נפתלי הירש לופק מצ'ורטקוב בספר "הברלינאי האחרון" מאת יורם קניוק

יורם קניוק "הברלינאי האחרון" עמוד 124

המספר יושב ומנהל וויכוח בבית קפה בתל-אביב עם גינתר גראס. את הוויכוח שמע והגיב איש בשם נפתלי הירש לופק. כך התוודע המספר ללופק. משום שלופק נולד בצ'ורטקוב, הבאתי את סיפורו. אתם תחליטו, היה או לא היה.
"לופק נולד בעיירה קטנה בשם  CZORTKOW בפולין, הוא שכב מחופש למת מתחת לערמת גוויות של בני העיירה שלו, ואחרי יומיים זחל מבין הגופות, והתהלך ביערות. נתפס, שוב ברח בקופצו מרכבת נוסעת, היגיע למחנות המעבר בגרמניה ואחר כך עלה לארץ ישראל. הוא עבד קשה, הצליח, וזאת בלא שלמד יום אחד בבית-ספר. הוא נעשה מומחה להשקעות. השקיע. קנה ומכר. הוא ידע לחשב בעל-פה מספרים בני עשר ספרות ויותר. הוא קנה עיתונים של יום אתמול כדי לחסוך במה שקרא לו מותרות. ואכל דג מלוח, לחם שחור אחיד שמרח במרגרינה ושום, קצת בצלים, פה ושם עוף מכובס, איזו חביתה ולבן, ושתה בירה שחורה. לעיתים אכל צלי-בקר ותפוחי אדמה מטוגנים במסעדה קטנה ליד ביתו. הוא התגורר בגפו בדירה קטנה ליד שדרות נורדאו בתל-אביב, דירה מרוהטת ברהיטים ישנים מתפוררים, ותמיד לבש בגדים מיד שנייה. אחרי מותו נאמד רכושו בבנקים שונים במיליונים. היו לו עשרים דירות ותשעה בתים להשכרה; מאות דונמים של פרדסים בשרון שאט-אט הופשרו לבנייה; היו לו מניות, מאות אלפי דולרים בכספות. הוא חי לבדו. את גניה מוכרת העיתונים הישנים שהייתה ידידתו היחידה, לימד איפה להשקיע והיא הרוויחה טוב ולופק היה מידי פעם שותה איתה תה. כששאלתי אותו ענה שרומנטיקה כבר לא בשבילו, והאם הישראלים ימשיכו לכבוש שטחים במלחמות הם ישכחו את הדמעות ולא יהיו עוד יהודים, כי היהודים הם ספר דמעות ולא נכסי דלא-ניידי. הוא טען שכל הנשים רוצות למלא את הבית שלו בילדים, ולגניה מהעיתונים יש בן אחד בגרמניה, אחד בארץ, ואחד בלונדון, כי היא מחלקת את הסיכונים. אנחנו גמרנו לאהוב את הילדים שלנו עוד לפני שהם נולדו. על בעלה של גניה אמר לי, תראה בן-אדם טיפש. הולך ומת שני מטר מתחנת מגן-דוד. ישבנו. גניה נכנסה להחליף את המים בכוס של השיניים התותבות שלו אבל לופק לא שמע. הוא אמר, הייתה לי אשה. איטקה. היא מתה בגטו. פעם מפסידים אשה, זה לתמיד, כי מה שנורא בנישואים זה שמישהו תמיד צריך לקבור את השני. הוא אמר, אתה תראה, היהודים ינצחו את מדינת היהודים. והם יישארו, היא לא. ואז סיפר לי מדוע קרא לי אחרי ששמע על הוויכוח עם גינתר גראס. הוא אמר, ראיתי פעם מפה ישנה מהמאה התשע עשרה של וויסבאדן בגרמניה, שקרוב לשם ישבתי ב-DP, ובמפה היו מצוירות בדיוק נמרץ כל הכנסיות וכל הבתים והרחובות, הכול. והכול צויר במבט מלמעלה. אני ציירתי מפות של צ'ורטקוב, העיר שלי, כדי לעשות מקט של העיירה כדי שאף פעם לא יהיו בה יהודים. בהתחלה ציירתי רק את המפה. זה לקח שנים למצוא את הצילומים והיו לי שיחות עם ניצולים מן העיירה. אחרי שציירתי את המפה כמו שהיא הייתה, עם שליש היהודים שהיו בה, התחלתי למחוק את היהודים. מחקתי את הבתים. את המדרשים. את בית פועלי ציון. את בית הספר על שם בורוכוב. את הישיבות. את בתי-הכנסיות. את בתי המרחצאות, את החדרים. הכול מחקתי. אפילו את האורווה של יענקל תרח. צ'ורטקוב שלי, שבמציאות היו בה יהודים מאות בשנים, נשארה אותה עיר , אבל עיר שאף פעם לא היו בה יהודים. במקט אין יהודים, ולדמעות של היהודים שאינם שם בניתי פה דירות – בבת-ים, בחולון, בתל-אביב. למשל, פתאום מתחשק לי לאכול מרק קניידלך במסעדה של שר ליימך ברחוב הברון הירש, אבל היא כבר נמחקה מהמקט. ואני רעב, אבל היא איננה כדי שלא תהיה מעולם קדימה או אחורה. עכשיו, אתה מבין סברה שכמוך: אף אחד כבר לא יוכל להרוג יהודים בצ'ורטקוב. הצלתי את כולם; ואמרתי לו רטרואקטיבית? והוא ענה: שיהיה לבריאות.
כאשר לופק סיים לבנות את המקט של העיירה שכבר אף פעם לא היו בה יהודים, הוא הזמין את גניה ואותי. המקט מילא את כל החדר הגדול. האור נגה על עיר שהוא היה גאה שהציל את יהודיה מרעה שנשקפה להם, והוא עמד ועשה קריעה. כעבור יומיים טילפנה גניה ואמרה שלופק נמצא מת, ונשמעה דאוגה כי לא יודעים למי שייך הכסף. אמרתי לה שבטח לה. מצאנו צוואה שבה ביקש לתת הכול, כולל המקט, לגניה ולקנות כל תצלום של העיירה שניתן למצוא, ובתצלומים למחוק את בתי היהודים."

שלמה אלטניי תבליט
שלמה אלטניי תבליט