעם, כשכבר לא היה צעיר, סיפר לי בגאווה שהניסן ספורט של ניר מגיעה בקלות ל 200 קמ"ש באיילון .
תמיד טען שהוא מיומן בנהיגה מבצעית, ובאמת עובדה היא שלא סיים את חייו בתאונת דרכים. אני בטוח גם שחי בתחושה שאם שרד את מה ששרד, שום דבר כבר לא יכול לפגוע בו. זה לא ממש הרגיע טרמפיסטים מזדמנים שנסעו עמו ושנותרו עם טראומה לכל החיים .
בשנים האחרונות, נחתו עליו מכות בזו אחר זו .
התברר לנו שבעיות השמיעה שמהן סבל, הן יותר בעיות של הבנה. ועד שאובחן, כבר סבל מד ימנציה מתקדמת.
לפני כשלוש שנים הייתה לו חסימת מעיים שנגרמה מגידול סרטני אלים – ושהצריכה ניתוח חירום . כששאלתי את המנתחים, ביציאה מחדר הניתוח מתי הוא צפוי להשתחרר, הסתכלו עלי כאילו שאני חי בסרט.
אבל לא חלפו מספר ימים, והוא הצליח להתאושש וחזר הביתה.
לדבר כבר ולא דיבר, אבל לחיצת היד שלו הייתה איתנה, והחיוך המלאכי עם עיני התכלת היה, כרגיל מלא באופטימיות.
שנה אח"כ לקה באירוע מוחי. החזרנו אותו מבית החולים משותק בחצי גוף. ניר ואני נשאנו אותו על הידיים במעלה המדרגות בטבנקין 3 (קומה 2 בלי מעלית), וחשבנו שכבר לא יחזור ללכת . הפיזיותרפיסט של קופת חולים הגיע, העיף מבט אחד, שאל למה בכלל הזמינו אותו, והלך . הבאנו פיזיותרפיסטית מקסימה באופן פרטי, שעבדה אתו בשקדנות, והוא חזר ללכת, ועד לחדשים האחרונים הצליח לרדת כל יום ולעלות ברגל את שתי הקומות. לחיצת היד החזקה נותרה רק בימין, ודיבורו פסק כליל, אבל הוא עדיין חייך ונישק. מאוד אהב לנשק. לפני מספר חדשים כשהטיפוס במדרגות הפך לקשה מדי, עברו הוא ואמא לדירה עם מעלית.
כשהבהלנו אותו לבית החולים לפני שבוע עם אירוע לבבי, הסביר לנו הרופא שעקב מצבו וגילו של אבא אין אפשרות לצנתר אותו, ושמצבו קריטי. אני לתומי האמנתי, קיוויתי, שגם הפעם יפתיע את כולם ויראה מאילו חומרים נדירים הוא עשוי. אבל כשהחזקתי את ידו, אחיזתו הייתה רפה. וכשהיישרתי מבט לעיניו, לא מצאתי שם אפילו צל צלו של חיוך. הייתי צריך להבין לבד, שהפעם הוא כבר מוכן לקראת הפרידה. בסיפור אליסה בארץ הפלאות, יש דמות של חתול, שתמיד לאחר שהוא נעלם, ממשיך החיוך שלו להיות תלוי באוויר . אני מרגיש שגם אבא – למרות שהוא כבר לא כאן, החיוך הטוב שלו ימשיך ללוות אותנו. לתמיד .
אתמול, כשנהגתי הביתה בחזרה מבית החולים, אחרי שהכול הסתיים, ירד מבול מטורף, שדי שיקף את מה שהרגשתי בפנים . אבל איך שהגעתי הבייתה הגשם פסק, השמש יצאה, וקשת מקסימה הופיעה בשמיים . צילמתי את הקשת ושלחתי לאחים שלי. כתבתי "אבא מוסר ד"ש".
כי אם יש משהו שאבא סימל בחייו, זה שגם בלב הסערה הכי איומה, צריך לזכור שבסוף יהיה טוב.
כל-כך אהבנו אותך אבא יקר.
היה שלום".
הספד שכתבה בתו קרן שלו אילות.
על אחד המדפים בקליניקה מונח ספר שנקרא ו91ט0ח6 ז676ח 15 1076. מעולם לא פתחתי אותו, ואולי לא סתם, כ׳ אתה, אבאילה, ההוכחה בעיני לכך שהמשפט הזה מופרך. האהבה מספיקה, מה זה מספיקה. אחרת, איך מסבירים ששרדת תופת אחרי תופת, טראומת שואה מתמשכת ובלתי מתקבלת על הדעת, ובכל זאת נשארת האדם הכי טוב שהכרתי בחיי?
איך מסבירים שחווית שנים של רעב וחוסר, ונשארת אדם כל כך נדיב ורחב לב?
שהסתכלת למוות בלבן של העיניים שוב ושוב, ונשארת עם כזה רוך?
כל מי שהכיר אותך יודע – היית אדם שכולו לב: טוב לב, אמיץ לב, רך לבב.
איבדת כילד את כל משפחתך בשואה, אבל הזכרונות החמים של משפחה אוהבת ושמחה הופנמו, והיו לחוסן ולצוואה, לכל ימי ח״ך.
צוואה של טוב לב, אהבה, נדיבות ושלווה.
איזה מין אבא ה״ת? כזה שמקפיץ אותנו בבריכה עד השמיים, שמעיר בבוקר עם דגדוגים נעימים ברגליים ובעדינות, שמרגיע כשאני מאחרת בבוקר ואומר: קרן, את יודעת כמה זה עשר דקות? יש לך המוווון זמן. אז נכון שאני מאחרת לכל מקום, אבל לפחות אני עושה את זה עם חמלה כלפי עצמי וזה בזכותך. היית אבא שמכין אוכל באהבה, עומד עם הסינר שלך, מקלף תפוח׳ אדמה ומטגן בצל, כי זה הבסיס. מפצח גרעינים ומניח אחד אחד על הלחם עם הגבינה.
ה״ת לוקח את ניר ואותי לסיבוב קניות בשוק הכרמל וחוזר עם כמויות אוכל לא סבירות הביתה.
היינו רק מצייצים שבא לנו איזה שוקולד ולמחרת היתה מחכה לנו כמות מסחרית שלו בבית. ואיך חיכינו שתיקח אותנו לאכול איתך צהר״ם בשדה ולצפות במטוסים ממריאים כשעבדת בחוליה (שב״כ).
החיבוק והנשיקה שלך היו מלאי רוך ומרפאים את הלב. גם בשנים האחרונות כשכבר לא דיברת, נשאר המבט הטוב ומלא האהבה שלך והנשיקה.
התשוקה שלך לחיים היתה מדבקת. לראות אותך מתענג על כוסית קוניאק, על לחם אחיד עם דג מלוח, על שמן זית עם שום, הרבה מאד שום, ומסניף את האוכל בתענוג מופגן. א׳ אפשר היה לא להצטרף לחגיגה. חגגת את החיים ונהנו לחגוג איתך. לא בזבזת זמן על חרטות. ה״ת תמיד נוכח ברגע, למעט כשנזכרת בזכרונות מהשואה, אז לגמרי היית שם.
אומרים שכשאנחנו מתים, טבענו האמיתי מתגלה בצורה טהורה, ואדם פוגש את עצמו פנים אל פנים. זה מנחם לדעת שכמו שאנחנו התחממנו לאור אישיותך הקורנת טוב כל ח״ך, גם אתה זכית לכך בסוף ימיך.
עדות ניצול שואה אברהם ורטנפלד מצ'ורטקוב (Chortkiv (B.1923. העדות נמסרה 1995 ליד ושם.
עדות, כפי שנמסרה למראיין מטעם יד ושם: משה ברנדס אוקטובר 1995 . הראיון בוצע בביתו של אברהם בפתח תקוה.
נמצא בארכיון יד ושם סרט מס. 033C/ 3951 עדות מספר: 03/8482
ת. שמי ורטנפלד אברהם. נולדתי בצ'ורטקוב CZORTKOW ב 2 בנובמבר 1923. אבי היה סוחר. אימי עקרת בית. היו לי עוד אח ושתי אחיות. האזור היה שייך לפולין, מה שנקרא גליציה. למדתי בבית ספר עממי והמשכתי בבית ספר מסחרי.
ש. בני כמה היו האחים שלך?
ת: האח הגדול (יעקב, בובי) היה יליד 1906, וב 1934 נסע ארצה ונשאר בארץ ישראל. אחותי היותר צעירה קלרה ( נ. 1912)עזבה את צ'ורטקוב ב-1935 ונסעה ארצה. אני נשארתי עם האחות היותר גדולה רוזה ילידת 1909, שהייתה נשואה עם ילדה, והם נשארו. אנחנו נשארנו כל התקופה.
אני רוצה להתחיל את הרקע. ב 17 לספטמבר – 1939 נכנסו הרוסים וכבשו את החלק הזה של פולין. כידוע, זה נעצר על יד. פולין המערבית הייתה בידי הגרמנים ופולין המזרחית בידי רוסיה, שכבשה גם את אוקראינה, גליציה וכל האזור שהיום הוא בילורוסיה.
היינו תחת השלטון הרוסי. המצב היה רגיל, ביהודים לא נגעו. היהודים הרגישו את עצמם יותר חופשיים.
ש. ואבא בתור סוחר, לא פגעו בו?
ת: לא, המסחר הפרטי נעלם, הכל עבר לממשלה, לא היה מסחר פרטי.
ש: הם לא פגעו בכם בתור בורגנים לשעבר?
ת: אבי היה לו קושי לקבל דרכון. היו בעיות, אבל בעיות בריאות.
ש: מה אתה עשית?
ת:אני המשכתי ללמוד. אני יליד 1923. לא היו מאורעות מיוחדים עד שהתחילו להתכונן למלחמה. ב- 22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בין הגרמנים לרוסים. הגרמנים עברו את החזית, כבשו, נכנסו לאזור שלנו והתחילו להתקדם לרוסיה. העיר שלנו נכבשה ב- 6 ביולי 1941. ב- 7 ביולי כבר התחילו הרדיפות אחרי החהודים. הגרמנים מצאו בבית הסוהר בצ'ורטקוב הרבה הרוגים אוקראינים. אז התחילו לתפוס יהודים ולהביא אותם לבית הסוהר כדי להוציא את הגופות מהאדמה, ואני לא יודע מה עשו אתם.
ש: מי הרג את האוקראינים האלה?
ת: קצת לפני המלחמה התחילו רדיפות של האוקראינים. האוקראינים רצו מדינה עצמאית. הגרמנים הבטיחו להם להקים אוקראינה עצמאית. הם שאפו מדורי דורות למדינה. הם נקראו נציונאליסטים. והרוסים, מי שתפסו, האשימו אותו בנציונאליזם. את האוקראינים חקרו והרגו בשטח בית הסוהר. ואחר כך היגיעו הגרמנים ולקחו יהודים כדי להוציא את הגופות מתוך האדמה. ככה זה נמשך, כל יום,כל יום היו מוציאים. עד שהגיע יום שני הבא, ושוב פעם באה יחידה של גסטפו והביאו לשם יהודים. רצחו במקום מאתיים עד שלוש מאות יהודים, בזמן העבודה. הם הרביצו להם מכות וירו והרגו אותם. וזה נמשך ונמשך עד שהגיעה האדמניסטרציה הגרמנית והכריזו על צ'ורטקוב…. היגיע…. והתחיל להתעסק עם אדמניסטרציה. הקים יודנראט. קבעו מי יהיו היודנאלטסטה. נבחר יהודי בשם ד"ר קרו Dr. Kruh שיהיה יודנאלטסטה. הגרמנים היו באים ליודנראט עם כל מיני תביעות ובקשות: לשלוח כמה יהודים ליעבודה. ד"ר קרו לא היה הרבה זמן. אחרי תקופה מסוימת הגרמנים ראו שהוא לא מתאים לשאיפות שלהם והחליפו אותו עם ד"ר עבנר Dr. Ebner . הוא כיהן כיודנאלטסטה עד היודנריין. (עד חיסול הגטו)/
ש: מה עשית בתקופה הזאת?
ת: היו לוקחים אותי לעבודה, עבדתי בגסטפו, עבדתי בכל מיני עבודות.
ש: איפה עבדת?
ת: איפה שהיה צורך בפועלים לקחו אותי. פעם במנסרות לחיתוך עצים, פעם במקום אחר, פעם בחפירות, פעם בבנין, איפה שהיו צריכים לקחו אותי לעבודה.
ש: אתה יכול קצת לספר, כמה זמן למשל עבדת?
ת: עבדנו משמונה או ממתי שהגענו לעבודה עד אחרי ארבע.
ש: קיבלתם משהו?
ת: לא, שום דבר, זו הייתה עבודת כפייה.
ש: מי קבע מי יצא? היודנראט?
ת: אלה היו עבודות מזדמנות. היו אנשים שעבדו במקומות קבועים. במוסדות הייתה מחלקת בניה, כל אחד היה לו, לא הייתה תעשייה, אבל עבדו בכל מיני עבודות מזדמנות. היה למשל מוסד שעבדו בתיקונים. הגרמנים באו והזמינו איזה תיקון של דירה מסוימת, עבדנו יחד עם פולנים ועם אוקראינים שהם היו בעלי מקצוע. בנאים וסתתים וטייחים. היהודים היו תמיד מבצעים את העבודה השחורה , ואני ביניהם.
שאלה: אתה היית בן 18.
ת: כן. אחר כך, בהתחלת נובמבר 1941 ביקשו לשלוח יהודים למחנה עבודות כפייה. היו שני משלוחים. במשלוח הראשון לא הלכתי, במשלוח השני הלכתי. הייתי במחנה קמיונקה (KAMIONKA)זה לא רחוק מהאזור שלנו. שם הייתי כשמונה עד 10 שבועות. משם יצאתי. דוקטור עבנר עם פרוטקציה הוציא אותי, וחזרתי לעיר שלי. התחלתי לעבוד במוסד בנייה כזה.
ש: מיוני עד נובמבר היית בעיר, עד שלקחו אותך למחנה (קמיונקה). מה היה מצב המזון בעיר?
ת: בהתחלה הסתדרו, לא היה אוכל, אבל את הלחם השגנו פחות או יותר. היה לחם, היו תפוחי אדמה, בשר לא היה.
ש: אתם המשכתם לגור באותה דירה?
ת: המשכנו לגור באותה דירה.
ש: הם לא רכזו אתכם?
עדיין לא, אני מדבר על ההתחלה.
ש: מה אבא עשה?
ת: אבא היה כבר בן 60, 61, הוא לא עשה שום דבר.
ש: חייתם בעצם ממה שמכרתם?
ת: כן.
ש: ובמה אתה עבדת אצל הגסטפו, למשל?
ת: אחרי שחזרתי מהמחנה התחלתי לעבוד.
ש: במה עבדת במחנה? (בקמיונקה)
ת: בנינו כבישים, היינו מחוץ לעיר ושם היינו מסתתים אבנים. שוברים אבנים גדולות לאבנים קטנות, חצץ. האוכל היה כמו במחנה. שם היו רדיפות, הרגו יהודים מדי פעם. היו אנשים מתים מרעב. החלשים תכף מתו.
ש: מי, מי שמר שם?
ת: המפקדים היו גרמנים והשומרים היו משטרה אוקראינית. היינו הולכים כל יום חמישה, שישה קילומטר לעבודה, וחזרה לעבודה. היינו קמים בארבע לפנות בוקר. מסתדרים, הולכים. עושים אפל (מסדר) אחר כך יוצאים לעבודה. יושבים על הכביש ושם היו מפקחים גרמנים ובעלי מקצוע. את הכביש הזה בנתה חברה גרמנית בשם: Otto Hill -Hochttreff U. Bruckenbau bad Kissingen
אני זוכר שזה הי כתוב על הקרונות, שם עבדתי כל הזמן. מכות קיבלתי. בדרך כלל היומ מסתובבים גרמנים, יכול להיות מטעם החברה ולא מטעם הגסטאפו. וגם היו יהודים מפקחים. קאםואים קראו להם אחר כך. הם גם כן שמרו שאף אחד לא יברח.
ש: האזרחים היו נותנים מכות או הגסטאפו?
ת: האזרחים. היה אחד, אזרח גרמני שהיה מסתובב, היה עובר את הכביש, שם ישבנו, הוא ראה שכמות האבנים לא מספיקה אז התחיל להרביץ עם גומי על הראש. הוא היה מנהל עבודה. ההינו קוראים לו "הומן" (המן). היינו אומרים: הזהרו, הומן בא, הומן הולך.. שם הייתי 6 -8 שבועות. אחר כך בפרוטקציה חזרתי לצ'ורטקוב.
ש: איך היו תנאי המגורים שלכם?
ת: היינו ישנים על הפריצ'יות האלה, עם קש וזהו.
ש: אוכל הייתם מקבלים?
ת: בבוקר איזה קפה, אני חושב, אני לא זוכר. היינו חוזרים מהעבודה בשעה ארבע חמש, אז היו נותנים איזה מרק. עם זה הסתדרנו. אבל היינו רעבים. הייתה אפשרות ששלחו חבילות מידי פעם, ההורים.
ש: אבל האזרחים הגרמנים שם?
ת: לא היה לנו כל מגע עם הגויים.
ש: לא יכולתם לעשות מסחר או משהו כזה?
ת: שום דבר. מסביב חמחנה הייתה גדר. היינו הולכים במאורגן לעבודה ובחזרה. המשטרה עמדה מכל הצדדים. היו צועקים שאנחנו נשיר בארבע חמישה הקילומטרים האלה. היו צוחקים מאתנו.
ש: אנשים נפלו בעבודות האלה?
ת: כן, במכות. האוקראינים היו מרביצים מכות בכניסה וביציאה. פה סאדיזם ושם סאדיזם.
ש: אתה זוכר מקרה מיוחד?
ת: אני זוכר מקרה של אסיר אחד שרצה לברוח, אז עשו אפל (מסדר) וירו בו במקום.
ש:אבל אתה זוכר איזה מקרה שאתה קבלת מכות?
ת: אני קיבלתי מכות. ישבתי. עבר "הומן" הזה, ראה שהערימה שלי קטנה, כרבע שעה נתן לי עם הגומי על הראש. ככה לא התלבטתי. שלא יראו אותי , התנהגתי כרגיל. עמדתי עם כל השורה ושרתי לאורך כל הדרך ושם עבדנו. ופעם אחת היה מקרה שהתיישבתי, הראש שלי לא עבר. תמיד התיישבתי על ערימה יותר גדולה. אז התיישבתי על ערימה קטנה וההספק שלי היה קטן מידי. אז קיבלתי מכות. ככה בדרך כלל יצאתי שלם.
ש: ועדיין ההורים היו בבית?
ת: הם היו בבית בצ'ורטקוב ודאגו. זה עוד התחלה. עוד לא היה רצח. זה היה לפני ועידת וונזה. (wonsee) חזרתי לגטו, קיבלתי תעודה והלכתי לעבוד באיזה מוסד גדול יותר. מוסד בנייה. בהתחלה עבדתי בבניה. אחר כך הכרתי איזה מנהל עבודה שלקח אותי לעבוד בביוב. מנהל העבודה היה אוקראיני. היה שיכור. ככה שהייתה לנו עבודה נחמדה.. ואחר כך הקימו גטו כזה, מ 1 באפריל 1942 כל היהודים היו צריכים להצטופף באיזור מסויים של העיר. הבית שלנו היה בתוך האזור הזה, ואנחנו נשארנו באותו הבית, רק המטופפנו. קיבלנו עוד אנשים.
ש: כמה אנשים הייתם?
ת:היו תקופות שאחד הלך לשני
ש: היו הרבה אנשים באותו חדר?
ת: הרבה אנשים.
ש: כמה חדרים היו לכם בבית?
ת: היה לנו עסק, העסק די גדול, שני חדרים ומטבח. אז לא היה צורך ביותר.
ש: ולתוך זה צופפו עוד אנשים?
ת: אחותי נכנסה בהתחלה. בתקופה מאוחרת יותר צמצמו את הגטו עוד יותר. ככה חיינו, מי שנתפס… ב- 24 לאוגוסט 1942(27 לאוגוסט מ.ג.) התחילו האקציות. אז בלילה בהיר אחד שמענו יריות. לא ידענו מה זה. היו ידיעות שמוציאים יהודים, מסיעים יהודים, הורגים יהודים. אבל לא ידענו בדיוק. היגיעו שמועות. לא היה קשר טלפוני, לא מכתבים, לא שום דבר, היו שמועות. ב- 24 לאוגוסט 1942 (27 לאוגוסט מ.ג.) הייתה אקציה גדולה. הוציאו חצי מהיהדות. חלק גדול מהטרנספורט הלך למחנה ריכוז, למחנות עבודה. נשים וילדים, מי שלא היה מסוגל לעבוד, הלכו ישר לבלזץ (Belzac) . וזה נמשך לילה ויום. אחר כך מי שנשאר, בעבודה היינו נשארים. את הגטו צמצמו לחצי, שוב פעם האזור שלנו נשאר (בתחומי הגטו מ.ג.)
ש: זה היה ב- 24 לאוגוסט 1942. זו הייתה האקציה הראשונה?
ת: זו הייתה האקציה הראשונה. אחר כך צומצם הגטו והכניסו את כולם לגטו הקטן. נשארו כאלפיים יהודים. זה היה שטח קטן, וככה חיינו. מי שהלכו לעבודה וחזרו לעבודה. דאגו ללחם לאוכל.
ש: כל המשפחה שלך נשארה?
ת: כל המשפחה. אני ואמא ואבא והאחות הגדולה ובעלה והילדה.
ש: במקרה נשארתם בחיים או שהייתה לכם פרוטקציה?
ת: לא, בליל האקציה התחבאנו. היה לנו מרתף והתחבאנו. משפחתה של אשתי, גרה עם ההורים שלה על ידנו. היא ראתה מהחלון שיורים והיא מאד נבהלה. נכנסנו למרתף אני ואבא ואשתי ואמא שלה. אביה נשאר בחוץ ותפסו אותו עם בנו (אח שלה). את הילד לקחו ואת האבא השאירו. לאבא היה פתק שהוא עובד בשביל הצבא הגרמני, אז שחררו אותו. היו כאלה מוגנים כי הם אספו סמרטוטים בשביל הצבא הגרמני. אמרו שהם מחוסנים, שאותם לא יקחו.
אחרי יומיים אבא שלה חזר ואמר שעכשיו שקט ואפשר לצאת.
יצאנו ושוב פעם, כמו שסיפרתי לך, צימצמו את הגטו ונשארנן באותו מקום. היינו כחמש עשרה משפחות באותו הבית, שגרנו לבד. היו שמונה אנשים במטבח אחד, וכך חיינו. שוב פעם, דאגו לאוכל, דאגו לזה. מי שהלך לעבודה הלך. אנשים ישבו בבית וחיכו. אני לא יודע למה. למצב טוב יותר.
עד שבאה אקציה שניי. האקציה השנייה הייתה בדיוק בשמחת תורה. יום בהיר הופיעה המשטרה היהודית ואמרה שכל היהודים צריכים ללכת להרשם. אני חשבתי לעצמי שאני לא אלך היום, אני אלך מחר. ישבתי על הבויידם, הסתכלתי איך שמוציאים אותם. הם אמרו: לא בכוח, תלכו. באה המשטרה היהודית ואמרו : תלכו תלכו.
אז, הם ביקשו חמש מאות יהודים, הם באו לשם להירשם והם התחבאו בתוך הבניין של המשטרה הגרמנית, וברגע שראו שתפסו חמש מאות איש, ירדו, תפסו אותם והביאו אותם לבית הסוהר. אבל היה חסר להם איזה חמישים איש. היו פרוטקציונרים שהוציאו, אנשי יודנראט שהיו להם קרובים (בין הנתפסים שהובלו לבית הסוהר) שרצו להוציא אותם. הם (הגסטפו או המשטרה היהודית) אמרו: תביאו אחרים.
אז התחיל משא ומתן. מסחר שחור. בסוף למחרת, תפסו את אמא שלי ואת אבא שלי ולקחו אותם לשם (לבית הסוהר). למחרת הביאו אותם, את כל הקבוצה לרכבת ומאז לא ראיתי אותם. זה היה בשמחת תורה. נשארתי עם אחותי.
ש: לאן הביאו את ההורים?
ת: לבלזץ. הייתי שם לפני ארבע שנים.
ש: אני רוצה שתספר שהיית שם בסוף הסיפור.
ת: הייתי בכל פולניה. זה טיול. פעמיים הייתי.
לקחו אותם לבלזץ ואלה שנשארו, שוב פעם הלכו לעבודה ושוב פעם אותן בעיות. חלק תפסו ברחוב.
עבר חורף 1942- 1943, יהודים עוד חיו בצ'ורטקוב. מי שהיה במחנה היה במחנה.
אחר כך לקראת האביב התחילו לבקש קצת יהודים.
ש: אחותך נשארה עם בעלה והילדים שלה?
ת: עד הסוף- לא.
ש: אבל מהאקציה השנייה.
ת: מהאקציה השנייה היא נשארה עם הילדה ועם בעלה.
ש: ושניכם עבדתם. הייתם יוצאים בבוקר לעבודה?
ת: יוצאים בבוקר לעבודה וזהו. אני עבדתי בביוב. היו סתימות של ביוב, אז הוא היה בא והיו פותחים את הסתימה. אני עבדתי בקרימינל פוליצאי. כל התקופה עבדתי אצלו, עד כמעט לפני הליקוידציה, אז כבר פחדו לצאת כי היו תופסים יהודים. אם תפסו יהודי מסתובב לקחו אותו.
ש: מי זה היה, זה מייסטר?
מייסטר, קראו לו הומניוק. הוא היה מומחה לאינסטלציה וביוב. נתנו לו לנהל מחלקה. אני עבדתי אתו במחלקה, הוא היה אחראי. כמו שהיה תיקון חלונות, הייתה מחלקת ביוב. אני עבדתי אצלו. היכרתי אותו. זאת אומרת. הוא לא היכיר אותי, הייתי ילד. לאבא שלי היה כזה קיוסק, שמכרו וודקה וסנדויצ'ים. לפעמים הוא היה נכנס עם אשתו אז היכיר אותי. ככה זה נמשך עד שהתחילו לדבר על ליקוידציה.
בנתיים, בנובמבר 1942 הפסיקו את שריפת (גז) הקרבנות בבלזץ. כנראה זה נודע בעולם. בבלזץ הפסיקו. כשתפסו קבוצת יהודים היו מוציאים אותם מחוץ לעיר. שם היו חופרים בורות ושם היו הורגים אותם. היו מידי פעם איזה אקציות בעיירות, אבל בצ'ורטקוב נתנו לנו מנוחה לכמה חודשים, עד שבאו הידיעות על מרד גטו ווארשה, אז התחילו לבקש עוד פעם יהודים והקימו איזה מחנה של בעלי מקצוע (מחנה טומנק ו מחנה פאל): נגרים, סנדלרים, חייטים וכל מיני בעלי מקצוע. אלה יהיו מחוסנים. ומי שהיה לו פרוטקציה נכנס לשם, קיבלו אותו בתור בעל מקצוע. גיסי גם הלך לשם. הוא התחיל לעבוד, הוא התחיל לייצר צינורות בטון. בתור עובד צינורות בטון הוא גם כן היה צריך לישון שם, ובבוקר הוא היה יוצא מהמחנה. שם היו תנאים לר רעים. חשבו שזה יציל אותם. הלא , אנשים לא ידעו מאיפה תבוא הצרה, ומה יציל אותם. חשבו שזה טוב. זה יציל. אם יעבדו טוב ויפה, זה יציל אותם.
בנתיים אחותי רוזה קשרה קשרים עם אוקראינית. התחלנו למכור כל מיני דברים והאוקראינים היו קונים. האוקראינית הייתה נכנסת מידי פעם ואחותי הייתה נותנת לה איזה בג ואמרה: "את תראי, זה יהיה טוב לך, אל תביאי לי כסף , תביאי לי לאכול. לא כסף, לכסף לא היה ערך. האוקראינית הזאת התידדה עם אחותי רוזה והיא לא חשבה הרבה. היא פלטה: במקרה ותהייה איזו שהיא אקציה, איזה מאורע, אז תבואי אלי.
אחותי אמרה, יש לי גם אח קטן. הבעל שלה, היא חשבה, שהוא מחוסן שם. הבעל גם אמר: מה, בתוך בור אני אשב? הוא לא חשב שיהרגו אותו.
פעם, כשהיו שמועות על אקציה אז אחותי רוזה הלכה עם הילדה ואני איתה. בדרך, נדבק איזה אוקראיני, לא שמתי לב והוא הלך אחרי. אחותי הלכה קום ואני הלכתי אחריה. פתאום בא לי אחד ואומר: "אני יודע מי אתה". אני לא הכרתי אותו. ומי אתה? אני גר פה וגר שם.
"אני יודע מי אתה, האבא שלך היה פה ושם" הוא אמר: אני הולך לצבא , אני התגייסתי לדויזיה האוקראינית. הוא רצה שאני אתן לו כסף. קדחת היה לי כסף. מאיפה היה לי כסף? אז הוא התחיל לדבר איתי. מדברים, מתווכחים.
הוא אומר: טוב, אין לך כסף, אני אלך אליה. אמרתי: " אל תלך אליה, אין לה גם כן כסף"
הוא אמר: " אני יודע מיהיא, היא אחותך"
אמרתי לו: " אנחנו נחזור לגטו, אני אכנס ואביא לך כסף".
תאר לך, בלילה, בצ'ורטקוב, חזרתי איתו, הלכתי עד הגטו. אסור היה לו להכנס. אמרתי לו: אתה תחכה פה ואני אביא לך כסף. אני נכנסתי והוא עוד מחכה עד היום הזה… משם הוא בא לחפש את אחותי, והוא לא מצא את הבית. הוא לא ידע לאן היא נכנסה. היה לה שכל שהיא נכנסה ואני למחרת בלילה שוב פעם הלכתי והצלחתי והצטרפתי אליה. כמה פעמים הלכתי הלוך ושוב, הלוך ושוב. (לגטו ולבור. לא כל הזמן ישב בבור).
ביום בהיר נתקעתי עם אקציה (בגטו). אז לקחו את כל המחנה שהיה שם, כשלוש מאות, ארבע מאות יהודים רשומים. לקחו אותם, כולל את הגיס שלי, והרגו אותם מאחורי העיר. בזה נגמרה הפרשה. אבל אחר כך, מי שנישאר נישאר. היו באים ותופסים שלושה, ארבעה יהודים, בבורות היו מוציאים אותם מחוץ לעיר ויורים בהם. עד שהכריזו על העיר צ'ורטקוב כיודנריין.
שאלה: בשביל מה חזרת לגטו?
תשובה: לא הייתה לי סבלנות לשבת. אני הייתי קבור, אתה יודע מזה לשבת. בהתחלה באתי, היה סטדולה כזו מעץ. שם הם החזיקו את הקש ובמרתף את תפוחי האמה. בתוף המרתף עושים עו בור, מכניסים קצת אמה. וככה ישבנו במרתף. אחותי נשארה שם, היא לא זזה. היא נשארה שם וזהו. ואני עוד הלכתי הלוך ושוב פעמיים.
ש: אצל האיש הזה הייתם רק אתה ואחותך?
ת: אני ואחותי רוזה (ובתה) ועוד ילדה זרה. הילדה הזו, לגויה איפה שאני התחבאתי הייהה לה אחות בכפר אחר. הילדה הייתה במסתור אחר אצל אחותהשל הגויה שלנו. הגויה הזאת בקשה מאחותה: "יש לך כבר שלושה יהוים, שתהייה לך עוד יהודיה". אז היינו כבר ארבע נפשות. נכנסנו לשם ב-29 בנובמבר ושוחררנו ב- 24 למרץ 1944. בא הצבא האדום ושחרר אותנו.
ש: איך אכלתם שם?
ת: הם סיפקו לנו. היינו במרתף. היא הייתה מביאה סיר עם אוכל. וזהו.
זו הייתה משפחה אוקראינית שהבן שלה היה סגן מפקד של המשטרה האוקראינית. נציונאליסט, שנהרג יחד עם הבנרובצים. היו לה גם ילדים שלמדו באיזה כפר והם לא הרגישו שיש יהודים במסתור. והיה לה ילד קטן בן 13, שהוא ידע מכל הסיפור והוא עזר. והוא (הבן של המצילים) היה פה. הבאתי אותו לפני שנה לכאן.
ש: זאת אומרת שהם היו אבא, אמא וילד. הם הסתכנו בגלל זה?
ת: הם הסתכנו. הם החביאו אותנו במשך עשרה חודשים.
ש: פשוט מתוך רצון?
ת: היא פנתה, היא אמרה שאם לא יהיה לה לאן ללכת שנבוא. ולא היה לה מצפון לגרש אותנו באמצע.
אתם שילמתם לה משהו?
ת: לא.
ש: אתם רשמתם אותם בתור חסידי אומות העולם?
ת: כן. עד שפה הביורוקרטיה שלנו עובדת, עד שהוא נתן לי את זה, עד שהוא הוציא לי. מגיע לו. לפחות את זה.
הוא, (הבן) בא לארץ, חשב שאני מליונר. כמה יכולתי לתת לו?
ש: הם חיים עד היום הזה?
ת: לא, הבן חי. ההורים לא בחיים. ההורים שלו נפטרו לפני כמה שנים. הם היו מבוגרים. הם יותר מבוגרים מאחותי. האבא היה ילי 1890.
ש: כשנגיע לסוף אז אתה תספר על הקשר ביניכם. זאת אומרת, שם הייתם והוא סיפק לכם אוכל לתוך המרתף של תפוחי האמה. ושירותים וכל זה?
ת: שרותים, היה לנו דלי כזה, והוא היה מוציא כל יום.
ש: ובערבים הייתם יוצאים?
ת: לא היינו יוצאים.
ש: אז אתה הסתכנת לצאת לגטו רק בגלל שטויות?
ת: כן, זה קשה להאמין. עובדה שלא תפסו אותי. זה גורל. הייתי צריך להישאר בחיים. אמרתי לך, תפס אותי גוי שרצה שאתן לו כסף.
ש: אבל זה היה עוד בהתחלה, עוד בדרך לשם.
ת: הלכתי עו פעמיים ולא תפסו אותי. לא ניראתי כל כך כגוי. הייתי הולך בין הערביים, לא ביום ולא בלילה.
ש: ואף פעם לא באה איזו סכנה?
ת: הייתה פעם אחת. הם חיפשו או לא חיפשו יהודים. היו לוקחים לעבודות בגרמניה. ואז עשו איזה פעם חיפש. הם מאד נבהלו. אבל זה עבר. שאלו פה ושם וזה עבר. אחרי המלחמה אחותי הייתה בידידות עם הגוי והמשכנו להפגש עם הגוי איזה שנה שלמה. (עד שעזבנו את צ'ורטקוב ונסענו ב 1945). אחותי היגיעה קודם. אני הגעתי אחר כך. ובעלה, סיפרתי לך, כשגמרו את מחנה של בעלי המקצוע (מחנה טומנק) אז הוציאו אותם כשלוש מאות איש אל מחוץ לעיר וירו בהם והרגו אותם במקום. הרגו את כולם. יש קבר אחים (ברך ליגלניצה). כל העיר מלאה קברים כאלה.
ש: במשך עשרת החודשים האלה, לא החיה שום דבר מיוחד שאתה יכול לספר?
ת: שום דבר
ש: זה היה קצת מבוד המשק הזה?
ת: לא, זה היה בתוך העיר. אף אחד לא ידע עלינו. היא החזיקה אנשים (אחרים) שגרו אצלה ואכלו אצלה. הם למו בגימנסיה וגרו אצלה. והם לא ידעו שום דבר.
ש: הם לא שמעו?
ת: לא שמעו. הוא היה לוקח את הדלי, בתוך הדלי היה אוכל. הוא היה עושה: ציפ ציפ ציפ כאילו הוא הולך להאכיל את התרנגולות והוא היה מביא לנו את האוכל הזה.
ש: היה מרחק בין המרתף לבית?
ת: לא. כמו לבית הקרוב פה. הם חייו בעוני. לא היו עשירים.
ש: ואז לא ידעתם מה קורה ליהוים אחרים? אתה ידעת מהגטו? על הגיס שלך ידעתם?
ת: ידענו. הגויה סיפרה שלקחו את כל האנשים מהמחנה (טומנק) וגמרו את כולם. הגויה סיפרה שהוא ברח כאילו, כדי שאחותי לא יהיו לה צרות. (להקל על מצב הרוח של האחות) אבל ידענו שהוא איננו.
ש: אתה יכול לספר לי איך היה כשנכנסו הרוסים ב- 1944
ת: כשנכנסו הרוסים ידענו שאנחנו חופשיים.
ש: תאר לי את הרגע שראית את הרוסים.
ת: יצאנו לפנות בוקר. היא לא רצתהשהשכנים ידעו גם אחרי השחרור שאנחנו היינו אצלה. אנטישמיות הייתה קימת והיא לא רצתה שהשכנים שלה ידעו שהיא החביאה יהודים. עד היום לא יודעים שם. אנחנו יצאנו, באנו לבית איפה שחיינו. הבית היה תפוס על ידי אוקראינים. הם מאד נבהלו ותיכף עזבו את הבית. נתנו לנו לגור. אבל אחותי כבר לא רצתה לגור באותו בית. וגם אשתי לעתי. . כשאנחנו הגענו, המשפחה של אשתי לעתיד, הייתה כבר בתוך הבית. הם התחבאו מחוץ לעיר. היא, אמא שלה ואחיה הקטן. אנחנו התחבאנו בתוך צ'ורטקוב. הרוסים נכנסו, המצב השתנה. יהודים היו חופשיים.
ש: אתה זוכר את היום הראשון? אתם הייתם במרתף והם באו להגיד לכם?
ת: שמענו תותחים מרחוק.
ש: ידעתם שהשחרור מתקרב?
ת: כן. ביקשתי ממנה, תעשי לי טובה, תזרקי לי עיתון מידי פעם. היא הייתה זורקת לי עיתון. העיתון האחרון שהיא זרקה לי היה בחודש מרץ, היא זרקה לי עיתון מחודש פברואר. ראיתי שהרוסים כבר כבשו ערים בוולין. זה היה מעלינו. לשם הם נכנסו קודם. אחר כך שמענו שהם פה ושם. היא (הגויה) כבר ידעה שהגאולה מתקרבת אז היא שינתה כלפינו את היחס והפסיקה לפחד כל כך. היא ידעה שאנחנו נצא והיא חשבה שהקומוניסטים יכנסו אז אנחנו נהייה ראש-ממשלה. מי יודע מה יהיה עם היהודים שהכל מיפול על היהוים. אז היא הייתה מודיעה. אני שמעתי, ביום שהיגיעו הרוסים ראיתי אותם גם. כבר ישבתי למעלה. הילדים ברחו בחזרה, חזרו לכפרים. השלטון התחלף. הגרמנים התחילו לברוח.
ראיתי שהרוסים באים. היית צריך לראות אותם. היו משתכרים. חיפשו וודקה. זה היה המצב שלנו.
אחר כך חזרנו העירה ויומיים הסתובבנו. חיפשנו איפה לגור. בנתיים החזית, הם למדו את השיטה הגרמנית, שמרביצים מקום אחד טאחר כך עושים איגוף. היו מאגפים אותם. הם נכנסו קודם אלינו ושם נשארה יחידה גדולה, והיחידה הזאת לוחמת. נבהלנו, אמרו שעוד מעט יכנסו בחזרה הגרמנים לצ'ורטקוב. אז ברחנו כחמישים ק"מ מצ'ורטקוב. ושוב פעם חזרנו. אז התחלנו לחפש מקום מגורים. רצו לגייס אותי לצבא. התגייסתי למשטרה. מהמשטרה לקחו אותי להתגייס לצבא. אז לא כל כך היה לי חשק להתגייס לצבא. ברחתי לצרנוביץ.
ש: לא רצית להתגייס?
ת: לא. יהודי אחד בין כל כך הרבה אוקראינים. הם שונאים את היהודים. הבנדרובצים שם, הנציונאליסטים האוקראינים הם לחמו נגד ברה"מ. אז ברחתי לצרנוביץ והסתובבתי שם כמה חודשים. חזרתי וקבלתי עבודה בבית המשפט המחוזי. עבדתי שם עד שבא ההסכם הזה שאזרחים מפולניה מקודם, יכולים לעזוב את ברית המועצות ולנסוע לפולניה. אז נסעתי לפולניה. מפולניה הגעתי לאטליה. שם חיכיתי עד שעליתי ארצה ב- 1946 בעליה בלתי לגלית.
ש: עם איזו אניה?
ת: זו אניה ידועה, בסך הכל מאה שמונים איש. הוא נתן לה שם בדרך. וזה המזל שלא תפסו אותנו. הגענו לקיסריה. ירדתי, הפלי"ם חיכה לנו. ירדנו בקיסריה, הלכנו ברגל לגבעת עדה ושם חילקו אותנו בין היהודים. שאלו אותי: רוצה להתרחץ? אמרתי כן, אבל אין לי למה להחליף. היינו 10 ימים בים. הוא נתן לי גויה ותחתונים והתרחצתי. אמרתי שיש לי אח, שלא ידעתי את הכתובת, ויש לי אחות החיפה. בצהריים הוא לקח אותי.
ש: עכשיו אני רוצה שתספר. אמרת שהיית בפולין פעמיים.
ת: כן. הייתי בפולניה ב- 1987. אז ביקרנו, עשינו מסלול בטרבלינקה וכל העניינים האלה
ש: ובכפר?
ת: לא, אי אפשר זה היה אוקראינה.
ש: היית בפולניה ולא יכלת לעבור את הגבול.
ת: ביקרנו בפולניה. ב- 1991 נודע לי שיש איזה דיל שאפשר לנסוע מפולניה לאוקראינה לאזור שלנו, אז נסעתי. הייתי בווארשה, מווארשה טסנו ללמברג, משם באוטובוסים לטרנופול. TARNOPOL. זה היה כבר ברית המועצות. נסענו קבוצה של יהודים ששורשיהם בכל הישובים באיזור. מטרנופול 3 איש נסענו בטקסי לצ'ורטקוב. כל אחד רצה לראות את הבית שלו. היו איתי שני אנשים שעזבו בשנות השלושים את פולניה. הייתה אחת שעזבה את פולין ב- 1938 ונסעה ארצה ואחד שעזב ב 1934 ובא ארצה. והם באו לראות את השורשים. אז באתי וחיפשתי את הגוי הזה ובאתי אליו. לא הכרתי אותו. זה היה ארבעים שנה אחרי שעזבתי.
ש: אני מבין שלא יכלת לנסוע לשם בגלל סגירת הגבול.
ת: קשר מכתבים היה לי. אחותי ניהלה קשר מכתבים והיינו שולחים להם חבילות. אבל עכשיו כשאני הייתי ב -1991, אחותי נפטרה ב 1983 פה בחיפה. באתי ןחיפשתי את הגוי הזה. לא זכרתי את המקום. שאלתי אם יש משפחה כזאת ומצאתי אותו. זה הגוי שהיה אז ילד בן 13 ועכשיו הוא בן 60. הייתי סך הכל שעה אצלו. ישבנו קצת וזהו.
ש: הוא התרגש?
ת: הוא התרגש קצת. הוא זכר את הכול.
ש: מתי ההורים שלו נפטרו?
ת: אבא שלו חי עד 1982. אמא שלו גם נפטרה בת שמונים ומשהו.
ש: מתי אתם רשמתם אותם?
ת: השנה. הזמנתי אותו. אמרתי שהוא רוצה לבוא ואני רוצה לרשום אותו. זה מגיעי לו. אתם לא נותנים לו שום דבר. רק את האות. הוא לא היה מרוצה כל כך. הוא חשב שהוא יקבל מיליון דולאר.
ש: אתה עוד זוכר משהו מהתקופה שלפני המלחמה? הגוי הזה, למשל, אתה הכרת אותו לפני המלחמה?
ת: לא. זה רק מקרה, בזמן המלחמה, בזמן הגטו, כשהתחלנו למכור את הדברים שלנו, אז אחותי קשרה קשרים. אני לא יודע. היא (הגויה) הייתה נחמדה אליה (אל רוזה, אחותי). היא אמרה: את יהודיה לא כמו כל היהודים. היא שנאה יהודים, היא לא אהבה יהודים. הייתה אנטישמיות כמו כולם.
ש: מה היה עם הבן הזה שהיה במיליציה האוקראינית?
ת: אני לא יודע, הוא נעלם. כשהגרמנים הסתלקו אז כנראה הוא הלך אתם. נעלם ולא ידעו כל הזמן. עכשיו הוא אמר לי שהוא יודע שהוא נהרג באיזה שהוא מקום בצבא הרוסי.
ש: לכם הייתה חנות של מה?
ת: בית מרזח
ש: אז היו באים הרבה גויים
ת: הרבה גויים. לא היה כל כך קשר. אבי לא חיפש קשר.
ש: אתה, למשל, היו לך חברים שקוצים?
ת: לא.
נת: הכל נעלם. היינו חיים חיים מנותקים, בגטו, לא היה לנו קשר עם גויים. הגויים פחדו. אסור היה להיכנס לגטו. הם היו מתגנבים. לבית הספר הלכתי עם גויים. מובן, אבל אחר כך הכל נעלם. הם לא עשו טובה ולא עשו רעה. לא פגשתי אותם. לא היה לי קשר. עם השקוצים שאני הלכתי לבית הספר לא היה לי קשר. בעסק , לאבי אולי היה קשר, היו ביחסים תמיד, היו מזמינים אותנו היו קליינטים טובים. אבל הוא לא קשר קשרים. אולי היה יכול להתחבא. אבל הוא לא חשב על זה.
ש: אתה יודע איזה מספר של אנשים מהמשפחה של אבא ושל אמא נהרגו?
ת: בטח שאני יודע. דוד אחד עוד נפטר ב- 1915 במלחמה. השני היה חי ברומניה ונשאר בחיים. בתקופת קייזר פרנץ יוזף הוא עבר לרומניה ונשאר בחיים. אני פגשתי. היו לי שני בני דודים, עכשיו יש לי את הצאצאים שלהם, הם ברומניה בטימישוארה. ב- 1945 הייתי בטימישוארה אצלם וביקרתי. הם אחר כך באו הנה. הוא נפטר. אחד היה יליד 1908 ואחד יליד 1909. הם שניהם נפטרו אבל הצאצאים נשארו. יש ילד ברחובות.
ש: את סבא וסבתא אתה זוכר משהו?
ת: אני זוכר. אני זוכר בתור ילד. אחד נפטר ב-1934. את הסבתא אני לא זוכר. סבתא אחת של אבי נפטרה כשאבא שלי היה בן 13.
ש: יש לך ילדים?
ת: כן.
ש: מה הקשר שלהם אל העבר שלך ואל סבא וסבתא?
ת: הם שומעים את הסיפור הזה כמו שאני שומע על מרד חלמניצקי.., על רצח יהודים. זה רחוק מהם. כמו שהקשר שלי לחלמניצקי. כששמעתי שהוא רצח יהודים, זה היה רחוק ממני. ככה הם לשואה. אבל ברגע ששומעים אז אולי זה נוגע להם, אבל אני לא יודע אם זה משפיע. מי שלא עבר את זה, לא יכול להבין.
ש: הם לא מחפשים שורשים? סבא, סבתא?
ת: אין להם מה לחפש. לא היה להם לא סבא ולא סבתא. לא מהצד הזה ולא מהצד הזה. אני רק אומר עכשיו לנכד שלי, כשאני קונה לו משהו. תראה לי לא היה סבא, לך יש. אני אומר את זה. הוא אומר את זה גם.
ש: אני שאלתי על הילדים, איך הילדים קיבלו את העבר שלכם? שלא היה להם לא הורים שלך ולא הורים שלו?
האישה עונה: הילשים שלנו גדלו בבית שלא בכו. דיברו. ויש לנו ספר של העיר. כשיצא הספר, הבן הבנוני קרא אותו מקצה לקצה. אבל הם לא גדלו באוירה של אבל. אף פעם לא. ככה שהם לא הרגישו את זה, עד משפט אייכמן. הבן הגדול שלי הוא עוד מעט בן חמישים. אז הוא היה בבית. הם גדלו כמו ילדים רגילים. רק במשפט אייכמן, לי היה תמיד וויכוח עם הבן הגדול, הוא היה אז לפני בחינות בגרות, אני ממש לא זוכרת. והוא תמיד אמר שהוא לא מבין, מה זה הולכים אנשים כמו צאן? זה כמו שכולם אמרו. וזה הוציא אותי מהכלים. רק במשפט אייכמן, אז ששמעו את כל העדויות, אז הוא התחיל להבין משהו. אבל הילדים שלי בסך הכול בסדר גמור. אני שומעת, יש כל כך הרבה מקרים, לפעמים אני שומעת ביום השואה על ילדים של הדור השני, שאסור היה לדבר, אסור היה לצחוק. אצלנו בבית היה בהחלט רגיל. יכול להיות שזה בזכותנו. שאנחנו כאלה. אבל הילדים, אני לא חושבת שסבלו מזה.
ש: זאת אומרת שאצלכם לא הייתה אווירה של שואה.
האשה: לא. אנחנו בנינו מדברים, עם חברים מדברים גם היום. זה הנושא. אבל הילדים שלי לא הרגישו.
ש: ומה באמת אתכם? כמן שאת אומרת.
האשה: אנחנו זה כמו כל עם ישראל.
ת: אנחנו חיים עם הטראומה.
ש: אתה אומר שזאת הייתה טראומה. אתה כל הזמן חושב על זה?
ת: אני כל הזמן חושב על זה. אין לי שהיה. הנה, אתמול הייתה שמחת תורה, בשמחת תורה לקחו את אמא ואבא באקציה, וגם את אביה לקחו למחנה ושם הוא נעלם. אני חי עם הטראומה. יש לי קוריוזים. אני נזכר שפה נתפסתי, וברחתי והצלחתי, ופה הייתה לי סכנת מוות ושם הייתה לי סכנת מוות, ויצאתי בניסים. כל מקום איפה שהלכו הייתי באמצע.
ש: המקום נקרא ווגננקה?
ת: זה אזור ווגננקה. אני חושב שבתקופות הכי שחורות, היו אנשים בודדים אשר יצאו מתוך החשכה והכניסו ללב זיק של תקווה ורצון לחיות לאנשים. אחד מהאנשים האלנ הייתה אקסנצ'וק. היא התגוררה עם משפחתה בווגננקה. ב… וכמו שסיפרתי לך, היא נכנסה והתיידדה עם אחותי והתחילה לקנות דברים.
מתוך העדות שגברת שושנה כרמי (אחותו של אברהם ורטנפלד) כתבה בספר הקהילה, היא כתבה על משפחת אקסנצ'וק שהצילה אותם.
גברת שושנה כרמי כותבת: "היא טיפלה בנו כל הזמן במסירות ומבלי לקבל מאתנו פרוטה, כי פשוט לא היה לנו כסף ולא שווה כסף. את גודל המעשה של האשה אין למדוד מבחינה כספעת בלבד, אם כי אין לזלזל גם בכך. בעיקר מבחינת הסכנה שנשקפה לחייה יום יום ושעה שעה, בעד החטא של הסתרת יהודים והצלתם ממוות. היה גם צד קוריוזי בדבר, שהכביד על כולנו ושימש גורם נוסף לפחד המתמיד שריחף לנגד עיניינו. בנה שלהאשה היה סגן מפקד במשטרה האוקראינית. במשך הזמן שהיינו בבונקר נערכו פעמיים חיפושים מדדוקדקים בכל הסביבה ורק בדרך נס לא מצאו אותנו. כתוצאה מהפחד בשעת החיפושים חלתה האישה שלושה חודשים. אך היא דאגה לנו כל הזמן והייתה שולחת את האוכל לבונקר שלנו על ידי הילד שלה. גם אחרי השחרור המשיכה לעזור לנו באוכל ובבגדים. אני נמצאת אתה בקשר כל הזמן בקשר מכתבים" זה נכתב בספר צ'ורטקוב.
ש: מדוע אחותך מציינת אותה ולא את בעלה?
ת: היא הייתה הדומיננטית. היא הייתה הקובעת. בעלה היה הרבה יותר מבוגר ממנה והוא לא היה הפוסק הסופי. הוא עשה מה שהיא אמרה.
ש: אבל התעודה, לתת כבוד (שמות בני המשפחה) ובנם בוגדן.
תודה רבה.
סוף הראיון עם אברהם ורטנפלד.
בארכיון יד ושם. סרט מס. 033C/4011 מספר עדות 03/8482 מספר קלטת: 033C/4011
נמסר באדיבות אברהם ורטנפלד
מרטה גורן בספר חדש על הישרדותה בתקופת השואה
בעמוד: חדש על המדף, בתיבה "חיפוש בחנות" רישמו את שם הספר, "שיהיו לך תמיד…." הקליקו ועקבו אחר ההנחיות תשלום.
עכשיו את קריסיה. תלכי תמיד זקופה, תסתכלי לאנשים בעיניים, שאיש לא יחשוב שאת מפחדת או מסתירה סוד נורא. האירי את פנייך, אנשים אוהבים ילדים מחייכים. והעיקר – שעינייך יהיו תמיד צוחקות כי רק לילדים יהודים יש עיניים עצובות.
ככה אמרה אמא נטקה למרטה, ילדתה בת השמונה, כשהוציאה אותה ממרתף בית המרקחת שבו עבדה ושלחה אותה מצ'וֹרטקוּב לוורשה בזהות בדויה. מרטה לא ראתה עוד את אמהּ והמילים האחרונות האלה היו לה לציווי, לצוואה.
כוחות נפש עצומים נדרשו למרטה הקטנה לקיים את צוואת אמהּ במסע ההישרדות שלה. כשהייתה בת שש נרצח אביה בידי מקומיים ועכשיו נשלחה בתור ילדה נוצרייה אל משפחה פולנייה בוורשה ובה הייתה עדה למרד הפולני ולדיכויו, נכלאה במחנה המעבר פּרוּשקוּב וחזרה אל ורשה החרבה, הקפואה ומוכת הרעב לאחר השחרור. אחר כך נקרעה בכפייה ממי שהייתה לה תחליף לאם, הגברת צַ'פּלינסקה הפולנייה, והתגלגלה משם לבתי ילדים שאליהם נאספו ילדים יהודים עזובים מן הרחובות ומתחנות רכבת בגרמניה.
מסע ההישרדות של מרטה נמשך גם כשהגיעה לארץ־ישראל ונשלחה למוסד לעליית הנוער במגדיאל. מרטה, הילדה הטראומטית והבודדה שהתגעגעה נואשות אל אמהּ המתה ואל "אמהּ" הפולנייה, נתקלה בארץ באטימות לפרקים, באי־הבנות, בקשיחות, אבל גם בחמלה, באהבה ובחסד. הציווי של אמהּ,"שיהיו לך תמיד עיניים צוחקות", ליווה את מרטה כל ימיה ועזר לה להתגבר על כל הקשיים.
סיפורה של מרטה הוא סיפור הישרדותם של ילדים יהודים שנותרו לבד בעולם. זהו סיפור על אחווה ועל קשרי חברוּת שהיו תחליף למשפחה שאבדה. זהו גם סיפורם של אנשים טובים ורחומים שעזרו לה לשקם את אמונתה באדם.
מרטה גורן (וינטר) היא אחות מוסמכת ובעלת תואר שני בחקר השואה, נשואה לעמוס גורן, אם לשלושה וסבתא לנכדים ולנינים. ב־ 2009 יצא ספרה קולות מהיער השחור המספר את קורותיהן של הקהילות היהודיות במחוז צ'וֹרטקוּב שבפולין (כיום אוקראינה).
הזמנה לאספה כללית של חברי עמותה יוצאי צ'ורטקוב לדורותיהם ב- 1.1.2020 בשעה 15:00 ביד ושם
מפגש בתערוכת ישעיהו בלונדר ANDRE BLONDEL 1/1/2020 ביד ושם
הצייר שעיה בלונדר מצ'ורטקוב בתערוכה ביד ושם!
נרי חנס מארגנת אותנו לביקור ב- 2 מוזיאונים בירושלים:
הסיור יתקיים ביום רביעי, 1.1.2020
הודיעו בהקדם על השתתפותכם. הזמנת ביקור והדרכה ביד-ושם,
מחייבים רישום כקבוצה ותשלום מראש.
בתוכנית:
גורליט"
בשעה 07:30 יעבור דרך היכל הספורט ברוממה, חיפה.
בשעה 10.30 תחל הדרכה בתערוכה הנקראת: "בחירות גורליות- אוסף גורליט".
נרי חנס- 0544-789879 (יתכן קושי לשוחח אתי בין ה- 8-12.1.2019 אנו בים המלח)
מס. תעודת זהות (חובה מטעם יד ושם, לא המצאתי..),
טל. נייד,
עולה בתחנה/ מגיע ברכב פרטי.
תולדות משפחת זיידן מצ'ורטקוב במשפחת וידרמן הירש מחורוסקוב.
ממליצה לקרא על ההיסטוריה המרתקת של משפחת ברוך זיידן ששורשיה במשפחת וידרמן מחורוסקוב.
נמצא בהנצחה למשפחות- "משפחת זיידן". בין שורות השמות והצאצאים ניתן לשלות פניני-מידע על החיים והאמונות של אבותינו במזרח אירופה במאה התשע עשרה והעשרים.
אסתר כרמל בת שלמה טורטון מצורטקוב נפטרה.
ארגון יוצאי צ'ורטקוב בישראל משתתף בצער המשפחה.
אסתר כרמל ז"ל נפטרה (לבית טורטון מצ'ורטקוב) ונקברה 9.8.2019, במושב הדתי "שדה יעקב" שבעמק יזרעאל, לצד בני משפחתה. אביה שלמה, עלה מצ'ורטקוב לארץ ישראל כחלוץ דתי ציוני בשנת 1925. בשדה יעקב התיישב ב- 1934 בעקבות נישואיו לסרקה ולידת בנו הבכור אהרון. סיפור התיישבותם בארץ ישראל מרתק ויופיע באתר צורטקוב בהמשך.
הספד שכתב שי, אחיינה של אסתר.
"דודה אסתר יקרה
סבא שלמה היה מספר לנו (בערבים שהיה עושה לנו בביסיטר והיה מספר סיפורי מורשת) שינואר 1938 (בשדה יעקב) היה חורף קשה עם הרבה גשם, בוץ והכרכרה כמעט שקעה בדרך מספר פעמיםוהוא פחד שלא יצליחו להגיע לבית החולים בזמן ואת נולדת ב 7.1.1938 .
חייך לא היו קלים, בגיל 5 ניפטרה אמך סרקה ונשארת יתומה. זכית לחינוך (הנוקשה) של סבתא לאה שעברה לגור אתכם למזלך סבא התחתן שוב עם סבתא פניה, שהייתה אישה חמה ודאגה למלא את כל מחסורך, אבל לא באמת הצליחה למלא את החוסר העמוק שנוצר עם מותה של אימך. גדלת לתפארת כילדה במושב.
אחרי השירות הצבאי התאהבת באלימלך שהיה ניצול שואה, שעלה לארץ בגפו. הקמם משפחה בתקווה להתחיל פרק חדש וביחד לבנות חיים חדשים ולמחוק את זכרונות העבר הקשה ולפרוח בארץ המתחדשת. אילן ושרהל'ה נולדו ואת הקדשת את חייך למשפחה וגידול הילדים, תחילה בשדה יעקב ואחר כך בנווה שאנן. זכורים לנו לטובה הביקורים בקיץ. איך היינו חוצים את הוואדי (לפני שבנו את כביש רופין) לקבל קרטיב בחנות של ג'ולה באצי (אחיו של אלימלך והיחיד ממשפחתו שגם שרד את השואה).
ואז בשלהי שנות השישים המיתון בארץ מקשה על כולם ואתם מקבלים הזדמנות לנסוע לניגריה, בשנים האלה פרחת. היית שמחה ומאושרת וזכורים לנו ביקורי הקיץ על שלל המתנות שהיית מביאה לנו מהבילויים המשותפים. אבל מלחמת יום הכיפורים קטעה את החלום. היחסים עם ניגריה נותקו ונאלצתם לחזור לארץ.
שוב חיפוש עבודה ומקום מגורים חדש, רכשתם את הדירה ברוממה והתחלתם מחדש. אלימלך חזר למקורות בשדה יעקב והיה נוסע יום יום בלנצ'יה שלו (כך קרא לפולקסוואגן חיפושית וגם אחר כך לפסאט שלו) וניקול (כך קרא לך) את מצאת עבודה בחברת הביטוח מגדל היית עובדת למופת, כל בוקר הגעת לעבודה לפני כולם וגם שם , כמו כל חייך, דאגת ונתת לאחרים.
בהמשך נולדו הנכדים: עידו, ניצן וניב, שהסבו לכם אושר רב..
כל חייכם הייתם עסוקים גם בנתינה לאחרים ובעזרה בגידול ילדים שלא שפר גורלם: חנל'ה, דבורל'ה, מאיה ואחרי. כל עוד יכלת התנדבת בבית החולים.
לפני כעשר שנים חייך עשו שוב תפנית. אלימלך אהובך נפטר לאחר שהתמודד בעוז עם מחלה קשה וזמן קצר אחריו השבר הגדול. אילניק שהיה המשענת שלך, חלה ונפטר גם הוא. ןמאז התקשית לחזור לשמוח.
והיום, כמה סימבולי, שביום השנה העשירי למותו של אילן, בחרת להצטרף אליו ואל שאר בני המשפח. אל אלימלך אהובך הוריך והסבים, אבא שלנו (אחיך אהרון). כולם כאן מסביבך ומקווה שהוקל לך היום. עברת חודשים לא קלים והסבל היה רב. אבל זכית ששר'לה החזירה לך את כל האהבה והדאגה שהענקת לה במהלך החיים וטיפלה בך במסירות אין קץ בחודשים האחרונים. אשרך שזכית לטיפולה המסור .
נוחי לשלום דודה אסתר. נזכור בחיבה אותך ואת החיבוקים והנשיקות שהרעפת עלינו תמיד (גם לפני שזה היה מקובל).
אוהבים אותך כל המשפחה".
זיכרון פרטי מאת נתן טרגר
"אבא לא דיבר הרבה. אבא קרא הרבה ספרים. ספרות טובה, קלאסיקה. הוא העריץ את הסופרים וההוגים הגרמנים, הפולנים, הרוסים ואת "הקולטורה האירופאית". אבא דיבר פולנית ורוסית אידיש וגרמנית על בוריין.
אבא לא לקח שילומים מגרמניה. "את בני משפחתי לא יחליפו בכסף" הוא טען.
אבא היה מהגר. הוא רכש מהר את השפה העברית שכן למד עוד בחדר.
אבא לא הלך כל חייו לבית הכנסת עד בר המצווה של נכדיו.
אבא התמודד בארץ עם תרבות אחרת, ועמל קשה להשתלב בעבודה במקצועו. כל חייו פרנס את משפחתו ביושר.
מכרים משם היו לו מעט. פעם אחת כשהיינו כבר גדולות, בצבא כמדומני, אבא חזר מאספה כלשהיא של יוצאי צ'ורטקוב עיר הולדתו שבידו ספר. בספר הייתה תמונה קבוצתית ובה בשורה האחרונה עיגול מסביב לפנים נעימות.
אבא בכה ובכה ובכה. זאת הייתה התמונה של אביו.אבא איבד הכל בגיל 18, כל משפחתו נרצחה על ידי הנאצים. כולם נלקחו למחנה ההשמדה בלז'ץ ב-1942.
הספר נכתב בכדי לשמר את זכרונם של הוריו ומשפחתו של אבא שלא הכרנו. לתת להם דמות ופנים ולנסות להרגיש את חומם ולחבבם.
ולזכר אבא של אווה ושלי, סבא נתן שלכם, להכיר את סיפורו ואת מורשתו".
ערכו והוציאו לאור: אווה שטוקהמר, אמיר שטוקהמר, אורה נפתלי ואלעד נפתלי.
לינק לספר: זיכרון פרטי מאת נתן טרגר.
https://drive.google.com/open?id=1CkD8uPnXakq5Qige4F7_HDT9t9eHt83q
סיפורו של שעון. סיפרה מניה ורטנפלד לבית גולדהבר
"את השעון הזה קיבל אבי, מרדכי גולדהבר לרגל נישואיו בשנת 1921, לאימי, בחירת לבו פפי לבית סלפטר. כמו היום גם אז, מקובל היה, שהורי הכלה נותנים לחתן המיועד מתנה לנישואיו.
לשעון הזהב הייתה מחוברת שרשרת זהב, שנכנסה לכיס הווסט, סמל למעמד גבוה.
השעון מ"חברת שאפהאוזן" נקנה בלבוב בחנות יוקרתית. לאחרונה, כמעט 100 שנה אחרי, כשבני רצה לתקן את השעון, פנה לחברה בשוויץ, שקיימת עד היום, וזו מצאה את כרטיס הקנייה המקורי של השעון. מי קנה, איפה ומתי.
"בשנת 1939, כשנכנסו הרוסים לצ'ורטקוב וחששו להחרמת הרכוש והממון, מרדכי, אבא שלי, קבר אותו במרתף באדמה. ב – 1943, אחרי שאבא שלי נלקח ולא חזר, וכשהלכנו להסתתר אצל הגוי, אמא לקחה את השעון איתה וגם זלוטי ודולארים שהיו לנו וכשהגענו אל הגוי היא החביאה אותם במקום שהסתתרנו, באסם, בחור בתקרה שהוסווה בקש. כל פעם, כשהגוי ביקש עוד ועוד כסף כדי לקנות לחם, היתה הולכת בחשאי וגם אני, ומוציאה כסף מהשקית. לו ידע שיש לאמא זהב, היה הורג אותנו ולוקח את הזהב. אמא נתנה לו כל פעם קצת מזלוטי והדולארים שהיו לה. הגוי כל כל הזמן רצה עוד ועוד כסף.
כשהייתה שריפה באסם וברחנו, אמא הוציאה את השקית ולקחה אתה. השקית הייתה אתה בכל מקום.
לאמא הייתה גם טבעת יהלום, (אפילו שתיים) שמסרה, כדי לשחרר את אשת אחיה, שנתפסה על ידי הגסטפו בסטניסלבוב. היא נתנה ליודנראט את הטבעת ואלו דאגו לשחררה.
את השעון של אבא, אמא הצליחה לשמור. כשנגמרה המלחמה השעון היה אתנו. השעון הוא המזכרת היחידה מאבא ולכן יקרה ללבנו.
את השעון נתתי לאחד מבני למשמרת".
יומן מסע לצ'ורטקוב ועוד… כתבה תם אור שחר יולי 2019
6.7.19 יום שבת, יום ראשון למסע
שבת בלילה. אני נוסעת לבד לכיוון חיפה כדי להצטרף לקבוצה בחיפה. ארזתי מזוודת טרולי קטנה. עוסקת בשאלה מה אני צריכה לקחת איתי, ומרגישה קצת כמו היהודים שעזבו את בתיהם וחשבו מה לקחת איתן. אני לחוצה. נוסעת לבדי עם קבוצה של אנשים שאני לא ממש מכירה. כשקיבלתי ממירי, מנהלת אתר האינטרנט של זיכרון צ'ורטקוב, מייל ובו כמה שורות: "מתארגנת קבוצה לנסיעה משותפת לצ'ורטקוב…" ההזדמנות נשמעה לי מדהימה. כשכתבתי את סיפור החיים של סבי בנימין שטוק מצ'ורטקוב מעולם לא חשבתי שאצליח להגיע לשם. לכן גם לא שאלתי אותו על הכתובת של הבית שלו. מזל שאמא של מירי ידעה להסביר היכן היה ביתו. אחרי התייעצות קלה עם בן זוגי (המהמם שיחייה), הכרזתי: "אני נוסעת לצ'ורטקוב!" שאלתי את בני משפחתי המורחבת אם מישהו רוצה להצטרף, אבל אף אחד לא רצה.
אז מה לקחתי איתי במזוודה, מעט בגדים שיספיקו להחלפה, קצת ענייני כלי רחצה ואת הספר שכתבתי על סבא בנימין. בנסיעה לחיפה אני נוהגת וחוטפת רגליים קרות. האם עשיתי טעות בהחלטה להצטרף לקבוצה? האם שכחתי משהו? הנסיעה לשדה התעופה במיניבוס מצ'וקמק, השעה חצות. אני מתחילה להבין מי זאת נרי ומה היא בשבילי. חוש הומור, ביקורתיות וציניות משולבת עם אינטליגנציה, ידע וחכמה. נרי היא זו שהרימה את הכפפה ותכננה את המסע לצ'ורטקוב. אמצע הלילה ואנחנו נפגשים. אני מתחילה להכיר את חברי הקבוצה. הדור השני שפגשתי בפגישה המקדימה ואת הצעירים, הדור השלישי, שהבטיחו לי המבוגרים, שיהיו איתי במסע. בנות משפחת פלניצקי, הילדות של זהבה שאימה הגיעה מצ'ורטקוב. הן 3 אחיות, בדיוק כמו המשפחה שלי, יותר מבוגרות מאתנו בערך בעשור, אני מדמיינת שהן המראה שלנו בעוד עשר שנים. הדינמיקות ביניהן דומות. אורית, האחות הגדולה רצינית. איילת האמצעית מתולתלת וכריזמטית. היא עורכת דין בפרקליטות. הקטנה, גילי, היא רופאת ילדים בבית החולים איכילוב. עיניה כחולות ושיערה בלונדיני וחלק. מזכירה את אחותי הקטנה. מהר מאוד אנחנו מתחברות. רכשתי חברות, איזה מקסימות.
7.7.19 יום ראשון, יום שני למסע
לילה לבן של נסיעה וטיסה ולבסוף נוחתים בקייב, בירת אוקראינה. את טיסת ההמשך הקבוצה החמיצה. את הטיסה שלי, חברת התעופה האוקראינית הזולה, לואו קוסט, דחתה יום קודם לערב. חברי הקבוצה מחליטים שחבל על הזמן, וויקטור מארגן לנו מיניבוס, שיסיע אותנו משדה התעופה בקייב, למלון שהזמנו בלבוב ושם אנו נפגוש את ויקטור. אני מחליטה לוותר על הטיסה שלי שהייתה צריכה להיות בערב, לשלם 50 דולר השתתפות בנסיעה במיניבוס, ולנסוע עם הקבוצה במיניבוס ללבוב. כך אוכל לחוות את נופי אוקראינה. אני תוהה האם זה מסלול דומה למסלול שעשה סבי כשברח מהגרמנים עם סוניה ובוז'ה? כשהגענו למלון, בדקתי את המפה והבנתי שכן. רק שהמסע של סבי בברית המועצות לשעבר היה ארוך פי כמה וכמה והקו של קייב- צ'ורטקוב הוא קטנטן מתוך המסלול שעשה עד פנים מזרח ברית המועצות. בכל זאת, אני שמחה בשמונה שעות נסיעה ללבוב ובארבע שעות נסיעה שהיו בהמשך לצ'ורטקוב. זכיתי להתחקות מעט אחר הדרך שעשה סבי. בדרך ללבוב אנחנו עוצרים אחרי 4 שעות נסיעה לארוחה במסעדה מקומית. הנהג לא מבין מילה באנגלית. אני משמיעה לו תרגומי משפטים בעזרת הגוגל טרנסלייט. אנחנו רוצים לעצור בבקשה לאכול במסעדה. הוא לוקח אותנו למסעדה אוקראינית. המלצריות הן נשים די גדולות מדברות בצעקות. ההזמנה במסעדה לוקחת יותר מחצי שעה בגלל פערי תרבות ביננו. המקום מקסים, מזג האומר נעים, אנחנו נהנים מהחוויה אבל הנהג שלנו כבר עצבני, זה לוקח הרבה זמן. אנחנו מזמינים פירוגי, זה הכיסנים המקומיים. כשהאוכל מגיע אנחנו מבינים שלא לזה התכוונו… מגיעות מנות של בצק כמו לחמנייה מתוקה עם גבינה ובורקס עם בשר בפנים. שאלתי איזה בשר יש שם? האם זה מווו? אמרו לי שכן. זה לא היה נראה כמו בקר. צבע אפור, במקרה הטוב זה היה עוף במקרה הפחות טוב משהו אחר.. זו חוויה. לפתע יש שבר ענן ומתחיל מבול. הנהג מתעצבן עוד יותר, עכשיו ניכנס רטובים לרכב. ממשיכים בנסיעה, כבר מחשיך, מגיעים ב 22:00 למלון בלבוב ומקבלים חדרים.
8.7.19 יום שני, יום שלישי למסע
מתעוררים לבוקר חדש בלבוב. בלובי אנחנו פוגשים את שאר חברי הקבוצה שהגיעו ישר לשם: אורה, רוני ובנם אלעד ממשפחת נפתלי, אווה אלון ובנה אמיר שמר. הם נצר לאבא של אווה ואורה ששרד מצ'ורטקוב. ביחד אנחנו 6 בני הדור השלישי לעיר צ'ורטקוב, חבורה נחמדה של צעירים. אני הצעירה ביותר.
מתחילים את הנסיעה לגבול עם פולין ומתחילים להתיידד. מסתמן שיש לנו הרבה מהמשותף, כולנו הורים לילדים קטנים, כולנו ילדים של דור שני לשואה. כל אחד ושריטות השואה שלו. השריטות שלי הן תיעוד אובססיבי של כל מה שאפשר, סלידה מרכבות ומיערות, חרדה מזקנים אירופאים וחשד מה הם עשו בזמן המלחמה ובחילה ממשמע השפה הגרמנית. לחבר'ה האחרים יש שריטות אחרות. יש שלא משאירים אוכל בצלחת. אחת סיפרה שכשהיא נכנסת למקום חדש היא חושבת איפה אפשר להסתתר. אחת סיפרה שבארוחות הם מדברים על למי יש את התכונות, האופי והמראה שבזכותם יכלו לשרוד את השואה. "גילי הייתה יכולה להתחזות לפולניה בקלות" איילת קובעת, וגילי מסרבת להאמין: "לא נכון אני לא נראית כמו פולניה." איילת מדברת על אחד מהילדים הקטנים במשפחה שלהן ואומרת שיש לו אופי שהיה טוב להסתדר בשואה, הוא היה יודע מה לעשות כדי לשרוד: "הוא בטוח היה שורד."
מעבר הגבול לפולין לוקח הרבה זמן. "הכל תלוי במצב רוח של השוטרים בגבול", כך מסבירים לנו. עוברים את הגבול האוקראיני ומתקדמים לגבול הפולני. אנחנו מתבקשים לרדת עם כל הציוד ולעבור בידוק בטחוני. אני לא סובלת שהאירופאים האלה בודקים אותי. מתעכבים על התמונה בדרכון שלי ולבסוף חותמים. שניות ארוכות של מתח. אנחנו נוסעים למחנה ההשמדה בלז'ץ. לשם נלקחו יהודי צ'ורטקוב שלא נרצחו בעיר או ביער השחור. אני חייבת להודות שלא התעמקתי בסיפור הרצח של יהודי צ'ורטקוב לפני. סבי סיפר שמשפחתו הסתתרה בגטו במרתף ויהודי מהיודנראט, המשטרה היהודית, הלשין שהם שם. הגרמנים זרקו לשם רימון וכך כולם מתו במקום. סבי ניצל בכך ששמע לקול חברתו הטובה מתנועת הנוער, סוניה, אשר עבדה במשרדי הרוסים, לפני כיבוש הגרמנים. היא הבינה מהם שהגרמנים בדרך לכבוש את צ'ורטקוב וזה הולך להיות מכוער מאוד. עובדי הממשל הרוסי קיבלו הוראה לסגת מזרחה לתוך ברית המועצות, וסוניה עם בן זוגה בוז'ה וסבי, חברם הטוב, הלכו בעקבותיהם. אנחנו מגיעים למוזיאון שהוקם במקום ומתחילים לשמוע את הסיפור עם העדויות, החפצים והתמונות. זה היה מחנה ההשמדה הראשון שממנו הסיקו הגרמנים איך כדאי להקים את שאר מחנות השמדה. זה מזעזע. אני שומעת סיפורים על כך שהיו רכבות נוסעים רגילות שנסעו במסילה הסמוכה. הם יכלו לראות את מה שהתרחש במחנה ההשמדה דרך חלונות הרכבת אבל היה כרוז שהורה על סגירת החלונות וסגירת הווילונות. מקריאים לנו עדות של אישה שאומרת שלעולם לא תצליח לשכוח את הריח הנורא שהיה כשעברה שם ברכבת. הנוסעים ברכבת כבר הבינו שקורה שם משהו רע. אני חושבת עליהם. למה לא עשו משהו? האם יכלו לעשות משהו? האם גם הם חיו בפחד שאם יגידו משהו יפגעו. ואולי לא היה להם אכפת כי גם הם היו אנטישמיים וחשבו שמוטב שהיהודים לא יהיו חלק מהחברה הפולנית. זה מזעזע. המוזיאון מאוד מעניין. פריט מסוים לוכד את תשומת ליבי. הגרמנים הורו על היהודים להסיר תכשיטים ולהתפשט לפני הכניסה למקלחות של תאי הגזים. הם נותנים לכל אחד אבן, כמו חלוק נחל, שחרוט עליה מספר, כדי שיקבלו את בגדיהם חפצי הערך והתכשיטים בחזרה אחרי המקלחת. עד השנייה האחרונה לפני מותם הם שיקרו להם, ואני תוהה אולי הם באמת לא הבינו שהם הולכים למוות. לא שהייתה להם ברירה. אני רק מדמיינת את הסיטואציה, כל קבוצת היהודים שירדו מהרכבת, מובלים לכיוון תאי הגזים, עומדים ערומים, עם האבן ביד, ומאמינים שיקבלו את הרכוש שלהם בחזרה. האם שתקו? האם התפללו? האם בכו? צרחו? נפרדו מיקיריהם?
בסיום הסיור אני מובילה טקס שמות לקבוצה. יזכור, נזכור את מי שמת… תפילת אל מלא רחמים, ולאחר מכן כל אחד בתורו מקריא את השמות שהוא רוצה להזכיר במקום הארור הזה. אני מקריאה בקושי רב ולא נשברת. זה היה מאוד קשה, אני משתדלת להיות מאופקת ומקריאה:
"לזכר בני משפחתנו שנרצחו בשואה על ידי הצורר הנאצי ועוזריו:
משפחת שטוק ומשפחת שכטר- אמו של סבי בנימין שטוק- צ'ורטקוב שבפולין (היום אוקראינה)
הוריו: מנשה שטוק- אביו של סבי
רוזה שטוק (שכטר)- אמו של סבי
ילדתם חנה שטוק וביתה התינוקת
ילדתם אסתר שטוק
ילדם פייביש שטוק
ילדתם חיה שטוק
אחיה של רוזה שטוק (שכטר) יעקב שכטר
אשתו יטקה שכטר
אחיה של רוזה שטוק (שכטר) זלמן שכטר
אשתו
ובנם
יהי זכרם ברוך של בני משפחת שטוק- אביו של סבי בנימין שטוק, מבוקובינה שברומניה, אשר נרצחו בידי הצורר הנאצי ועוזריו הרומנים בטרנסניסטריה.
יהי זכרם ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
אמן"
חלק מששת המיליונים, קורבנות השואה היהודים, מקבלים שמות ופנים. תפילת אל מלא רחמים מרגשת אותנו. אנחנו יוצאים לכיוון מעבר הגבול בחזרה מהורהרים.
עוצרים בדרך בסופר לקנות לחמניות וגבינות ואני מכינה לכל הקבוצה סנדוויצ'ים. אנחנו לא יודעים כמה זמן ייקח מעבר הגבול בחזרה, תלוי בשוטרים בגבול.
חוזרים ללבוב, מעמיסים את המזוודות מהמלון ומתחילים את הנסיעה לצ'ורטקוב. הלילה יורד והנסיעה ארוכה. הכבישים מצ'וקמקים ואנחנו מיטלטלים במיניבוס הצפוף. חלק מהנסיעה אני יושבת ליד הנהג איגור. הוא מלבוב, אוקראיני אדיב ומנומס ומדבר אנגלית. אנחנו מתקרבים לצ'ורטקוב. בכניסה לעיר, מפנים את תשומת ליבנו ליער השחור, שם נמצאים קברי האחים של היהודים, שנרצחו שם באקציות הראשונות ואנדרטה שהוקמה בכניסה ליער השחור. "שם יהיה הטקס ביום חמישי", מסבירה נרי. מתקדמים ורואים את הטנק. טנק צבוע בכחול שמסמל את הלחימה של הרוסים במקום הזה. מתקדמים למלון ואני לא מאמינה שאני נמצאת בצ'ורטקוב. מסתכלת סביב ובוחנת בשקיקה כל מראה שניתן לראות בדרך. יורדים במלון ומסתדרים לחדרים. קיבלנו את החדרים באחת בלילה בערך. אנחנו נרדמים בקלות. מותשים מהיום הקשה, נפלנו לשינה.
9.7.19 יום שלישי, יום רביעי למסע
מתחילים את הסיור בצ'ורטקוב ב"בית הקברות היהודי הישן", כך הוא נקרא. הוא מלפני המלחמה כמובן. בית הקברות. מלא צמחיה בגובה מטר ומשהו, לא רואים את הקברים. ויקטור מספר שלפני חודשיים מירי שלחה כסף והיו אנשים שחרמשו את כל הצמחייה והוא נכנס וצילם את כל המצבות. לא ניתן לראות כלום היום. אנחנו מבינים את המיקום- זה היה מעבר לבית הקברות הנוצרי. אנחנו ממשיכים בנסיעה קצרה למטה הגסטפו. היום זה בית כלא. מול הכניסה יש רחבה מרוצפת במצבות של יהודים. אנחנו המומים ומתעדים. האוקראינים שגרים שם פוגשים אותנו ומספרים שהם פונים לעירייה כדי שיוציאו משם את המצבות ויעשו ריצוף חדש במקום. זה לא נעים להם לדרוך על המצבות. אני מהרהרת, מתחילה לחשוב קצת עליהם, התושבים האוקראינים שנקלעו למקום הזה. הם גם דור שני ושלישי שצריך לסבול את ההיסטוריה. מתחתינו קבר אחים של מי שנרצח בעיר ומי שנרצח ברחבת בית הסוהר באקציה הראשונה. הרצפה לא ישרה. הגופות שמתחת מתכלות והאדמה שוקעת. מקריאים לנו עדויות, על פניות של התושבים המקומיים, שמבקשים לטפל בגופות הפזורות בעיר שהיו בזמן המלחמה. זה מזעזע גם אותם. הם לא פונים להפסקת ההרג רק מבקשים שלא ישאירו ברחובות וברחבת בתי הסוהר גופות. אנחנו ממשיכים לבית הקברות הישן. היום אין שם מצבות. הכל נגנב לשימוש חוזר בריצוף במקומות שונים בעיר. בפינה הוקמה אנדרטה לרבי שהיה חשוב לקהילה, הרבי פרידמן. אנחנו מתקרבים ובדרך מועדים בשדה, הגופות מתכלות והאדמה שוקעת. אדמה מגואלת בדם, קפלי הקרקע מצמררים.
ממשיכים לרחוב שפיטלנה שבפינתו ממוקם בית החולים. כל העיר מלאה בתים של משפחות יהודיות, היו רופאים ואחיות יהודים שעבדו בבית החולים הזה. אנחנו מתקדמים לנקודת תצפית על שכונה שסופחה באחת השנים לצ'ורטקוב. השם הוא גורנה ויגננקה. מספרים לנו שהפירוש הוא שכונת המגורשים. בשנת 1600 ומשהו השליט בצ'ורטקוב גרש את כל היהודים מצ'ורטקוב והם חיו שם. אחרי מספר שנים יהודים שבו לחיות בצ'ורטקוב. בהמשך המסע שלי עם ויקטור למדתי להגות את השם הזה עם מבטא פולני טוב.
תחנה הבאה בית התרבות המכונה ה"סוקול". עדיין עומד ומתקיימות בו הופעות ואירועים ציבוריים. מרטה, העדה שלנו, בת ה84, שרה שני שירים בפולנית על הבמה. אני מצלמת אותה ומדמיינת את התרבות העשירה של יהודי צ'ורטקוב על הבמה.
ממשיכים לרחוב נוסה. שם התחיל הגטו. מסבירים לנו על גבולות הגטו וההתנהלות. לגטו הזה לא הייתה חומה. היהודים צוו לענוד סרט לבן עם מגן דוד על הזרוע, ואסור היה להם לצאת מגבולות הגטו, מי שנתפש מחוץ לגטו עם סרט על הזרוע- נורה במקום. אז הם לא יצאו.
אנחנו יוצאים מגבולות הגטו ומגיעים לבית המרקחת שבו עבדה אמא של מרטה. אנחנו נכנסים ושומעים את העדות של מרטה כיצד החביאה אותה אימה בזמן הגטו, הייתה פוגשת אותה מידי יום בסוף יום העבודה ומלמדת אותה משחקים וקריאה וכתיבה. אנחנו שומעים את הסיפור בשקיקה. יורדים למרתף בית המרקחת שם הוסתרה, יחד איתה, במדרגות התלולות. מרטה מדהימה, היא עושה מאמצים כל כך גדולים כדי שנוכל לספוג את החוויה בצ'ורטקוב בצורה משמעותית. הולכים לאכול ארוחת צהריים. למי יש תיאבון אחרי החוויות האלה בכלל? אני מכריחה את עצמי לאכול ואוכלת מרק פטריות טעים. חושבת מה סבא היה אומר אם היה שומע שאני אוכלת מרק פטריות במסעדה בצ'ורטקוב. לרגעים אני מתעוררת במסע, כאילו מתוך חלום, ולא מאמינה שאני בצ'ורטקוב.
אנחנו ממשיכים לאנדרטה לזכרו של הסופר פרנציוז. הם מספרים שהוא בכלל לא חי פה, רק עבר פה כמה שנים אז הם ניכסו אותו כשלהם. אני חושבת כמה אנשי רוח וחוכמה יהודים היו בצ'ורטקוב. הם לא זכו לקבל אנדרטה לזכרם. האם בני משפחתי, נצר לבעל שם טוב היו אנשי רוח, רבנים מובילים וסופרים? זאת כנראה שלעולם לא נדע.
אנחנו ממשיכים לגימנסיה הפולנית. מולה היה וכבר לא קיים מבנה הגימנסיה היהודית (נהרס בהפצצה במלחמה). חברי הקהילה היהודית היו לומדים בשני המוסדות האלה.
אנחנו ממשיכים בנסיעה קצרה לבית הכנסת הגדול. ויקטור מדבר עם מיסטר ברנוב, המוגדר על ידי נרי, האחראי על הקהילה כשאין קהילה. הוא שולח מישהו שיפתח לנו את דלתות המבנה העתיק המתפורר. אנחנו נכנסים בהתרגשות לקומה השנייה. חלל ענק, כל מיני ציוד של הפקולטה לרפואה שמאוכסן שם. על הקירות עדיין ניתן לראות את ציורי הקיר הצבעוניים שעיטרו את בית הכנסת. על כל עמוד בקיר שאריות מציור של אחד המזלות. האם עסקו באסטרולוגיה? בחירה נורא מעניינת לעטר בציורי המזלות. שם המזל כתוב באותיות עבריות. אני מסתובבת ומרגישה שאני חווה את חוויות בני משפחתי שהיו מגיעים לבית הכנסת. האם כאן סבי התחיל לסלוד מהדת, אחרי ששמע מהמדריך בתנועת הנוער 'אגודת ישראל' שיש מדע וחלל והתחיל לשאול את עצמו שאלות קיומיות כפי שסיפר לי. כאן היה יושב עם אביו, שהיה מכריח אותו להצטרף אליו לתפילה בשבת. גלגל עיניים, רטן, נשם עמוק והיה כאן בניגוד לרצונו ולהרגשתו הפנימית?
אני מתעדת בשקיקה כל פינה במקום הזה ומדמיינת אותו גדוש במאמינים חרדים מהקהילה שמתפללים לאלוהים. האם מכאן חזר מנשה שטוק, אבא של סבי מתפילת שחרית באותו בוקר בו ברח סבי עם סוניה ובוז'ה? חנה מהקבוצה, דורכת על מקום שמכוסה ניילון ונופלת דרכו. במזל שולפים אותה שם והיא לא נפצעת. אנחנו יוצאים. המקום לא בטיחותי. רק חסר לנו שמישהו יפצע פה. פותחים לנו את הדלת הקטנה לקומה התחתונה. זה נראה כמו חלל לימוד. יש שם מלא בלגן של ציוד ישן. בפי המונחים ארגזי עץ ובתוכם משהו שצמח. אני מתקרבת ורואה תפוחי אדמה וסלקים שחורים שנבטו בארגז בזכות הלחות שבמקום זה. אני מתעדת באובססיביות. ממתי הירקות האלה פה? האם הסתתרו פה יהודים וזה נשאר כאן מאז? זה נראה כך. מצמרר.
אנחנו עוצרים ברחוב רינק במקום שחשבתי ששם בית משפחת שטוק היה. מצטלמת, מתרגשת ומספרת לקבוצה את סיפור המשפחה. לאחר מכן הבנתי שזו טעות בזיהוי וביום שישי הצטלמתי במיקום הבית האמיתי מול הבזאר.
נסיעה קצרה לנהר הסרט החוצה את העיר. המקום פסטורלי. האם לכאן הגיעו היהודים בראש השנה לקיום מצוות תשליך? האם סבי היה בא לפה לראות את ריקון הכיסים של המכנסיים המסמל את ריקון החטאים? האם היה מטייל לפה ויושב בפינה רומנטית עם נערה או מבלה פה עם חברים מהתנועה, הרחק מעיני המבוגרים החרדים, משוחח על ציונות, ארץ ישראל, חברות והגשמת חלומות. מרטה מספרת לנו את סיפורה של הילדה לולה קאופמן. יש גם ספר שנכתב עליה.
נוסעים לכיכר הרינק, זה היה כיכר השילוחים. שם היו מכנסים את היהודים ושולחים אותם ברכבת לבלזץ.
אנחנו רואים את מבנה הבזאר העתיק עם השעון הגדול בראשו. כשחקרתי אודות צ'ורטקוב הוצאתי תמונות של הבזאר כדי להמחיש את המראה ברחוב הרינק. והנה אני, מסתובבת פה, מכירה את המבנים. רק כמה ימים אחרי גיליתי שהבית של משפחת שטוק היה בדיוק במקום הזה מול הבזאר. מרטה מספרת לנו על ריכוז היהודים ושילוח למוות בבלזץ. זה מטלטל. אני מרגישה גאווה להסתובב שם. העם היהודי שרד את הדבר הזה. אני פה. דור שלישי. סבי ברח מפה. חבורת הדור השלישי חוזרים למלון ברגל, זה לוקח חצי שעה ואנחנו סופגים את האווירה בעיר. מרגש לחשוב על אבותינו מתהלכים ברחובות האלה. בכל פעם שמחשבה זו עולה במוחי אני נחנקת מתרגשות. אני על סף בכי תמידי. חנוקה. בערב נפגשנו עם מיסטר ברנוב שמספר על מצבם העגום של הנכסים היהודיים ומבקש שנעזור לו לגייס כספים. אוכלים ארוחת ערב במסעדה הצמודה למלון והולכים לישון במלון.
אני חושבת על סבי וסבתי שנפגשו בברית מועצות כשברחו מהגרמנים ותוהה איפה נמצאים הכפר והעיירה של סבתי, אם גם היא עברה לברית המועצות. מסתכלת בגוגל מאפ ומגלה שהעיר של סבתא רגינה נמצאת 3 שעות מצ'ורטקוב, סביר בהחלט. אני מתחילה להשתעשע ברעיון שאם אני כבר פה, אמשיך לירוסלב ואולישיצה. אחר כך בודקת איפה צ'רבוניבור משם סבא של זיו עלה בעליה החמישית, ואיפה באיליסטוק, שמשפחתה של סבתא ציפי עלו משם לכיוון וורשה. למזלי כל בני המשפחה מפולין גרו במסלול שממש הגיוני לעשות. מתחילה להרגיש שזה נכון לנצל את ההזדמנות להגיע לשם.
10.7.19 יום רביעי, היום החמישי במסע
נוסעים לבוצ'ץ, העיר בה נולד הסופר שי עגנון. אני מקריאה סיכום של חייו שהתבקשתי להכין מבעוד מועד. אחרי מקריאים חנה ושרגא קטעים מכתביו ואשר משמיע לנו תפילה לשלום המדינה שעגנון השתתף בכתיבתה.
אנחנו נוסעים להר פודור, שם יש קבר אחים. מתהלכים בדממה בתוך היער הסבוך ומוצאים את דרכנו לקבר האחים שביער. האדמה שוקעת בקפלי קרקע ואני מרגישה חלחלה מהידיעה שאני דורכת על גופות שמתכלות באדמה. מרטה מספרת לנו את סיפור הטווח (טבח) של יהודי הכפר הסמוך בקבר האחים. אשר משמיע הקלטה של תפילת אל מלא רחמים. אני מצלמת. מדליקה נר זיכרון באנדרטה וחוזרת לשמע השיר הליכה לקיסריה. "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם. החול והים. רשרוש של המים. ברק השמים תפילת האדם."
ממשיכים לבית הקברות היהודי. השטח מלא צמחיה אנחנו לא יכולים לראות כלום. אוכלים ארוחת צהריים ואני מחליטה להזמין כרטיס טיסה לישראל מוורשה וסוגרת עם ויקטור את המסע שלנו ביחד. אני מתלבטת אם זה נכון, התקשרתי לאבא לשאול לדעתו והוא חיזק אותי, זה זורם בדמך. הבנים מחזקים אותי גם, את כבר פה, את יכולה לעשות את זה, אין סיבה לא לעשות את זה. אני מלאת חששות, אבל משתכנעת, ומאמינה שיהיה טוב. אנחנו ממשיכים לשני כפרים נוספים ושומעים סיפורים על יהודים ששרדו ועל הטבח שהתרחש שם ממרטה המדהימה, שמספרת לנו בעברית יפה, עם מבטא פולני ועומדת במסע הזה כמו איזו צעירונת.
בערב אנחנו חוזרים למלון ואחרי ארוחת ערב מרטה מספרת לנו את משך סיפור הישרדותה אחרי שהוצאה מהמחבוא מבית מרקחת בצ'ורטקוב והתחזתה לילדה פולניה אצל משפחת שולץ והעובדת שלהם במשך כל המלחמה. כבר מאוחר בלילה ומרטה לא מוותרת על כל פרט שיכולה לספר. כל כך חשוב לה שנשמע ונכיר את הסיפור. היא שגרירה אמיתית.
11.7.19 יום חמישי, היום השישי במסע
השוק בצ'ורטקוב. מסתובבים בשוק, אני קונה כובע אדום רחב שוליים. יש לי כובע מצ'ורטקוב אני לא מאמינה. אם סבא וסבתא היו יודעים- הם לא היו מאמינים.
אנחנו נוסעים לטירה ושומעים את הסיפור. כל כך הרבה סיפורים. הפרטים מתערבבים זה עם זה. ממשיכים לארמון האדמור מצ'ורטקוב הרב שפירא ושומעים על התנועה החסידית. אני נצר לבעל שם טוב, אבי תורת החסידות. אנחנו לומדים על הזמר, החומה שהקיפה את העיר, רחוב זמקובה, הכנסייה מעץ שבנויה כולה ללא מסמרים, תחנת הרכבת עליה סיפרה מרטה באריכות את חווית פרידתה מאימה בתחנת הרכבת. כל אלה הם נוף חייו של סבי ומשפחתו, ואני פה. לא מאמינה, נחנקת מהתרגשות. אחרי ארוחת הצהרים אנחנו נוסעים ליער השחור לאנדרטה כדי לקיים טקס, ולראות את קבר האחים ביער השחור. אני מפיקה את הטקס המרגש בהצלחה. יזכור, אל מלא רחמים ונרי מקריאה קטע שכתבה בצפירה ביום השואה. אני משמיעה את "הליכה לקיסריה". "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם". השיר הזה תמיד מרגש אותי. חנה מקריאה טקסט על כיצד לספר לילד, ואני משמיעה את השיר של יהודה פוליקר "ילד". אנחנו מתרגשים ומזילים דמעות. מקריאה קטע שכתבתי ובוכה.
"סבי בנימין שטוק ז"ל לא ראה את עצמו כניצול שואה, אלא בר מזל שבזכות תושייה, אומץ וחכמה הצליח לשרוד את המלחמה.
כאשר ביקשתיו לספר לי אודות ארץ מולדתו, הוא התאמץ לרצותי, אך כאב לו לספר על עירו צ'ורטקוב. ההתרחקות מהדת, שבעקבותיה התרחק ממשפחתו, עד שלבסוף עזב בלעדיהם, ילדותו בקהילה היהודית, שכניו, חבריו, אהבותיו בילדותו.
אני רציתי לשמוע הכל, והוא לא היה מסוגל לספר. כאב לו על עירו שנחרבה. שרף לו שמשפחתו נרצחה וצרב לו על ששרד בעוד השאר אינם.
רצה הגורל והצלחתי להגיע לעירו צ'ורטקוב. עודני כאן ואינני מאמינה שהנני פה. מתעדת הכל באובססיביות ותוהה, האם מישהו ממשפחתנו עוד יגיע הנה?
סבא, אם אתה שומע אותי, דע לך שאני מתגעגעת אליך. אני רוצה שתדע שניצחנו! אני, נציגת הדור השלישי שלך, כאן, זוכרת ומזכירה את משפחתך.
נזכור את הכל ולעולם לא נשכח, ונפעל כדי שלא יקרה שוב."
ההתרגשות עצומה, כל מה שצברנו בכל הימים האלה ועכשיו זה כבר סוף המסע של הקבוצה. אני מרגישה מאוד משמעותית במסע. זה מרגש. אנחנו ממשיכים לגורנה ויגננקה, שכונה מעל צ'ורטקוב משם רואים את העיר בתצפית יפה. ויקטור מציע לקחת אותנו לבית הספר שבו למד כשהיה ילד וגדל בכפר הסמוך פריחודה. הוא מספר שמבנה בית הספר נטוש ומתחיל להתפורר ולפני שנתיים אחיו קרא לו, והראה לו איך שהבטון מגזוזטרת בית הספר מתפורר מתגלות המצבות היהודיות שצופו בבטון. הוא מזועזע מזה. הוא אומר שאיך אפילו לא ידע, אבל במשך שמונה שנים, מידי בוקר היה נכנס לבית הספר ודורך על מצבות היהודים ללא ידיעתו. ההזדהות שלו עם סבל הקהילה היהודית מרגשת אותי. תמיד סלדתי מאירופאים. אני מתחילה לתהות אם יש ניצני דור אירופאי חדש הומניטרי, שאיננו אנטישמי, האם יש עתיד אופטימי?
מרטה הוזמנה ביחד עם המשלחת מישראל למפגש בעיריית צ'ורטקוב. יש אדם בשם דר' סטפננקו, שהוא פעיל זכויות אדם ופועל לחינוך והעלאת מודעות באוקראינה לגבי השואה. אנחנו נכנסים לבית העירייה. אותה עירייה ששיתפה פעולה עם רצח היהודים ועצמה עיניים למראה הזוועות. בחלל הגדול יושבים וממתינים לנו אנשים רבים מהעיר, סטודנטים, אנשי חינוך. הם מתכבדים לארח אותנו. אני מתבקשת לתעד בווידאו את המפגש. דר' סטפננקו מציג את עשייתו הנרחבת בתחום, הוא הוביל את תרגום הספר של מרטה לאוקראינית וכעת הוא ועוד מספר ספרים ניתנים לקריאה בשפה האוקראינית. לאחר מכן איילת מסייעת למרטה בתרגום סיפורה. האירוע מאוד מרגש. המפגש עומד להסתיים, מוצגת זמרת אוקראינית והיא מתחילה לשיר בעברית: "תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת, על תכול עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם, שבזכותם אני קיים". אני מצטרפת לשירה ונחנקת. לא יכולה לעצור את הבכי. מתי נשמע כאן שיר שמח בעברית בפעם האחרונה? לפני המלחמה. זה שיר שגדלתי עליו. למדתי לנגן אותו בחלילית ובאורגן. הילדים שלי לומדים לשיר אותו בגן. שיר הודיה כזה, בתוך כל הזוועות בהם עסקנו כל השבוע, מאפס אותנו ומזכיר שצריך להגיד תודה על מה שיש. אם סבא היה יודע שאני יושבת במפגש, בו יהודים מישראל לגיטימיים, בעיריית צ'ורטקוב- הוא היה משתגע.
חוזרים למלון ואני משוחחת עם אחותי הקטנה ספיר ומתרגשת איתה בטלפון. מחכה לזמן שהקבוצה צריכה לצאת לנסיעת הלילה ללבוב בחצות, כדי להיפרד מהם. אני נשארת כאן, ממשיכה עם ויקטור במסע. הפרידה מהקבוצה מרגשת. אני הולכת לחדר לבד, נשארתי לבד במלון, מרגישה בדידות ופחד ובקושי ישנה בלילה.
12.7.19 יום שישי, היום השביעי במסע
אני מחכה לויקטור בבוקר במלון. יושבת עם הספר על סבא בנימין בלובי. ויקטור מגיע ואני מסבירה: "היי, אני רוצה להציג לך את המחקר שעשיתי על סבי, וככה תוכל גם להכיר אותי ולדעת מי אני, וגם נוכל לחשוב על האופן שבו נעשה את מסע השורשים שלי." אני מסבירה שערכתי מחקר והוצאתי חוברת כזו על כל אחד מבני משפחתי מהסבים והסבתות שלי ושל בן זוגי. ויקטור המקסים מרותק לספר, אני מתרגמת עבורו לאנגלית והוא סקרן לשאול שאלות על המשפחה. אנחנו מגלים מכנה משותף ביננו. אנחנו שנינו מאותו הכפר אומר השיר, אז כן. אבא של סבי, מנשה שטוק ז"ל שמו, היה סוחר בנוצות אווזים להכנת שמיכות פוך, כך סיפר לי סבי. כאשר היה נער, סבי עזר לאביו בחנות שהייתה בקומה התחתונה של הבית, בעוד שהוא היה הולך לקנות מהחקלאים את הנוצות. ויקטור מספר לי, שאחרי שהשתחרר מהשירות הצבאי, אותו עשה בלבנון ובסוריה חלק מהזמן, חזר לצ'ורטקוב ועבד באותה עבודה. נסע עם הגרוטאה שהייתה לו בין הכפרים וקרא בכרוז, נוצות אווזים, מי מוכר נוצות אווזים. החקלאים היו יוצאים לכיוונו עם שקים ובהם נוצות והוא היה משלם להם לפי המשקל, דוחס את כל השקים באוטו עד שלא היה יותר מקום, לוקח את זה למפעל, שקיים עד היום בצ'ורטקוב ומוכר שם את הנוצות למפעל. חבל שלא ידעתי, הייתי מגיעה לשם. אולי בפעם הבאה, אנחנו אומרים וצוחקים, עכשיו זה כבר אפשרי להגיע לפה, בעבר לא הייתי מעלה על דעתי. ויקטור מציע שניסע לעיר טאוסטה, שם קבורה אימו של הבעל שם טוב, שאני נצר לשושלת זו. אנחנו מתחילים את הבוקר בביקור במקום שבו היה קיים בית משפחתו של סבי. ממש מול הבזאר, בשכונה שהייתה נחשבת ליוקרתית, סביבם חנויות רבות. אני מצלמת למשפחה וידאו מרגש ושולחת להם בקבוצת וואטצאפ. אני מרגשת אותם. אני מספרת על הבית שהיה שם, מראה את הנוף הנשקף מהכניסה ואומרת: "סבא, ניצחנו, אני, נציגת דור שלישי שלך, כאן במקום שהיה ביתך." אני עושה עוד תיעוד קטן בוידאו עבור ענת מהקבוצה ושולחת לה. היא מודה לי מאוד ומתרגשת בטירוף. אנחנו עוזבים את צ'ורטקוב וממשיכים לטאוסטה. להיות בקבר של אימו של הבעל שם טוב, זה מרגש ולא ייאמן בעיני שאני פה. היא הראשונה בעץ השורשים שהצלחתי להגיע עליה. אנחנו עוזבים את טאוסטה ונוסעים לטרנופול. ויקטור מבטא את השם עם מבטא אוקראיני כבד TERNOPOL עם ר' גרונית, אני לומדת לבטא את זה נכון ומחקה אותו. כך גם המילה תודה באוקראינית Dyakuyemo דייאקו יאמו, אני מנסה, ויקטור מתקן אותי שוב ושוב. ויקטור גם לומד כמה מילים בעברית, בוקר טוב, מה נשמע? הכל בסדר? תודה! את זה הוא לומד ממני. פנה ימינה, פנה שמאלה, כיכר, את זה הוא לומד מהניווט של הגוגל מאפ. מה היינו עושים בלי הגוגל שנותן לנו את כל התשובות לשאלותנו. בטרנופול ויקטור גר עם אשתו ועם הילד שאימצו. אני זוכרת את סבי מנסה להסביר לי איפה זה צ'ורטקוב ומשתמש בעיר הגדולה הסמוכה טרנופול. אנחנו אוכלים שם ארוחת צהרים במסעדה גרוזינית, ממש מגניבה, ואני מסבירה לויקטור: "אני רוצה להגיע למקומות שמשפחתי חייה בהם ומשם שרדה וליהנות מהחיים במסע הזה, איתי יהיה כיף, לא נלך לאוושוויץ." אני מחייכת. וויקטור מבין אותי. המסעדה במבנה עתיק מעץ כבד, מבשלת בירה בתוכה, המנות מסורתיות ופוחלצים של חיות מביטים עלינו מסביב. ויקטור רוצה להכניס את הנקודות לג'י פי אס, אבל אזלה לו הסוללה במחשב הנייד ואין שקע בסביבה. אני שואלת את ויקטור איך כדאי לנו להזמין את החדרים ללינה. ויקטור עונה בפשטות: "Booking", אני צוחקת לשמע המילה והאפליקציה המודרנית הזו בתוך המקום המיושן הזה. זו הפכה להיות הבדיחה שלנו במסע. כשיש משהו מיושן אנחנו אומרים This is not Booking"" וכשמשהו מודרני, כמו שליחת תמונות מהמסע עם תיוג של מיקומם על המפה מתוך נקודות הג'י פי אס, אנחנו אומרים "This is Booking". אנחנו עוזבים את טרנופול, ונוסעים לעיירה שאליה עברה סבתי עם משפחתה כשהייתה בת 9, ובה חיה עד גיל 16. זה היה בזכות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב והעברת האוכלוסייה בהתאם לגבול השקט בין רוסיה וגרמניה. הנסיעה אורכת 3 שעות ואנחנו נהנים מהנוף. אני עדיין לא מאמינה שאני עומדת להגיע למקומות שקבענו.
מעבר הגבול מאוקראינה לפולין בו עברנו נקרא קראקובאיץ. האירופאים לא ממהרים לשום מקום ומשתהים דקות ארוכות עד שאנחנו מצליחים לעבור. השוטרת הפולניה בודקת עם פנס בתוך כל פינה באוטו. אנחנו עוברים לבסוף. שאלתי את ויקטור מה הם מחפשים פה בגבול, ויקטור אמר שהם מחפשים סיגריות ו-וודקה. אצלנו מחפשים נשק וסמים. דוגמא קטנה לפערים התרבותיים ביננו. הנסיעה יפה, הנופים עוצרי נשימה, יערות פראיים, אני משתפת את ויקטור שהיערות האלה מצמררים אותי, מבחינתי יער זה מקום מסתור, מרדף, רצח ובורות מוות של קברי אחים. ויקטור מספר לי שאת כל ילדותו העביר ביער, הוא אוהב את היער, הריח, הפריחה, שינויי מזג האויר הניכרים במראה היער. ואת הילד שלו, שאימץ דרך משרד הרווחה, הוא אוהב לקחת ליער וללמד אותו לטפס על העצים ולהשתולל איתו. הוא מספר על הילד ועיניו נוצצות מהתרגשות. לא היה פשוט להם להביא ילד לעולם, אחרי קשיי פוריות, נפטר להם ילד 3 שבועות אחרי הלידה. זה כאב עצום. אני מבינה לליבו. לכן כשסיפרתי לו על שהייתי אם פונדקאית ובכוונתי לעשות זאת שוב הוא התרגש ממני מאוד. אני מגלה את סיפור חייו. ויקטור נולד בפריחודה, 3 ק"מ מצ'ורטקוב. הוא למד בבית הספר האזורי בגורנה ויגננקה. הוא מספר לי על ההיסטוריה של המקום: גורנה זה גבעה וויגננקה זה עונש. 1649 הפולנים בשלטון חשדו ביהודי צ'ורטקוב בשיתוף פעולה עם הקוזאקים. כל יהודי צ'ורטקוב גורשו לגורנה ויגננקה. בהמשך הייתה התיישבות מחדש של יהודים בצ'ורטקוב ב- 1722. אחרי הלימודים ויקטור התגייס לשירות חובה בצבא, שרת בלבנון ובסוריה, חזר והוריו נפטרו בגיל צעיר, גם סבו וסבתו נפטרו בגיל צעיר יחסית. הוא סיפר שסבו היה גבר בן חמישים ומשהו כשהתחתן עם סבתו שהייתה בת 18. באחד הימים לפני החתונה הלכה סבתו לכיוון הנהר ורצתה להתאבד. אחד התושבים ראה אותה ועודד אותה, אל תדאגי, הוא מבוגר, הוא ימות בקרוב ואז תיהי עשירה, כל הרכוש שלו יהיה שלך. היא התחתנה איתו, נולדו להם 3 ילדים, אחת מהם היא אימו של ויקטור. הסבא נפטר וכעבור שבועיים בערך נפטרה גם הסבתא. היא לא זכתה לחיי החופש אחרי מותו להם ציפתה. זו משפחה עצובה, עם הרבה סבל, עוני וצער בחייהם. אחיו של ויקטור גר בבית הוריו שבפריחודה. גם הם נפטרו צעירים יחסית. ויקטור נולד ב 1972, היום הוא בן 47, אין לו הורים או סבים וסבתות כאמור, יש לו אח ואחות, אחיינים, אישה וילד מאומץ. אין לו שורשים בחיים, והוא גם לא יודע עליהם הרבה. איפה היו בזמן המלחמה למשל. הוא מאוכזב שלא שאל בזמן. אולי זה עדיף. לגלות אמת קשה זה כואב מאוד. ויקטור מבין שההכרה בשואה באוקראינה היא תהליך. לאנשים קשה לחשוב שבני העם שלהם בצעו פשעים נגד האנושות. לי באופן אישי קשה לסבול בני דור שלישי שהשורשים שלהם אירופאים והיו בזמן המלחמה. אני תמיד תוהה אם היו משתפי פעולה עם הנאצים. גם לא לעשות דבר ולעצום עיניים מבחינתי זה לא מקובל. זו השריטה שלי, כבר ציינתי זאת. ויקטור אחרי הלימודים היה בצבא, אחר כך עבד באוקראינה במסחר נוצות אווזים ובמכירת שטיחים. כשחבר הציע לו את ההזדמנות לטוס לאירלנד ולהרוויח כסף, ויקטור קפץ על ההזדמנות. הם הגיע לשם כתיירים, עבדו באופן לא חוקי ואחר כך ויקטור הצליח לקבל לגיטימציה ולהיות חוקי. הוא עבד שם מעל 5 שנים וקיבל אזרחות של אירלנד. שבר את המסלול וההסללה שכנראה ציפתה לו. הוא למד אנגלית, ואחרי שהכיר את אשתו, חזרו לאוקראינה כחלק מתהליך הפוריות שעברו ואימוץ הילד גם.
אנחנו מגיעים ליארוסלב. העיירה מקסימה ביופייה, פרחים בכל מקום, רחובות מטופחים ונקיים. אנחנו מוציאים את מבנה בית הכנסת, הוא גדול והוא בשיפוצים, ולא פתוח. זהו יום שישי אחרי הצהרים. אנחנו מסתובבים ברגל. את הרחוב שסבתא אמרה לדליה שבו היא גרה לא מצאנו. אין רחוב בשם הזה היום. אנחנו מוצאים מקום אינפורמציה I, נכנסים ושתי פולניות מקבלות אותנו יפה. ויקטור דובר פולנית ומסביר להן מה אנחנו מחפשים. אתרים יהודים. אין יהודים היום בירוסלב. בית הכנסת סגור ובשיפוצים. יש גם מקווה שהיום יש שם מפעל לתפירה. אני שואלת איפה נמצא האצטדיון. מראים לי במפה של העיר היכן האצטדיון אבל מתנצלים שכרגע בונים שם, אז הכל סגור וזה כבר לא משמש כאיצטדיון. אני רוצה לקנות מזכרת מהמזכרות של העיר שיש בחנות, אבל אין לנו כסף פולני. המוכרות בתחילה אומרות שהן לא יכולות למכור לי תמורת מטבע יורו, אבל אני מבקשת יפה, ומסבירה שאני נכדה של מישהי שחיה בירוסלב, ואנחנו כאן לביקור קצר, ואני רוצה מזכרת. הן מסכימות ואני רוכשת לב מקרמיקה עם פרחים אדומים עליו. סימבולי משהו. אנחנו מסתובבים בעיירה היפה, מגיעים לאצטדיון. אני מצלמת את עצמי בוידאו, מספרת את סיפור היהודים שחיו פה, שביום בהיר אחד ב 1939, נתלו כרזת בכל רחבי העיר הקוראות ליהודים להגיע עם מיטב רכושם. הגרמנים מצווים עליהם להשאיר את כל הרכוש ולנוע אל הגשר שיוצא מהעיר מזרחה. מי שלא ממושמע- נורה במקום. סבתי ומשפחתה מגיעים כך בחזרה לכפר הולדתה, אולישיצה. אני מצלמת תיעוד בוידאו גם על הגשר- ברוך שעשה לי נס במקום הזה. תודה לאל שהגרמנים רק גרשו אותם, והם שרדו. אנחנו מגיעים לאולישיצה. סבתא סיפרה שזה היה כפר חקלאי קטן, בגלל זה הם עזבו במשבר הכללי העולמי, רצו לשדרג את אפשרות הפרנסה שלהם. אנחנו מופתעים לגלות עיירה לא קטנה בכלל, ומוצאים את בית הקברות היהודי. דווקא שמור במצב טוב, רוב המצבות עומדות, חלקן באלכסון. אני קוראת בעברית, אישה חסודה וצנועה, איש חשוב ועוד.. וחושבת על הקהילה שחייה בו ונכחדה. אני מדליקה נר בבית הקברות ומצלמת את עצמי עורכת אזכרה לכל בני משפחתנו שנרצחו בשואה מיארוסלב ומאולישיצה. מקריאה את שמותיהם:
"משפחת שרף אמה של סבתי רגינה שטוק (שרף)- אולישיצה ויארוסלאב שבפולין (היום אוקראינה)
אמה רוזה שרף (קליינמן)
אחיה ליאון קליינמן
אשתו
ובנם
אחיה יוסף קליינמן
בנו אברהם קליינמן
משפחת שרף אביו של סבתי רגינה שטוק (שרף)- אולישיצה ויארוסלאב שבפולין (היום אוקראינה)
אחיותיו ארנה שרף, בעלה וילדיהם
ואחותו יטי שרף, בעלה וילדיהם.
יהיה זכרם ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים. אמן."
אנחנו מסתובבים קצת באולישיצה, מצטלמת בפארק יפה, ונוסעים לעיר הגדולה הבאה לובלין, מרחק שעתיים וחצי נסיעה באוטו. אנחנו כבר עייפים. מגיעים למלון, מסיימים את הערב עם כוס בירה והולכים לישון.
13.7.19 יום שבת, היום השמיני במסע
היום זה יום שמוקדש למשפחה של זיו. ארוחת בוקר זריזה במלון, אני אוכלת מעט, ויקטור דואג לי כמו מאמא טובה. אנחנו מתחילים בנסיעה, כמעט 4 שעות לכפר של סבא איציק צ'רבוניבור. משמעות השם היא היער האדום. הוא מופיע בגוגל מאפ, מכשיר הג'י פי אס של ויקטור לא מכיר בו. לא מפתיע. אנחנו מגיעים לשם, מתפעלים מהנוף של היער האדום, שעכשיו הוא ירוק, כי זה קיץ, שטחים נרחבים פתוחים, ויש מסילת רכבת. ליד המסילה יש בית עתיק מעץ, בית עתיק מלבנים ומקבלים את פנינו בהפתעה גדולה המקומיים. הם אפילו יודעים אנגלית. לילד קוראים תומאש, אני מחייכת אליהם ומסבירה שאני תם. הם מספרים לי את היסטורית המשפחה שלהם במקום הזה. הסבתא במשפחה נולדה אחרי שסבא איציק ומשפחתו כבר עזבו שם. היום גרות שם 3 משפחות. בני המשפחה שפגשנו מספרים שהם גרים בבית שהיה מיועד למפעילי הרכבת. הסבא עבד ברכבת וגם האבא. הם מלווים אותנו למסילה ומסבירים שלפני שנתיים שפצו פה, את מבנה תחנת הרכבת הרסו, נשארה רק חתיכת רצפת בטון עליו היה מונח. את הפסים החליפו והיום הם משמשים רק לרכבות משא, לא לנוסעים, אז הם לא יודעים להתחקות אחרי הלו"ז, מתי תגיע רכבת, זה לפי הצורך של רכבות המשא. אנחנו מסתובבים שם במבנים, שהיום משמשים כמחסנים ישנים. אני מעריכה שכך נראה בית משפחת פיונטק, לפי התיאור של סבא איציק. אני מצלמת וידאו ואומרת ברוך שעשה לי נס במקום זה ובזכות עזיבתם בעליה החמישית לארץ ישראל, סבא איציק ניצל וזיו נולד. אנחנו נוסעים ללומז'ה, העיר הסמוכה, ואוכלים ארוחת צהרים נחמדה, עם עוגת תפוחים פולנית. נכנסים לחנות בגדים ואני קונה מתנות לילדים וגם חליפת ספיידרמן לבן המאומץ של ויקטור. אנחנו נוסעים לויזנה, העיירה הסמוכה ממנה גורשו כל בני משפחתו של איציק לידבוונה. אנחנו מגיעים לבית הקברות היהודי בויזנה, הוא נמצא בתוך יער. אני מעדיפה להמשיך הלאה, שילוב של בית קברות ויער זה יותר מידי בשבילי. בידבוונה קרה האסון שבו נשרפו כל בני העיירה באסם בקצה העיירה. אנחנו עומדים באנדרטה לזכרם, אני מדליקה נר ומקריאה את שמות הנרצחים בוידאו:
"משפחת פיונטק- אביו של סבא איציק הלוי (פיונטק)- צ'רבוניבור שבפולין
אחיו של אביו יעקב פיונטק:
חנה פיונטק
שרה פיונטק
יצחק פיונטק
משפחת לוין- אמו של סבא איציק הלוי (פיונטק)- וויזנה שבפולין
הוריה של רבקה לוין שמואל לוין
הניה לוין
ילדי אחיה ישראל לוין:
אפרים
אברהם
דינה
אחיה של רבקה לוין
אפרים לוין
אשתו שיינה לוין
בתם חנה לוין
אחיה למחצה משה הירש לוין
אשתו דבורה לוין
ילידיהם: דוד, יעקב, ליבה.
יהי זכרם ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, אמן."
משם אנחנו נוסעים לבית הכנסת הגדול בטיקוצ'ין, הוא סגור אבל מבחוץ אפשר להתרשם, ואנחנו יושבים בבית הקפה הסמוך, זה ממש פסטורלי. בית הקפה מעוצב בהשראת הקהילה היהודית. האם זה שימוש ציני בבית הכנסת כאטרקציה תיירותית או געגוע אמיתי לקהילה שאבדה במקום הזה? אני תוהה ביני ובין עצמי. אנחנו חוגגים את החיים פה, עם קפה ועוגת תפוחים, לצלילי מנגינת כינור יהודית וסביבנו מיצגים יהודיים שונים. זה הזוי. משם אנחנו נוסעים ליער לופוחובה. כל היהודים התרכזו בבית הכנסת בטיקוטין בהוראת הגרמנים והפולנים, והוסעו ליער לופוחובה במשאיות. באותו בוקר נחפרו שלושה בורות ענק. הם מורדים מהמשאיות ונורים אל תוך קבר האחים בבורות. אני משמיעה את השיר הליכה לקיסריה. "אלי אלי, שלא יגמר לעולם.." ויקטור מזדעזע ממעשי הנאצים ועוזריהם במלחמה. אני מדליקה נר ויוצאת בשתיקה מהיער המזוויע הזה. מסבירה לויקטור, "עכשיו אתה מבין למה אני סולדת מיערות?" ויקטור מבין.
אנחנו נוסעים לביאליסטוק. היא צריכה להיות עיר נחמדה, אני קוראת שיש שם עיר עתיקה יפה ובה מבנה יפה של ארמון ברניצקי. אנחנו מקבלים את החדרים, מתרעננים, אני רוצה לשטוף מעלי את יער לופוחובה המפחיד ההוא. יוצאים לארוחת ערב בעיר העתיקה, מצטלמים בארמון ונהנים מהחיים. זה הערב האחרון שלנו ביחד. מחר יוצאים לוורשה, למוזיאון יהדות פולין ולשדה התעופה. אני בכלל לא קולטת שזה קרה, אז להבין שזה נגמר זה בכלל לא אפשרי מבחינתי.
14.7.19 יום ראשון, היום התשיעי במסע
קמים מוקדם בבוקר ונוסעים לוורשה. נפרדת ממראות נופי פולין בכבישים. אנחנו מגיעים בזמן, בדיוק ב 10:00, פתיחת מוזיאון יהדות פולין, הפקידה שואלת מאיפה אנחנו ואני מספרת לה בגאווה, אני דור שלישי של שורדי השואה (ובלב אני אומרת לעצמי "בפרצוף שלך"). התערוכה מאוד יפה, החלק של השואה לא נוכח מספיק בגלריה שעוסקת במלחמת העולם השניה. אנחנו יוצאים, מצטלמים באנדרטה לזכר היהודים שנרצחו בשואה ונוסעים לשדה התעופה.
בחניית האוטו ויקטור מביט אליי, בעניו הכחולות היפות ואומר לי: "אני רוצה להתנצל על מה שהעם שלי עשה למשפחתך". דמעות עלו בעיני, חיבקתי אותו והבטחתי לו שמעכשיו יש לו חברה בישראל.
חזרתי לארץ אחרת מאיך שנסעתי ממנה.
רות אליעז מספרת על בית אביה יצחק שטרנברג
יצחק, נולד בצ'ורטקוב למשפחה חסידית מתומכי האדמורים פרידמן מצ'ורטקוב.
הרש שטרנברג, סבא של יצחק, היה הגבאי והגזבר של האדמ"ור משה דוד, מייסד שושלת החסידות בצ'ורטקוב. המשפחה הייתה מכובדת ומיוחסת בקהילות החסידים עד היום. אביו, מאיר נישא (1904) בשידוכו של האדמור משה דוד, לבת הגבאי אנגלברג מבוהוש BUBHSCH – חיה רוחל. הם הביאו לעולם 8 ילדים. חיים, אהרון, שרה, פייגה, חוה,דוד, יצחק ומטל. יצחק הוא צעיר הבנים.
יצחק היה תלמיד מבריק ומוכשר שרצה ללמוד באוניברסיטה, ובצעד חריג למשפחות חסידיות, הוא נסע ללמוד עריכת דין בפראג, לא לפני שאביו לקחו אל האדמו"ר ישראל פרידמן, לבקש רשות ללימודים ולנסיעה. הרבי אמר – "שיסע!"
יצחק היה משכיל, איש תרבות ומוסיקה. כשסיים לימודיו נבחרה לו כלה פניה, ראויה במיוחד, ממשפחת זינגר מזלשצ'יקי. זו הייתה משפחה שבבעלותה זיכיון החשמל באזורם. לסבתא פרל היה זכיון למכירת מכונות תפירה זינגר. פרל תמכה בילדות עניות וקנתה להן מכונות תפירה, כדי שילמדו תפירה ויתפרנסו. המשפחה הייתה מבוססת ונדיבה.
הכלה המיועדת ליצחק שטרנברג מצ'ורטקוב, הייתה חכמה, משכילה, מוכשרת בכל מעשה ידיה ובעלת אישיות נמרצת ודומיננטית – שמה פניה (פנצ'ה נ. 1909), היא בתם של פרל ואריה לייב זינגר. פניה, הייתה מוכשרת מאד ואפילו למדה בת יחידה ב"חידר", בו נהוג שרק בנים לומדים. היא הייתה בת יחידה שידעה לדקלם את ביאליק: "שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי –אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי", בהטעמה אשכנזית מקובלת. פניה דיברה על בוריה גרמנית ולמדה אצל מורה פרטי ספרות גרמנית: גטה ושילר ועוד סופרים ומשוררים להתגאות בהם.
לאריה לייב ופרל שלוש בנות נוספות ובן:
הבכורה: סלצ'ה (סלקה), פרידז'ה, איטקה, ונוניו (נחום).
יצחק שטרנברג מצ'ורטקוב עבר להתגורר בזלשצ'יקי לאחר נישואיו ופתח בה משרד עורך דין. ניתן להבין, שמצבם הכלכלי של הזוג היה מצויין. נולדה להם בת רותי (1935), שהיא המקור למידע כאן.
"מלחמת העולם השנייה פרצה כאשר הוריי סיימו לבנות בית בן שלוש קומות בעירם זלשצ'יקי. כשפרצה המלחמה ב-1939, אימי התעקשה, שעלינו לברוח מפני הגרמנים שעמדו להגיע אלינו. התעקשותה התבססה על זכרונות קשים ממפגש עם חיילים גרמנים בקרון רכבת בדרכה לחתונה של בני משפחה של אחותו של יצחק, אביה , שהתגוררה בפריז. השיחה עם החיילים הגרמנים, בתא קרון הרכבת הייתה תחילה נעימה וקלילה והם התפעלו מהגרמנית הטובה שבפי אימי. כשהמשיכה והתגלגלה השיחה וסיפרה מיהי ומהיכן היא, (שהיא יהודייה) החיילים קמו ועזבו את הקרון. לכן, היא זכרה טוב והבינה בחושיה, מה הולך לקרות. אבי שמע בקולה. גם סבי, אריה, מצד אימי החליט להצטרף אלינו. סבא סיפר שהיה "בן ערובה" שבוי של הרוסים שהיגלו אותו לסיביר במלחמת העולם הראשונה. סבא טען, שאז היה צעיר וחסון ולכן שרד את הרעב והקור, אך הפעם לא ישרוד ולכן החליט להצטרף להורי לבריחה דרומה לרומניה. סבתא לא הצטרפה כי היא נשארה "לשמור על הרכוש", וגם עזבה ללבוב, אולי לעזור לדודתי פרידז'ה.
פרידז'ה התחננה להצטרף אלינו, אך בעלה, שהיה מהנדס חשמל מוכשר מאד ומבוסס, טען, ש"לא בורחים עם תינוקת" בת פחות משנה. והם נשארו. בעלה של פרידז'ה היה ברשימות שהכינו הנאצים והוא נרצח באחת האקציות הראשונות.
פרידז'ה ברחה עם התינוקת יגודטקה ועם סבתא פרל ללבוב. פרידז'ה מסרה את התינוקת למנזר, ואחרי המלחמה, לאחר שפרידז'ה "לא חזרה", משפחת בעלה שנשארה בפולין, כדי לחפש את התינוקת במנזרים, לא מצאוה. כל מאמציהם לא צלחו.
אחות נוספת של אמא היא איטקה. ילדה יפה שהפכה לאישה יפה. הייתה ספורטאית מצטיינת. שחיינית תחרותית. טיפוס חי ותוסס, אישיות נשית חריגה לתקופתה. למשפחה שהיו עסקי- פחם וכלים חקלאיים בעלי תחנת הכוח שחכרו וסיפקה חשמל לכל האיזור ולכן היו להם עסקים עם הגויים. כך נחשפה איטקה לצעירים הגויים בסביבה. עם אחד מבני האצולה מאחת האחוזות באזור, היה לה רומן. אהבה שלא התממשה, אך רגשותיה נשמרו לאורך חיי שני בני הזוג, גם כשכל אחד הקים את משפחתו עם אחר.
איטקה התחתנה בתקופת המלחמה (1942) עם חייל יהודי, דויד רובל,היה יהודי פולני ממשפחה מיוחסת, שהתגייס לצבא הבריטי ונשלח לאפריקה. שם נפצע. דויד רובל התחתן עם איטקה והיא נסעה אתו לאפריקה. נולד להם בן בשם אלכסנדר (אלן). אחרי המלחמה איטקה היגיעה לישראל עם בעלה. הוא קיבל התקף לב ומת (1948). איטקה נשארה עם אלן, שחי היום באוסטרליה.
עוד דודה, היא סלצ'ה, סלקה,- היפה מכולן. היא ובעלה חיו בפריז עוד לפני המלחמה. הוא היה יבואן וסחר עם מרוקו.
בפריז התגוררה גם אחותו של אבי, שהיו לה 3 ילדים הבן הבכור למד בטכניון בליון, הבת נישאה בצרפת בליון לבחיר ליבה, ולחתונה זו נסעה אמא איתי לפריז, מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה. זו הנסיעה בה אמא חוותה את יחסם של החיילים הגרמנים בקרון רכבת. בתקופת המלחמה סלצ'ה והמשפחה ברחו לדרום אמריקה, לקובה. ולימים עברו לניו יורק. שם חיה משפחתה וצאצאיהם עד היום.
אימי, פניה, עסקה באופנת ילדים. כבר בצעירותה היו לה "ידי זהב" והיא תפרה "הוט קוטור".
כשפרצה המלחמה ב- 1939, אבי, אמי, אבי אימי- סבא אריה ואני הקטנה בת ארבע התחלנו בדרכנו דרומה לכיוון רומניה. חצינו את הגשר, כשאיטקה דולקת לפתע בעקבותנו עם אופניה. רק חצתה את הגשר לעברנו והחלה הפצצה שמוטטה את הגשר, שהפריד בין פולין לרומניה. איטקה רכבה בעקבותינו בשליחות סבתא, שרצתה למסור לסבא את תכשיטיה, כדי שיוכל למכור אותם בשעת צרה לפרנסתנו. איטקה מסרה ביד סבא את התכשיטים וחשבה לחזור על עקבותיה אך, הרס הגשר לא איפשר לה לחזור לזלשצ'יקי וזה מה שהציל את חייה.
נדדנו בין ערים שונות ברומניה. היינו מוגנים באופן יחסי. התושבים הרומנים התייחסו אלינו מאד יפה, ולא הרגשנו שום אנטישמיות. אני הייתי ילדה יחידה בין מבוגרים שלא הפסיקו להתעניין בי ולהרעיף עלי אהבה. הלכתי לבית ספר שארגנו לילדי פליטים פולנים. למדתי שיעורי דת (בחסות הכנסיה). היה שם כומר, איש חכם, שביקש את רשות הורי ללמדני דת, וידען שלימד גם מהברית החדשה וגם משיר השירים. הלימוד בכנסיה הייתה חוויה טובה עבורי ועד היום קיימת בי יש לי עניין רב בכנסיות שלכאורה אסור היה לי לבקר בהם, כי הייתי יהודיה.
במהלך הנדודים שלנו ברומניה הייתה מגפה, שעשה שמות בילדים ואני חליתי. נידבקתי בנגיף הפוליו. אמא, שגמלה בליבה לעשות הכל כדי לתרום להחלמתי, קיבלה עצה והמלצה מאשת ראש העיר, לה היא תפרה בגדים יפים, לנסוע איתי לבוקרשט, עיר הבירה, שם, בבית החולים אקבל את הטיפול הטוב ביותר. ראש העיר, ייעץ לאמא לפצוע את עצמה ברגל ולומר שכלב נשך אותה. כך קיבלה אימי רשות מיוחדת לנסוע לטיפול רפואי בבוקרשט ולקחה אותי עימה. הגעתי עם אמא לבית החולים האוניברסיטאי בבוקרשט, שם טופלתי במחלקה הנוירולוגית, על ידי מי שלימים למדתי, שהוא מגדולי הנאורולוגים באותה תקופה. הוא ידע שאני יהודייה ולמרות זאת קיבלתי טיפול מעולה.
אמא שלי התרוצצה ונלחמה כמו לביאה על חיי ובריאותי.
במקביל, עשתה את כל הנדרש כדי לקדם את יציאתנו מרומניה לארץ ישראל, בעליה בלתי לגלית. צריך היה לדאוג לסרטפיקטים, שלשם השגתם היה צריך לשחד בכסף את המעורבים בתהליך. כך היה.
היה עלינו להגיע לעיר נמל טורקית – קונסטנצה, שאיפשרה לאניות המעפילים שנרכשו על ידי פעילי עליה מארץ ישראל לעגון בנמליהם ולאפשר יציאתם של יהודים לפלסטינה. שם, המאבקים על הסרטפיקטים היגיעו לשיאם. הייתה ממש מלחמה על המקומות באניה. עדיפות הייתה צריכה להינתן לפליטים מפולין, ומכל רחבי אירופה, אך בעצם נתנו הסרטפיקטים לכל המרבה במחיר (שוחד). כשעמדנו בבית הנתיבות, ניגש יהודי לאבא שלי וחטף לו את הדרכונים שלנו עם כרטיסי הנסיעה מידיו. אמא ראתה שמישהו חטף לאבא את הפספורטים, תפסה אותו וחנקה אותו עד שוויתר ושיחרר את הדרכונים מידיו.
נאלצנו להשאיר אל כל חפצינו על החוף כי האניה הייתה מלאה מפה לפה. עלינו לאניה קזבק, כבר כשעמדה להפליג, סבא, אבא אמא ואני. האניה הייתה מלאה מעל המותר. היה דוחק רב. על האניה היו ילדים יתומים שהוריהם נרצחו בטרסניסטריה. הייתה עדיפות להעלותם ארצה. היציעו לנו לרדת ולנסוע
"חכי עוד יומיים עמדה להפליג אניה גדולה ומרווחת יותר." אמא התעקשה לעלות על האניה קזבק, על אף שנאלצנו להשאיר את כל רכושינו על הרציף. שני בני דודי, מצד אבא, שניצלו מהתופת בפולין, הסכימו לוותר ולעלות לאניה הבאה, שבסוף הופצצה על ידי הגרמנים, וחרצה את גורלם הטראגי. שני בני דודי, טבעו בים עם יתר הפליטים שהיו עליה.
קיץ 1944, עלינו לאניה ושרנו התקווה. מרחוק ראינו את חופי טורקיה עם הסמל הירח שזהר בלילה. ממשלת טורקיה איפשרה באותה עת, לספינות המעפילים לעגון ולהמשיך בדרכן לכיוון ישראל.
הנסיעה באניה הייתה קשה. אמא חלתה, כולם הקיאו את נשמתם. הקברניט היה שיכור. הגענו עד חופי סוריה ומסוריה נסענו ברכבת לעתלית. אני זוכרת את האוכל שחלקו לנו בקרון הרכבת. פעם ראשונה שאכלתי, נקניק ושתיתי חלב קוקוס.
הגענו לעתלית דרך סוריה. זו הייתה כנראה רכבת העמק ההיסטורית. בעתלית הוכנסנו למחנה. הנרייטה סולד הייתה זו שדאגה לילדים הפליטים.
אני זוכרת שהשמועה ש"שטרנברג היגיע לישראל והוא במחנה עתלית", היגיע לדוד אהרון, הבכור במשפחה, שחי בנווה שאנן, בחיפה. הוא בא לחפש אותנו. את התמונה של אבא ודוד אהרון עומדים משני צידי הגדר, מתחבקים ובוכים אני לא אשכח. משפחת שטרנברג קיבלה את פנינו בשמחה וברוחב לב. כולם עזרו לנו להיקלט.
יצחק התמנה עם קום המדינה למפקח על המטבע הזר, ואמא הקימה מפעל קטן לאופנת ילדים. המתפרה הייתה באחד החדרים בבית שלנו בבני ברק ואחר כך ברמת גן. בחדר השני גרנו ההורים סבא ואני. ההורים עבדו וסבא טיפל בי באהבה ומסירות. מטייל איתי, מספר לי סיפורים, דואג לי… יום אחד באחת האזעקות במלחמת השחרור, סבא קיבל התקף לב ונפטר בזרועות אבי.
סבא ניצל בזכות שהצטרף אלינו לבריחה לרומניה. חרדות מלחמת העולם הראשונה הציפו אותו והוא בחר לברוח. אשתו, סבתא פרל, שנישארה לשמור על רכוש המשפחה נדרשה על ידי הגסטפו, כמו יהודים אחרים, להגיע לנקות את האורוות. היא התייצבה כפי שנדרשו יהודי העיר. הציעו לה לברוח: בואי נברח… אך היא סרבה…ירו שם בכולם. זה היה באקציה הראשונה בזלשצ'יקי.
בארץ עזרו לנו להקלט מצד אחד משפחת שטרנברג אהרון ומצד שני, משפחת בת דודה של אימי שהייתה נשואה לפרופ' גרשום שלום. למשפחת גרשום שלום לא היו ילדים וכנראה בשל כך התיחסו אלי כאל בתם. בת דודתי קנתה לי נעליים חדשות בירושליים בחנות מפורסמת בשם תוכי. קניית נעליים היה ארוע משמעותי. אני זוכרת שהלכתי עם גרטהרד לכותל המערבי. זו הייתה משפחה שהפגישה אותי עם השמנא והסלתא של האריסטוקרטיה המשכילה ירושלמית.
למרות שאהבתי מאד ספרות, בחרתי ללכת בדרכו של אבי ז"ל וללמוד משפטים. התקבלתי לאוניברסיטה העברית, לשנה שנייה, בתנאי שאעבור את כל הבחינות של השנה הראשונה. לאחר סיום הלימודים התקבלתי להתמחות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ועם קבלת רשיון עריכת דין עברתי לפרקליטות האזרחית במחלקה שייצגה את משרד הבטחון. לימים מונתי לשופטת בית משפט השלום בתל אביב . נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין כהן שהכיר אותי כאשר התמחתי אצל חברו הטוב השופט יצחק שילה, הזמין אותי ללישכתו והציע לי להתמנות לרשם בית המשפט המחוזי. הרשה לי להתייעץ עם השופט שילה, והתנה את המינוי בהצלחתי בתפקיד. הוא הסביר לי אם לא אצליח יהיה רשאי להוריד אותי לבית משפט השלום. קיבלתי את הצעתו בשמחה רבה וכך התחלתי את כהונתי כשופטת בבית המשפט המחוזי.
רותי נישאה לעמנואל אליעז בשנת 1959 ונולדו להם 5 ילדים. יצחק, ארי, רן, עינת ויהונתן. לרותי ועמנואל נכדים רבים, משפחה גדולה, מרשימה וחמה.
עמנואל אליעז נ. 1927, נפטר 1989.
תולדות משפחת שטוק STOCK. כתבה וערכה: תם אור שחר
את תולדות המשפחה ניתן לקרא בהנצחה משפחתית למשפחת שטוק. הקובץ מופיע בשני חלקים.
מתוך הקדמה לחוברת:
"דע מאין באת ולאן אתה הולך…" (משנה, אבות ג א)
שמי ת˙ם אור שחר, אני בתם של גילי ממשפחת שחר, לשעבר שטוק ושל לבנה ממשפחת תורג'מן, בת זוגו של זיו הלוי, ואמם של הילדים סתיו ובר הלוי. לקחתי על עצמי משימה לתעד את הסיפור המשפחתי של שורשי ילדי, מתוך מטרה להטמיע בהם קשר ערכי למשפחה, למדינת ישראל, לעם היהודי ולהיסטוריה של העם היהודי בגולה והקמת מדינת ישראל. חוברת זו היא חידוש לחוברת הראשונה, בה זכיתי לתעד את הסיפור של סבי בשנת 2003 .
דמותם של אבותינו מעצבים את הווייתנו בהווה. אנחנו נצר לאנשים ברי מזל, חכמים, מיוחדים, כריזמטיים ואהובים על ידי חבריהם. הגעתי לעולם בזכות האומץ, התעוזה והגבורה של סבי, בנימין שטוק, שראה את הקרב לבוא בפולין והבין כי מוטב לו שיברח משם.
בהחלטה זו נקרע מבני משפחתו, מעירו, מחבריו בעיר צ'ורטקוב שבמזרח פולין- ויצא לדרך קשה ולא מוכרת לבדו ברחבי ברית המועצות, עד שפגש את סבתי, רגינה שרף, וחבר אל משפחתה.
בחוברת זו מופיע גם את סיפור הישרדותם המדהים של בני הדודים של סבי- יצחק ושושנה שטוק, ששרדו את הגירוש מהעיר רדאוץ שברומניה לשטח טרנסניסטריה הנורא והם בני עשר וארבע וחצי בלבד .
סיפור הישרדותם של בודדים ממשפחת שטוק במלחמת העולם השניה, יהווה לנו השראה כיצד לפעול, באומץ ובתעוזה.
חדש באתר – משפחת רוזנצוויג ROSENZWIEG מראשי הקהילה היהודית בצ'ורטקוב Chortkow
במשך דורות, הייתה משפחת רוזנצוויג ROSENZWIEG משפחה מובילה, מנהיגה, בקהילה היהודית בצ'ורטקוב.
טוני-טושה הלפרן לבית רוזנצוויג נישאה ליצחק הלפרן מלבוב ועלו לארץ (1937) עם "רכוש", המפורט באחד המסמכים – בדף הנצחה למשפחה. מסמכים ותמונות מאוסף נעמי כפרי, בתה של טושה הלפרן לבית רוזנצוויג מופיעים שם.
אחיה, רופא, ד"ר אמיל רוזנצוויג, Dr. Emil Rosenzwieg עבר את המלחמה במנוסה ובמסתורים בצ'ורטקוב. מריה, Maria Blyszcuk, ידידה שעבדה אתו בבית החולים, דאגה למחסורו. היא קיבלה אות חסידי עולם. אחרי המלחמה נישאו וחיו בקרקוב.
העדות נמסרה ב 27.3.1947 בפני הוועדה ההיסטורית המחוזית היהודית בקרקוב.
רושם העדות אריה הולנדר או מריה הולנדר (שם הכותב העדות מפי רוזנצוויג אינו ברור)
מוסר העדות ד"ר אמיל רוזנצוויג, נולד בצ'ורטקוב ב- 8.9.1906 מחוז טרנופול. גר בצ'ורטקוב ברחוב סובייסקי מס' 6 , כעת חי בקרקוב סטרו-ויסלנה 35/10
כשפרצה המלחמה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות נמצאתי בלבוב, לשם באתי להשתתף בקורס להשתלמות רופאים. ב- 22.6.1941 בשעה 3.30 לפנות בוקר, הקפיץ רעש מחריש אוזניים , בשל מטוסי המלחמה שעברו מעל, את כל שוכני המלון "ניו-יורק", ממיטותיהם. לאחר דקות ספורות נמצאנו כולנו ברחוב מבולבלים כי איש לא התמצא במצב. אולם מיד החלה תנועת טנקים ופלוגות חיילים שפנו מערבה, שהעמידו את האנשים על חומרת האירועים. נודע שהגרמנים התקיפו את ברית -המועצות והתחיל הקרב שקבע את גורלה של מלחמת העולם השנייה.
החלטתי מיד לחזור הביתה, מיהרתי לתחנת הרכבת, אבל לא היה כל סיכוי לאזרח שלא היה בתפקיד צבאי להיכנס אפילו לתחנה. בלית ברירה נשארתי בלבוב וחיכיתי בקוצר רוח להזדמנות ראשונה לצאת לדרך. כבר ביום הראשון פרצה בהלה רבה בקרב האוכלוסייה בגלל ההפצצות הכבדות של מטוסי הקרב הגרמניים. מיד אפסו מצרכי המזון בעיר. על יד חנויות המכולת עמדו תורים ארוכים שעות וימים על מנת להשיג כמות זעומה של לחם ומצרכי מזון.
הסתובבתי בחוצות העיר בצפיה שמא תזדמן לי מכונית היוצאת מזרחה. הדבר עלה בידי רק לאחר שלושה ימים, באקראי. ביקשתי מחסה בשער אחד הבתים בגלל התקפת אוויר של מטוסי קרב והנה פגשתי את ד"ר קרנץ, מנהל בית החולים בצ'ורטקוב שנשאר גם הוא, יחד עם בני משפחתו, בלבוב. ד"ר קרנץ סיפר לי, כי הוא מחכה למכונית המיוחדת ששלחו מבית החולים בעירנו להסיע אותו ואת בני ביתו לצ'ורטקוב.
המכונית עמדה להגיע תוך שעות ספורות, אולם למעשה היגיעה רק לאחר יומיים.
ב- 26.6.1941 יצאנו מלבוב בכביש לזלוצ'וב. בשעתיים הראשונות נסענו ללא תקלות, למרות שהדרכים היו עמוסות רכב רב. לפני זלוצ'וב פגע בנו טנק שהתנגש אתנו והרס את מכוניתנו ואנו הוטלנו פצועים לתעלה שבצדי הכביש. ד"ר קרנץ היה פצוע יותר מכולנו ואנו חבשנו את ידיו וראשו. למרות מצבנו הקשה והעלוב לא נענה אף אחד מהנהגים שעברו על פנינו לעזור לקחת אותנו לדרך. החלטנו להתקדם ברגל לעבר זלוצ'וב. כשהתקרבנו לעיר הזהירו אותנו אנשים שהלכו בכיוון ההפוך, שעלינו לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים כי בקרבת העיר משתוללות כנופיות פרטיזניות של לאומנים אוקראינים היורים בכל אדם ההולך מזרחה. ואמנם צדקו האנשים כי גם אנו הותקפנו קשות ושכבנו עד עלות השחר בתעלה. לבסוף עלה בידינו, בקשיים רבים, להגיע לבית החולים הקרוב ושם חבשו את פצעינו בצורה מניחה את הדעת.
המצב בבית החולים היה קשה. פצועים שכבו בפרוזדורים ומלאו את כל המעברים. משך כל היום והלילה הגיעו פצועים, קרבנות ההפצצות ברכבות ופצועים מהחזית. לא התקבלנו ישר לטיפול. הרופאים היו עסוקים מעל הראש והיינו צריכים לחכות עד בוש עד שיגיע תורנו.
התאוששנו והתחלנו לחפש מכונית שבעליה יסכים להסיע אותנו למחוז חפצנו. ואמנם השגנו מכונית שהובילה אותנו לטרנופול ומשם, לאחר קשיים רבים, הגענו לצ'ורטקוב
הפצע שלי התמלא מוגלה וקבלתי הרעלה. שכבתי במיטה בחום גבוה ובהגיע מחלתי לשיאה ב- ראשון ליולי 1941, נכנסו הגרמנים לצ'ורטקוב, כמעט ללא התנגדות. התושבים האוקראינים קבלו את פניהם בשמחה גלוה, בברכות ובפרחים. עוד באותו יום החלו לבוז את רכוש האזרחים האמידים בהשראת הגרמנים שהיו בעצם שותפים לביזה. שכבתי במיטה בחום גבוה כשקבוצת גרמנים פרצה לביתי ובזזו כל מה שהיה בארונות ולקחו כל מה שרק יכלו לשאת בידיהם, מכל הבא ליד. תוך כדי האנדרלמוסיה פרץ קצין אס אס לבית וציווה עלי לרדת מהמיטה ולעמוד בזרועות מורמות עם הפנים לקיר. את הוויכוח שהתנהל בין החיילים מי ייקח את שעון היד שלי הפסיק הקצין שפסק כי השעון שייך לו. לאחר שנסתלקה קבוצה זו באה במקומה שניה ושלישית בליווי אוקראינים שבזזו ולקחו מה שהשאירו אחריהם לפליטה הראשונים. בקבוצה הזו היה חייל אחד שמנע מחבריו להשמיד את החפצים שלא יכלו לקחת אתם. אחרי שאלה עזבו את הדירה נטפל אלי שאתן לו זריקה להקהות את חושיו כדי שלא יראה בטבח האיום שנערך על ידי חבריו בעיר. סירבתי למלא את מבוקשו מפחד פרובוקציה.
כעבור ימים אחדים היגיעה לצ'ורטקוב פלוגת אס אס לבושה במדים שחורים. זו הייתה "בריגדת המוות" שמתפקידה היה לחסל יהודים. באותו יום החלו לחפור בחצר בית הסוהר ומצאו כביכול גופות של אסירים אוקראינים שהוצאו להורג על ידי השלטונות הסובייטים. הידיעה התפשטה בעיר ובכפרים הסמוכים ומכל העברים החלו לנהור איכרים אוקראינים חמושים באלות, גרזנים, סכינים ועמוסי שקים, להעניש את האשמים ובהזדמנות גם ליהנות מהשוד. מיד התחילו לחטוף יהודים ברחובות ובבתים ורכזו את כולם בחצר בית הסוהר. שם הכריחו אותם לחפור בורות, המיתו את כולם בירייה והטמינו גופות הקדושים והמעונים בו במקום. רק אחרי שהגיע קצין המחוז 0"קרייז-האופטמן") העירה חדלו ההתנפלויות הפראיות. אולם, מיד עם בואו החלה פעולת השמדה שיטתית ומתוכננת של הישוב היהודי בצ'ורטקוב.
בינתיים הגיעו לצ'ורטקוב יחידות צבאיות רבות והן תפסו את הבתים הגדולים והמרווחים. דייריהם הוכרחו לעזוב את מקומות מגוריהם מבלי שידעו לאן ללכת. הם סבלו קשה עד שהסתדרו איכשהו במקומות עזובים או בדירות שכבר גרו בהן משפחות וכולם הצטופפו יחד בתנאים איומים.
הנאצים החליטו לארגן את החיים הציבוריים היהודיים על ידי הקמת ועד מיוחד שינהל את ענייני העיר. הועד הזה נקרא "יודנראט" ולמעשה תפקידו היה למלא את פקודת הנאצים. בראש הועד הזה נבחר בפקודת הגרמנים עורך דין ד"ר קרוה ואתו כיהנו כמה מתושבי המקום היהודיים וכן מהפליטים הווינאים והצ'כוסלובקים שהכירו את הגרמנים מקרוב וידעו איך להסתדר עמהם ולמלא אחר כל פקודותיהם ודרישותיהם.
היודנראט ערך רשימות של יהודים כדי למלא את מכסת האנשים שנדרשו לעבודות שונות ואלה סודרו בקבוצות. פעולה זו נקראה ה"ארבייטס -איינזאץ" (פלוגות עבודה) ובראשו עמד שטייגר. שתפו אתו פעולה עורך הדין פלדמן, בוק ואחרים. אנשי היודנראט נצטוו בחודש נובמבר להכין רשימה של האינטליגנציה. זאת אומרת, עורכי דין, מורים, רוקחים, רופאים וכ"ו. כשבועיים לאחר מכן הוציאו עם עלות השחר בעזרת המיליציה האוקראינית והגסטפו את כל האנשים שהיו ברשימה, פרט לרופאים ולרוקחים, והובילו אותם לבית הסוהר. במקום הזה החזיקו אותם כמה ימים, עינו אותם קשה, היכו אותם באכזריות והרעיבו אותם. שני אנשים, עבנר ופלדמן, היו היחידים ששוחררו וכל השאר הובלו "ליער השחור" (צרניי לס) ושם נורו עד האחרון בהם. עורך הדין קימלמן מצא לאחר מכן בעזרת אכרי הסביבה שני קברי אחים גדולים של קרבנות האינטליגנציה הצ'ורטקובאית שחוסלה ב"אקציה " האיומה הזאת.
בין ההרוגים מקרב האינטליגנציה היו אנשי היודנראט הקודם ואתם ד"ר קרוה. הנאצים הקימו יודנראט חדש וזה שיתף אתם פעולה ללא כל התנגדות וגילה נכנות מאין כמוה למלא אחרי כל דרישותיהם ופקודותיהם. נצטינו בניהם מרגוליס ווינטר שארגנו יודנראטים גם בעיירות הסביבה. עיקר מרצם התרכז בצבירת כסף ותכשיטים עבור הגרמנים שצמאונם לכסף לא ידע כל גבול ותאבונם לא ידע שובע.
באביב 1942 הוקם הגטו בצ'ורטקוב ובו רכזו נוסף ליהודי העיר גם את אלה שגורשו מהעיירות הסמוכות. באותו זמן גם הוקם מחנה העבודה הראשון בקמיונקה על יד טרנופול. על כל היודנראטים בערים ובעיירות של הסביבה הוטל תפקיד לספק יהודים לעבודה במחנה הזה. בהתחלה היו רבים שהתנדבו לעבודה מחמת שהאמינו כי על ידי כך יקבלו מזון ויבטיחו איכשהו את חייהם. אולם לא עברו שבועות מספר ובשורות האיוב החלו להגיע ממחנה קמיונקה. משלוש מאות איש שהתנדבו לעבודה נשארו רק ארבעים בחיים. נודע שהמחנה לא שימש כמחנה עבודה כי אם מחנה השמדה. מאחר שלא נמצאו יותר "מתנדבים" החלו לחטוף אנשים ברחובות ובבתים ולשלחם לקמיונקה. היודנראט אמנם אירגן משלוח חבילות מזון ובגדים לעובדי המחנה אולם המצב במחנה עצמו היה נורא. אין פלא, שכל אחד בצ'ורטקוב עשה מאמצים להסתדר בכל עבודה נחוצה או מדומה בעיר כדי לקבל תעודת פועל ולהינצל מלהישלח לקמיונקה.
באותו זמן עבדתי בקופת חולים (בית חולים?) כרופא. פעם אחת נקראתי לרופא הראשי הד"ר בצ'ינסקי שהודיע לי כי טילפנו אליו באורח דחוף מהגסטאפו לשלוח אליהם תיכף ומיד רופא, כי אחד מה-אס אס חלה. הוא פקד עלי ללכת לגסטאפו למרות הסברי שאני כיהודי לא אחזור משם. כשבאתי למקום מצאתי איש גסטאפו ללא הכרה. סביבו עמדו חבריו ובראשם מפקד הגסטאפו הילדמן.
הלז איים עלי באקדחו והודיעני שבמקרה והחולה לא יבריא אשלם בחיי. ענדתי על זרועי את ה"מגן דוד" וידעתי שהוא ימלא את איומו. בדקתי את החולה וקבעתי שהוא הורעל בגז פחמים. אחרי רבע שעה וכמה זריקות עלה בידי להחזירו להכרתו.
משך כל היום עוד נשארתי במשרדי הגסטאפו ורק כשירד הלילה הורשיתי לחזור הביתה.
משך כל תקופת האביב וראשית הקיץ נמשכו פעולות החטיפה ללא הרף, אם כי לא בהיקף כה גדול. מידי פעם בפעם נרצחו יהודים ומאות רבות נשלחו למחנה העבודה קמיונקה. מדברי אנשי הגסטאפו הסתבר, כי מתקרבת שעת הפתרון הסופי של קיומנו כיהודים. ואמנם היה אפשר להבחין כי מתכננים פעולות מיוחדות וכולם היו בחרדה לבאות.
בינתיים הגיעו ידיעות לצ'ורטקוב על "אקציות" המוניות שבוצעו בעיירות הקטנות בסביבה. הפליטים הבודדים שהצליחו להגיע לגטו שלנו סיפרו על רצח המוני בעת ביצוע האקציות. מכיוון שעבדתי כרופא בקופת חולים, היו לי קשרים טובים למדי עם הרבה אוקראינים ואלה הבטיחו לי כי במקרה שתתרחש סכנה יודיעו לי על כך מבעוד זמן. ואמנם, באמצע יולי 1942 נכנס אלי סוחר אוקראיני ומסר לי כי בחצות תתחיל "אקציה גדולה". מיד הודעתי את הדבר לאנשי היודנראט, אולם הם לא האמינו לדברי. אנשי הגסטאפו היו מכינים את תכניות ההשמדה והגירושים בחדרי-חדרים ועל כן לא האמינו שנודע לי שמץ דבר מתוכניות אלה, מאחר שהם לא הבחינו כל סימן או תכונה לפעולה קרובה.
אנחנו הרופאים, גרנו בבית מיוחד שנמצא על קו הגבול בין הגטו והרובע הארי של העיר. (בית סוקלסקי מ.ג.ש. ) הגרמנים הבטיחו לנו, כי הם מחזיקים אותנו בבית מיוחד למען לא יאונה לנו כל רע בשעת האקציות. אנחנו חיכינו בשלווה גמורה לבאות. איש מאיתנו לא ניסה לבקש לעצמו מקום מחסה, אולם אלה מהתושבים היהודים ששמעו על האפשרות של אקציה התחבאו בבונקרים שהכינו להם מראש או התחבאו במקומות מחסה ברובע הארי של העיר.
מחלון משרדי שנמצא ברחוב הראשי אפשר היה לראות את ההכנות לאקציה. בתשע בערב, היגיעה שיירה גדולה של מכוניות משא שהתעכבה ברחוב סובייסקי. התנועה ברחובות הייתה מותרת רק עד השעה שבע ועל כן הייתה תנועת המכוניות בשעה זו חופשית לגמרי. מיד התחילו להתאסף פלוגות הגסטאפו, אנשי השופו, סוהרי בית הכלא והמיליציה האוקראינית. באמצעי ערמה הזעיקו את חברי היודנראט והמשטרה היהודית. כל החיל הרב הזה הסתדר בקבוצות פעולה ולכל אחת סומנו הרחובות והבתים שבהם שומה עליהם לפעול. כל חברי היודנראט ואנשי המשטרה היהודית נצטוו להצטייד בגרזנים או במכשירים כבדים אחרים לפריצת דלתות וחלונות ותריסים מוגפים.
בחצות התחילה האקציה. מיד נשמעו היריות הראשונות ופרצה בהלה גדולה. הגרזנים פרצו את הדלתות החסומות ויללות הנשים ובכי הילדים נישא בכל רחובות הגטו. בשעה אחת לפנות בוקר, נפתחה הדלת בחדרנו וקבוצת גסטאפו הוציאה את כולנו פרט לשני רופאים והובילו אותנו לכיכר השוק. שם מצאנו כבר המונים יהודים מרוכזים. את כל האנשים העמידו בשורות ובאמצע הכיכר הביאו שולחנות ואנשי הגסטאפו מסרו לקצינים את כל התכשיטים והכסף שמצאו בפריצותיהם לדירות המגורשים. הקצינים מיינו את החפצים היקרים וציוו להגיש להם כיבוד והם הסבו לעבודתם הנאה גלויה. קבוצת אנשי הגסטאפו עברה לאורך שורות היהודים ובראשם הידלמן והממונה על ענייני היהודים קלנר ובדקו את תעודותיהם והשוו אותם עם הרשימות שהיו בידיהם. רבים מאלה שהיו אתנו בכיכר השוק הועברו מיד לבית הסוהר. אלה שהתנגדו או דברו משהו הוכו באכזריות רבה ורבים גם נורו בו במקום. את הזקנים התשושים והחולים העבירו למקום אחר ושם חיסלו אותם. כל אלה ששמותיהם לא היו ברשימה הובלו לבית הסוהר. הם הובילו את הקבוצות מאה-מאה איש. כשהגיע תורי לא מצאו את שמי ברשימה ולמרות שהייתה לי תעודה מיוחדת כרופא מאת שירות הביטחון הגרמני הובילו גם אותי לבית הסוהר. בדרך לקח ממני איש הגסטאפו את מקלי, שמא אשתמש בו נגד מישהו. אחד מהשומרים, שהכיר אותי, הציע לי שאברח, ואם אפילו אשמע יריות עלי להמשיך ולברוח, כי הוא יירה באוויר, אולם הייתי שווה-נפש ומדוכא ולא קיבלתי את הצעתו. בכניסתי לבית הסוהר היה שומר שני שהתפלא על שלקחו גם אותי, אולם בכל זאת הוכנסתי יחד עם כולם. פגשתי בחצר שתי קבוצות של יהודים, גברים, נשים וילדים. חלק מהם שתק מרוב יאוש ואחרים בכו, צעקו ויללו על מר גורלם והתייפחו על בני משפחותיהם שנרצחו.
המיליציה האוקראינית שמרה עלינו בחצר והיו מסתובבים כל הזמן ומכים בכתות הרובים את כל אלה שצעקו או בכו בקול. כל אחד עשה את צרכיו על יד החומה ואת הצימאון הרוו במי התעלה העכורים. איש לא האמין שאמנם הקיץ עליו הקץ. כל אחד השלה את עצמו שיעבירו אותנו למקום עבודה, הסבל יהיה רב אבל ימשיכו איכשהו לחיות. אבל היו גם אנשים צלולי-דעת שידעו בדיוק מה שמחכה להם.
אני חיכיתי להתערבותו של הרופא הראשי של בית החולים. הסתובבתי יחד עם כולם משך כל היום וכל הלילה עד למחרת בצהריים בחצר בית-הסוהר.
בינתיים הוצאו לחופשי בני המשפחות של אנשי היודנראט וכן שני "אריים" שבטעות נלקחו באקציה נגד היהודים. רבים ממכרי האמינו שאצא בקרוב לחופש ונתנו לי את כספם ותכשיטיהם כדי שאמסרם לבני משפחותיהם שנשארו בגטו. פחדתי מהביקורת כשאצא מהחצר, אולם לא יכולתי לסרב לאנשים. ואמנם קראו בשמי ועזבתי את החצר מלווה עיני קנאה של אלה שנשארו. מהחצר הכללית העבירוני לחצר שניה, קטנה, שם מצאתי שבעה יהודים שעמדו לצאת למחנה עבודה בקמיונקה. משפחותיהם העבירו להם חבילות מזון והם נתנו לי לאכול כי זה יומיים לא בא אוכל אל פי. היהודים הוצאו לאחר מכן והובלו לכיוון הרכבת. אין לתאר את הייאוש, הבכי והצעקות של הקרבנות שנדונו למשלוח.
אני נשארתי בחצר השנייה כיממה. בינתיים הגיעו לחצר יהודים חדשים שנתפסו למחרת האקציה.
הם ספרו על התעללויות ואכזריות שאין בכוח אדם לתארם. האוקראינים והגסטאפו רצחו כל יהודי מתחבא, וכאשר העלו את האנשים לקרונות הרכבת, דחסו לכל קרון כמאה עשרים איש עד שלא היה מקום לנדונים האומללים אפילו לעמוד.
ביום השלישי נקראתי לקלנר, שהיה ממונה על היהודים בצ'ורטקוב והודיע לי כי למזלי אני יוצא לחופשי ושעלי להתייצב מיד בבית היודנראט ולהמשיך לעבוד בקופת חולים. כשעברתי בגטו ראיתי חורבן איום. ברחובות היו שרועים גופות הנרצחים, בגדים היו פזורים מסביב, דלתות הבתים היו הרוסות והחלונות מנופצים. ברחובות זחלו פצועים, וילדים הסתובבו בחפשם אחרי אמותיהם ואמהות חיפשו את ילדיהם. כשנכנסתי למשרדי היודנראט מצאתי את האנשים המומים, פניהם חיוורים וכולם נפחדים. כשראו אותי נכנס הביטו עלי כעל אדם החוזר מעולם האמת.
באותו יום קבלו פקודה לצמצם את הגטו.
אני הבנתי שאין כל אפשרות בשבילי להישאר בחיים אם אמשיך לחיות בצ'ורטקוב ובפולין. החלטתי לכן לחפש קשר איך להבריח את הגבול ולעבור לרומניה. מכיון שהגבול לרומניה היה קרוב יותר החלטתי לעבור לארץ זו. חיפשתי קשר ומצאתי אותו בעזרת רופא השיניים ד"ר ברגמן מצ'ורטקוב. לו היו בני משפחה בצ'רנוביץ. הוא התקשר אתם והם הבטיחו לו שיעבירו אותנו במכונית מהגבול הרומני לצ'רנוביץ. כעת היה עלינו לדאוג רק למכונית שתעביר אותנו מצ'ורטקוב עד הגבול הרומני וכמו כן לחפש קשר עם מבריח. איש היודנראט מזלשצ'יקי הצליח לעניין קצין גרמני, שבמחיר סכום כסף גדול היה מוכן להעביר אותנו עד הגבול הרומני במכונית שלו. מכיון שהסכום שנקב היה עצום, צרפנו אלינו עוד משפחות. כשהכול כבר היה מוכן חלה תקלה בלתי צפויה והודות לה הצלנו את חיינו. אשתו של ד"ר ברגמן, כאילו הרגישה בסיכון הרב, ולא הסכימה ברגע האחרון להצטרף לנסיעה. זו בוטלה ולאחר מכן נודע לנו שהמפקד הגרמני הסתכסך עם הקצין שלו בגלל הכסף והם מסרו את איש היודנראט מזלשצ'יקי למשפט והוא הוצא להורג. גם קצין המכס שהיה צריך לעזור לנו הוצא להורג, מאחר שעזר ליהודיה צעירה לעבור את הגבול.
באותו זמן חלה התפתחות חדשה על ידי כך שאורגן בצ'ורטקוב מחנה עבודה מיוחד לבעלי מלאכה. המחנה אורגן ונוהל על ידי טומנק, גרמני מצ'כיה. מכיוון שמחנה זה נראה כמקום בטוח להיות בו, בגלל כוח העבודה המועיל שהיה מרוכז בו, נמצאו רבים מבעלי המלאכה, וביניהם הרבה צעירים, שנכנסו אליו מרצונם, יחד עם משפחותיהם. יתרה מזאת, רבים האמינו שהוא ישמש מחסה לחייהם ושילמו בכסף מלא כדי להתקבל ולהיות בו. ואמנם, בתקופה הראשונה, במטרה להוכיח לאחרים שמחוצה לו, או לקטני אמונה שהכירו את ההבטחות הגרמניות, היה היחס לכל באי המחנה טו למדי וגם בטחון החיים אמור היה להיות ללא דופי.
מצב זה גרם, שרבים נוספים נדחקו להתקבל למחנה עבודה זה תמורת סכומים גדולים ששלשלו לידי מנהלי המחנה. כל האנשים שנכנסו לשם, לקחו אתם את כל מיטלטליהם וחפצי הערך שרק היה ברשותם ועל כן יכלו לשלם, בכל עת מצא, מה שנדרש מהם.
המחנה עצמו אורגן בבניין בית הספר היסודי של צ'ורטקוב. מחמת ריבוי התושבים במחנה, הוקמו צריפי עץ בחצר בית הספר, מנהל המחנה עצמו, אותו טומנק, הסתדר בחווילה יפה ששכנה בתוך גן גדול. במקום נבנה מוסך חדש וגם נסללה דרך מיוחדת לחוף הרחצה על יד הנהר. למעשה היו כל בעלי המלאכה עובדיו האישיים ובעיר התעניין בעבודתם של הצורפים שהעמידם במיוחד לרשותו.
הוא ציווה להתקין עבורו סירת שיט וונציאנית וכן הוכנה עבורו רתמת סוסים בקישוטי-כסף. הצורפים היו עסוקים יומם וליל במלאכתם והכינו צנצנות וכדים ושאר כלי קישוט מזהב טהור. כל שוכני המחנה חויבו למסור את כל החפצים בעלי ערך כל שהוא ומפעם לפעם נערכו חיפושים פתאומיים בהם ערב המוות לכל אחד מאנשי המחנה. חוק היה הדבר, שכל מקרה חיפוש ממין זה נסתיים בכמה מקרי-רצח בירייה או בתליה.
במשך הזמן נעשו החיים במחנה קשים ללא נשוא. מרוב הנדחקים שמה מרצונם ובתשלומים גבוהים, נעשתה הצפיפות איומה. כמו כן היו תנאי הביטחון נוראיים. מידי פעם בפעם חדרו למחנה גרמנים ואוקראינים שחטפו בחורים ובחורות צעירות, הובילום ליער ומשם כבר לא חזר מהם איש. במחנה הזה התחילו, בדיוק כמו בגטו ובמחנות השמדה אחרים, אקציות של חיסול. בגלל המקום המצומצם והריכוז המרבי של אנשים בשטח מוגבל בוצעו האקציות ביעילות רבה ולקראת חודש מאי נשארו במחנה העבודה הזה שרידים בלבד. בגטו נעשה המצב קשה ללא נשוא. האקציות לא חדלו ותנאי החיים והקיום היו איומים. האוקראינים שואפי-הדמים התהלכו ימים ולילות ועקבו אחר הבונקרים ושאר מחבואי היהודים, ומשמצאו את האנשים סחבו אותם משם והוציאום להורג. בקרב האוכלוסייה היהודית שעוד נשארה לפלטה נפוצה השמועה, שהפעם מכינים הגרמנים את חיסולו המוחלט של הגטו. נמסרו אפילו תאריכים מדויקים להתחלת האקציה הגדולה, שתהיה גם האחרונה. וככל שהיה התאריך מתקרב גברו הבריחות שבחלקן היו גם מוצלחות.
יום אחד ביוני הקיפו את מחנה העבודה של בעלי המלאכה, העירו פתאום את כולם והובילום במהירות למכוניות משא שחיכו להם במקום מבעוד מועד לילה. אסור היה לעמוד או לשבת כי האנשים נצטוו לשכב במכוניות המשא. כל מי שניסה להרים את ראשו נורה בו במקום. אנשי המחנה הובלו לשטח שדה-התעופה שבניינו החל אבל טרם הסתיים. שם פקדו על כולם להתפשט ערומים והם נורו במכונות-ירייה שהיו מוסוות מאחורי שיחים וכולם חוסלו עד האחרון בהם. כל ניסיונות הבריחה שנעשו בשעת החיסול סוכלו. באקציה הזו נפלו כשש מאות איש.
בחודש מרץ 1943 חלה מפקד הגסטאפו. אחרי ניסיונות ריפוי של רופאים אריים שעלו בתוהו, נקראתי לטפל בו. למזלי עלה בידי לרפאו מדלקת קשה של כיס המרה. מסיבה זו הגענו לכלל יחסים אנושיים וניתן לנו אפילו לנהל שיחות שבין אדם לחברו. משיחות אלה עמדתי על המנטליות המוזרה של איש גסטאפו. על שאלותי אליו ענה בגילוי לב גמור, הסביר לי שהכרח הוא להרוג את השבויים הרוסים, כי אין באפשרותה של גרמניה לכלכל מיליוני שבויים. לדעתו קיים הכרח לרצוח את היהודים כדי ש"אנשינו" יתאמנו ויתרגלו במעשי רצח במטרה שיוכלו אחר כך לגשת למשימה העיקרית שהוא חיסולם הגמור והמוחלט של הפולנים והאוקראינים, שהינם מסוכנים יותר בשביל גרמניה החדשה מאשר היהודים. בתום שיחותינו, אחרי שהחלים, הבטיח לי, שכאשר תגיע השעה לחיסול מוחלט של היהודים הוא ישגר אלי שליח מיוחד בדרישה להתייצב לפניו וזה ישמש לי אות, שעלי להיעלם ולא להיראות יותר בסביבה. איש הגסטאפו עמד בדיבורו.
ביום ה- 16 ביוני היגיעה אלי ההודעה המוסכמת ואני מיהרתי למקום המחבוא שהכנתי לי מראש. למעשה, לא נתתי אמון רב בהבטחותיו, מכיוון שהוא עצמו אמר לי בגילוי לב כי מתכננים את חיסול הגטו, ומשום כך לא נמצאתי בביתי עם רדת היום ולנתי בכל פעם בשדה, בבתים פרטיים או במקומות עזובים, ואף פעם לא בבית הרופאים.
סידרתי לי מחבוא בבית ישן של שתי קומות שנמצא במרכז העיר. העיריה אמנם החליטה מזמן להרסו, אולם בעל-הבית הצליח איכשהו להתחמק מלהוציא לפועל את צו ההריסה. באמצעות מהנדס פולני, מכיר טוב שלי, עלה בידי לשכור בעליית הגג שני חדרים קטנים על שם אשתי הנוכחית. המקום נמצא בקצה הבית, ואם כי החדרים היו במצב גרוע והקירות סדוקים התאימה בכל זאת הדירה בשבילי כי הייתה מובדלת משאר דירות הבית. הכניסה לעליית הגג הובילה דרך קרש שהוזז ממקומו. מקום המחבוא לא היה מהמתאימים ביותר. אילו נעשה חיפוש רציני היו מגלים אותי, אולם בתנאים נורמליים, הכול התנהל כסדרו, כמובן, עד כמה שאפשר לדבר על התקופה הזאת ומחבוא כזה כעל "תנאים נורמליים". משך כל שעות היום הייתי לבדי ורק פעם או פעמיים ביממה הביאו לי אוכל או מים. את הטורח והסיכון הזה לקחה על עצמה – שלא על מנת לקבל פרס – גברת בלישצ'וק מריה, Maria Blyszcuk ששירתה כאחות בבית החולים בצ'ורטקוב. בימים האחרונים בחודש יוני הייתה מביאה חוץ מאוכל ומים, גם חדשות, שהיו מסמרות את שערות ראשי.
ימים ספורים אחרי שנכנסתי למחבואי התנפלה פלוגת גסטאפו על בית החולים והוציאה משם את כל היהודים וחיסלה את כולם.
כשפרצו למעבדה שמה הגברת קניגסברג, עובדת המעבדה, מנת ציאנקלי לפיה, שברה בשיניה את השפורפרת ובלעה את הרעל. היא התנפלה על איש הגסטאפו שעמד קרוב לה וקרעה בגדיו וצעקה שימות יחד אתה, אולם היא נפלה תוך שניות ספורות ללא רוח חיים.
מנהל החשבונות של בית החולים, ד"ר אליהו קניג, ששימש גם כמתורגמן והיה עורך דין מטרנוב, בלע מורפין, אולם פעולתו הייתה איטית והוא נפח את נשמתו מאוחר יותר, בחצר בית הסוהר, ביסורים רבים.
כן נחטפו באקציה הזו ד"ר אלבין, ד"ר פלדמן, ד"ר אנדרמן, יחד עם בני משפחותיהם והובלו לבית הקברות ושם הומתו ביריה.
ד"ר אנדרמן היה אהוב על הגרמנים, הפולנים והאוקראינים גם יחד. ניתנו לו הרבה הזדמנויות להיחבא, אולם הפריצה האחרונה של הגסטאפו והאוקראינים הייתה כה פתאומית עד שלא ניתנה שהות לעזוב בזמן את בית החולים. כפי שנמסר לי על ידי אנשים מהימנים פעלו כמה מאנשי ההשפעה בקרב הגרמנים ובעיקר מבני הפולקסדויטשה, שתינתן לד"ר אנדרמן האפשרות לברוח ושומריו יירו באוויר. כנראה שאחד השומרים האוקראינים טעה, הוא לא ידע על המוסכם, ירה בו והרגו.
בראשון ביולי לא הופיעה הגברת בלישצ'וק שדאגה למחייתי ולקיומי. עבר יום ועוד יום, והיא לא באה. השרב היה בעיצומו, וביחוד בעליית הגג מתחת לגג-הרעפים המחומם. אף טיפת מים לא באה אל פי. לשוני דבקה לחכי, פשוטו כמשמעו. לאחר מכן אזל גם מעט המזון שהיה אתי. אין מילים לתאר את ייסורי לא רק בגלל חוסר מים ומזון אלא גם בגלל הפחד שתקף אותי לעתידי ולגורל המטיבה שלי. דאגתי לשלומה ופחדתי שמא נתפסה או שנתגלה מחבואי והאוקראינים או אנשי הגסטאפו עתידים בכל רגע להופיע ולשים קץ לחיי. כה עברו שמונה ימים רצופים. לא יכולתי להחזיק יותר מעמד. מתוך ייאוש וחוסר יכולת להמשיך במצב זה החלטתי לצאת ממחבואי ולחפש משהו להחיות את נפשי. במאמצי אל-אנוש עלה בידי להזיז את הקרש, לזחול והמחבוא ולצאת לפרוזדור. למזלי היה זה יום ראשון. למטה גרה משפחה של סנדלרים והם היו בכנסיה. בבית נשארה ילדה בת שש והיא ישנה. הצלחתי לקחת אתי קצת מים, לאחר ששתיתי לרוויה, וגם קצת מזון ומאושר חזרתי למקומי ושמתי את הקרש בחזרה במקומו. למחרת הגיעה מריה והסבירה לי, כי נמנע ממנה לבוא אלי מאחר שחששה כי עוקבים אחריה. לאחר מקרה זה לא חלו יותר הפרעות בביקוריה והיא המשיכה לבוא מידי יום ביומו וגם סיפקה לי ספרים ועיתונים, מה שהקל עלי מאד את מצבי הקשה.
החדשים יולי אוגוסט עברו עלי ממש בשקט יחסי. פעמיים דפקו על הדלת למרות שהמנעול על הדלת מבחוץ היה נעול. פעם ניסו גם להכניס מפתח למנעול , אולם לא הצליחו לפתחו. בחודש אוגוסט ראיתי דרך פרצה במקום מחבואי תמונה מוזרה של גרמנים, פולקסדויטשים ואוקראינים הבורחים עם חבילותיהם על נפשם בעגלות וברכב ממונע. כולם ברחו לכיוון הכביש מערבה. בהלה זו נמשכה יום תמים. רק למחרת נודע לי ממריה סיבת הבהלה. הפלוגות הפרטיזניות של קולפק הגיעו מהקרפטים וחדרו לסביבות צ'ורטקוב.
בצהרי יום אחד שמעתי פתאום רעש, הדהוד מגפים רבים בכיוון דירתי. כולם נחפזו לעלות במדרגות. חלקם פנו לחדרים וכמה עלו לעליה. מיהרתי להיכנס למקום מחבואי. פתאום שמעתי כי נכנסו לחדר. החל חיפוש ממושך בארונות, מתחת למיטות ושברו את התנור. כולם חיפשו דברי ערך והתעסקו כל הזמן בחפצים והתכשיטים שמצאו. אוקראיני אחד נשאר בעליה לשמירה, אולם זה כנראה חשש שמא האחרים מתעשרים על חשבונו ועזב את המקום. ניצלתי את ההזדמנות, הזזתי מהר ובזהירות את הקרש, עברתי לעליה, מצאתי במקרה חור בתקרה, ומבלי לדעת לאן קפצתי למטה. נפלתי על ערימה של אשפה ופסולת. מסביב שרר חושך ואני זחלתי על ארבע כדי להתרחק ממקום נפילתי. הגעתי לפינה שבין קיר ומדרגות, התכרבלתי וחיכיתי לבאות. ביני ובין המיליציאנטים האוקראינים הפריד רק קרש. שמעתי בבהירות את שיחותיהם, ידעתי בדיוק מתי עלו ומתי ירדו מהמדרגות או נעצרו על יד "מחבואי". מופלא היה הדבר בעיניהם הדבר איך הצלחתי להימלט, למרות שהחלונות היו סגורים. נודע לי משיחותיהם כי מסרו להם שאני מתחבא בבית הזה והם ידעו שאני נמצא כאן. החיפוש היה עקשני ויסודי וערך עד שלוש לפנות בוקר. ברגע מסוים חשבתי שגילו אותי. היה זה כאשר אחת הדיירות הראתה למיליציאנטים על המרתף, והיא הלכה לפניהם בנר, להראות להם את המקום שם התחבאו יהודים בזמן האקציה.
למזלי היו כבר המיליציאנטים עייפים וכנראה פחדו שמא יבולע לשלל שכבר היה בידיהם ועל כן היו מעונינים להסתלק לבתיהם. החיפוש שלהם במרתף היה שיטחי והם מיהרו לעזוב את המקום. אני נשארתי במחבואי החדש. לאחר שעה קלה שמעתי את צעדיה הקלים של המטפלת שלי שעלתה בזהירות במדרגות שלא ירגישו בה. פחדתי שמא תיפול בידי המיליציאנטים והם עלולים להרגה בו במקום בעוון החבאת יהודי. למזלנו לא נשאר אף אחד מהם כי כולם הסתלקו מהבית.
כפי שהתברר לאחר מכן חיפשו אותה בבית החולים אולם האינפורמציה שנמסרה לרוצחים לא הייתה מדוייקת, כי הם חיפשו אחות והיא עבדה כרוקחת. כמה פעמים חיפשו אותה בביתה ןפעם אחת ניצלה רק כשקפצה דרך החלון ונמלטה.
נשארתי במקום הזה כמה שעות. לאחר מכן החלטתי לצאת ממקום מחבואי ולעזוב את הבית כי לא יכולתי להישאר יותר בבית שכבר היה ידוע שיש לי מחבוא שם. יצאתי בלילה. התקדמתי בחושך ונפגעתי פעמים אין-ספור, אולם איכשהו הצלחתי שלא לעורר קול רעש. פחדתי מהשכנים, ביחוד מהסנדלר, ששנתו טרופה עליו משום חוויות היום והלילה.
לבסוף, הגעתי לדלת המובילה לרחוב, אולם היא הייתה נעולה. בקושי הוצאתי את קרסי המנעול ויצאתי החוצה. כדי שלא להקים רעש חיכיתי לאדם שיעבור או לעגלה שתקים רעש בעברה על אבני הרחוב וכה הצלחתי לצאת מהבית.
לא ידעתי לאן לפנות. הייתי מלוכלך ועירום למחצה. רציתי לפגוש מישהו ופחדתי מכל אדם. חשבתי – מי ירצה לדבר אלי ומי יעז להכניס אותי אליו הביתה? נזכרתי שבקרבת מקום נמצא ביתה של אישה שהייתה חברתה של עוזרת ביתי. שמה היה ויסיה.
במאמצים הגעתי עד ביתה ואחרי פקפוקים רבים החלטתי לדפוק על דלתה. היא הייתה לבדה בבית. ויסיה קיבלה אותי די טוב. סיבת היחס הזה נתחוורה לי מיד. היא סיפרה לי כי שהתה כל היום בכפר, מכאן שלא שמעה דבר ממה שהתרחש בעיר ושנודע הדבר לכולם כי דבר מקום מחבואי התגלה וחיפשו אחרי.(והיא לא ידעה). סיפרתי לה שהמיליציה האוקראינית חיפשה אנשים לשלחם לעבודה בגרמניה וחיפשו גם בבית שם מצאתי מחבוא ועל כן עזבתי את המקום. אמרתי לה, שאחרי שאשאר אצלה יום או יומיים אחזור למקומי הקודם.
היא קיבלה את דברי באמון והיציע לי מיטה. התרחצתי, אכלתי וכששכבתי לישון הרגשתי כאב חזק בצלעותי וברגלי בגלל הנפילה. רק עכשיו באה תגובת החושים שהיו במשך כל היום והלילה מתוחים עד כדי אבדן הרגשת הכאב. ראשי היה עלי סחרחר. רציתי לישון, אולם הקשבתי במאמץ רב לקולות בחוץ וחששתי שמא ידפוק מישהוא בדלת. רק לפנות בוקר נרדמתי. כשהתעוררתי ראיתי שאני לבד בבית. בעלת הבית החדשה שלי יצאה כנראה החוצה. הייתי בטוח כי ברחוב יוודע לה הכול ולא ידעתי מה תהא תגובתה. חשבתי מה אוכל לעשות כדי למצוא מוצא מן המצב הזה. נזכרתי שהייתה לי חולה אחת שטיפלתי בה והיא היציעה לי, כשהתחילה ההשמדה ההמונית של היהודים והאקציות, שאתחבא אצל אחותה הגרה בפרבר ביאלה שבדרך לעיר בוצאץ.
כאשר ויסיה נכנסה הביתה הכרתי מיד בפניה כי נודע לה הכול מה שקרה אתמול. היא רגזה עלי למאד על אשר שיקרתי לה. ניסיתי להרגיעה, אולם הדבר לא עלה בידי. כשאמרתי לה שאני עוזב את ביתה בהקדם האפשרי – נרגעה. ביקשתי ממנה שתלך לחפש את הפצינטית שלי ששמה היה ברברה והיא מיהרה אליה. והאישה הזאת כשבאה אלי שמחה באמת ובלב תמים כי פגשה אותי בחיים והבטיחה לי כי מיד תפנה לאחותה שתחביא אותי והיא בטוחה כי אחותה תמלא את מבוקשה. הוסכם, שבאחד הימים הקרובים לפנות ערב, תבוא עגלה עמוסת קש או חציר והיא תיקח אותי לאחותה. חיכיתי יום יומיים והעגלה לא היגיעה ומאחר שויסיה הציקה לי מרוב פחד כי אעזוב את הבית החלטתי כי אעזוב את הבית. החלטתי להסתדר איכשהו בעצמי.
תכניתי הייתה פשוטה. היה בבית סל גדול וכבד. מלאתי אותו במלבושים ומלמעלה כלי חרסינה. ויסיה קראה לעגלון וסודר אתו, כי יעביר את סל החרסינה לביאלה. סוכם כי יופיע בשש בבוקר. כמה דקות לפני שהיגיע העגלון נכנסתי לסל וויסיה כיסתה אותי מלמעלה וסגרה בעדי. העגלון היגיע והתחיל לטלטל את הסל ובקושי רב העלה אותו על העגלה. הטילטולים גרמו לי הרבה סבל ולבסוף, לרוע מזלי, העמיד את הסל כשרגלי למעלה. הנסיעה הייתה קשה. אחרי זמן-מה כמעט פרחה נשמתי כששמעתי את הפקודה הגרמנית "האלט"! הרהרתי רגע כי כאן הסוף. בליבי לא חסתי כלל על חיי, כי אם על ויסיה שהסכימה ללוות אותי כדי למוסרני לידי האחות של ברברה, ועל העגלון שבאמת היה כף מפשע ויפול כקרבן חינם.
עצרתי בעד נשימתי והאזנתי למשא -ומתן שנמשך רגעים ממושכים, אולם לא יכולתי לשמוע את תוכנו. אחרי כמה דקות המשכנו לנסוע והגעתי לביאלה. כפי שהוברר לי אחר כך, ביקש הגרמני מהעגלון דלי להשקות את סוסיו. כשהגעתי למקום המיועד, הוריד אותי העגלון מהעגלה והכניס אותי לחצר כשהוא מגלגל את הסל. בעלת הבית, בראותה את ויסיה, מיד הבינה מה התשורה המוגשת לה בסל. פחדה היה כה רב עד שקמה וברחה מן הבית והשאירה אותי בתוך הסל, ללא יכולת לזוז לבדי ולצאת משם.
אני זוכר כי שכבתי זמן ממושך. בעלת הבית התחרטה לבסוף, התגברה על פחדה וחזרה הביתה. היא עזרה לי לצאת מהסל והראתה לי את הדרך איך לעלות לעליית המתבן הסמוך. הייתי מאושר כי סוף סוף יצאתי מהסל ויישרתי קצת את גופי הכאוב והחבוט. המקום החדש נראה לי כגן עדן עלי אדמות. היה שם אבק רב, אבל גם הרבה קש ונוח היה לשכב שם ולהתמתח. חוץ מזה רבו הסדקים בין הקרשים ואני יכולתי לראות את הכביש ולהסתכל בנעשה בחוץ מבלי לחשוש שמא אני מסתכן על ידי כך שמישהו ישגיח בי.
יחס הבעלים החדשים אלי לא היה טוב מן היום הראשון. סטניסלאב ואנקה טורצ'ין – אלה היו שמותיהם, -לא אמרו בפה מלא, אולם רמזו לי בכל הזדמנות כי עלי להשיג כסף כדי לשלם בעד החזקתי. הם הרגיזוני לא מעט בסיפוריהם על הרציחות והחיפושים אחרי יהודים שהתחבאו ובכל הזדמנות ביקשו לדעת על חפצי ערך והכסף שיש לי בטח במקומות מחבוא שונים. הם לא האמינו כשאמרתי להם שאין לי ולא כלום. בסוף השבוע הראשון מסרתי להם את החפץ היחידי שעדין היה לי: שעון היד שלי. משך תקופה חדלו להציק לי, אולם זה ערך רק זמן קצר בלבד ומיד החלו ביתר שאת לדרוש ממני כסף או חפצים יקרי ערך.
באותו זמן החלו הגרמנים באוסף מכסות תבואה מהאכרים ועצבנותם של בעלי הבית שלי היגיעה לשיאה. פעמים רבות היה עלי לרדת למרתף שבו היה "בונקר". שם לא יכולתי לשבת כי אם לעמוד. פעמים קרה כי נשארתי שם יום שלם ויותר. הייתי מוכרח לעשות את צרכי תחתי והסירחון היה איום. כמה פעמים, כשעזבתי לבסוף את ה"בונקר" ויצאתי לאוויר הים, התעלפתי. לרוב הלאו אותי בעלי הבית באזעקות שווא, מרוב פחד.
יום אחד ראיתי גרמנים הולכים בכיוון הבית שלנו. בעלי הבית שהרגישו בדבר נתבלבלו מאד וברחו מן הבית בהשאירם את רכושם הפקר ובלבד להציל את חייהם. אני התחבאתי איכשהו והגרמנים יחד עם המיליציה האוקראינית פתחו את הדלת בכוח וערכו חיפוש, אולם למזלי לא מצאו את מקום מחבואי ועזבו את הבית. כמה פעמים היו קרובים מאד למקום שם נמצאתי, אולם למזלי, לא גילו אותי.
לאחר המקרה הזה הורע עוד יותר יחסם של הבלבתים שלי אלי. הם חלמו חלום ואני הייתי מוכרח לקבל את סימניו ולהתחבא בבונקר או במקום אחר. כל הזמן דרשו ממני במפגיע כסף. מנת המזון שלי פחתה והלכה מיום ליום והייתי בטוח כי הם רוצים להרעיבני עד מוות. מצאתי קשר לברברה, הפצינטית שלי לשעבר, וזו פנתה לפי הוראותי למכרים שם השארתי כמה מחפצי והם העבירו אותם אלי. את החפצים האלה מסרתי לידי הבעלי-בתים ומיד שונה מצבי לטובה. מנת המזון גדלה והלכה והיחס אלי נעשה טוב יותר. העובדה שנמצא "צד שלישי" היודע על מקום מחבואי ודואג לי בהעברת חפצים, וגם הידיעות על ההתקדמות המתמדת של הצבא הסובייטי והתקרבותם לעירנו צ'ורטקוב שינו את יחס בעלי-בתים אלי מכול וכול. הודעתי להם שדואגים להעבירני למקום מחבוא אחר, אולם הם דרשו ממני כי אשאר כבר אצלם.
נמצאתי בעליית המתבן והלילות החלו להיות קרים מאד. קפאתי ממש מקור. הייתי "מתחפר" בחציר ומתחמם קצת. אולם מצב רוחי השתפר והלך כאשר ראיתי את הגרמנים בורחים מערבה אחוזי-בהלה. ידעתי שהם נוחלים מפלות והצבא הסובייטי הולך ומתקדם. שבועות וחדשים ארוכים ראיתי את המחזה המלבב איך גרמנים במדים ואזרחים גרמנים נוסעים מערבה ומובילים אתם את רהיטיהם וחפציהם ועל ידם צועדים בהמות וסוסים.
בדצמבר, בחג המולד, ירדתי בפעם הראשונה מעליית המתבן לבית. התרחצתי, החלפתי בגדים והסבותי גם אני לארוחת ערב חגיגית שימים ושנים לא אכלתי כמותה ולא ישבתי שבת אנשים מתורבתים על יד שולחן בחברת מכרים. לאחר הארוחה עליתי בחזרה לעליית המתבן במצב רוח מרומם ומיד נרדמתי. בלילה שמעתי פתאום קול פעמונים והתעוררתי בבהלה. ראיתי שנכנסו לחצר ביתנו גרמנים בעגלות חורף. כפי שעמדתי כותנתי לעורי, מיהרתי ל"בונקר" לאחר שסידרתי פחות או יותר את מקום משכבי בחציר לבל יכירו כי היה שם מישהו. כעבור מחצית השעה ירדה אלי בעלת-הבית והודיעה לי כי האנשים בלבוש גרמנים אינם אלא פרטיזנים סובייטים.
דרך סדקי הקרשים הבחנתי מידי יום ביומו את התפתחות העניינים וראיתי כי מצבם של הגרמנים מתערער במהירות רבה. כחודש ימים לפני השחרור ראיתי איך בעלי השררה המקומיים החלו להעמיס על עגלות ומכוניות משא כבדות מכל הבא ליד וכולם פנו מערבה. זכיתי לראות כמו כן איך נכנעה קבוצת-סיור של ה-אס-אס לפני טנקים רוסיים. הגאווה המופרזת שליוותה תמיד את הבעת פניהם נעלמה כלא הייתה.
כמה ימים לאחר מכן ראיתי חיילים מתחפרים בקרבת מקום והייתי מודאג כי פחדתי שמא יתפתח קרב דווקא כאן ואני עלול להיות קרבן של פגיעה מקרית אחרי כל הסבל והתלאות שעברו עלי עד היום הזה.
מצבי היה מוזר מאד משך חמישה ימים אחרי השחרור. בעלי-הבתים שלי היו אוקראינים והם פחדו משכניהם כל אותם הימים שהסתתרתי אצלם שמא יוודע להם כי החביאו יהודי ואז היו מתנקמים בהם ואולי גם משלמים בחייהם. נזהרתי על כן שלא יוודע דבר מחבואי לאיש. כאשר נכנסו הקבוצות הראשונות של הצבא הסובייטי, הסתדרה קבוצת סיור קטנה בביתנו. שמעתי שבעלי-הבתים שלי נשאלו על ידם אם יש מישהו בבית והם ענו להם- מפחד השכנים- שאין איש איתם. הרוסים ערכו חיפוש שיטתי והודיעו למארחי שאם ימצא מישהו נוסף בבית יועמדו שניהם לפני בית דין צבאי. כך קרה, לרוע מזלי, שמשך חמישה ימים נוספים הוכרחתי להיחבא ולהיות או בבונקר או בעליית המתבן ולא ניתן לי לשמוח בימים הראשונים לשחרור יחד עם הצבא האדום הפודה ומציל אותנו, את שארית הפליטה. לפנות ערב של היום החמישי החלטתי לעזוב את מקום מחבואי, התחמקתי החוצה וחזרתי ברגל לצ'ורטקוב. הגעתי לבית החולים בו עבדתי בתקופה האחרונה ושם קיבלו אותי בפנים יפות. למחרת עברתי לגור בדירתי הקודמת. האנשים שאלו וחקרו אותי בתמיהה ובסקרנות, כיצד עלה בידי לצאת בחיים מידי הגרמנים, כי לאחר בריחתי סיפרה המיליציה האוקראינית שנהרגתי.
את הימים הראשונים לשחרורי ביליתי בחיפושים אחר דירה ובהשגת מלבושים והעיקר מזון. עבודה נמצאה לי מיד בבית החולים, שם הופיעו מידי יום ביומו יהודים שיצאו ממחבואיהם או שהגיעו מהיערות וממחנה העבודה האחרון שנשאר עוד בקרבת העיר טלוסטה. כמו כן הגיעו אנשים שניצלו מההפצצות האחרונות ומהמשקים שהיו עדין בסביבה. כל אלה היו צריכים טיפול רפואי יסודי. אמנם, היה חסר בבית החולים מזון אולם הם קיבלו טיפול רפואי נאות וזה היה עבורם הישג רב מכל הבחינות. מיד חזרו גם מנהלי המשרדים של השלטון המקומי אשר הכירו את תנאי העיר ולאט לאט אורגנו החיים מחדש.
בינתיים הגיעה אלינו כרעם ביום בהיר הידיעה, שהגרמנים שהיו לכודים במבצר-העיר של קמיניץ-פודולסק פרצו את המצור והם נסוגים ויעברו דרך צ'ורטקוב. קמה בהלה חדשה וכולם החליטו לברוח יחד עם הצבא הסובייטי הנסוג. לרבים מהחולים שהחלימו בינתיים הרשיתי לעזוב את בית החולים וללכת עם הצבא. מעטים, מאלה שטרם יכלו לזוז השארתי במיטותיהם תוך הבטחה מפורשת של הרופאים והאחיות ה"ארים", שישמרו על החולים היהודיים עד קצה גבול יכולתם. לכשלעצמי לא רציתי לברוח, החלטתי לחזור למקום מחבואי הקודם. ד"ר גולדברג הציע לי להצטרף אליו ולבני ביתו ולעוד כמה מכרים שיתחבאו יחד. למרות שמקום המחבוא שלו כבר היה ידוע בעיר, לא יכולתי לסרב לו ואני גם לא הייתי מסוגל להיות שוב לבדי.
נשארנו משך 5 ימים במחבוא החדש. יכולנו לראות את הגרמנים המתקדמים במשמעת-ברזל עד שתקפנו היאוש כי חשבנו שאין כוח בעולם אשר יוכל לקלגסים הארורים האלה. אולם הם אפילו לא נכנסו לצ'ורטקוב עצמה אלא נסוגו לאורך הגדה השמאלית של ה"סרט" (נהר).
עברו ימי הפחד ושוב זרחה עבורנו שמש השחרור והחופש. היינו מאושרים שנמנע מאתנו הסבל האיום האחרון של הבורחים, שרבים מהם נפלו בבריחה האחרונה מחמת תשישות, מחלות וקור. האנשים חזרו במצב איום אולם מיד התארגנו החיים מחדש. נשמנו לרווחה. תקופת הסבל, הרעב, המוות והכיליון הייתה מאחרינו ומפלתם של שונאינו בדם ובנפש קרבה והולכת לקיצה.
תרגם מפולנית ד"ר יואל גייזלר.
תולדות משפחת שטרנברג מצ'ורטקוב כתב: צבי שטרנברג
תולדות הרשל צבי שטרנברג ובנו מאיר ונכדו אהרון מצ'ורטקוב Sternberg Hershel Zvi and Aharon
ראשית דבר… כתב צבי שטרנברג. חיפה. (2016)
סבא אהרון היה בנו של מאיר שטרנברג, ונכדו של הרשל צבי שטרנברג.
הרשל היה הגבאי של האדמו"ר, רבי משה דוד פרידמן, מייסד שושלת צ'ורטקוב. משה דוד היה בנו של רבי ישראל מרוזין.
האדמו"ר שידך את הבן של הגבאי עם מלכה, בתו של רבי מאיר קופל אנגלברג, הרדמו"ר מבוהוש.
יש לציין כי גם חסידות בוהוש שייכת למשפחת פרידמן וכמובן לאדמו"ר ישראל מרוזין.
כפי הידוע לי המשפחה היגיעה לצ'ורטקוב ביחד עם האדמו"ר, יתכן וחלק מהמשפחה גרה קודם בסדיגורה.
סבא הרשל היה נשוי למטל, ממנה היו לו בן ושתי בנות, בהמשך התחתן עם אישה שנייה בשם הנייה, אשר ילדה ארבעה בנים נוספים. הייתה לו דירה, ככל הנראה, בעיר בוצ'ץ הסמוכה לצ'ורטקוב. (שם נולד גם הסופר ש"י עגנון, שהיה חסיד צ'ורטקוב).
חלק מהמשפחה עברו ב- 1913 עם הרבי מצ'ורטקוב לוינה. הבן של הרשל, יוסף, כיהן שם כגבאי של רבי ישראל מצ'ורטקוב. אחד מבניו, שכנראה היה מקורב לתנועת בית"ר בווינה טבע בשעת רחצה בנהר. (היה חבר של בתר, מוכר בולים ידוע בחיפה).
סבא הרשל היה גבאי של האדמו"ר במשך שנים רבות, יחד אתו היו גבאים נוספים כמו הרשל רפפורט. הבדילו בניהם על ידי הכינוי הגבוה והנמוך. הרשל שטרנברג היה הגבוה.
כפי שנאמר, סבא הרשל שימש את האדמו"ר במסירות רבה ולאורך שנים, ובספרים השונים הקשורים בצ'ורטקוב, מוזכר בהערצה ובהערכה רבה.
הוא זכה להיות ליד האדמו"ר בשעת פטירתו ובזכות דברים שכתב, ידעו הכול על פטירתו.
החיים בצ'ורטקוב
סיפורים שונים מחיי הקהילה וההווי של יהודי צ'ורטקוב הגיעו לאוזניי, אביא כאן את הזכור לי:
ידע בשפות:
האזור שבו גרה המשפחה היה בחבל פודוליה, גליציה המזרחית, זהו אזור קרבות בין כוחות שונים של קוזקים, לבנים, אדומים ושחורים, בזכות כך, לתושבי המקום הייתה שליטה בשפות רבות כמו אוקראינית, פולנית, ורוסית. גם סבא נתן שלט בכל השפות.
הילדים למדו שם גם בחיידר וגם בבית ספר פולני, שם היה לסבא נתן חבר, שגם נקרא שטרנברג ולימים עבר לשדה יעקב ושמו שלמה טורטין. (הוא נקרא שטרנברג על שם אמו היות והפולנים לא הכירו בחתונות יהודיות).
ידע בשחייה:
אנשי צ'ורטקוב היו שחיינים מעולים בזכות נהר הנקרא סרט, שבו למדו לשחות כבר בגיל צעיר, סבא אהרון שהיה שחיין מעולה, לימד את בנו, נתן, לשחות ואכן סבא נתן ידע לשחות מצוין.
גמילות חסדים:
בצ'ורטקוב היה גר יהודי לא רחוק מביתו של סבא אהרון. איש זה היה מסוגר בביתו ולא דיבר עם איש, כינויו היה: "השותק". סיפרו שאדם זה, בהמלצת הרבי, גזר על עצמו שתיקה היות שמדיבור שדיבר אשתו נפטרה והוא עשה לעצמו תיקון וגזר שפה שמדבר דברים אלה, עדיף לו שישתוק.
סבתא מלכה, אשתו של סבא אהרון, ריחמה עליו ושלחה לו אוכל במשך שנים רבות.
דבורה, בתם של סבא אהרון ומלכה, הייתה השליחה שהביאה את האוכל עד שבגרה ואז ה"שותק" סימן לה שיותר לא ראוי שנערה תביא אוכל.
אנשים סיפרו שמבעד לחלון ניתן היה לשמוע את קולו הערב. יום אחד ביקש שיקנו לו סבון ותכריכים, וכעבור זמן קצר, נפטר.
דאגתו של האדמו"ר:
בגינה של האדמו"ר מצ'ורטקוב גדלו עצי פרי שונים. נתן, (אבא של צבי, כותב הטקסט) בנו של רבי אהרון, טיפס על אחד העצים כדי לקטוף פירות, הרבי השקיף מבעד לחלון, ראה את הילד מטפס ומיד קרא לאביו – לסבא אהרון וביקש שישמור על הילד שלא יפול, כך דאג לו ושמר עליו.
שמשון הגיבור:
בצ'ורטקוב היה אדם אחד שהתגאה בכוחו ובאומץ ליבו. כדי להוכיח את גבורתו, אמר כי הוא מסוגל ללכת לבית הקברות באמצע הלילה.
אנשי העיירה נתנו לו כהוכחה למעשיו יתד, אותה יצטרך לתקוע בבית הקברות וכך ידעו שאכן ביצע את המשימה.
מאחר ולא חזר, הלכו לחפש אותו ומצאו אותו כשהוא שוכב בבית הקברות והיתד תקועה בתוך מעילו, כנראה חשב שהמתים תפשו אותו ומת מפחד…
היה גם כיף:
סבא נתן היה מספר שאהב מאד ללכת לקרקס שהיה מגיע אחת לכמה זמן לעיירה, וכולם היו נהנים לצפות ולהינות.
מנהגים מיוחדים:
בשבת שירה, היה מנהג בצ'ורטקוב, לתת אוכל לציפורים, מנהג זה עבר אלינו ואנו מקיימים אותו עד היום.
בשבת הגדול, היו כולם מתאספים בשעה תשע ומחכים לרכבת, כדי "לנסוע למצריים" לנקות את הפרך…
ביום האחרון של פסח היו האנשים בצ'ורטקוב ממלאים קערה של מים ועוברים מעליה כאילו חצו את הים.
ושמו הולך לפניו…
האדמו"ר מצ'ורטקוב רבי משה, היה ידוע בתור צדיק העושה נפלאות ומופתים.
כמעט כל החסידויות היו מעריצים אותו. היה מקובל שמי שרוצה ברכה הולך לרבי-רבי דוד משה, ומי שרוצה עצה, היה הולך לבן, רבי ישראל.
משפחת אנגלברג מבוהוש
כפי שנאמר, סבתא מלכה הייתה בתו של מאיר קופל אנגלברג, שהיה הגבאי של האדמו"ר מבוהוש, רבי פרידמן.( אנגלברד נקראו כך היות וברחו מהר להר ברוסיה כמו נשרים).
סבתא מלכה נסעה בדרך כלל ללדת את ילדיה אצל אמה בבוהוש שברומניה ולכן לסבא נתן הייתה תעודת לידה רומנית. במסמכים אלו השתמש שבתאי שהחל את מסעו לארץ ישראל.
ניסיתי למצא פרטים וסיפורים על המשפחה וכחלק מחיפושי נפגשתי עם האדמו"ר מבוהוש הנוכחי המתגורר בבני ברק.
אדמו"ר התרגש מאד לשמוע שאני הנכד של מאיר קופל, והפנה אותי לבן דודו המכהן כאדמו"ר לחסידות בוהוש בירושליים.
הגעתי לירושלים ופגשתי אותו ואת אשתו ציפורה שהייתה אחותו של האדמו"ר הקודם מויז'ניץ בני ברק.
על ראשו היה כובע שטריימל בצורת שפיץ כפי שנהוג בחסידות רוזין.
הוא קיבל אותי יפה מאד ושמח לפגוש את הנכד של הגבאי.
הראה לי ספרים על סבו ואמר לי שאם סבא שלי היה הגבאי של האדמו"ר הזה, סימן שהוא היה איש גדול.
הוא גם ידע לספר לי שמשפחתו של הגבאי היגיעה מרוסיה.
עד כה לא הצלחתי לברר האם ישנם קברים של המשפחה בבית הקברות היהודי בבוהוש.
חסידות צ'ורטקוב היום
יש בית כנסת על שם צ'ורטקוב בצפת בנוסף לבית הכנסת שבשכונת מאה שערים בירושלים.ההדלקה הראשית במירון בל"ג בעומר, נעשית על ידי חסידות בויאן שהיא ההמשך של חסידות צ'ורטקוב.
במירון, ליד הציון של רבי שמעון בר יוחאי, ישנו נר תמיד ששיך לחסידות צ'ורטקוב אשר ממנים את ההדלקה עד היום.
הקשר המיוחד של האדמו"ר מצ'ורטקוב לרשב"י מסופר במאמר על ידי הגבאי הרשל.
במרתף השואה שקדם ל"יד ושם" שנמצא בהר ציון, ישנה אנדרטה מיוחדת לקהילת צ'ורטקוב שנעשתה על ידי הורינו. באנדרטה יש תיבה ובה נמצאים שמות בני המשפחה שנספו בשואה.
מידי שנה נהגו ההורים לנסוע לטקס האזכרה. ישנה תמונה של הבת דודה גוסטה פקט במרתף השואה.
בני המשפחה בארץ, בעיקר בן הדוד שמעון פקט והאח ישראל שטרנברג, לא שכחו את קרוביהם שנספו בשואה וביקשו לחרוט את שמות הנספים או להנציחם בדפי עדות.
הייתה צורת הנצחה נוספת על ידי נטיעת עצים ביער הקדושים על שם צ'ורטקוב.
כמו כן כתבו ספר הנצחה לעיר צ'ורטקוב, שם ניתן למצוא חומר וידע רב.
בנוסף, בני הדור השני והשלישי מנסים להחיות את המסורת של מפגש יוצאי צ'ורטקוב. כל שנה מתגלים אנשים הרוצים לדעת עוד ועוד פרטים על משפחתם בצ'ורטקוב.
למשל, במפגש האחרון שנעשה בכ"ח ניסן תשס"ע ביקש נכד מהישוב קורנית לדעת על אודות משפחתו. למרבה הפלא שמות בני משפחתו היו מיכאל וצבי נוסבאום, שהיו בני דודים של משפחתנו הגרים באביחייל.
אציין כאן שמות של קרובים ואנשים שונים הקשורים לקהילה:
בלימה דרוק לוקר.
לדודה דבורה הייתה חברה מצ'ורטקוב בשם בלימה דרוק לוקר, שהתחתנה לאחר מכן עם יעקב כץ, שהיה חבר כנסת. שתיהן נפטרו בגיל 96 בהפרש של 10 ימים מזו מזו וטמונות בסמיכות בבית הקברות בחיפה.
אברהם בן דוד (דולק).
אחד הנספים בספר השואה היה דוד בן מאיר, אח של סבא אהרון, שנספה יחד עם אשתו בביתו. בנם אברהם, ניצל מהשואה וברח לרוסיה, לטשקנט, עלה לארץ באניית מעפילים שנתפסה על ידי הבריטים והוגלתה לקפריסין. משם עלה ארצה, התגייס לצבא ונפל בעת מילוי משמרתו בשנת 1949. הוא קבור ברחובות היה נצר אחרון למשפחתו.
הלל שטרנברג .
בן משפחה נוסף, בן דוד של אבא בשם הלל שטרנברג, היה ספרן בצ'ורטקוב. עבר להתגורר בעיירה סמוכה בשם אוז'ראן. הוא נספה בשואה בצ'ורטקוב, ואילו אשתו וילדיו נהרגו על ידי האוקראינים ששרפו את המערה, בה התחבאו. הם יצאו החוצה, נורו ונהרגו. ה' יקום דמם.
מפליא לראות כי בספר של קהילת אוז'ראן באותה שורה, זה לצד זה מוזכרת משפחתו של אליעזר דורף, אח של סבא מאיר דורף, אבא של פנינה דורף- אשתי תבל"א, מול משפחתו של הלל שטרנברג.
ובשכונת נווה שאנן.
יש לציין כי בשכונת נווה שאנן ישנו יחסית מספר גדול של יוצאי צ'ורטקוב, בניהם משפחת שטוקמן, גייזלר, שטוק, זיידן.
שיקי הוא בנו של בנימין זיידן ששינה את שמו לשני, והיה טייס תת אלוף ומפקד טייסת ההרקולסים שביצעה את מבצע אנטבה.
העליה לארץ
הראשון מבני המשפחה שהגיע לארץ , היה שבתאי, הבן הבכור של סבא אהרון ומלכה.
שבתאי היה חבר בתנועה הציונית בצ'ורטקוב, כנראה בשומר הצעיר, ועזב את פולין בתעודות מזויפות כאילו הוא אחיו הקטן, נתן, שהיה בעל תעודה רומנית בזכות שאמו ילדה אותו אצל הוריה בבוהוש ברומניה.
בדרכו לארץ, בווינה, חלה שבתאי במחלה מסוכנת ונזקק לטיפול ואשפוז ארוכים, מי שטיפל בו במשך ימי חוליו, היו חסידי צ'ורטקוב, בזכות הייחוס שלו, גבאי האדמו"ר, יוסף שטרנברג, היה דודו.
ככבוד לדודו, נהג שבתאי להסתובב עם כיפה שחורה בכיסו ודאג להשלים מניין באופן קבוע, גם בימיו האחרונים "בבית אבות דינה", שבנווה שאנן.
שבתאי עלה לארץ, הגיע לכפר תבור, ושם התארס עם דודה מרים, צברית, בת למשפחת ראובן גולדמן, ממייסדי כפר-תבור.
יש בידי תמונה עם הקדשה, שנשלחה להוריו, מזכרת מיום האירוסין עם מרים.
שבתאי הצליח לשכנע את סבא ואחיו לעלות לארץ ובזכות כך נצלו מצפרני הצוררים הנאצים.
חלק מהמשפחה עלתה לארץ וחלק שנשאר בצ'ורטקוב ובווינה, היות ולא יכלו לעזוב את עסקי המסחר והיין הלבן, נהרגו בשואה.
החיים בארץ
כאמור, סבא אהרון וסבתא מלכה, הגיעו לארץ בעקבות בנם שבתאי, בתחילת שנות השלושים.
הם עלו והתיישבו בחיפה בשכונת נוו שאנן.
סבא היה ממקימי בית הכנסת רמב"ם בשנת 1936, ושימש כמזכיר בית הכנסת ועבד כמנהל חשבונות במאפייה ברחוב אילת.
סבתא מלכה, שהייתה כאמור בתו של מאיר קופל, נפטרה ונקברה בראש השנה 1940.
סבא נתן סיפר שהלך ברגל לבית הקברות שבחיפה.
סבא אהרון, המשיך להתגורר במשך כל השנים בביתם של שבתאי ומרים. מה שייחד את סבא אהרון היה הקשר המיוחד שלו עם הילדים.
היה נוהג לשבת בגן שליד הקיוסק בתחילת רחוב התיכון ותמיד מסביבו, חבורת ילדים שנהנו מסיפוריו ובדיחותיו. כינוייו היה "זיידה".
הנכדים כולם זכו ליחס אוהב ומיוחד, במיוחד הנכד הבכור מאירקה.
זכור לי שכשנכד היה חולה, סבא היה בא לשחק אתו ולספר לו סיפורי מעשיות.
סבא גם חינך לנימוס ודרך ארץ, ידע להסביר בצורה עניינית ונעימה.
למשל חינך אותנו לא לאכול לפני שבעל הבית אוכל, חוץ ממרק שעלול להתקרר ואותו אפשר לאכול לפני בעל הבית.
הבית של שבתאי היה ברחוב התיכון 8 שימש כמרכז של משפחת שטרנברג, גם בזכות סבא שהיה שם וגם בזכות שבתאי. זכור לי שהיה בבית פסנתר בו ניגנה הבת שרה ז"ל.
כל עולה מהמשפחה, שהגיע לארץ, היה דבר ראשון פונה לביתו של שבתאי ומוצא שם מענה.
אני זוכר, שלאחר ששמעון פקט אשר נכלא במחנה מעצר בשער עליה, הצליח לברוח, הוא היגיע שרוט מהגדר- ישר לביתו של שבתאי, ישר לביתו של שבתאי. גם ברוך שטרנברג (הר כוכב) קיבל סיוע משבתאי ועל כך הוקיר לו תודה.
אברהם שטרנברג, ז"ל שנפל בצבא, הספיק אף הוא לבקר בביתו של שבתאי.
הבית הכיל בתוכו אנשים רבים, גם מאירקה, הנכד, ואשתו היו גרים באחד החדרים ובחדר נוסף התגוררה משפחת חופרי.
אני זכיתי להתפלל עם סבא עד גיל 14, אז עברנו לרמות רמז.
אני זוכר שמידי פעם, כשסבא היה בא לבקר, הביא מתנות קטנות, שהיה שם לב שחסר לנו למשל סכין לחלות או מלחיה.
סבא נפטר ביום האחרון של פסח כשבניו לידו. הוא נטמן בבית העלמין בחיפה., שם קבורה גם אשתו, שלושה מילדיו ובני זוגם.
אני קיבלתי למשמרת למשמרת את הפמוטים של סבתא מלכה והגביע של סבא. זכות היא לי.
בברכה צבי שטרנברג
תיעוד שרידי 85 מצבות בבית הקברות הישן בצ'ורטקוב Old Jewish Cemetery in Chortkiv 1915-1928
ויקטור ידינאק Viktor Yedynak, מדריך טיולים מצ'ורטקוב, תיעד את בית הקברות היהודי הישן, שעל יד בית הקברות הקתולי בעיר. על גבי השער כתוב: בית מועד לכל חי תרע"ח עד תרפ"ח (1915 עד 1928) תיעוד המצבות עם הכיתוב עליהן נמצא בארכיון האתר בתיקית "בית הקברות הישן".
יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל
1973. מלחמת יום כיפור. ארגון יוצאי צ'ורטקוב משתתף בצער המשפחות הצ'ורטקובאיות, שאיבדו את יקיריהם במלחמה.
אתם מוזמנים לספר, מה שאתם יודעים, על הנופלים.
מאוסף יזהר כהן.
טקס יום השואה 2019 בסימן ארועי חייה והישרדותה של סוניה ואמה- פאולין ברנקלאו מצ'ורטקוב ואביה סלו שמיוק סמט מזבארש
טקס ומפגש מרגשים במיוחד. תודה רבה למשפחת סוניה וחיים ציפליק ילדיהם ונכדיהם שחלקו עמנו את ארועי חייה והישרדותה של סוניה ואמה – פאולין ברנקלאו מצ'ורטקוב, ואביה סלו שמיוק סמט מזבראש. תודות לגליה רגב ולמוזיקאים המחוננים שהרטיטו את הלבבות, לנרי חנס על הארגון המושלם ועל חום ואהבה שמרעיפה על כולם ותודה לרינה פלד על הטלפונים.
נשימתי נעצרה מעוצמת החוויה ורבים רבים חשו כמוני.
לזכור ולא לשכוח – ותבואו בשנה הבאה.
בן ציון אמיצי -גוטסדינר Amizi Gottesdiner – חדש באתר
בן ציון אמיצי לבית גוטסדינר, בן צ'רנה ומשה, נולד בצ'ורטקוב, גליציה ב- 1909, עלה לישראל ב- 1930, חי בקיבוץ עין- המפרץ, נפטר ב – י"ד שבט תשמ"ח 2.2.1988
בן ציון היה אוטודידקט, שרכש השכלה בתקופת בגרותו, מונע מצימאון-הדעת וסקרנות אינטלקטואלית שאפיינו אותו לאורך שנות חייו.
הוא נולד וגדל בבית הורים אורתודוקסים. ב"חדר" של אביו ספג את סיפורי המקרא, ובהמשך את ספרות מקורות ישראל, שהיוו תשתית מוצקה לתודעתו היהודית המגובשת. פרנסת המשפחה הייתה דלה, כולה משכר-עבודת האב כמורה דרדקים, ומכאן אורח חייהם הצנוע אך המכובד.
האם, אישיות דומיננטית בבית, עשתה מאמצים רבים לאפשר לילדיה – בן ציון ואחותו, חינוך ורכישת השכלה אלמנטרית, חרף התנגדותו, של האב האדוק, ללימודים בבית-ספר פולני-ממלכתי. בסיום כיתות היסוד, תוך חיפושי מקצוע מתאים לבן ציון, הוסכם כי ילמד הנהלת חשבונות. במטרה זו יצא לשנה ללבוב, למד, ובשובו לצ'ורטקוב מצא את דרכו לתנועה. תחילה הצטרף אל "החלוץ הצעיר", ארגון נוער שכעבור זמן התמזג עם "השומר הצעיר".
בן ציון היה פעיל בתנועה ובעיקר בתחומי ארגון וייצוג.
ריכז את סניף "החלוץ" וכמה ארגונים אחרים.
ב-1928 יצא להכשרה חקלאית עונתית ולאחר מכן עשה שנה שלמה ב"פינת שקט", חווה חקלאית חלוצית, בה התגבש בתקופה זו, הגרעין של קיבוץ עלייה ג', עמו נמנה בן ציון.
משפחתו קיבלה בלב כבד את החלטתו לעלות ארצה. קשריו עם המשפחה היו בדרך כלל טובים, אך החלטתו לעלות, והפרידה מבנם היחיד הייתה מלווה באכזבה, באשר מיטב תקוותיהם לא זכו למימוש.
באפריל 1930 בהגיעו ארצה, הצטרף לקבוצה קטנה של ראשוני מחנה בת-גלים.
הוא בא יחד עם קבוצת חניכי השוה"צ מגרודנה, וילנה, שהכיר בדרך ושכנע להצטרף לקיבוצו.
בן ציון התחיל את השתלבותו בעבודות המעטות והקשות, שעמדו אז בפני החלוצים בחיפה, בסלילת כביש, ייבוש הפוארה ואחר כך בנטיעת היער במשמר העמק. במהרה נבחר לגזבר בתקופה של משבר כלכלי וחוסר עבודה. מצב זה נתן אותותיו על חברי הקיבוץ, שאחד מגילוייו הקשים היוותה קבוצת חברים, אשר הגיעה לשלילת הציונות והקיבוץ וחתרה תחתיו. בן ציון היה בין הלוחמים הנחרצים נגד המחתרת יחד עם חבורה קטנה של נאמנים, שהתמודדה בנחישות על המשך קיומו של הקיבוץ, וזכתה במאבק.
מילא שורה של תפקידים – היה מזכיר, בא-כוח, פעיל במועצת פועלי חיפה.
ב-1933 נשא לאשה את הנקה ונולדה בכורתם, רותי.
ב-1935 נתבע לשליחות התנועה בלבוב ויצא לתקופה של למעלה משנתיים יחד עם המשפחה.
בשובו עבד זמן מה כנהג משאית של הקיבוץ ובמרוצת הזמן היה בין יוזמי ורכזי הקואופרטיב להובלה "הקו".
אחרי כן, שוב יצא לתפקידים ציבוריים בקיבוץ ובתנועה, בתחום הפוליטי ובקליטה.
בעצם ימי המלחמה נולדה דינה, בתם השנייה ואחריה – זבולי.
ימים קשים פקדו את המשפחה עם מחלתה של הנקה. בן ציון סייע לאשתו במשך שנים עד לפטירתה ב-1966.
בינתיים בגרו הבנים, נישאו, נולדו הנכדים הראשונים.
זבולי, שהיה טייס בשירות קבע ונלחם במלחמת יום הכיפורים, נפל ביום השני של המלחמה.
זו הייתה מהלומה איומה למשפחה והיא שברה את בן ציון. הוא פרש מהחברה לתקופה ארוכה והסתגר בביתו. מילא חובתו בעבודה בהנהלת החשבונות, מקומו הקבוע מאז הסתלקותה של הנקה, ולא היה מסוגל להשתלב מחדש בפעילות כלשהי, כפי שהיה רגיל עד המאורעות הטרגיים.
אולי מצא מרגוע מעט במוסיקה, התחום שגילה, פיתח ופרנס את עולמו הרוחני. לצד המוסיקה לא זנח את הספר.
יותר מכל הרבה לבלות בקרב משפחתו והתמסר לה באהבה.
חלה תקופה קצרה. צלול ומודע למצבו כמעט עד הסוף. ימים אחדים לאחר שאושפז נפטר.
הותיר את בנותיו – רותי ודינה ומשפחותיהן, משפחתו של זבולי ז"ל.
יהי זכרו ברוך. הטקסט הועתק מאתר ההנצחה של קיבוץ עין-המפרץ באדיבות בתו דינה זוהר
משפחות סובול לנדא פומרנץ Sobol, Lande, Pomerantz – חדש באתר
תמונות ומסמכים של משפחות סובול, לנדא ופומרנץ עלו לאתר בתפריט: הנצחה משפחתית. אוסף יוסי סובול.
משפחת גוטפריד חוה ושמואל Gottfried Chava and Shmuel – חדש באתר
תמונות ומסמכים של משפחת חוה ושמואל גוטפריד עלו לאתר בתפריט: הנצחה משפחתית
חג פסח שמח לכל חברינו הצ'ורטקובאים
אלכסנדר סטפננקו מצ'ורטקוב Stepanenko Olexandr from Chortkiv
מי הוא – אלכסנדר סטפננקו Stepanenko Olexandr מצ'ורטקוב?
לפני ימים אחדים, ב- 10.4.2019, יזם אלכסנדר סטפננקו מפגשים ושיחות עם ילדים ומבוגרים, בספריה העירונית בטרנופול, שם הציג את הספר ואת הנושא, שאף אחד אינו רוצה לדעת, " מחנה המוות בלזץ", מאת רוברט קובלק (2010), שלאחרונה תורגם לאוקראינית.
מיהו אלכסנדר סטפננקו?
אלכסנדר סטפננקו, חי בצ'ורטקוב, פעיל ב"ארגון לזכויות אדם" העולמי היושב בהלסינקי.
סטפננקו לקח על עצמו לחנך צעירים ומבוגרים נגד הפרת זכויות אדם וחירותם בכל מקום בעולם. נגד עוולות ואי צדק, נגד פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, במטרה לקדם את הסובלנות בצורטקוב ובאוקראינה.
ההסטוריה של עמנו בשואה נוגעת לליבו במיוחד: הוא מספר ודן בה באופנים והיבטים שונים:
סיפר לפני קהלים שונים את סיפורה של הילדה מצ'ורטקוב: לולה קאופמן ריין.
יזם ותרגם את סיפורה של מרטה גורן " בת כזאת רצינו" מעברית לאוקראינית. מציג את הספר ומספר את סיפורה.
פעל להצבת פסלו של הסופר היהודי שנולד בצ'ורטקוב, קרל אמיל פרנצוז, במרכז העיר. המחיז עם חוג תלמידיו את סיפורי י.ל. פרץ.
העלה לפייסבוק שלו תמונות מפרוייקטים של שיקום בתי קברות יהודיים.
הוא זה שכתב בפייסבוק שלו ב- 27.8 "נזכור את היום הטראגי הזה, בו הייתה אקציה נגד יהודים, בעיר שלנו צ'ורטקוב. רבבות נרצחו בעיר והנותרים, הובלו אל הרכבות לבלזץ. איש לו מחה. כולם עמדו מהצד, התבוננו וחשבו על הרכוש שהם הולכים עוד מעט לשדוד" …
כך כתב! איש אמיץ מאד!
הוא הנשמה והנחמה שלנו בצ'ורטקוב.
ירון רשף :"דוקטור אלכסנדר סטפננקו הוא אדם נדיר שפועל ללא לאות על מנת לשמר את זכרון ההסטוריה היהודית בצ׳ורטקוב. ד"ר סטפננקו הוא רופא, שאת כל פעילותו הציבורית עושה בהתנדבות. לפעמים, במקום בו המדינה מתכחשת קיימים אנשים מופלאים שלוקחים את המשימה עליהם".
נורה ריש: "אנשים אמיצים בעלי מצפון, המוכנים ללכת נגד זרם של שנאה וגזענות , הם תמיד מעטים (אולי, נדירים), אבל גם בימים הרעים ביותר היו כאלה שאף סיכנו את נפשם ולא עמדו מהצד (שלא לדבר על השתתפות ממשית במעשי הזוועה)".
רינה אלרואי גבעון: "צריך הרבה כמוהו בעוד מקומות".
חשיפת מחבוא מתחת לאדמה במרכז העיר צ'ורטקוב, בעקבות פיצוץ בצנרת מים.
הכתבה בוידאו מאתר יוטיוב https://www.youtube.com/watch?v=m4i_b4kwWe4&feature=youtu.be
Koper Ewa אווה קופר, מנהלת מוזיאון באתר מחנה ההשמדה בלזץ, בהרצאה בבית התפוצות בתל אביב.
אווה קופר- Ewa Koper, מנהלת המוזיאון באתר מחנה ההשמדה בלזץ. מחנה ההשמדה בבלזץ, נוגע בלבבות כולנו, כי אליו נשלחו בני משפחותינו – יהודי צ'ורטקוב. הם הועלו על רכבות שהובילו אותם אל מותם בתאי הגז בבלזץ.
אווה קופר, מנהלת המוזיאון באתר, הוזמנה לישראל, לטקס האזכרה השנתי, על ידי ארגון "יוצאי דרוהוביץ", לשאת הרצאה על התהליכים, התאריכים והנסיבות, שהובילו להקמתו של מחנה ההשמדה בלזץ, שהיה הפיילוט להשמדה מסיבית, זולה ומהירה של יהודים. הנסיון שנרכש בבלזץ אומץ ושוכלל במחנות השמדה שהוקמו בעקבותיו.
אווה קופר, הפכה לידידה אישית ויקרה של מספר חברים שלנו, מארגון יוצאי צ'ורטקוב, הרואים בה "שומרת הזכרון" שלנו שם.
לורקה רט בתחפושת לפורים. אוסף תלמה אבירם. חג שמח!
תזכורת ראשונה: טקס יום השואה 3.5.2019 במרתף השואה בהר ציון
תזכורת ראשונה: ביום שישי 3.5.2019 בשעה 10:30 נפגש, כמידי שנה, לטקס יום השואה שיתקיים בסימן סיפור הישרדותה של תינוקת בת חצי שנה, סוניה שמיוק, תחילה בגטו צ'ורטקוב ואחר כך עם חיסול הגטו היא נודדת עם אמה בכפרים סביב צ'ורטקוב.
אנא שמרו את היום והשעה.
שמואל ליאס ממשפחת מוניש ליאס החזן המפורסם של צ'ורטקוב- הלך לעולמו
שמואל להיס נולד בצ'ורטקוב שבפולין (כיום באוקראינה) בשנת 1926, למשפחת ליאה'ס. הוא עלה עם הוריו לארץ בשנת 1933. המשפחה התיישבה בחיפה, ולהיס למד בבית הספר "נצח ישראל" בעיר. מאוחר יותר התגייס ל"הגנה". הוא השתתף בקורס הקצינים הראשון של צה"ל, ולחם בשורת קרבות ומבצעים — בין היתר בהגנה על חיפה, שבמסגרתה קיבל פקודה "לנקות את השטח מערבים". בכתבה שפורסמה ב-14.3.2019, בעיתון הארץ גוללים את אחת הפרשיות העגומות והכואבות בדרך לעצמאותינו.
אני משתפת אתכם בכתבה זו על שמואל ליאס בגלל שורשיו.
דודו, מוניש ליאס היה מוזיקאי מחונן והחזן המפורסם של בית הכנסת הגדול העיר. "קולו של מוניש היה חזק, עמוק ועגול. כשהיה שר עם המקהלה היה קולו שקול כנגד כולם יחד". "צליל קולו היה מצלצל ונשמע מתוך בית הכנסת העירוני ומתפשט ונמשך עד הרחובות והסמטאות הסמוכות. בבית הכנסת הגדול היה הרבי , היה קולו נישא עד רחבי הגן".
"סובבתי את ראשי וראיתי את המורה לעברית זלמן שכטר, שעמד במעבר בית הכנסת בין רבים שבאו מבתי כנסת אחרים, לשמוע את החזן הנפלא הזה, ודמעות זולגות על לחייו מרוב התרגשות…" נכתב בספר צ'ורטקוב.
מספרים על "יצירות מוזיקאליות רבות שכתב, מאות ניגונים חסידיים, נוסחאות שונות לתפילות ולזמירות לשבת ולחגים, תפילות לימים הנוראים, יצירות למקהלה ותזמורת לפרקי תהילים…"
סופו של מוניש חזן היה אכזרי. מוניש ליאס ואשתו סוניה נרצחו בשואה אך, השפעתו על דור הורינו וסבינו הייתה רבה וסיפורים רבים על שירתו שמענו בבתינו.
רגשות חסד אלו, למוניש ליאס החזן של צ'ורטקוב, הביא אותי לשתף אתכם בכתבה זו, למרות הסתייגותי ממעשיו המוזכרים בכתבה.
נושא "טוהר הנשק" נשאר על סדר היום הלאומי, כאז כן היום.
תודה רבה לנלי סגל ששלחה לי את הכתבה, שפורסמה בעיתון הארץ 14.3.2019
לינק לכתבה:
https://www.haaretz.co.il/magazine/obit/1.7022098
בנו זוננשיין- מעגל נסגר אחרי 20 שנה
כמעט עשרים שנה עברו מאז נסעתי עם הורי ומשפחתה של מרטה, בת דודתי, לצ'ורטקוב.
כשהסתובבנו בעיר, ניגשה אלינו אישה בשם אניאלה, שסיפרה, שאחותה יוליה, הסתירה אב ובנו והיא אמרה את שמו: "בנו (בנימין) זוננשיין" ואף הראתה לנו תמונות שלו, ששמרה מאז.
חזרתי לארץ וחיפשתי את בנו חשבתי ששמו בנימין זוננשיין ולא מצאתי.
פניתי לתוכנית "המדור לחיפוש קרובים" של ירון אנוש ולא נענתי. כל כמה שנים הייתי נזכרת, מחפשת ועוזבת. לא הצלחתי. ברור, בישראל קראו לו דב.
לפני שבועיים, קיבלתי אי-מייל מאישה, יסמינה גולדשטיין, ששאלה על עדויות ממשפטי הנאציים. היא כותבת שלסבא שלה קראו דוד זוננשיין ולאביה ברנרד דוב זוננשיין, אבל המקורבים קוראים לו בנו.
אני שואלת עוד כמה שאלות ומבינה ש – בינגו!!!
אביה הוא בנו זוננשיין, שעליו סיפרה אניאלה.
השלמנו פרטים, אמתנו ממצאים, חיפשתי בקלטות הווידאו שצילמתי, את סיפורה של אניאלה ובמפגש מרגש, עשרים שנה אחרי, הראתי לבתו של בנו את סיפורה של אניאלה.
בנו זוננשיין נפטר לפני 15 שנה, גם אביו דוד, נפטר בארץ. אניאלה נפטרה לפני שנים אחדות ואחותה יוליה גם.
חודשיים עברו, מאז יסמינה גולדשטיין, בתו של בניו זוננשיין, כתבה לי מייל. מאז חודשיים, נפגשנו פעם בשבוע וישבנו שעות. יסמינה סיפרה את סיפורם של אביה בניו זוננשיין וסבה דויד גולדשטיין. יסמינה פתחה בפני קלסרים מסודרים, דפי ניילון, בהם ארגנה ושמרה את התמונות והתעודות, עדויות ומסמכים נדירים, שתורגמו על ידה. למדתי ממנה את סיפור חייהם של אביה וסבה. שניהם ניצלו אצל יוליה צ'ולמבה, במסתור מתחת לדיר חזירים.
מוצגים כאן מספר קטן של פריטים כדי שתחושו איזה "אוצר" מיוחד נשמר למעלה מ-75 שנה.
יוליה צ'ולמבה דאגה לשמור עבורם את כל המסמכים הללו ונתנה אותם בידם, כשנפרדו אחרי המלחמה. יסמינה המשיכה ושמרה אותם בביתה כעל אוצר יקר.
20 שנה אחרי המלחמה ב- 1964, נוצר קשר מחודש בין יוליה המצילה והניצולים: בניו ודויד. 4 מכתבים מיוליה מצאנו ותרגמנו מפולנית.
מהמכתבים ניתן ללמוד על אישה מלאת רגש ואהבה ובעיקר דאגה לבריאותם ושלומם של מי שהצילה.
באוסף שאצל יסמינה, מצאנו עדויות שנמסרו למשטרה ולרופאים אחרי המלחמה.
אט אט חילחלה בנו ההכרה והרצון לפעול ולהגיש בקשה להכרה ביוליה ובאחותה כחסידי אומות עולם – והגשנו אותן !
תהליך המחקר והבדיקה שעושים במחלקת "חסידים" נמשכת כחצי שנה, כשבסוף בית משפט מאשר או דוחה את הבקשה.
מקווה מאד שנזכה כולנו, כל הצ'ורטקובאים יחד, לעמוד לצידם של בני משפחתם הנותרים, של אניאלה ויוליה, ועם בני משפחת יסמינה גולדשטיין, בטקס שיתקיים ביד-ושם, ונגיד תודה.
נקווה, שסיפור מעשה גבורתה של יוליה, יפיצו אור ויירבו אנושיות, חמלה, אהבת אדם וצדק בצ'ורטקוב ובעולם.
סיפורה של משפחת זוננשיין וסיפור ההצלה שלהם באתר צ'ורטקוב בהנצחה למשפחות. זוננשיין פלקנפליק וזומר
תודה רבה ליסמינה שפתחה בפני ושיתפה את סיפורה והארכיון שבידה.
צייר אוקראיני Ostap Baranovskiy במחווה אמנותית למשפחת פיירברג, שגרה מול הבזאר.
צייר מקומי Ostap Baranovskiy, קרא את עדות שמעון פיירברג, שהיה ילד קטן בתקופת המלחמה, התרגש ובתור מחווה, צייר את ביתו של שמעון פיירברג, שהיה מול הבזאר בצ'ורטקוב.
הראיון התקיים בקראקס –ונצואלה בשנת 1996, בהיותי בן 63. נולדתי בפולין, בגליציה המזרחית, בעיירה צ'ורטקוב ב -13.01.1933
"כל המשפחה שלי ניצלה מהשואה. זליג – אבי נולד ב-1896 , יטי –יהודית- אמי 1900, ישראל –אחי הגדול יליד 1924. לאבי היה עסק בצ'ורטקוב – חנות מכולת וגלנטריה. יחסיו עם הקליינטים היו טובים. היה נותן להם בהקפה בסוף החודש היו משלמים. אנשים חשו מחויבות כלפיו. בחנותו קנו לרוב עובדי הרכבת ועובדי הממשלה. גרתי בבית של שתי קומות, אתנו גרה גם סבתי חנה מצד אבי. היא גרה בקומה הראשונה שחזיתה לרחוב רינק לכיכר השוק, החנות ומקום המגורים שלנו הבניין עדיין קיים. הקומה העליונה הושכרה. גרנו שם עד 1941. אז צ'ורטקוב הייתה תחת שלטון סובייטי. היו בה כ- 10.000 יהודים, מתוך 25.000 תושבים. חיי התרבות היהודיים היו מאד פעילים ודיברו עברית.
אישית אין לי שום חוויה שלילית עד 1939 –הייתי אז בן 6 .
ב- 1939 כשנכנסו הסובייטים, עשו שטיפת מוח לנוער ולמקומיים, נגד העשירים המנצלים את העם. בדרכון של אבי חתמו את המספר 49 שהגדיר את בעליו כבעלי עסק, תושבים לא רצויים בחברה הסוציאליסטית. בימי ששי דרך כלל לא ישנו בבית ,ידענו שבליל שבת, תפסו אנשים ושלחו לסיביר.
עם בואם של הגרמנים ,מיד הרגשנו את השנאה הגדולה כלפי העם היהודי. האוקראינים היו עד אז בדרך כלל שכנים טובים ופתאום,השנאה גדולה ובלתי מובנת לגבנו היהודים ובשמחה רבה נכונים ובהתנדבות לעשות את עבודת ההשמדה לגרמנים. אני זוכר שכשנכנסו הגרמנים, השער הראשי לרחוב היה סגור,תוך חור קטן דרכו הצצנו.
ראינו איך האוקראינים מקבלים את הגרמנים כמו מנצחים. מרגע זה בא הטרנספורמציה לא אבדו הזדמנות לאוקראינים להרוג יהודים, ללא כל סיבה, לאחר שהמציאו עליהם כל מיני סיפורים.
הרבה חשבתי לעצמי : "איך הורי לא ראו את הנולד?"
כשנתיים לפני כניסת הגרמנים, בנו הורי בית נוסף. שלוש קומות מודרני בעיר. אמי הייתה מאד עסוקה בבנייה הזאת. היא הכינה מראש את ערך ההשקעה במטבעות זהב, כי להחזיק מטבע פולני היה מסוכן בגלל הפיחות התמידי. אולי במקום הבניין ,היינו צריכים לנצל את הכסף כדי לעזוב בזמן, כמו שעשו שאר בני משפחתנו. בשנת 1941 כשהמצב החריף, אחי ישראל בנה מסתור במרתף, מתחת לחדר השינה של ההורים שלי. מחדר השינה על יד תנור החמום, דרך פתח ברצפה, היה מין מגש, ששימש ככניסה סודית ושם התחבאו ב"אקציה" הראשונה . באוגוסט 1942 במסתור הזה היינו 43 אנשים, רובם פליטים שהגיעו מפולין המערבית, מהונגריה ומוינה וגרו בבניין איתנו.
ורק למחרת אחר הצהריים, יצאנו לאט ובשקט, לראות מה קרה בלילה הקודם.
בבניין הזה היה זוג עם תינוק שלא היו יכולים להיכנס למסתור שלנו מתוך חש שהתינוק יבכה ואז יגלו את כולם. הם החליטו לא להצטרף לקבוצה, על מנת לא לסכן את שאר האנשים. הם נשארו בבניין מחוץ למסתור. אחרי חצות, כשנכנסו הגרמנים לדירה שלנו, שמעל למחבוא, שמעתי צעדים מעלינו, זכוכית נשברת, רעש של רהיטים נופלים. ממש נכנסה בי דאגה, ממש פחדתי לנשום שמא יכולים לשמוע אותי האנשים למעלה. את הזוג שנשאר בבניין לקחו באותו לילה.
אוקראינים היו מלשינים ומגלים לגרמנים איפה היהודים מסתתרים. הגרמנים תפסו יהודים ולקחו אותם למחנות עבודה, כך שהאוכלוסייה הלכה והתדלדלה.
בצ'ורטקוב הקימו גטו. עברנו לגטו ושם היינו עד תחילת 1943. הסתדרנו עם אוכל בסיסי ומועט. לאבי היה אישור עבודה, זה נתן לו חופש מסוים לצאת מהגטו וכך להביא קצת אוכל.
עד 1941 בזמן כבוש של הסובייטים, עוד למדנו בבתי ספר. אחרי כבוש האזור על ידי הגרמנים בשנת 1941, ליהודים כבר לא היה שום לימודים ושום מסחר. הסובייטים לקחו את החנויות. לפני כן, אני לא זוכר משום מה, תפסו את אחי ישראל , ולקחו אותו לבית הסוהר. שם הוא היה ששה שבועות, שם היה עד איך היו מתעללים ביהודים ואת כל הזוועות.
בדיוק לפני האקציה השנייה הוא שוחרר, בלי שום הסבר מיוחד. אבי היה באותו הזמן מחוץ לגטו, בעבודה. אימא שמעה שמתחילה האקציה, היא תפסה אותי ביד, יצאנו מהבניין והתחילה לרוץ אתי לבית עץ קטן ונטוש, שהיה שייך לצלם, יחסית קרוב למקום המגורים שלנו. עלינו למעלה וכיסינו את עצמנו בלוח עץ גדול כ-20 סנטימטר רוחבו ששכב בקצה גגו של הצריף. המחסה היה אולי מטר על שלושים ס"מ במקום הגבוה. אחרי כ-20 דקות, שמענו שהגיע מישהו מהיודנראט, עלה על הסולם עמד עליו וצעק פתאום אלינו ביידיש : "תצאו! תצאו! אני רואה אתכם!"
הוא חיכה כמה דקות שום דבר לא זז, לא העזנו אפילו לנשום באותו הזמן – והוא פתאום הסתלק.
ככה ניצלנו מהאקציה השנייה.
היחסים בין היהודים בגיטו והיודנראט היו קשים מאד. באותו הזמן הראש היה ד"ר עבנר – יהודי, איש נוקשה מאד, שהיה מבצע את הפקודות של הגרמנים ביעילות. לא יאומן, איך יהודי יכול להיות כל-כך רשע. הוא שלח את האנשים למחנה השמדה בלזץ והיה שולח גם למחנה העבודה ינובסקה – שבלבוב , שם מת דודי מרדכי שטרן.
הייתה להם דרך מיוחדת לחיסול. בהתחלה אספו את כל העילית –האינטליגנציה ,רופאים, מורים, עורכי –דין, חפרו ביער בור ענקי ושם רצחו את כולם. היודנראט מסר לגרמנים את שמות האינטליגנציה,הם חשבו שכך ינצלו.
כנראה שהאינסטינקט לדחות את הבלתי נמנע, קצת יותר מאוחר והרצון להישאר בחיים הביא להתנהגות כזו. אבל סופו של הדבר, גם הם נספו – מהיודנראט נדרשו לקבור את המתים.
הגטו –
הגטו היה כ- 500 מטר מהבניין שגרנו בו . אין לי זיכרונות ממעשי אלימות עם ילדים אחרים. בגטו היינו משחקים עם ילדים אחרים במשחקי ילדות, בקלפים. המזל שיחק לנו. דברנו במשפחה על כך שהאוקראינים כל–כך שונאים את היהודים למרות שלפני המלחמה שררו יחסי שכנות טובים.
אני זוכר אוקראיני, שהיה מנהל חנות מזונות, מכיר של אבי. הוא היה נותן לנו לחם. פעם אחת יצאתי מהגטו בדרך לחנותו שהייתה מעבר לכיכר השוק. פתאום מישהו תפס אותי ביד, מישהו שלא הכרתי : "פולקסדויטש ", קצין משטרה. הוא הסתכל עלי ,על מצפונו היו ודאי עשרות נרצחים ואמר לי : "אתה יודע שאסור לצאת מהגטו ! בן מי אתה? " לא שאל איך קוראים לי ומה שם משפחתי. כששמע את שם אבי, הזהיר אותי , שמאד מסוכן לצאת מהגטו ושלח אותי לדרכי.
יום ראשון אחד בבוקר, יצא אבי מהגטו .בדיוק רדפו אחרי יהודים. הכריחו אותו להצטרף לשורה של מאות יהודים , שנלקחו למטה המשטרה. אבי הלך בשורה, הוא היה איש שקט, לא גיבור דואג להצלת משפחתו. ואז בחלק של שנייה הוא מחליט לתת צעד שאפשר לכל משפחתו להינצל מהשואה. כנראה, שבאותו רגע אינסטינקט החיים היה כל–כך חזק ,שהוא ניצל את ההזדמנות, עשה צעד אחד ימינה והתערבב בין האנשים שיצאו מהכנסייה ומלאו באותו הרגע את מדרכה. השאר זה היסטוריה.
אחראבא, עשה עוד אדם את אותו המעשה, החייל הגרמני ראה אותו , צעק: "האלט! האלט!" והחזיר את האדם לשורה. אבי, המשיך ללכת עד לבית הקברות היהודי הישן, מחוץ לתחומי העיר, התחבא שם עד שעות הלילה ואחרי כן חזר אלינו אל הגטו.
אז אבא הבין, שאין לנו הרבה זמן להפסיד כדי להינצל , איך שהוא חייבים להסתלק ולמצוא מחבוא כי אחרת אנו עלולים להיתפס כל רגע.
יום אחד פגש במקרה אבי מחוץ לגטו, מכיר פולני שקראו לו שטיינר כנראה "פולקסדויטש". זה מזמן שלא ראו אחד את השני. אבא הסביר לו, עד כמה מצבנו קשה ומסוכן ושאל אותו אם היה מוכן לעזור, ואז אבא אומר לו " יש לי שני ילדים, אחד עם שער לבן, בלונדיני, כמו ילד פולני והגדול שער כהה". הוא ביקש ממנו לקחת אותי לביתו ולגדל אותי עד שהמלחמה תסתיים, למען יישאר לפחות זכר ממשפחתו. באותו הזמן אבא מבטיח להם את הרכוש שלנו אחרי המלחמה, את שני הבתים , ושטיינר ענה לאבי , שהוא אינו גר לבד, אתו גרה אשתו ובן נשוי (אז בן 27) והוא חייב להתייעץ אתם.
הם קבעו להיפגש מחדש בעוד שבוע באותו המקום, זאת אומרת ליד הגשר. לא יאומן – לאחר שבוע נפגשו . להפתעתנו, הוא הזמין את כולנו להתחבא אצלם. אבי הודה לו וביקש כמה ימים להתארגן. אבא החליט ללכת ראשית לבד, כדי לבדוק את התנאים במקום מבחינת בטחון. פעם שאתה עוזב את הגטו, לאן אתה חוזר אם משהוא לא מסתדר כפי שחשבת? .אחרי כשבוע אבא שלך פתק , תיקחו מה שנשאר ובעל ערך ותבואו. משפחת שטיינר גרו בבית שגבל בשדות , הבית עמד בודד. הבית הקרוב לו היה במרחק 200 מטר ,שם גרו קרובי משפחתו. אחותה של מרת שטינר. כל זה 6 חודשים בלבד לפני חיסול הגטו, בינואר 1943 .ככה נצלנו.
בביתם של משפחת שטיינר החיים היו מאד דינמיים. אחרי כחודש הגיעה משפחה ובקשה שנכניס אותם. שטיינר הסכים. בסוף היינו 11 אנשים. אף פעם לא היה חסר מזון. הם היו נדיבים. מה שהם אכלו –אכלנו גם אנחנו. הם האכילו אותנו ממה שגידלו בשדות. כולנו ישנו בחלק העליון של הבית. כשמישהו הגיע- מיד התחבאנו .לא היו שירותים, היינו משתמשים בדלי שבלילה שפכנו.
שטיינר לא ידע שהגטו חוסל. הוא הלך פעם בשבוע העירה וידע פחות או יותר מה שקורה.
אני זוכר שלבשתי מכנסי גברדין כחולים. לבשתי אותם עד סוף המלחמה,אז כבר היו מלאי תיקון. לבית של שטיינר הגיעו גם רופא ורופא שיניים עם אשתו – ברגמן שמם. אחר –כך הגיעה גם אישה בהריון , הגיעה עם גבר הונגרי, ששילם את השהייה שלהם שם.
כשהגיע רגע הלידה, הרופא שלח מכתב עם שטיינר לרופא בעיר, לבקש ממנו כלים מיוחדים ללידה . כך ידע גם הרופא שאצל שטיינר יש יהודים בבית. כשנולד התינוק האימא חנקה אותו, זו הייתה בת . פחדנו שהבכי של התינוקת יסגיר את כולנו.
לאבי היה מעיל חדש ויפה עם פרווה בצווארון , אותו נתן מתנה לשטיינר, הוא היה מודד אותו ומסתכל בראי. גם יצא אתו לפעמים החוצה. יום ראשון ,אחד נכנסו לבית וגנבו את המעיל ודברים אחרים. שטיינר ניגש למשטרה והגיש תלונה. המשטרה הגיעה עד הבית אבל, אותנו למעלה, לא מצאו מאומה. בינתיים זה נתן לגיטימציה, שאין בביתו של שטיינר יהודים. בכל זאת החלטנו ,שכל פעם אחד מאיתנו יהיה על המשמר.
בביתם של משפחת שטינר אני זוכר, כילד, שהייתי אוהב לחטוב עצים לאש. לסדר בערימות ולהאכיל את הפרה. גם למדתי לקרוא ולכתוב. חשבנו ששהותנו שם יחסית קצרה, ותימשך כמה חודשים בלבד. אבל, היינו שם עד סוף מרץ 1944 .הרופאים שגרו איתנו ביקשו משטיינר ,להביא להם עיתונים בשפה גרמנית, מכיוון שהיו יותר מלאים בחדשות מהחזית . מוכר העיתונים בעיר ידע ששטינר לא שלט בשפה בגרמנית ,כנראה שבביתו של שטיינר מתחבאים יהודים, אבל לא אמר דבר. כשחזר הצבא האדום , אמי חלתה בטיפוס. אחרי השחרור, הסובייטים התקדמו מהר והמקום הפך למעין כיס של הצבא הגרמני, החלטנו להגיע ברגל. בחורף שני מטרים של שלג מצידי הכביש מלא רכב צבאי. וקבוצת יהודים נמלטת. לא ליפול מחדש בידי הגרמנים לסקאלאט בגבול העתיק עם ברית המועצות. חששנו שהגרמנים עלולים לשוב לצ'ורטקוב. ואז מעט השורדים פחדו ונסוגו עם הרוסים לגבול. באותו שבוע ירד שלג. לא היה אוכל ולא מים נקיים. כשהמצב נרגע הצבא הגרמני אף פעם לא חזר לצ'ורטקוב. כשחזרנו הסתבר שאמי חלתה, קבלה טיפוס משתיית מים מזוהמים . לא יכולנו להכניס אותה לבית חולים, כי הצבא פחד להידבק. חזרנו לגור בבית החדש שלנו, וידוע אחרי השחרור בצורטקוב כבית פיירברג. אימא קיבלה טיפול מרופא יהודי. אבא הלך לנוצרים מכירים והיה מביא לאימא מרק תרנגולת ולאט אימא הבריאה.
על השחרור נודע לנו במקרה. עגלה שבה ישבו כמה חיילים סובייטים עברה באחד הימים בשדה. (27 למרץ 1944 ) אבל לא ידענו מי הם,צבא סדיר? פרטיזנים? אחרי כמה ימים, חזר שטיינר מהעיר וסיפר לנו ששחררו את צ'ורטקוב. חזרנו לביתנו החדש שבמרכז העיר, שם היינו עד 1945. הסובייטים תפסו את הבניינים איפה היו גרים אנשי שלטון חשובים,לנו הרשו לגור שם, ואנו התחלנו מחדש.
חיינו מסחר חליפין. האוכל הגיע מהכפרים החקלאיים, שבסביבה.
ככה נצלו כ-100 יהודים מתוך 10.000 . אחרי המלחמה חזרו יהודים ממקומות שונים. מהמשפחה שלי ניצלה רק בת דודה אחת שלי , אולקה בת פרידה שטרן ומרדכי –מקס. לאמי – שהייתה הבכורה היו שתי אחיות. מחלה – שעלתה לארץ לפני המלחמה ופרידה שנרצחה בידי האוקראינים עם בתה הלנה ,כמה שבועות בודדים לקץ המלחמה. אבא חזר לעבוד לחנות ממשלתית וברחוב הכיר אותה. היא הצטרפה למשפחה שלנו.
לא נשארנו בצ'ורטקוב. עזבנו לקראקוב. היינו שם 3 שבועות , גרנו ברחוב : אוליצה דיטלא. המשימה הייתה להגיע לאוסטריה ,לאזור שהיה בשליטת האמריקאים. המשכנו לגבול של סלובקיה.
בגבול בין פולין וסלובקיה קרתה לאבי תאונת רכבת והוא איבד בה את רגלו.לא לשכוח! המלחמה עדיין לא נגמרה נסענו ברכבת עם קרונות משא ,קשה לעלות וקשה לרדת , השעה הייתה חמש בבוקר. הרכבת עומדת קרוב לגבול. אבא חייב לרדת להקל על עצמו .בדיוק באותו הרגע זזה לאט ממסלול אחד לשני, אבי חשד שהיא כבר תתחיל את נסיעתה ורץ, משתדל להיכנס בחזרה .קופץ לקרון כבר עם חצי גוף בפנים, מרגיש שהוא לא יוכל לעשות את זה בעצמו, מבקש עזרה: "תנו לי יד אני מחליק ". הגברים שראו מה נעשה אמרו אחד לשני : "זה יהודי "! ישבו ולא עזרו לו. הוא נשאר בפולין, בבית חולים כמה חודשים,אימא נשארה איתו ואחרי כן הצטרפו אלינו.
אנחנו הצעירים, אולקה עם בעלה –אפרים בארי- יקירה,יצאנו לצ'כוסלובקיה,היגענו לעיר פרשוב. בסלובקיה למדתי סלובקית ,שפה סלבית אומנם, שלא שמעתי אותה קודם מימי. במשך השנתיים ששהינו בסלובקיה עשיתי שם את ה"בר מצווה" שלי וכיתה א, ו ב, בבית ספר תכון. חכינו לאבא וב- 1947 הגיעה אלינו ההזדמנות לעשות עליה ארצה .
הגענו לחיפה ב27 לחודש יולי, טרם קום מדינת ישראל, בהתייעצות עם המשפחה הלכתי ללמוד בכפר הנוער הדתי ,בכפר חסידים שם למדתי ועבדתי בחקלאות. אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל , באתי לגור עם משפחתי לחיפה . למדתי מקצוע כמכונאי. עבדתי בחברת אוטובוסים באחוזה ידוע בזמנו כמו קו ארבע, אחר התגייסתי לצה"ל, עשיתי שרות בגולני בגדוד 13, אחרי כן עברתי לשייטת הקטנה עד סןף שנת 1953.
לאבי הייתה חנות מכולת. כשהשתחררתי מהצבא ביקרתי את בת הדודה שלי אולקה שעזבה לקרקאס – ונצואלה . היא הזמינה אותי לטיול עם אפשרות להישאר, ובסופו של הדבר נשארתי שם. למדתי את השפה ונכנסתי לעסק יבוא ואחרי כן קונפקציה ובנייה. ההורים ואחי ישראל עם אשתו דבורה ובנם תינוק בשם יצחק, הגיעו 10 חודשים אחרי מחיפה. הגעתי לשם ללא כסף, אבל צעיר בן 21 .
אני חי שם מהתשיעי לחודש מרץ 1954,נשוי, אשתי שמה פנינה, יש לי בת בשם חנה ובן בשם אריאל, כלתי שמה אדריאנה, נכדה בשם אלסנדרה נכד בשם אנדרס ונכדה בשם גליה".
שימו לב! מפאת החג, שונה מועד האזכרה לחברנו יזהר כהן ל- 14.12.18 בשעה 11:00 בבית הקברות באשדוד
יזהר השאיר אחריו ארכיון, שהוא כר לעבודה מחקרית מעניינת. הארכיון מכיל פריטים מצד אמו – לורקה רט מצ'ורטקוב ומצד אביו אשר כהן- מאולשקובצ'ה. האוסף כולל תמונות, מכתבים ומסמכים מרתקים המעלים תמונה חיה ועדכנית לתקופה בה הרבו לכתוב והכתיבה הייתה אמצעי לדיווח ושמירת קשר (1921-1955). בשנת 1921 עלה אביו של יזהר עם אחיו- ישראל כהן לישראל, אך בגלל מחלה קשה חזר אביו לצ'ורטקוב, שם התגורר אצל אחיו בן ציון, שהיה נשוי לצ'ורטקובאית. בתקופה זו הכיר את לורקה רט ובשנת 1932 נישאו ועלו לישראל (1933). בין 1925 עד 1939 קיימת התכתבות ערה בין המשפחה בצ'ורטקוב לילדים שעלו לישראל. התמונות נסרקו והועלו לאתר www.czortkow.org.il ואפשר לראותם בהנצחה משפחתית של משפחת רט. שאר מאות המסמכים והמכתבים ימויינו ויסרקו וחלקם יעלה לאתר בהמשך.
Fading Light – Christian Herrmann and Lukas Verlag
הספר Fading Light הוא אלומת אור הולכת ונעלמת על מקומות שהיו ואינם עוד. רק שרידים ותזכורות בודדות נשארו לרמז על מה שהיה. הצלם והכותב הסתובבו ברחבי מזרח אירופה, צילמו וכתבו והשאירו אלבום נוגע ללב, שגם צ'ורטקוב זכתה בו לביקור. על הכריכה, בתמונה: בית הכנסת של חסידות צ'ורטקוב. ניתן לרכוש דרך האינטרנט באנגלית וגרמנית.
האם ישופץ בית הכנסת בצ'ורטקוב?
בשנת 1998, כחלק משילובה של אוקראינה באיחוד האירופי, נדרש, כי המוסדות היהודיים באוקראינה יועברו לידי העם היהודי. עברו 20 שנה, ורק השבוע (אוקטובר 2018) "נסגרו הפינות האחרונות" של ההסכמים בצ'ורטקוב, על העברת הבית כנסת הגדול, המכונה "השיל", לידי מוסדות הקהילה היהודית בעיר. הבניין יפונה מכל הגרוטאות שנצברו בתוכו ויוזמנו אנשי מקצוע להעריך את עלויות השיפוץ והשימור. זו עשויה להיות אבן פינה מרשימה, לתהליך שימור המורשת היהודית בצ'ורטקוב. זו הייתה עיר, ששליש מתושביה היו יהודיים, אך העניקה 100% השפעה על החיים החברתיים, התרבותיים והכלכליים.
פרויקט שימור בתים בצ'ורטקוב
בצ'ורטקוב ישנם הרבה מאד בתים יפים מהתקופה האוסטרו- הונגרית ומתקופת השלטון הפולני. בימים אלה צוות אריכטקטים טורח להציע הצעות שחזור ושימור עברה הארכיטקוני המפואר של העיר. בדרך מקרה,באתר האינטרנט של העיר נתקלתי בהצעת שיקום ביתה של משפחתי – משפחת שטרנשוס.
סאלה גולדהאר מסטרי במסתור אצל מיקולאי והלנה סאיובסקי מצ'ורטקוב
בתחילת אוקטובר 2018 הוענקה הכרה כ"חסידי אומות עולם" מטעם "יד ושם" לברברה ריבצ'נסקי עבור אמה אנילה דמבינסקי וסביה מיולאי והלנה סאיובסקי מצ'ורטקוב. הילדה שהצילו, סאלה גולדהאר מסטרי, נמסרה על ידי הוריה למורה פולניה שעם התעצמות ההצקות, ההלשנות וההטרדות, העבירה את סאלה להוריה שחיו בצ'ורטקוב. אחרי המלחמה,כשהוריה לא שבו, ד"ר שור לקח אותה תחת חסותו ודאג לה. את סיפור ההצלה וההכרה כחסידי אומות עולם בכתבה של סבר פלוצקר במוסף סופ"ש בידיעות אחרונות 12.102018
הכתבה במלואה מופיעה באתר זה בתפריט שואה תחת חסידי אומות עולם.
חוברת נשף התרמה של צ'ורטקובאים בארצות הברית 1952 בארכיון האתר
ארגון הצ'ורטקובאים נוסד בארצות הברית באמצע שנות העשרים של המאה העשרים. הארגון ראה כמטרה מרכזית של פעילותו את תמיכתו באחים הצ'ורטקובאים הנזקקים. תחילה, באלו המהגרים מצ'ורטקוב לאמריקה. אחר כך, בעקבות המשבר הכלכלי ב – 1929, עזרו לאלו שנקלעו למצוקה כלכלית. בתקופת מלחמת העולם השנייה, שלחו חבילות וכספים לצ'ורטקוב, שלא הגיעו (ככל הנראה) ליעדם.
אחרי המלחמה, עזרו לפליטים שהגיעו מאירופה, בשיקומם וקליטתם בארצות הברית. כשקמה מדינת ישראל ארגנו נשפים שמטרתם הייתה מגבית והתרמה למדינת ישראל הצעירה, שהייתה גאוותם. חוברת מעניינת זו משקפת ימים רחוקים: 1952. החוברת במלואה בארכיון האתר.
ארכיון הצבא האוסטרו הונגרי בווינה
צ'ורטקוב הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית החל משנת- 1772, שנה בה חולקה פולין בין שלושת המעצמות: רוסיה, פרוסיה והקיסרות האוסטרו- הונגרית. חלוקה זו הייתה תקפה עד מלחמת העולם הראשונה. האזור בו נמצאת העיר צ'ורטקוב, כונה גליציה וליתר דיוק – גליציה המזרחית. בני משפחותינו גויסו לצבא האוסטרו הונגרי וחלקם אף השתתפו במלחמת העולם הראשונה. בארכיון המלחמה בווינה, ניתן למצוא מידע על שירות בני משפחות שלנו, בצבא האוסטרו- הונגרי, חללים ופצועים. המידע כולל פרטים רבים על בני המשפחה. החיפוש בארכיון לא פשוט, אך, דפי-ההסבר של מנהל הארכיון המצורפים, בלינק המופיע כאן, יכול לעזור. http://www.oesta.gv.at/…/Genealogy%20in%20the%20Vienna%20Wa
דפי המידע יופיעו באתר זה בתפריט: ארכיון. תת תפריט: ארכיון הצבא האוסטרו הונגרי.
בתמונה: יאיר מן (יושב באמצע) עם גיוסו לצבא האוסטרו-הונגרי במלחה"ע הראשונה. וינה, 15.10.1914
סבא רבא של הסנטור האמריקאי, הדמוקראט, Chuck Schumer צ'אק שומר מצ'ורטקוב CHORTKOW
מתוך ויקיפדיה:
"צ'אק (צארלס) שומר, מכהן כסנטור דמוקראט מטעם מדינת ניו-יורק בסנאט ופעיל בשדולה למען ישראל בקונגרס. (איפאק). נולד בברוקלין (1950) למשפחה יהודית. אביו- אברהם שומר ואמו סלמה לבית רוזן. שומר, למד בבתי ספר ציבוריים בברוקלין, וסיים כבוגר המצטיין בשכבתו בתיכון. ב-1967. למד באוניברסיטת הרווארד ושם החל להתעניין בפוליטיקה והיה פעיל בקמפיין של מקארתי, למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1968. אחר שסיים את התואר הראשון, למד וסיים לימודי משפטים ועריכת דין, אך פניו היו לפוליטיקה. בשנת 1974 רץ לבית הנבחרים של מדינת ניו-יוורק, ובחירתו, בגיל 23, הפכה אותו למחוקק הניו יורקי הצעיר ביותר מאז רוזוולד. ב-1980, אחרי שלוש תקופות כהונה רצופות בבית הנבחרים המדינתי, התמודד על מושב שהתפנה בבית הנבחרים של ארצות הברית, מטעם מחוז הנמצא בברוקלין ובקווינס, שבו התמיכה במפלגה הדמוקרטית היא בין הגבוהות במדינת ניו יורק. שומר נבחר מחדש שמונה פעמים. בשנת 1998 החליט שומר להתמודד על ייצוג מדינת ניו יורק בסנאט וניצח. ב2017 מונה למנהיג המפלגה הדמוקרטית בסנאט".
בסרטון הוידאו, שצולם באירוע פרטי ב- בורו פארק, ברוקלין, אפריל, 2010, מספר הסנטור צ'אק שומר, על שורשיו והמורשת המשפחתית, ששורשיה בצ'ורטקוב. (תרגום לעברית נלי סגל)
"הסבא רבא שלי היה יהודי מאמין, מאוד דתי, ותלמיד חכם. היו לו 18 ילדים. רוב זמנו היה יושב ולומד בבית המדרש, והפרנסה לא הייתה מצויה. ולכן, בשנת 1890 הוא שלח את שלושת הצעירים מבין ילדיו לאמריקה. סבי, יעקב שוימר, היה אחד מהם.
כידוע לכם, במזרח אירופה היהודים היו האחרונים לקבל שמות משפחה, ואלו נקבעו לרוב ע"פ מקצוע או תעסוקה. אבות אבותיי היו שומרי חומת [אולי הגדר?] הגטו של צ'ורטקוב, לכן' שם משפחתם היה שוימר. כשסבי הגיע לאמריקה ונשאל לשמו ואמר שוימר, פקיד ההגירה שלא היה יהודי, רשם Schumer וכך משוימר נהיינו ל- Schumer.
על סבי אמור היה לשמור דוד שכבר התגורר באמריקה, אבל למעשה איש לא שמר עליו. איש לא סוכך עליו. וכך הוא הפך בעצם לנער רחוב. הוא ישן בכניסות לבתים, גנב תפוחי עץ ואכל אותם, וביום גשום אחד, כשהיה בן 14, הוא נכנס לבניין שנקרא, "בית כנסת לתנועת העבודה" [Labor Temple] שהיה בלואר איסט סייד [Lower East Side ] בניו יורק. זה לא היה בית כנסת במובן המקובל של המילה. זה היה מרכז יהודי חילוני שמטרתו הייתה לעודד את השתלבותם של המהגרים היהודים החדשים בתרבות ופעילות האיגודים המקצועיים.
יעקב שומר הצטרף לתנועת העבודה, נעשה פעיל, והיה בין מארגני האיגודים, בעיקר בצפון מדינת ניו יורק, שם אירגן את היהודים שעבדו במפעלים לטחינת נייר, ועזר להם להצטרף לאיגודים.
אבי, אברהם, היה מאוד מוכשר, ובמלחמת העולם השנייה הוא התגייס לצבא האמריקאי, שרת כנווט, וטס במטוסי אספקה מעל להרי ההימלאיה.
כששב מהמלחמה, סבי, שהיה לו שירות הדברה, העביר לאבי את העסק. אבל אבי לא היה איש עסקים, והעסק לא היה מוצלח ביותר. הוא היה מאוד מוכשר ולמעשה היה צריך ללכת ללמוד באוניברסיטה.
אמי, זה סיפור אחר. היא באה ממשפחה ייקית שהיגרה לניו יורק בשנת 1860. הסבא שלה היה קבלן בנין בברוקלין, ונשיא בית הכנסת הרפורמי ב- Borough Park.
הורי רצו שאהיה עורך דין, ואני אהבתי פוליטיקה. וכך, בגיל 23 התמודדתי בבחירות לייצג ב- State Assembly את אזור פלאטבוש [Flatbush] שבברוקלין, ונבחרתי. ב-פלאטבוש היו מספר ישיבות ידועות, ואחוז משמעותי מהאוכלוסייה היה יהודי. עם זאת, הדמוגרפיה החלה להשתנות. ואחוז הפשע עלה. ותפקידי היה להיות "שומר השכונה."
הייתי קשוח בכל מה שקשור לפשע. כתבתי מספר חוקים, ומהחשובים ביניהם, ואין צורך להיות "תלמיד חכם" לדעת זאת, זו החקיקה שמבטיחה שפושעים מורשעים, שלא כמו בעבר, אכן יבואו על עונשם ברובו.
וכל זה חלק ממהותו ותפקידו של השומר…"
?Who was Arnold A. Weitzman from Czortkow
The story behind the architect that designed Chateau Marmont and his unknown family. written by Yaron Reshef.
The Chateau Marmont is a hotel located at 8221 Sunset Boulevard, West Hollywood, CA. The Chateau Marmont was designed by Arnold A. Weitzman and was built in 1927 .It was modeled loosely after the Château d'Amboise, a royal retreat in Loire Valley in France. The hotel has 63 rooms and suites.
In 1926 Fred Horowitz, a prominent Los Angeles attorney, chose the site at Marmont Lane and Sunset Boulevard to construct an apartment building. Horowitz had recently traveled to Europe for inspiration and returned to California with photos of a Gothic Chateau along the Loire River. In 1927 Horowitz commissioned his brother-in-law, European-trained architect Arnold A. Weitzman, to design the seven-story, L-shaped building based on his French photos. When deciding upon a name for the building, Chateau Sunset and Chateau Hollywood were rejected in favor of Chateau Marmont, a name conceived by the small street running across the front of the property.
On February 1, 1929, Chateau Marmont opened its doors to the public as the newest residence of Hollywood. Local newspapers described the Chateau as "Los Angeles's newest, finest and most exclusive apartment house … superbly situated, close enough to active businesses to be accessible and far enough away to insure quiet and privacy." For the inaugural reception, over 300 people passed through the site, including local press.
Due to the high rents and inability to keep tenants for long-term commitments during the depression, Fred Horowitz chose to sell the apartment building to Albert E. Smith for $750,000 in cash. The following year, Chateau Marmont was converted into a hotel. The apartments became suites with kitchens and living rooms. The property was also refurbished with antiques from depression-era estate sales.
Designed and constructed to be earthquake proof, Chateau Marmont survived major earthquakes in 1933, 1953, 1971, 1987 and 1994 without sustaining any major structural damage. Nine Spanish cottages were built next to the hotel in the 1930s and were acquired by the hotel in the 1940s. Craig Ellwood designed two of the four bungalows in 1956, after he completed Case Study Houses.
(Sources of Information: California State Library and Los Angeles Relics Facebook page)
On March 24, 1976, Chateau Marmont was named "Los Angeles' Historical-Cultural Landmark 151".
Who was Arnold A. Weitzman?
Arnold A. Weitzman, an architect, was born in Czortkow, Poland in 1889 as Abraham Aharon Weitzman. He was the son of Chaim Selig Weitzman and Szeina Ruchel Stolar. My aunt Ethel Lea Finkelman (my father's oldest sister) had a love affair with Arnold, a good looking young architect in Czortkow (their hometown). Ethel got pregnant, and gave birth to Feivush; Philip. Arnold didn't marry Ethel, left her and immigrated to America in 1914, just before WW1, Maybe promising Ethel that she will come after him with the baby.WW1 separated them for 6 years. Ethel and her son immigrated to the States only in 1920. She met Arnold in New York and they lived there for a short time and moved to Los Angeles CA where they lived together until 1925-6.
In 1927 Arnold met Bertha Horowitz (Fred Horowitz's sister) and left Ethel. He married Bertha and took Philp to live with them. Ethel was left alone and moved back to New York. There are records from 1930 Census showing that Arnold, Bertha and Philip lived together in LA. There are no records about Ethel in that Census. In the 1940 Census Ethel Weitzman (Finkelman) lived alone at 713 E 6th Street Manhattan NY and worked as a dress finisher. I found her son Philip in 1940 Census, 27 years old, married to Eva (Zucker) and their son Irving, 10 months. They lived in Brookline NY.
Ethel died in 1958, in the same year my father Shlomo Zvi Finkelman died.
In 1974 Philip (Arnold's and Ethel's son) searched for my father, his uncle. Philip didn't know that my father passed away already 16 years before, when he was only 50 years old. Philip didn't write my father's first and middle names (Shlomo, Zvi) on the search application he sent to Israel and because my father wasn't alive he never got an answer. I got the original application in which Philip looked for my father, from Lawyer Elinor Kroitoruthat worked at The Company for the Restitution of Holocaust Victims' Assets.
I found, only a week ago, that Philip had three children. The youngest was named after Arnold Weitzman. I called Arnold and we had a beautiful telecon on September 2nd 2018 in which he was told for the first time about his grandfather and his achievements as an architect.
(This new information is based on Lia Halstuch Sragovicz, Lisa Margolin and my research through the last three years.)
The photos of Chateau Marmont were taken by me during my trip to Hollywood on September 6th 2018.
My Name is Yaron Reshef, the son of Shlomo Zvi Finkelman. I am the author of "Out of the Shoebox": An Autobiographic Mystery (Historical Nonfiction story) which you can find on Amazon.
נוסיה שטיזל לבית מיצל ז"ל
ביום שישי 31.8.2018 הובאה למנוחת עולמים חברתנו ילידת צ'ורטקוב- נושה מיצל. נושה, שיתפה אותנו בסיפור הישרדותה יחד עם אמה- רגינה ואחיה בוניו, במחנה העבודה בשבידובה, לא רחוק מצ'ורטקוב. נושה נפצעה ברגלה כשאוקראיני ירה בה והיא נשאה את פציעתה כל חייה. נושה השאירה אחריה תיעוד שחלקו מופיע ביוטיוב וחלקו בדפי הנצחה באתר זה.
נושה היקרה זכתה והשאירה אחריה את בתה דנה ונכדתה מור וניניה שזכתה לחבק. יהא זכרה ברוך. השבעה בבית המשפחה ברחוב חנקין 11 חולון.
מפת העיר צ'ורטקוב 1859-1861 מתוך אתר גשר גליציה
העתיקו והדביקו בשורת הכתובות אינטרנט, את הלינק המצורף בחדר המפות של אתר גשר גליציה ותראו את פניה של העיר במחצית המאה התשע-עשרה.
https://maps.geshergalicia.org/cadastral/czortkow-chortkiv-1861/
לידיעתכם: חדר המפות של "גשר גליציה מכיל מידע על מעל 1900 מפות, בעלי קרקע, פנקסי בוחרים, תשלומי מיסים, ורשומות אחרות רבות. גשר גליציה רכשה תמונות דיגיטליות של רשומות אלה. חלקן פתוח לציבור וחלקן בתהליך דיגיטציה ויעלה בהמשך.
אתם יכולים לחפש באתר זה את שם העיר (האיות המדויק או צלילים דמויי כתיב) – והמפות השונות יעלו.
מפות קדסטר (מפות עירוניות) יכולות לעזור לכם לאתר את המקומות בהם גרו בני משפחותיכם ברחבי גליציה. משפחות יהודיות רבות היו בעלי חנויות ועסקים קטנים, או דוכנים בבעלותם בשוק. מפות קדסטר אלו, יכולות לעזור לאתר אותם גם כן. בכמה דוגמאות נדירות ניתן אפילו לראות את השמות של בעלי החנות, בכתב ישירות על המפות. במפות העיר תמצאו: שטחי הבתים וחלקות אדמה בסמוך להן, מבני דת: כנסיות ומנזרים, בתי כנסת, בתי ספר, ובתי מרחץ. כמו כן, בנייני הממשלה, דרכי תחבורה: שבילים, רחובות, נהרות, וקווי רכבת – כך שניתן לדמיין מסלולי ההליכה של האנשים היקרים לנו שחיו בעבר, וכדאי לנו באופן אישי ללכת באותם מסלולים של ההיסטוריה משפחתית.
אתר גשר גליציה www.geshergalicia.org
כנסו לאתר גשר גליציה www.geshergalicia.org
גשר גליציה הוא ארגון ללא רווח, שמתנדביו מגיעים לארכיונים ברחבי גליציה, סורקים ומתעדים תעודות ומסמכים היסטוריים. האזור בו הם מתרכזים הוא האזור, שהוגדר כפרובינציה אוסטרו-הונגרית וכיום דרום מזרח פולין ומערב אוקראינה.
ברשותם מסדי נתונים עשירים ומגוונים הכוללים אוסף מפות יחודי. החיפוש באתר ללא תשלום. ניתן לחפש לפי שם עיר ולפי שם משפחה. מומלץ מאד להכיר את מאגר הנתונים של גשר גליציה ולהעשיר את הידע על המשפחה ועל העיר.
משה פלד חברנו הלך לעולמו
חברי ארגון צ'ורטקוב משתתף בצער המשפחה על לכתו לעולמים של משה פלד חברנו, בעלה של כרמלה לבית נויפלד, מצ'ורטקוב. משה נולד בינואר 1923 בזגוריצה, שבבסרביה, למשפחת פלדמן. בשנת 1935 עלה עם משפחתו לישראל. והתגוררו בחיפה. שנות ילדותו למד בבית ספר תל-חי שלימים נקרא גאולה. את נעוריו בילה ולמד בבית ספר כדורי ולאחר מכן לאוניברסיטה העברית בירושלים. בחייו זכה לראות את תהפוכות ושינויים. מעבודה במפעל שמן משפחתי לאיש הייטק שהקים חברה לתפארת המדינה. מגלישה בדאון במחלקת הטיס של הפלמ"ח בתחילת שנות הארבעים לטייס בחיל האוויר. איש רב מעש ופעלים שזכה לראות משפחה לתפארת. קורות חייו המפוארים מתוארים בספר שכתב עם כרמלה אשתו: "שורשים וכנפיים"
.
הוספת תמונות ומסמכים של משפחת שור Shor לאתר החדש
מסמכים ותמונות של משפחת שור Shor, הצטרפו למאגר המידע של אתר צ'ורטקוב. את המידע ניתן למצוא בהנצחה למשפחות . הקלד משפחת שור Shor ופתח את הדף או, העתק והדבק את הלינק המצורף:
הוספת תמונות ומסמכים של משפחת וינראוב Weinraub לאתר החדש
מסמכים ותמונות של משפחת וינראוב Weinraub הצטרפו למאגר המידע של אתר צ'ורטקוב. את המידע ניתן למצא בהנצחה למשפחות . הקלד משפחת וינראוב או העתק והדבק את הלינק המצורף:
הוספת תמונות ומסמכים ממשפחת מאשה בנייהו שווארץ Masha Schwartz לאתר החדש
שימו לב, אט אט מועבר המידע מהאתר הישן לאתר החדש.
חפש את אלבום מאשה שווארץ בהנצחה משפחתית. הקלד מאשה שווארץ בנייהו.
או בלינק המצורף:
מי מכיר מי יודע
אירית בן-ציון לבית בלום שלחה תמונה קבוצתית מצ'ורטקוב. האם מישהו מזהה?
רשימות נרצחים בצ'ורטקוב
אחרי המלחמה (1944), הוקמה ועדה רוסית לחקר פשעי הנאצים. נפתחו קברי אחים והיה ניסיון לתעד את הזוועה. שמות ומספרים. כדי לצפות בקובץ העתק/י והדבק/י את הלינק המצורף בשורת הכתובת. בארכיון האתר (תיקיית ארכיון טרנופול), תמצא/י תרגום הרשימות לעברית לפי סדר א-ב.
https://photos.google.com/share/AF1QipNgAUQcLCh7F0v5XJjQvM1Mr_Qj3wX-BvFBrLU8-piJsvn3cktbmCKHo5YL2qGPgQ?key=enRRM2QxN0VHLUhneDY1bVZGb3VEOGxJc21NUy1R
סיפורה של מניה ורטנפלד בצרפתית
סיפור הישרדותה של מניה ורטנפלד יופע בחודש יוני בעיתון בצרפתית ויופיע גם כאן.
חשוב למתכנן ביקור בצ'ורטקוב
חדש – מפת צ'ורטקוב היהודית באינטרנט לינק מצורף. העתיקו את הכתובת והדביקו בשורה המיועדת למעלה.
https://www.google.com/mymaps/viewer?mid=1LxfRyEjGOr-Me-DLS9yWlSTLvlo&hl=en
אל תסעו לצ'ורטקוב בלי להכנס למפת גוגל JEWISH CZORTKOW . תמצאו בה מידע שימושי והצעות מסלולים.
ערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
דולק שטרנברג מצ'ורטקוב, נער צעיר, שנותר לבדו אחרי השואה, עלה לישראל, התגייס לצבא במלחמת העצמאות ונהרג.
במפעל ההנצחה של משרד הבטחון נכתב:
"אברהם דולק שטרנברג בן דויד ומינציה. נולד ביום ט"ו בתשרי תרפ"ג (7.10.1922) בצ'ורטקוב שבפולין. למד בבית-ספר תיכון והיה בין ילדי ה"גויים" כאחד מהם. במלחמת-העולם השנייה נמלט אברהם מפני הנאצים. למרות הפצרותיו לא רצו הוריו לעזוב את ביתם וכל המשפחה נספתה. הוא היה אז בן ט"ז – ויצא ברגל לברית-המועצות והגיע עד טשקנט. ללא אח ורע חי שם, הסתדר בעבודה במחסני-עץ, וזכה ליחס של אמון, אלא שלא רצה להישאר בגולה. עם גמר המלחמה שב לפולין, אסף פרטים על רצח בני-המשפחה ונדד הלאה, לאוסטריה ולאיטליה, בדרכו לארץ. את בשורת ההפלגה לארץ-ישראל באניית המעפילים "אף-על-פי" – וכפי שכינה אותה "הגיגית הרעועה" – קיבל בשכבו חולה וקודח בחומו, אך מחלתו לא עיכבה אותו מלעלות על סיפון-האניה ולהיטלטל בים הסוער במשך שנים-עשר יום, ללא רופא ואחות. בהיגלות הספינה על-ידי אוירוני הבריטים הוזעקו אניות-מלחמה, והמעפילים גורשו כולם לקפריסין. שם ניצל את הזמן ללימוד הלשון העברית ואף היקנה לאחרים מידיעותיו בגיאוגרפיה של הארץ. היה פעיל בוועדות-המחנה, בחוגים ובקורסים, אבל עם פרוץ מלחמת-הקוממיות לא מצא מנוח ובקוצר-רוח ציפה ליום העליה. בפברואר 1949 עלה על חוף-הארץ – אחרי תשע שנות-טלטולים – ומייד יצא למחנה-צבא. בהתרגשות רבה נפגש עם קרוביו ובכל חופשה שלו בא אליהם מייד. כשהיה רואה את מכריו מתלבטים בקשיי הקליטה בארץ, דאב לבו, אך לעצמו לא דאג: "אני אסתדר", היה אומר; "איני זקוק להרבה". אופטימיות זו ליוותה אותו בחייו הקצרים בארץ. האמין בכוחותיו וראה את עצמו כאחד הוותיקים. נפל בשעת מילוי תפקידו ביום כ"ב בתמוז תש"ט (19.7.1949) והובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-הקברות ברחובות".
ניתן להזמין את הספר "צ'ורטקוב פרקי יידיש מתורגמים לעברית"
אסתר וינשלבוים תרגמה וערכה בהתנדבות את כל המאמרים ביידיש והכתבות שבספר צ'ורטקוב.
מסרנו את הטקסטים להדפסה והפקנו ספר שהוא ספח ראוי לספר "יזכור לקהילת יוצאי צ'ורטקוב".
המעונינים לרכוש את הספר יפנו לנרי חנס . פלאפון: 0544789879 .
הוזמנו עד כה 30 ספרים למהדורה השנייה. אנו מחכים להזמנה של לפחות עוד 20 ספרים כדי לבצע הזמנה בעלות סבירה.
בעקבות טקס יום השואה 2018
"משנה לשנה הטקס מרגש יותר" כך אומרים המשתתפים. הטקס השנה הוקדש לסיפור המלחמה וההישרדות של משה שווארץ שנולד בצ'ורטקוב. סיפור שזעזע את כול השומעים. לאווירה המחשמלת הוסיפה נגינתה בחליל צד, של עדי וייסמן, נכדתה של זהבה וייסמן לבית פדר וויסמן מצ'ורטקוב, ונגינתו של אייל לוריא תלמיד של גליה רגב.
שמחנו לפגוש את חברינו לזכרון- צ'ורטקוב ולהוסיף חברים חדשים. משפחות מבית: דלוגץ, וינטר, טרגר, מרגולס ושנקלבך.
השנה נפרדנו בצער מיזהר כהן,חברנו לזכרון-יהדות צ'ורטקוב ומאידך, שמחנו מאד לראות את בנו אופיר מגיע לטקס וממשיך את מסורת אביו.
טקס יום השואה תשע"ח 2018
הנכם מוזמנים לטקס יום השואה לזכר יהדות צ'ורטקוב שיתקיים ב-13.4.2018 במרתף השואה שבהר ציון.
התכנסות ב-10:30 תחילת הטקס 11:00 .
בתוכנית: טקס התייחדות וקדיש לנספים וסיפורו של משה שווארץ.
התארגנות: הסעה מאורגנת תצא מחיפה, תעבור דרך מחלף אולגה, דרך תל-אביב בתחנת רכבת סבידור-מרכז, דרך צומת לטרון ולירושלים..
המעוניינים בהסעה יפנו לנרי חנס: nerichanes1@gmail.com 0544789879
לרינה פלד 054789879 מירי גרשוני שיפריס: mirige1@bezeqint.net
אנא הודיעו לבני משפחותיכם ומכריכם על קיומו של הטקס שלנו.
יום השואה הבינלאומי 27.1.2018 מצוין בצ'ורטקוב
פעיל זכויות האדם ד"ר סטפננקו אלכסנדר מכנס את תושבי העיר צ'ורטקוב לרגל יום השואה הבינלאומי 27.1.2018 . באירוע ייוחד מקום לסיפורה של מרטה גורן, לרגל הוצאת ספרה, בשפה האוקראינית. מי היה מאמין שתושבי צ'ורטקוב, שייזכרו בלבבותינו לדראון עולם, יתאספו יום אחד ויקשיבו לסיפורה של ילדה קטנה שאביה נרצח בימים הראשונים לכניסת הגרמנים ואמה נתפסה ונרצחה, אחרי שצ'ורטקוב הוכרזה "יודן-ריין" (נקייה מיהודים) ככל הנראה בגלל הלשנה של מקומיים. מרטה נשלחה למשפחה בווארשה, ששמרה עליה כל תקופת המלחמה והצילה את חייה.
בקשתנו מהדור הצעיר בצ'ורטקוב – שמרו את זכר הטרגדיה שלנו גם בלבבותיכם והפכו להיות נושאי הדגל נגד לאומנות, גזענות ודעות קדומות, בכל מקום בעולם.
תורגם סיפורה של מרטה לאוקראינית
ביוזמת אלכסנדר סטפננקו, תרגם בנו אנטון, את הספר "בת כזו רצינו", שכתבה נעמי מורגנשטרן, על סיפור הישרדותה של מרטה בתקופת השואה. הספר תורגם ביוזמת יד- ושם לשפות רבות, וכעת תורגם ביוזמת פעיל זכויות אדם בארגון הלסינקי שחי ופעיל בצ'ורטקוב. בפוסט שפירסם באתר העיר צ'ורטקוב הוא כותב (תרגום מאוקראינית בעזרת גוגל):
" ספר זה המתאר ילדה בתקופת השואה, הוא כיום מפורסם למדי בעולם. בישראל, בגרמניה, בארצות הברית ובבריטניה.
לאחרונה תורגם גם לאוקראינית בסדרה "ספריית זיכרונות השואה", של המרכז האוקראיני לחקר השואה. הוא יופץ ללא תשלום בספריות, במוסדות חינוך, במסגרת תוכניות מידע, של ארגונים לא ממשלתיים.
הספר מדבר על ההצלה המופלאה בשנות הכיבוש הנאצי של ילדה יהודייה בת שש מרטה ווינטר, מהעיר צ'ורטקיב שבמזרח גליציה. מרטה הייתה בת מזל – הגורל זימן לה הרבה אנשים, גם קרובי משפחה וגם לא מוכרים, שהצילו אותה שוב ושוב, כשהם מסכנים את עצמם. הודות להם מרתה שרדה את הקטסטרופה והייתה מסוגלת לספר לנו את הסיפור שלה.
הרקע ההיסטורי לסיפור שלה הוא הטרגדיה של הקהילה היהודית בצ'ורטקוב Chortkova בשנים 1941-44, שהסתיימה בהרס כמעט מוחלט.
פרסום הספר נועד כדי שנחוש את הטרגדיה של היהודים, שהתרחשה בשנות הכיבוש הנאצי וכדי שהיא תיתפס כטרגדיה שלנו. כדי שאנו נרגיש את אותו צער על כל קרבנות העולם האחר, השונה: ללא קשר לשפה, שבה דיברו האנשים האלה, שבהם התפללו בבית המקדש, ואיפה הם גרים: בכפר האוקראיני, ברובע הפולני או בשטעטל היהודי …
הרעיון של תרגום ספר לאוקראינית הוא "יוזמת ארגון זכויות אדם בהלסינקי – XXI".
את הספר תרגם אנטון סטפננקו Stepanenko. עבודה זו לא הייתה חלק מכל פרויקט פורמלי ולא מומנה על ידי כל גוף פרטי או ציבורי.
אנחנו מקדישים אותו למרטה וינטר, להוריה: לישראל ולנטי ולמשפחת המצילים, וגם לזכרם של כל אלה שאת סיפורם טרם שמענו.
אלכסנדר סטפננקו, יוזמת הלסינקי.
חברנו היקר יזהר כהן נפטר בטרם עת
בצער רב אנו מודיעים על פטירתו הפתאומית של יזהר כהן, חברנו הנאמן ושותף להנצחת יהדות צ'ורטקוב.
אנו משתתפים בצערה ואבלה של המשפחה, לבנו אופיר ולמירה – חברתו לחיים ולמסע לצ'ורטקוב. נפטר 3.1.2017
אתר חדש באוויר
אתר צ'ורטקוב החדש www.czortkow.org.il "עלה לאוויר". באתר מאגרי מידע, המקיפים ביותר על העיר צ'ורטקוב היהודית CZORTKOW, CHORTKIV. באתר אוספי תמונות, מסמכים, מכתבים, סיפורי משפחות, דפי-עד, עדויות בכתב ובווידאו מהשואה, מדריך למטייל ומקורות מידע מגוונים בנושא. כל יום יתווספו עוד עוד דפי הנצחה למשפחות וחומרים נוספים. האתר הישן www.chortkow.org.il עדיין באוויר ואפשר למצוא בו מידע שטרם הועלה לאתר החדש. בברכה – מירי גרשוני שיפריס. (מ.ג.ש.)
פסל פרנצוז בצ'ורטקוב
בחודש מאי 1017 הוסר הלוט במרכז העיר צ'ורטקוב, מעל פסלו של הסופר היהודי קרל אמיל פרנצוז, שכתב על העולם היהודי הישן של המאה התשע עשרה. באתר זה תורגמו שניים מסיפוריו בספר: היהודים של ברנוב היא צ'ורטקוב. חפשו אחר הסיפורים: "אסתרקה רגינה" ו- "קברים חסרי שם".
מפת צ'ורטקוב היהודית
בימים אלה הושקה מפת צ'ורטקוב היהודית Jewish CZORTKOW בגוגל מפות. מפה זו אמורה להיות לעזר לכל המעוניין לטייל בעיר בכוחות עצמו ולעבור דרך האתרים המרכזיים בה' הקשורים להיסטוריה של היהודים בעיר. על המפה מסומנים בתי היהודים הידועים לנו, חנויותיהם, בתי הכנסת והכנסיות, בתי ספר ואתרים אחרים חשובים. בעמוד מדריך למטייל ישנה רשימת אתרים והסבר על חלק מהם. מקווה שמפה זו תהא לעזר אך היא עדיין ב"שלבי הרצה". לכן, אם תתקלו בשגיאות, תקלות או רצון להוסיף נקודות על המפה כתבו באמצעות עמוד/דף "צור קשר" באתר ואתקן. בברכת חיפוש שורשים מוצלח מירי גרשוני שיפריס
למטה הלינק דרכו תכנסו למפה Jewish CZORTKOW . העתיקו את השורה למטה והדביקו בשורת כתובת החיפוש והקליקו במקש enter
https://drive.google.com/open?id=1LxfRyEjGOr-Me-DLS9yWlSTLvlo&usp=
תערוכה בפריז Exposition André Blondel à la Bibliothèque Polonaise de Paris
אנדרי בלונדל André Blondel צייר שנולד בצ'ורטקוב כשעיה בלונדר
תערוכת ציוריו נפתחת בספריה הפולנית בפריז.
מי שמזדמן לפריז בחודש יולי מוזמן לתערוכה .
התערוכה נפתחת ב- 4.7.2017 בשעה 19:00 עד 21:00
תהא פתוחה עד ה-27.7.2017 בימי רביעי עד שבת משעה 14:00 עד 18:15.
ב- 14.7. וב– 15.7. סגור.
- Pierre Zaleski
Président de la Société Historique
et Littéraire Polonaise
Directeur de la Bibliothèque Polonaise de Paris
et
Jeanne Etoré-Lortholary, Présidente
Claire Giovanangeli-Taoussi, Directrice
de l’association Montolieu Village du Livre et des Arts
Musée des Arts et Métiers du Livre
ont le plaisir de vous inviter au vernissage de l’exposition
ANDRÉ BLONDEL
Le dessin fulgurant
en présence d’Hélène Feydy-Blondel, fille de l’artiste
et de Marc Blondel, son fils,
fondateur de l’association Les Amis de Blonder-Blondel
mardi 4 juillet 2017 de 19 h à 21 h
à la Bibliothèque Polonaise de Paris
EXPOSITION OUVERTE
du mercredi 5 juillet au jeudi 27 juillet 2017
du mercredi au samedi de 14 h 15 à 18 h
fermée le 14 et le 15 juillet
Société Historique et Littéraire Polonaise – Bibliothèque Polonaise de Paris
6, quai d’Orléans – 75004 Paris
Métro : Pont Marie (7), Saint-Paul (1), Notre Dame-Saint-Michel (RER B, 4)
Stations Vélib : Pont Marie, Île de la Cité
תרגום פרקי יידיש שבספר צ'ורטקוב מאת אסתר וינשלבוים
אסתר וינשלבוים תרגמה וערכה בהתנדבות את כל המאמרים ביידיש והכתבות שבספר צ'ורטקוב.
מסרנו את הטקסטים להדפסה והפקנו ספר שהוא ספח ראוי לספר היזכור לקהילת יוצאי צ'ורטקוב.
המעונינים לרכוש את הספר יפנו לנרי חנס . פלאפון: 0544789879