6.7.19 יום שבת, יום ראשון למסע
שבת בלילה. אני נוסעת לבד לכיוון חיפה כדי להצטרף לקבוצה בחיפה. ארזתי מזוודת טרולי קטנה. עוסקת בשאלה מה אני צריכה לקחת איתי, ומרגישה קצת כמו היהודים שעזבו את בתיהם וחשבו מה לקחת איתן. אני לחוצה. נוסעת לבדי עם קבוצה של אנשים שאני לא ממש מכירה. כשקיבלתי ממירי, מנהלת אתר האינטרנט של זיכרון צ'ורטקוב, מייל ובו כמה שורות: "מתארגנת קבוצה לנסיעה משותפת לצ'ורטקוב…" ההזדמנות נשמעה לי מדהימה. כשכתבתי את סיפור החיים של סבי בנימין שטוק מצ'ורטקוב מעולם לא חשבתי שאצליח להגיע לשם. לכן גם לא שאלתי אותו על הכתובת של הבית שלו. מזל שאמא של מירי ידעה להסביר היכן היה ביתו. אחרי התייעצות קלה עם בן זוגי (המהמם שיחייה), הכרזתי: "אני נוסעת לצ'ורטקוב!" שאלתי את בני משפחתי המורחבת אם מישהו רוצה להצטרף, אבל אף אחד לא רצה.
אז מה לקחתי איתי במזוודה, מעט בגדים שיספיקו להחלפה, קצת ענייני כלי רחצה ואת הספר שכתבתי על סבא בנימין. בנסיעה לחיפה אני נוהגת וחוטפת רגליים קרות. האם עשיתי טעות בהחלטה להצטרף לקבוצה? האם שכחתי משהו? הנסיעה לשדה התעופה במיניבוס מצ'וקמק, השעה חצות. אני מתחילה להבין מי זאת נרי ומה היא בשבילי. חוש הומור, ביקורתיות וציניות משולבת עם אינטליגנציה, ידע וחכמה. נרי היא זו שהרימה את הכפפה ותכננה את המסע לצ'ורטקוב. אמצע הלילה ואנחנו נפגשים. אני מתחילה להכיר את חברי הקבוצה. הדור השני שפגשתי בפגישה המקדימה ואת הצעירים, הדור השלישי, שהבטיחו לי המבוגרים, שיהיו איתי במסע. בנות משפחת פלניצקי, הילדות של זהבה שאימה הגיעה מצ'ורטקוב. הן 3 אחיות, בדיוק כמו המשפחה שלי, יותר מבוגרות מאתנו בערך בעשור, אני מדמיינת שהן המראה שלנו בעוד עשר שנים. הדינמיקות ביניהן דומות. אורית, האחות הגדולה רצינית. איילת האמצעית מתולתלת וכריזמטית. היא עורכת דין בפרקליטות. הקטנה, גילי, היא רופאת ילדים בבית החולים איכילוב. עיניה כחולות ושיערה בלונדיני וחלק. מזכירה את אחותי הקטנה. מהר מאוד אנחנו מתחברות. רכשתי חברות, איזה מקסימות.
7.7.19 יום ראשון, יום שני למסע
לילה לבן של נסיעה וטיסה ולבסוף נוחתים בקייב, בירת אוקראינה. את טיסת ההמשך הקבוצה החמיצה. את הטיסה שלי, חברת התעופה האוקראינית הזולה, לואו קוסט, דחתה יום קודם לערב. חברי הקבוצה מחליטים שחבל על הזמן, וויקטור מארגן לנו מיניבוס, שיסיע אותנו משדה התעופה בקייב, למלון שהזמנו בלבוב ושם אנו נפגוש את ויקטור. אני מחליטה לוותר על הטיסה שלי שהייתה צריכה להיות בערב, לשלם 50 דולר השתתפות בנסיעה במיניבוס, ולנסוע עם הקבוצה במיניבוס ללבוב. כך אוכל לחוות את נופי אוקראינה. אני תוהה האם זה מסלול דומה למסלול שעשה סבי כשברח מהגרמנים עם סוניה ובוז'ה? כשהגענו למלון, בדקתי את המפה והבנתי שכן. רק שהמסע של סבי בברית המועצות לשעבר היה ארוך פי כמה וכמה והקו של קייב- צ'ורטקוב הוא קטנטן מתוך המסלול שעשה עד פנים מזרח ברית המועצות. בכל זאת, אני שמחה בשמונה שעות נסיעה ללבוב ובארבע שעות נסיעה שהיו בהמשך לצ'ורטקוב. זכיתי להתחקות מעט אחר הדרך שעשה סבי. בדרך ללבוב אנחנו עוצרים אחרי 4 שעות נסיעה לארוחה במסעדה מקומית. הנהג לא מבין מילה באנגלית. אני משמיעה לו תרגומי משפטים בעזרת הגוגל טרנסלייט. אנחנו רוצים לעצור בבקשה לאכול במסעדה. הוא לוקח אותנו למסעדה אוקראינית. המלצריות הן נשים די גדולות מדברות בצעקות. ההזמנה במסעדה לוקחת יותר מחצי שעה בגלל פערי תרבות ביננו. המקום מקסים, מזג האומר נעים, אנחנו נהנים מהחוויה אבל הנהג שלנו כבר עצבני, זה לוקח הרבה זמן. אנחנו מזמינים פירוגי, זה הכיסנים המקומיים. כשהאוכל מגיע אנחנו מבינים שלא לזה התכוונו… מגיעות מנות של בצק כמו לחמנייה מתוקה עם גבינה ובורקס עם בשר בפנים. שאלתי איזה בשר יש שם? האם זה מווו? אמרו לי שכן. זה לא היה נראה כמו בקר. צבע אפור, במקרה הטוב זה היה עוף במקרה הפחות טוב משהו אחר.. זו חוויה. לפתע יש שבר ענן ומתחיל מבול. הנהג מתעצבן עוד יותר, עכשיו ניכנס רטובים לרכב. ממשיכים בנסיעה, כבר מחשיך, מגיעים ב 22:00 למלון בלבוב ומקבלים חדרים.
8.7.19 יום שני, יום שלישי למסע
מתעוררים לבוקר חדש בלבוב. בלובי אנחנו פוגשים את שאר חברי הקבוצה שהגיעו ישר לשם: אורה, רוני ובנם אלעד ממשפחת נפתלי, אווה אלון ובנה אמיר שמר. הם נצר לאבא של אווה ואורה ששרד מצ'ורטקוב. ביחד אנחנו 6 בני הדור השלישי לעיר צ'ורטקוב, חבורה נחמדה של צעירים. אני הצעירה ביותר.
מתחילים את הנסיעה לגבול עם פולין ומתחילים להתיידד. מסתמן שיש לנו הרבה מהמשותף, כולנו הורים לילדים קטנים, כולנו ילדים של דור שני לשואה. כל אחד ושריטות השואה שלו. השריטות שלי הן תיעוד אובססיבי של כל מה שאפשר, סלידה מרכבות ומיערות, חרדה מזקנים אירופאים וחשד מה הם עשו בזמן המלחמה ובחילה ממשמע השפה הגרמנית. לחבר'ה האחרים יש שריטות אחרות. יש שלא משאירים אוכל בצלחת. אחת סיפרה שכשהיא נכנסת למקום חדש היא חושבת איפה אפשר להסתתר. אחת סיפרה שבארוחות הם מדברים על למי יש את התכונות, האופי והמראה שבזכותם יכלו לשרוד את השואה. "גילי הייתה יכולה להתחזות לפולניה בקלות" איילת קובעת, וגילי מסרבת להאמין: "לא נכון אני לא נראית כמו פולניה." איילת מדברת על אחד מהילדים הקטנים במשפחה שלהן ואומרת שיש לו אופי שהיה טוב להסתדר בשואה, הוא היה יודע מה לעשות כדי לשרוד: "הוא בטוח היה שורד."
מעבר הגבול לפולין לוקח הרבה זמן. "הכל תלוי במצב רוח של השוטרים בגבול", כך מסבירים לנו. עוברים את הגבול האוקראיני ומתקדמים לגבול הפולני. אנחנו מתבקשים לרדת עם כל הציוד ולעבור בידוק בטחוני. אני לא סובלת שהאירופאים האלה בודקים אותי. מתעכבים על התמונה בדרכון שלי ולבסוף חותמים. שניות ארוכות של מתח. אנחנו נוסעים למחנה ההשמדה בלז'ץ. לשם נלקחו יהודי צ'ורטקוב שלא נרצחו בעיר או ביער השחור. אני חייבת להודות שלא התעמקתי בסיפור הרצח של יהודי צ'ורטקוב לפני. סבי סיפר שמשפחתו הסתתרה בגטו במרתף ויהודי מהיודנראט, המשטרה היהודית, הלשין שהם שם. הגרמנים זרקו לשם רימון וכך כולם מתו במקום. סבי ניצל בכך ששמע לקול חברתו הטובה מתנועת הנוער, סוניה, אשר עבדה במשרדי הרוסים, לפני כיבוש הגרמנים. היא הבינה מהם שהגרמנים בדרך לכבוש את צ'ורטקוב וזה הולך להיות מכוער מאוד. עובדי הממשל הרוסי קיבלו הוראה לסגת מזרחה לתוך ברית המועצות, וסוניה עם בן זוגה בוז'ה וסבי, חברם הטוב, הלכו בעקבותיהם. אנחנו מגיעים למוזיאון שהוקם במקום ומתחילים לשמוע את הסיפור עם העדויות, החפצים והתמונות. זה היה מחנה ההשמדה הראשון שממנו הסיקו הגרמנים איך כדאי להקים את שאר מחנות השמדה. זה מזעזע. אני שומעת סיפורים על כך שהיו רכבות נוסעים רגילות שנסעו במסילה הסמוכה. הם יכלו לראות את מה שהתרחש במחנה ההשמדה דרך חלונות הרכבת אבל היה כרוז שהורה על סגירת החלונות וסגירת הווילונות. מקריאים לנו עדות של אישה שאומרת שלעולם לא תצליח לשכוח את הריח הנורא שהיה כשעברה שם ברכבת. הנוסעים ברכבת כבר הבינו שקורה שם משהו רע. אני חושבת עליהם. למה לא עשו משהו? האם יכלו לעשות משהו? האם גם הם חיו בפחד שאם יגידו משהו יפגעו. ואולי לא היה להם אכפת כי גם הם היו אנטישמיים וחשבו שמוטב שהיהודים לא יהיו חלק מהחברה הפולנית. זה מזעזע. המוזיאון מאוד מעניין. פריט מסוים לוכד את תשומת ליבי. הגרמנים הורו על היהודים להסיר תכשיטים ולהתפשט לפני הכניסה למקלחות של תאי הגזים. הם נותנים לכל אחד אבן, כמו חלוק נחל, שחרוט עליה מספר, כדי שיקבלו את בגדיהם חפצי הערך והתכשיטים בחזרה אחרי המקלחת. עד השנייה האחרונה לפני מותם הם שיקרו להם, ואני תוהה אולי הם באמת לא הבינו שהם הולכים למוות. לא שהייתה להם ברירה. אני רק מדמיינת את הסיטואציה, כל קבוצת היהודים שירדו מהרכבת, מובלים לכיוון תאי הגזים, עומדים ערומים, עם האבן ביד, ומאמינים שיקבלו את הרכוש שלהם בחזרה. האם שתקו? האם התפללו? האם בכו? צרחו? נפרדו מיקיריהם?
בסיום הסיור אני מובילה טקס שמות לקבוצה. יזכור, נזכור את מי שמת… תפילת אל מלא רחמים, ולאחר מכן כל אחד בתורו מקריא את השמות שהוא רוצה להזכיר במקום הארור הזה. אני מקריאה בקושי רב ולא נשברת. זה היה מאוד קשה, אני משתדלת להיות מאופקת ומקריאה:
"לזכר בני משפחתנו שנרצחו בשואה על ידי הצורר הנאצי ועוזריו:
משפחת שטוק ומשפחת שכטר- אמו של סבי בנימין שטוק- צ'ורטקוב שבפולין (היום אוקראינה)
הוריו: מנשה שטוק- אביו של סבי
רוזה שטוק (שכטר)- אמו של סבי
ילדתם חנה שטוק וביתה התינוקת
ילדתם אסתר שטוק
ילדם פייביש שטוק
ילדתם חיה שטוק
אחיה של רוזה שטוק (שכטר) יעקב שכטר
אשתו יטקה שכטר
אחיה של רוזה שטוק (שכטר) זלמן שכטר
אשתו
ובנם
יהי זכרם ברוך של בני משפחת שטוק- אביו של סבי בנימין שטוק, מבוקובינה שברומניה, אשר נרצחו בידי הצורר הנאצי ועוזריו הרומנים בטרנסניסטריה.
יהי זכרם ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
אמן"
חלק מששת המיליונים, קורבנות השואה היהודים, מקבלים שמות ופנים. תפילת אל מלא רחמים מרגשת אותנו. אנחנו יוצאים לכיוון מעבר הגבול בחזרה מהורהרים.
עוצרים בדרך בסופר לקנות לחמניות וגבינות ואני מכינה לכל הקבוצה סנדוויצ'ים. אנחנו לא יודעים כמה זמן ייקח מעבר הגבול בחזרה, תלוי בשוטרים בגבול.
חוזרים ללבוב, מעמיסים את המזוודות מהמלון ומתחילים את הנסיעה לצ'ורטקוב. הלילה יורד והנסיעה ארוכה. הכבישים מצ'וקמקים ואנחנו מיטלטלים במיניבוס הצפוף. חלק מהנסיעה אני יושבת ליד הנהג איגור. הוא מלבוב, אוקראיני אדיב ומנומס ומדבר אנגלית. אנחנו מתקרבים לצ'ורטקוב. בכניסה לעיר, מפנים את תשומת ליבנו ליער השחור, שם נמצאים קברי האחים של היהודים, שנרצחו שם באקציות הראשונות ואנדרטה שהוקמה בכניסה ליער השחור. "שם יהיה הטקס ביום חמישי", מסבירה נרי. מתקדמים ורואים את הטנק. טנק צבוע בכחול שמסמל את הלחימה של הרוסים במקום הזה. מתקדמים למלון ואני לא מאמינה שאני נמצאת בצ'ורטקוב. מסתכלת סביב ובוחנת בשקיקה כל מראה שניתן לראות בדרך. יורדים במלון ומסתדרים לחדרים. קיבלנו את החדרים באחת בלילה בערך. אנחנו נרדמים בקלות. מותשים מהיום הקשה, נפלנו לשינה.
9.7.19 יום שלישי, יום רביעי למסע
מתחילים את הסיור בצ'ורטקוב ב"בית הקברות היהודי הישן", כך הוא נקרא. הוא מלפני המלחמה כמובן. בית הקברות. מלא צמחיה בגובה מטר ומשהו, לא רואים את הקברים. ויקטור מספר שלפני חודשיים מירי שלחה כסף והיו אנשים שחרמשו את כל הצמחייה והוא נכנס וצילם את כל המצבות. לא ניתן לראות כלום היום. אנחנו מבינים את המיקום- זה היה מעבר לבית הקברות הנוצרי. אנחנו ממשיכים בנסיעה קצרה למטה הגסטפו. היום זה בית כלא. מול הכניסה יש רחבה מרוצפת במצבות של יהודים. אנחנו המומים ומתעדים. האוקראינים שגרים שם פוגשים אותנו ומספרים שהם פונים לעירייה כדי שיוציאו משם את המצבות ויעשו ריצוף חדש במקום. זה לא נעים להם לדרוך על המצבות. אני מהרהרת, מתחילה לחשוב קצת עליהם, התושבים האוקראינים שנקלעו למקום הזה. הם גם דור שני ושלישי שצריך לסבול את ההיסטוריה. מתחתינו קבר אחים של מי שנרצח בעיר ומי שנרצח ברחבת בית הסוהר באקציה הראשונה. הרצפה לא ישרה. הגופות שמתחת מתכלות והאדמה שוקעת. מקריאים לנו עדויות, על פניות של התושבים המקומיים, שמבקשים לטפל בגופות הפזורות בעיר שהיו בזמן המלחמה. זה מזעזע גם אותם. הם לא פונים להפסקת ההרג רק מבקשים שלא ישאירו ברחובות וברחבת בתי הסוהר גופות. אנחנו ממשיכים לבית הקברות הישן. היום אין שם מצבות. הכל נגנב לשימוש חוזר בריצוף במקומות שונים בעיר. בפינה הוקמה אנדרטה לרבי שהיה חשוב לקהילה, הרבי פרידמן. אנחנו מתקרבים ובדרך מועדים בשדה, הגופות מתכלות והאדמה שוקעת. אדמה מגואלת בדם, קפלי הקרקע מצמררים.
ממשיכים לרחוב שפיטלנה שבפינתו ממוקם בית החולים. כל העיר מלאה בתים של משפחות יהודיות, היו רופאים ואחיות יהודים שעבדו בבית החולים הזה. אנחנו מתקדמים לנקודת תצפית על שכונה שסופחה באחת השנים לצ'ורטקוב. השם הוא גורנה ויגננקה. מספרים לנו שהפירוש הוא שכונת המגורשים. בשנת 1600 ומשהו השליט בצ'ורטקוב גרש את כל היהודים מצ'ורטקוב והם חיו שם. אחרי מספר שנים יהודים שבו לחיות בצ'ורטקוב. בהמשך המסע שלי עם ויקטור למדתי להגות את השם הזה עם מבטא פולני טוב.
תחנה הבאה בית התרבות המכונה ה"סוקול". עדיין עומד ומתקיימות בו הופעות ואירועים ציבוריים. מרטה, העדה שלנו, בת ה84, שרה שני שירים בפולנית על הבמה. אני מצלמת אותה ומדמיינת את התרבות העשירה של יהודי צ'ורטקוב על הבמה.
ממשיכים לרחוב נוסה. שם התחיל הגטו. מסבירים לנו על גבולות הגטו וההתנהלות. לגטו הזה לא הייתה חומה. היהודים צוו לענוד סרט לבן עם מגן דוד על הזרוע, ואסור היה להם לצאת מגבולות הגטו, מי שנתפש מחוץ לגטו עם סרט על הזרוע- נורה במקום. אז הם לא יצאו.
אנחנו יוצאים מגבולות הגטו ומגיעים לבית המרקחת שבו עבדה אמא של מרטה. אנחנו נכנסים ושומעים את העדות של מרטה כיצד החביאה אותה אימה בזמן הגטו, הייתה פוגשת אותה מידי יום בסוף יום העבודה ומלמדת אותה משחקים וקריאה וכתיבה. אנחנו שומעים את הסיפור בשקיקה. יורדים למרתף בית המרקחת שם הוסתרה, יחד איתה, במדרגות התלולות. מרטה מדהימה, היא עושה מאמצים כל כך גדולים כדי שנוכל לספוג את החוויה בצ'ורטקוב בצורה משמעותית. הולכים לאכול ארוחת צהריים. למי יש תיאבון אחרי החוויות האלה בכלל? אני מכריחה את עצמי לאכול ואוכלת מרק פטריות טעים. חושבת מה סבא היה אומר אם היה שומע שאני אוכלת מרק פטריות במסעדה בצ'ורטקוב. לרגעים אני מתעוררת במסע, כאילו מתוך חלום, ולא מאמינה שאני בצ'ורטקוב.
אנחנו ממשיכים לאנדרטה לזכרו של הסופר פרנציוז. הם מספרים שהוא בכלל לא חי פה, רק עבר פה כמה שנים אז הם ניכסו אותו כשלהם. אני חושבת כמה אנשי רוח וחוכמה יהודים היו בצ'ורטקוב. הם לא זכו לקבל אנדרטה לזכרם. האם בני משפחתי, נצר לבעל שם טוב היו אנשי רוח, רבנים מובילים וסופרים? זאת כנראה שלעולם לא נדע.
אנחנו ממשיכים לגימנסיה הפולנית. מולה היה וכבר לא קיים מבנה הגימנסיה היהודית (נהרס בהפצצה במלחמה). חברי הקהילה היהודית היו לומדים בשני המוסדות האלה.
אנחנו ממשיכים בנסיעה קצרה לבית הכנסת הגדול. ויקטור מדבר עם מיסטר ברנוב, המוגדר על ידי נרי, האחראי על הקהילה כשאין קהילה. הוא שולח מישהו שיפתח לנו את דלתות המבנה העתיק המתפורר. אנחנו נכנסים בהתרגשות לקומה השנייה. חלל ענק, כל מיני ציוד של הפקולטה לרפואה שמאוכסן שם. על הקירות עדיין ניתן לראות את ציורי הקיר הצבעוניים שעיטרו את בית הכנסת. על כל עמוד בקיר שאריות מציור של אחד המזלות. האם עסקו באסטרולוגיה? בחירה נורא מעניינת לעטר בציורי המזלות. שם המזל כתוב באותיות עבריות. אני מסתובבת ומרגישה שאני חווה את חוויות בני משפחתי שהיו מגיעים לבית הכנסת. האם כאן סבי התחיל לסלוד מהדת, אחרי ששמע מהמדריך בתנועת הנוער 'אגודת ישראל' שיש מדע וחלל והתחיל לשאול את עצמו שאלות קיומיות כפי שסיפר לי. כאן היה יושב עם אביו, שהיה מכריח אותו להצטרף אליו לתפילה בשבת. גלגל עיניים, רטן, נשם עמוק והיה כאן בניגוד לרצונו ולהרגשתו הפנימית?
אני מתעדת בשקיקה כל פינה במקום הזה ומדמיינת אותו גדוש במאמינים חרדים מהקהילה שמתפללים לאלוהים. האם מכאן חזר מנשה שטוק, אבא של סבי מתפילת שחרית באותו בוקר בו ברח סבי עם סוניה ובוז'ה? חנה מהקבוצה, דורכת על מקום שמכוסה ניילון ונופלת דרכו. במזל שולפים אותה שם והיא לא נפצעת. אנחנו יוצאים. המקום לא בטיחותי. רק חסר לנו שמישהו יפצע פה. פותחים לנו את הדלת הקטנה לקומה התחתונה. זה נראה כמו חלל לימוד. יש שם מלא בלגן של ציוד ישן. בפי המונחים ארגזי עץ ובתוכם משהו שצמח. אני מתקרבת ורואה תפוחי אדמה וסלקים שחורים שנבטו בארגז בזכות הלחות שבמקום זה. אני מתעדת באובססיביות. ממתי הירקות האלה פה? האם הסתתרו פה יהודים וזה נשאר כאן מאז? זה נראה כך. מצמרר.
אנחנו עוצרים ברחוב רינק במקום שחשבתי ששם בית משפחת שטוק היה. מצטלמת, מתרגשת ומספרת לקבוצה את סיפור המשפחה. לאחר מכן הבנתי שזו טעות בזיהוי וביום שישי הצטלמתי במיקום הבית האמיתי מול הבזאר.
נסיעה קצרה לנהר הסרט החוצה את העיר. המקום פסטורלי. האם לכאן הגיעו היהודים בראש השנה לקיום מצוות תשליך? האם סבי היה בא לפה לראות את ריקון הכיסים של המכנסיים המסמל את ריקון החטאים? האם היה מטייל לפה ויושב בפינה רומנטית עם נערה או מבלה פה עם חברים מהתנועה, הרחק מעיני המבוגרים החרדים, משוחח על ציונות, ארץ ישראל, חברות והגשמת חלומות. מרטה מספרת לנו את סיפורה של הילדה לולה קאופמן. יש גם ספר שנכתב עליה.
נוסעים לכיכר הרינק, זה היה כיכר השילוחים. שם היו מכנסים את היהודים ושולחים אותם ברכבת לבלזץ.
אנחנו רואים את מבנה הבזאר העתיק עם השעון הגדול בראשו. כשחקרתי אודות צ'ורטקוב הוצאתי תמונות של הבזאר כדי להמחיש את המראה ברחוב הרינק. והנה אני, מסתובבת פה, מכירה את המבנים. רק כמה ימים אחרי גיליתי שהבית של משפחת שטוק היה בדיוק במקום הזה מול הבזאר. מרטה מספרת לנו על ריכוז היהודים ושילוח למוות בבלזץ. זה מטלטל. אני מרגישה גאווה להסתובב שם. העם היהודי שרד את הדבר הזה. אני פה. דור שלישי. סבי ברח מפה. חבורת הדור השלישי חוזרים למלון ברגל, זה לוקח חצי שעה ואנחנו סופגים את האווירה בעיר. מרגש לחשוב על אבותינו מתהלכים ברחובות האלה. בכל פעם שמחשבה זו עולה במוחי אני נחנקת מתרגשות. אני על סף בכי תמידי. חנוקה. בערב נפגשנו עם מיסטר ברנוב שמספר על מצבם העגום של הנכסים היהודיים ומבקש שנעזור לו לגייס כספים. אוכלים ארוחת ערב במסעדה הצמודה למלון והולכים לישון במלון.
אני חושבת על סבי וסבתי שנפגשו בברית מועצות כשברחו מהגרמנים ותוהה איפה נמצאים הכפר והעיירה של סבתי, אם גם היא עברה לברית המועצות. מסתכלת בגוגל מאפ ומגלה שהעיר של סבתא רגינה נמצאת 3 שעות מצ'ורטקוב, סביר בהחלט. אני מתחילה להשתעשע ברעיון שאם אני כבר פה, אמשיך לירוסלב ואולישיצה. אחר כך בודקת איפה צ'רבוניבור משם סבא של זיו עלה בעליה החמישית, ואיפה באיליסטוק, שמשפחתה של סבתא ציפי עלו משם לכיוון וורשה. למזלי כל בני המשפחה מפולין גרו במסלול שממש הגיוני לעשות. מתחילה להרגיש שזה נכון לנצל את ההזדמנות להגיע לשם.
10.7.19 יום רביעי, היום החמישי במסע
נוסעים לבוצ'ץ, העיר בה נולד הסופר שי עגנון. אני מקריאה סיכום של חייו שהתבקשתי להכין מבעוד מועד. אחרי מקריאים חנה ושרגא קטעים מכתביו ואשר משמיע לנו תפילה לשלום המדינה שעגנון השתתף בכתיבתה.
אנחנו נוסעים להר פודור, שם יש קבר אחים. מתהלכים בדממה בתוך היער הסבוך ומוצאים את דרכנו לקבר האחים שביער. האדמה שוקעת בקפלי קרקע ואני מרגישה חלחלה מהידיעה שאני דורכת על גופות שמתכלות באדמה. מרטה מספרת לנו את סיפור הטווח (טבח) של יהודי הכפר הסמוך בקבר האחים. אשר משמיע הקלטה של תפילת אל מלא רחמים. אני מצלמת. מדליקה נר זיכרון באנדרטה וחוזרת לשמע השיר הליכה לקיסריה. "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם. החול והים. רשרוש של המים. ברק השמים תפילת האדם."
ממשיכים לבית הקברות היהודי. השטח מלא צמחיה אנחנו לא יכולים לראות כלום. אוכלים ארוחת צהריים ואני מחליטה להזמין כרטיס טיסה לישראל מוורשה וסוגרת עם ויקטור את המסע שלנו ביחד. אני מתלבטת אם זה נכון, התקשרתי לאבא לשאול לדעתו והוא חיזק אותי, זה זורם בדמך. הבנים מחזקים אותי גם, את כבר פה, את יכולה לעשות את זה, אין סיבה לא לעשות את זה. אני מלאת חששות, אבל משתכנעת, ומאמינה שיהיה טוב. אנחנו ממשיכים לשני כפרים נוספים ושומעים סיפורים על יהודים ששרדו ועל הטבח שהתרחש שם ממרטה המדהימה, שמספרת לנו בעברית יפה, עם מבטא פולני ועומדת במסע הזה כמו איזו צעירונת.
בערב אנחנו חוזרים למלון ואחרי ארוחת ערב מרטה מספרת לנו את משך סיפור הישרדותה אחרי שהוצאה מהמחבוא מבית מרקחת בצ'ורטקוב והתחזתה לילדה פולניה אצל משפחת שולץ והעובדת שלהם במשך כל המלחמה. כבר מאוחר בלילה ומרטה לא מוותרת על כל פרט שיכולה לספר. כל כך חשוב לה שנשמע ונכיר את הסיפור. היא שגרירה אמיתית.
11.7.19 יום חמישי, היום השישי במסע
השוק בצ'ורטקוב. מסתובבים בשוק, אני קונה כובע אדום רחב שוליים. יש לי כובע מצ'ורטקוב אני לא מאמינה. אם סבא וסבתא היו יודעים- הם לא היו מאמינים.
אנחנו נוסעים לטירה ושומעים את הסיפור. כל כך הרבה סיפורים. הפרטים מתערבבים זה עם זה. ממשיכים לארמון האדמור מצ'ורטקוב הרב שפירא ושומעים על התנועה החסידית. אני נצר לבעל שם טוב, אבי תורת החסידות. אנחנו לומדים על הזמר, החומה שהקיפה את העיר, רחוב זמקובה, הכנסייה מעץ שבנויה כולה ללא מסמרים, תחנת הרכבת עליה סיפרה מרטה באריכות את חווית פרידתה מאימה בתחנת הרכבת. כל אלה הם נוף חייו של סבי ומשפחתו, ואני פה. לא מאמינה, נחנקת מהתרגשות. אחרי ארוחת הצהרים אנחנו נוסעים ליער השחור לאנדרטה כדי לקיים טקס, ולראות את קבר האחים ביער השחור. אני מפיקה את הטקס המרגש בהצלחה. יזכור, אל מלא רחמים ונרי מקריאה קטע שכתבה בצפירה ביום השואה. אני משמיעה את "הליכה לקיסריה". "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם". השיר הזה תמיד מרגש אותי. חנה מקריאה טקסט על כיצד לספר לילד, ואני משמיעה את השיר של יהודה פוליקר "ילד". אנחנו מתרגשים ומזילים דמעות. מקריאה קטע שכתבתי ובוכה.
"סבי בנימין שטוק ז"ל לא ראה את עצמו כניצול שואה, אלא בר מזל שבזכות תושייה, אומץ וחכמה הצליח לשרוד את המלחמה.
כאשר ביקשתיו לספר לי אודות ארץ מולדתו, הוא התאמץ לרצותי, אך כאב לו לספר על עירו צ'ורטקוב. ההתרחקות מהדת, שבעקבותיה התרחק ממשפחתו, עד שלבסוף עזב בלעדיהם, ילדותו בקהילה היהודית, שכניו, חבריו, אהבותיו בילדותו.
אני רציתי לשמוע הכל, והוא לא היה מסוגל לספר. כאב לו על עירו שנחרבה. שרף לו שמשפחתו נרצחה וצרב לו על ששרד בעוד השאר אינם.
רצה הגורל והצלחתי להגיע לעירו צ'ורטקוב. עודני כאן ואינני מאמינה שהנני פה. מתעדת הכל באובססיביות ותוהה, האם מישהו ממשפחתנו עוד יגיע הנה?
סבא, אם אתה שומע אותי, דע לך שאני מתגעגעת אליך. אני רוצה שתדע שניצחנו! אני, נציגת הדור השלישי שלך, כאן, זוכרת ומזכירה את משפחתך.
נזכור את הכל ולעולם לא נשכח, ונפעל כדי שלא יקרה שוב."
ההתרגשות עצומה, כל מה שצברנו בכל הימים האלה ועכשיו זה כבר סוף המסע של הקבוצה. אני מרגישה מאוד משמעותית במסע. זה מרגש. אנחנו ממשיכים לגורנה ויגננקה, שכונה מעל צ'ורטקוב משם רואים את העיר בתצפית יפה. ויקטור מציע לקחת אותנו לבית הספר שבו למד כשהיה ילד וגדל בכפר הסמוך פריחודה. הוא מספר שמבנה בית הספר נטוש ומתחיל להתפורר ולפני שנתיים אחיו קרא לו, והראה לו איך שהבטון מגזוזטרת בית הספר מתפורר מתגלות המצבות היהודיות שצופו בבטון. הוא מזועזע מזה. הוא אומר שאיך אפילו לא ידע, אבל במשך שמונה שנים, מידי בוקר היה נכנס לבית הספר ודורך על מצבות היהודים ללא ידיעתו. ההזדהות שלו עם סבל הקהילה היהודית מרגשת אותי. תמיד סלדתי מאירופאים. אני מתחילה לתהות אם יש ניצני דור אירופאי חדש הומניטרי, שאיננו אנטישמי, האם יש עתיד אופטימי?
מרטה הוזמנה ביחד עם המשלחת מישראל למפגש בעיריית צ'ורטקוב. יש אדם בשם דר' סטפננקו, שהוא פעיל זכויות אדם ופועל לחינוך והעלאת מודעות באוקראינה לגבי השואה. אנחנו נכנסים לבית העירייה. אותה עירייה ששיתפה פעולה עם רצח היהודים ועצמה עיניים למראה הזוועות. בחלל הגדול יושבים וממתינים לנו אנשים רבים מהעיר, סטודנטים, אנשי חינוך. הם מתכבדים לארח אותנו. אני מתבקשת לתעד בווידאו את המפגש. דר' סטפננקו מציג את עשייתו הנרחבת בתחום, הוא הוביל את תרגום הספר של מרטה לאוקראינית וכעת הוא ועוד מספר ספרים ניתנים לקריאה בשפה האוקראינית. לאחר מכן איילת מסייעת למרטה בתרגום סיפורה. האירוע מאוד מרגש. המפגש עומד להסתיים, מוצגת זמרת אוקראינית והיא מתחילה לשיר בעברית: "תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת, על תכול עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם, שבזכותם אני קיים". אני מצטרפת לשירה ונחנקת. לא יכולה לעצור את הבכי. מתי נשמע כאן שיר שמח בעברית בפעם האחרונה? לפני המלחמה. זה שיר שגדלתי עליו. למדתי לנגן אותו בחלילית ובאורגן. הילדים שלי לומדים לשיר אותו בגן. שיר הודיה כזה, בתוך כל הזוועות בהם עסקנו כל השבוע, מאפס אותנו ומזכיר שצריך להגיד תודה על מה שיש. אם סבא היה יודע שאני יושבת במפגש, בו יהודים מישראל לגיטימיים, בעיריית צ'ורטקוב- הוא היה משתגע.
חוזרים למלון ואני משוחחת עם אחותי הקטנה ספיר ומתרגשת איתה בטלפון. מחכה לזמן שהקבוצה צריכה לצאת לנסיעת הלילה ללבוב בחצות, כדי להיפרד מהם. אני נשארת כאן, ממשיכה עם ויקטור במסע. הפרידה מהקבוצה מרגשת. אני הולכת לחדר לבד, נשארתי לבד במלון, מרגישה בדידות ופחד ובקושי ישנה בלילה.
12.7.19 יום שישי, היום השביעי במסע
אני מחכה לויקטור בבוקר במלון. יושבת עם הספר על סבא בנימין בלובי. ויקטור מגיע ואני מסבירה: "היי, אני רוצה להציג לך את המחקר שעשיתי על סבי, וככה תוכל גם להכיר אותי ולדעת מי אני, וגם נוכל לחשוב על האופן שבו נעשה את מסע השורשים שלי." אני מסבירה שערכתי מחקר והוצאתי חוברת כזו על כל אחד מבני משפחתי מהסבים והסבתות שלי ושל בן זוגי. ויקטור המקסים מרותק לספר, אני מתרגמת עבורו לאנגלית והוא סקרן לשאול שאלות על המשפחה. אנחנו מגלים מכנה משותף ביננו. אנחנו שנינו מאותו הכפר אומר השיר, אז כן. אבא של סבי, מנשה שטוק ז"ל שמו, היה סוחר בנוצות אווזים להכנת שמיכות פוך, כך סיפר לי סבי. כאשר היה נער, סבי עזר לאביו בחנות שהייתה בקומה התחתונה של הבית, בעוד שהוא היה הולך לקנות מהחקלאים את הנוצות. ויקטור מספר לי, שאחרי שהשתחרר מהשירות הצבאי, אותו עשה בלבנון ובסוריה חלק מהזמן, חזר לצ'ורטקוב ועבד באותה עבודה. נסע עם הגרוטאה שהייתה לו בין הכפרים וקרא בכרוז, נוצות אווזים, מי מוכר נוצות אווזים. החקלאים היו יוצאים לכיוונו עם שקים ובהם נוצות והוא היה משלם להם לפי המשקל, דוחס את כל השקים באוטו עד שלא היה יותר מקום, לוקח את זה למפעל, שקיים עד היום בצ'ורטקוב ומוכר שם את הנוצות למפעל. חבל שלא ידעתי, הייתי מגיעה לשם. אולי בפעם הבאה, אנחנו אומרים וצוחקים, עכשיו זה כבר אפשרי להגיע לפה, בעבר לא הייתי מעלה על דעתי. ויקטור מציע שניסע לעיר טאוסטה, שם קבורה אימו של הבעל שם טוב, שאני נצר לשושלת זו. אנחנו מתחילים את הבוקר בביקור במקום שבו היה קיים בית משפחתו של סבי. ממש מול הבזאר, בשכונה שהייתה נחשבת ליוקרתית, סביבם חנויות רבות. אני מצלמת למשפחה וידאו מרגש ושולחת להם בקבוצת וואטצאפ. אני מרגשת אותם. אני מספרת על הבית שהיה שם, מראה את הנוף הנשקף מהכניסה ואומרת: "סבא, ניצחנו, אני, נציגת דור שלישי שלך, כאן במקום שהיה ביתך." אני עושה עוד תיעוד קטן בוידאו עבור ענת מהקבוצה ושולחת לה. היא מודה לי מאוד ומתרגשת בטירוף. אנחנו עוזבים את צ'ורטקוב וממשיכים לטאוסטה. להיות בקבר של אימו של הבעל שם טוב, זה מרגש ולא ייאמן בעיני שאני פה. היא הראשונה בעץ השורשים שהצלחתי להגיע עליה. אנחנו עוזבים את טאוסטה ונוסעים לטרנופול. ויקטור מבטא את השם עם מבטא אוקראיני כבד TERNOPOL עם ר' גרונית, אני לומדת לבטא את זה נכון ומחקה אותו. כך גם המילה תודה באוקראינית Dyakuyemo דייאקו יאמו, אני מנסה, ויקטור מתקן אותי שוב ושוב. ויקטור גם לומד כמה מילים בעברית, בוקר טוב, מה נשמע? הכל בסדר? תודה! את זה הוא לומד ממני. פנה ימינה, פנה שמאלה, כיכר, את זה הוא לומד מהניווט של הגוגל מאפ. מה היינו עושים בלי הגוגל שנותן לנו את כל התשובות לשאלותנו. בטרנופול ויקטור גר עם אשתו ועם הילד שאימצו. אני זוכרת את סבי מנסה להסביר לי איפה זה צ'ורטקוב ומשתמש בעיר הגדולה הסמוכה טרנופול. אנחנו אוכלים שם ארוחת צהרים במסעדה גרוזינית, ממש מגניבה, ואני מסבירה לויקטור: "אני רוצה להגיע למקומות שמשפחתי חייה בהם ומשם שרדה וליהנות מהחיים במסע הזה, איתי יהיה כיף, לא נלך לאוושוויץ." אני מחייכת. וויקטור מבין אותי. המסעדה במבנה עתיק מעץ כבד, מבשלת בירה בתוכה, המנות מסורתיות ופוחלצים של חיות מביטים עלינו מסביב. ויקטור רוצה להכניס את הנקודות לג'י פי אס, אבל אזלה לו הסוללה במחשב הנייד ואין שקע בסביבה. אני שואלת את ויקטור איך כדאי לנו להזמין את החדרים ללינה. ויקטור עונה בפשטות: "Booking", אני צוחקת לשמע המילה והאפליקציה המודרנית הזו בתוך המקום המיושן הזה. זו הפכה להיות הבדיחה שלנו במסע. כשיש משהו מיושן אנחנו אומרים This is not Booking"" וכשמשהו מודרני, כמו שליחת תמונות מהמסע עם תיוג של מיקומם על המפה מתוך נקודות הג'י פי אס, אנחנו אומרים "This is Booking". אנחנו עוזבים את טרנופול, ונוסעים לעיירה שאליה עברה סבתי עם משפחתה כשהייתה בת 9, ובה חיה עד גיל 16. זה היה בזכות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב והעברת האוכלוסייה בהתאם לגבול השקט בין רוסיה וגרמניה. הנסיעה אורכת 3 שעות ואנחנו נהנים מהנוף. אני עדיין לא מאמינה שאני עומדת להגיע למקומות שקבענו.
מעבר הגבול מאוקראינה לפולין בו עברנו נקרא קראקובאיץ. האירופאים לא ממהרים לשום מקום ומשתהים דקות ארוכות עד שאנחנו מצליחים לעבור. השוטרת הפולניה בודקת עם פנס בתוך כל פינה באוטו. אנחנו עוברים לבסוף. שאלתי את ויקטור מה הם מחפשים פה בגבול, ויקטור אמר שהם מחפשים סיגריות ו-וודקה. אצלנו מחפשים נשק וסמים. דוגמא קטנה לפערים התרבותיים ביננו. הנסיעה יפה, הנופים עוצרי נשימה, יערות פראיים, אני משתפת את ויקטור שהיערות האלה מצמררים אותי, מבחינתי יער זה מקום מסתור, מרדף, רצח ובורות מוות של קברי אחים. ויקטור מספר לי שאת כל ילדותו העביר ביער, הוא אוהב את היער, הריח, הפריחה, שינויי מזג האויר הניכרים במראה היער. ואת הילד שלו, שאימץ דרך משרד הרווחה, הוא אוהב לקחת ליער וללמד אותו לטפס על העצים ולהשתולל איתו. הוא מספר על הילד ועיניו נוצצות מהתרגשות. לא היה פשוט להם להביא ילד לעולם, אחרי קשיי פוריות, נפטר להם ילד 3 שבועות אחרי הלידה. זה כאב עצום. אני מבינה לליבו. לכן כשסיפרתי לו על שהייתי אם פונדקאית ובכוונתי לעשות זאת שוב הוא התרגש ממני מאוד. אני מגלה את סיפור חייו. ויקטור נולד בפריחודה, 3 ק"מ מצ'ורטקוב. הוא למד בבית הספר האזורי בגורנה ויגננקה. הוא מספר לי על ההיסטוריה של המקום: גורנה זה גבעה וויגננקה זה עונש. 1649 הפולנים בשלטון חשדו ביהודי צ'ורטקוב בשיתוף פעולה עם הקוזאקים. כל יהודי צ'ורטקוב גורשו לגורנה ויגננקה. בהמשך הייתה התיישבות מחדש של יהודים בצ'ורטקוב ב- 1722. אחרי הלימודים ויקטור התגייס לשירות חובה בצבא, שרת בלבנון ובסוריה, חזר והוריו נפטרו בגיל צעיר, גם סבו וסבתו נפטרו בגיל צעיר יחסית. הוא סיפר שסבו היה גבר בן חמישים ומשהו כשהתחתן עם סבתו שהייתה בת 18. באחד הימים לפני החתונה הלכה סבתו לכיוון הנהר ורצתה להתאבד. אחד התושבים ראה אותה ועודד אותה, אל תדאגי, הוא מבוגר, הוא ימות בקרוב ואז תיהי עשירה, כל הרכוש שלו יהיה שלך. היא התחתנה איתו, נולדו להם 3 ילדים, אחת מהם היא אימו של ויקטור. הסבא נפטר וכעבור שבועיים בערך נפטרה גם הסבתא. היא לא זכתה לחיי החופש אחרי מותו להם ציפתה. זו משפחה עצובה, עם הרבה סבל, עוני וצער בחייהם. אחיו של ויקטור גר בבית הוריו שבפריחודה. גם הם נפטרו צעירים יחסית. ויקטור נולד ב 1972, היום הוא בן 47, אין לו הורים או סבים וסבתות כאמור, יש לו אח ואחות, אחיינים, אישה וילד מאומץ. אין לו שורשים בחיים, והוא גם לא יודע עליהם הרבה. איפה היו בזמן המלחמה למשל. הוא מאוכזב שלא שאל בזמן. אולי זה עדיף. לגלות אמת קשה זה כואב מאוד. ויקטור מבין שההכרה בשואה באוקראינה היא תהליך. לאנשים קשה לחשוב שבני העם שלהם בצעו פשעים נגד האנושות. לי באופן אישי קשה לסבול בני דור שלישי שהשורשים שלהם אירופאים והיו בזמן המלחמה. אני תמיד תוהה אם היו משתפי פעולה עם הנאצים. גם לא לעשות דבר ולעצום עיניים מבחינתי זה לא מקובל. זו השריטה שלי, כבר ציינתי זאת. ויקטור אחרי הלימודים היה בצבא, אחר כך עבד באוקראינה במסחר נוצות אווזים ובמכירת שטיחים. כשחבר הציע לו את ההזדמנות לטוס לאירלנד ולהרוויח כסף, ויקטור קפץ על ההזדמנות. הם הגיע לשם כתיירים, עבדו באופן לא חוקי ואחר כך ויקטור הצליח לקבל לגיטימציה ולהיות חוקי. הוא עבד שם מעל 5 שנים וקיבל אזרחות של אירלנד. שבר את המסלול וההסללה שכנראה ציפתה לו. הוא למד אנגלית, ואחרי שהכיר את אשתו, חזרו לאוקראינה כחלק מתהליך הפוריות שעברו ואימוץ הילד גם.
אנחנו מגיעים ליארוסלב. העיירה מקסימה ביופייה, פרחים בכל מקום, רחובות מטופחים ונקיים. אנחנו מוציאים את מבנה בית הכנסת, הוא גדול והוא בשיפוצים, ולא פתוח. זהו יום שישי אחרי הצהרים. אנחנו מסתובבים ברגל. את הרחוב שסבתא אמרה לדליה שבו היא גרה לא מצאנו. אין רחוב בשם הזה היום. אנחנו מוצאים מקום אינפורמציה I, נכנסים ושתי פולניות מקבלות אותנו יפה. ויקטור דובר פולנית ומסביר להן מה אנחנו מחפשים. אתרים יהודים. אין יהודים היום בירוסלב. בית הכנסת סגור ובשיפוצים. יש גם מקווה שהיום יש שם מפעל לתפירה. אני שואלת איפה נמצא האצטדיון. מראים לי במפה של העיר היכן האצטדיון אבל מתנצלים שכרגע בונים שם, אז הכל סגור וזה כבר לא משמש כאיצטדיון. אני רוצה לקנות מזכרת מהמזכרות של העיר שיש בחנות, אבל אין לנו כסף פולני. המוכרות בתחילה אומרות שהן לא יכולות למכור לי תמורת מטבע יורו, אבל אני מבקשת יפה, ומסבירה שאני נכדה של מישהי שחיה בירוסלב, ואנחנו כאן לביקור קצר, ואני רוצה מזכרת. הן מסכימות ואני רוכשת לב מקרמיקה עם פרחים אדומים עליו. סימבולי משהו. אנחנו מסתובבים בעיירה היפה, מגיעים לאצטדיון. אני מצלמת את עצמי בוידאו, מספרת את סיפור היהודים שחיו פה, שביום בהיר אחד ב 1939, נתלו כרזת בכל רחבי העיר הקוראות ליהודים להגיע עם מיטב רכושם. הגרמנים מצווים עליהם להשאיר את כל הרכוש ולנוע אל הגשר שיוצא מהעיר מזרחה. מי שלא ממושמע- נורה במקום. סבתי ומשפחתה מגיעים כך בחזרה לכפר הולדתה, אולישיצה. אני מצלמת תיעוד בוידאו גם על הגשר- ברוך שעשה לי נס במקום הזה. תודה לאל שהגרמנים רק גרשו אותם, והם שרדו. אנחנו מגיעים לאולישיצה. סבתא סיפרה שזה היה כפר חקלאי קטן, בגלל זה הם עזבו במשבר הכללי העולמי, רצו לשדרג את אפשרות הפרנסה שלהם. אנחנו מופתעים לגלות עיירה לא קטנה בכלל, ומוצאים את בית הקברות היהודי. דווקא שמור במצב טוב, רוב המצבות עומדות, חלקן באלכסון. אני קוראת בעברית, אישה חסודה וצנועה, איש חשוב ועוד.. וחושבת על הקהילה שחייה בו ונכחדה. אני מדליקה נר בבית הקברות ומצלמת את עצמי עורכת אזכרה לכל בני משפחתנו שנרצחו בשואה מיארוסלב ומאולישיצה. מקריאה את שמותיהם:
"משפחת שרף אמה של סבתי רגינה שטוק (שרף)- אולישיצה ויארוסלאב שבפולין (היום אוקראינה)
אמה רוזה שרף (קליינמן)
אחיה ליאון קליינמן
אשתו
ובנם
אחיה יוסף קליינמן
בנו אברהם קליינמן
משפחת שרף אביו של סבתי רגינה שטוק (שרף)- אולישיצה ויארוסלאב שבפולין (היום אוקראינה)
אחיותיו ארנה שרף, בעלה וילדיהם
ואחותו יטי שרף, בעלה וילדיהם.
יהיה זכרם ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים. אמן."
אנחנו מסתובבים קצת באולישיצה, מצטלמת בפארק יפה, ונוסעים לעיר הגדולה הבאה לובלין, מרחק שעתיים וחצי נסיעה באוטו. אנחנו כבר עייפים. מגיעים למלון, מסיימים את הערב עם כוס בירה והולכים לישון.
13.7.19 יום שבת, היום השמיני במסע
היום זה יום שמוקדש למשפחה של זיו. ארוחת בוקר זריזה במלון, אני אוכלת מעט, ויקטור דואג לי כמו מאמא טובה. אנחנו מתחילים בנסיעה, כמעט 4 שעות לכפר של סבא איציק צ'רבוניבור. משמעות השם היא היער האדום. הוא מופיע בגוגל מאפ, מכשיר הג'י פי אס של ויקטור לא מכיר בו. לא מפתיע. אנחנו מגיעים לשם, מתפעלים מהנוף של היער האדום, שעכשיו הוא ירוק, כי זה קיץ, שטחים נרחבים פתוחים, ויש מסילת רכבת. ליד המסילה יש בית עתיק מעץ, בית עתיק מלבנים ומקבלים את פנינו בהפתעה גדולה המקומיים. הם אפילו יודעים אנגלית. לילד קוראים תומאש, אני מחייכת אליהם ומסבירה שאני תם. הם מספרים לי את היסטורית המשפחה שלהם במקום הזה. הסבתא במשפחה נולדה אחרי שסבא איציק ומשפחתו כבר עזבו שם. היום גרות שם 3 משפחות. בני המשפחה שפגשנו מספרים שהם גרים בבית שהיה מיועד למפעילי הרכבת. הסבא עבד ברכבת וגם האבא. הם מלווים אותנו למסילה ומסבירים שלפני שנתיים שפצו פה, את מבנה תחנת הרכבת הרסו, נשארה רק חתיכת רצפת בטון עליו היה מונח. את הפסים החליפו והיום הם משמשים רק לרכבות משא, לא לנוסעים, אז הם לא יודעים להתחקות אחרי הלו"ז, מתי תגיע רכבת, זה לפי הצורך של רכבות המשא. אנחנו מסתובבים שם במבנים, שהיום משמשים כמחסנים ישנים. אני מעריכה שכך נראה בית משפחת פיונטק, לפי התיאור של סבא איציק. אני מצלמת וידאו ואומרת ברוך שעשה לי נס במקום זה ובזכות עזיבתם בעליה החמישית לארץ ישראל, סבא איציק ניצל וזיו נולד. אנחנו נוסעים ללומז'ה, העיר הסמוכה, ואוכלים ארוחת צהרים נחמדה, עם עוגת תפוחים פולנית. נכנסים לחנות בגדים ואני קונה מתנות לילדים וגם חליפת ספיידרמן לבן המאומץ של ויקטור. אנחנו נוסעים לויזנה, העיירה הסמוכה ממנה גורשו כל בני משפחתו של איציק לידבוונה. אנחנו מגיעים לבית הקברות היהודי בויזנה, הוא נמצא בתוך יער. אני מעדיפה להמשיך הלאה, שילוב של בית קברות ויער זה יותר מידי בשבילי. בידבוונה קרה האסון שבו נשרפו כל בני העיירה באסם בקצה העיירה. אנחנו עומדים באנדרטה לזכרם, אני מדליקה נר ומקריאה את שמות הנרצחים בוידאו:
"משפחת פיונטק- אביו של סבא איציק הלוי (פיונטק)- צ'רבוניבור שבפולין
אחיו של אביו יעקב פיונטק:
חנה פיונטק
שרה פיונטק
יצחק פיונטק
משפחת לוין- אמו של סבא איציק הלוי (פיונטק)- וויזנה שבפולין
הוריה של רבקה לוין שמואל לוין
הניה לוין
ילדי אחיה ישראל לוין:
אפרים
אברהם
דינה
אחיה של רבקה לוין
אפרים לוין
אשתו שיינה לוין
בתם חנה לוין
אחיה למחצה משה הירש לוין
אשתו דבורה לוין
ילידיהם: דוד, יעקב, ליבה.
יהי זכרם ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, אמן."
משם אנחנו נוסעים לבית הכנסת הגדול בטיקוצ'ין, הוא סגור אבל מבחוץ אפשר להתרשם, ואנחנו יושבים בבית הקפה הסמוך, זה ממש פסטורלי. בית הקפה מעוצב בהשראת הקהילה היהודית. האם זה שימוש ציני בבית הכנסת כאטרקציה תיירותית או געגוע אמיתי לקהילה שאבדה במקום הזה? אני תוהה ביני ובין עצמי. אנחנו חוגגים את החיים פה, עם קפה ועוגת תפוחים, לצלילי מנגינת כינור יהודית וסביבנו מיצגים יהודיים שונים. זה הזוי. משם אנחנו נוסעים ליער לופוחובה. כל היהודים התרכזו בבית הכנסת בטיקוטין בהוראת הגרמנים והפולנים, והוסעו ליער לופוחובה במשאיות. באותו בוקר נחפרו שלושה בורות ענק. הם מורדים מהמשאיות ונורים אל תוך קבר האחים בבורות. אני משמיעה את השיר הליכה לקיסריה. "אלי אלי, שלא יגמר לעולם.." ויקטור מזדעזע ממעשי הנאצים ועוזריהם במלחמה. אני מדליקה נר ויוצאת בשתיקה מהיער המזוויע הזה. מסבירה לויקטור, "עכשיו אתה מבין למה אני סולדת מיערות?" ויקטור מבין.
אנחנו נוסעים לביאליסטוק. היא צריכה להיות עיר נחמדה, אני קוראת שיש שם עיר עתיקה יפה ובה מבנה יפה של ארמון ברניצקי. אנחנו מקבלים את החדרים, מתרעננים, אני רוצה לשטוף מעלי את יער לופוחובה המפחיד ההוא. יוצאים לארוחת ערב בעיר העתיקה, מצטלמים בארמון ונהנים מהחיים. זה הערב האחרון שלנו ביחד. מחר יוצאים לוורשה, למוזיאון יהדות פולין ולשדה התעופה. אני בכלל לא קולטת שזה קרה, אז להבין שזה נגמר זה בכלל לא אפשרי מבחינתי.
14.7.19 יום ראשון, היום התשיעי במסע
קמים מוקדם בבוקר ונוסעים לוורשה. נפרדת ממראות נופי פולין בכבישים. אנחנו מגיעים בזמן, בדיוק ב 10:00, פתיחת מוזיאון יהדות פולין, הפקידה שואלת מאיפה אנחנו ואני מספרת לה בגאווה, אני דור שלישי של שורדי השואה (ובלב אני אומרת לעצמי "בפרצוף שלך"). התערוכה מאוד יפה, החלק של השואה לא נוכח מספיק בגלריה שעוסקת במלחמת העולם השניה. אנחנו יוצאים, מצטלמים באנדרטה לזכר היהודים שנרצחו בשואה ונוסעים לשדה התעופה.
בחניית האוטו ויקטור מביט אליי, בעניו הכחולות היפות ואומר לי: "אני רוצה להתנצל על מה שהעם שלי עשה למשפחתך". דמעות עלו בעיני, חיבקתי אותו והבטחתי לו שמעכשיו יש לו חברה בישראל.
חזרתי לארץ אחרת מאיך שנסעתי ממנה.