יצחק (איציק) שלו ז"ל 1926-2020

יצחק (איציק) שלו ז"ל 1926-2020
חברנו היקר והאהוב, מנערי צ'ורטקוב שנשאר בודד, ללא הורים ומשפחה אחרי חיסול הגטו בקיץ 1943, נד- ונד כחיה נרדפת, ממסתור אחד לשני עד תום המלחמה.
אחרי המלחמה עלה לישראל והקים באהבה רבה את משפחתו הנפלאה. איציק תרם מכשרונותיו ותכונותיו לבטחון מדינת ישראל. רצה הגורל ואיציק זכה לייצג בגאווה ובקוממיות את מדינת ישראל בגרמניה שלאחר המלחמה. למרות נסיון חייו המר, איציק היה איש טוב- לב, מלא אהבה, חמלה וחיוך תמידי. יהא זכרו ברוך! (מ.ג.)

אני מתכבדת לשתף כאן בשלושה הספדים מרגשים המאירים את אישיותו של איציק, שנאמרו בהלוויתו של אציק.
הספד שכתב ציקי שלו בנו הבכור של איציק.
"אבא שלי!
אבא נולד ב 28 בדצמבר 1926,  בצ'ורטקוב שבגליציה.
היה האמצעי מבין חמישה אחים ואחיות .משפחה עניה אבל מאושרת . אבא שלו היה כובען. לא הרוויח הרבה כסף, אבל היה שופע חום ואהבה. היה לוקח אותם לטיולים, מספר סיפורים ושר להם. אבא אהב להשתולל עם האחים. היו קופצים על מיטות ההורים. עושים בלגאן.

ביולי 1941 הכול נפסק, בבת אחת כשהנאצים נכנסו לעיירה.
בתוך זמן קצר הוקם הגטו, והחלו האקציות.
בתום האקציה הראשונה נורו למוות אבא שלו, ואחיו מאצ'ק, בנוכחותו ע"י רוצח אוקראיני. רק אינסטינקטים בריאים ורגליים קלות הצילו את אבא מגורל דומה. (לאחר שחרור העיירה ע"י הרוסים העיד אבא במשפטו של הרוצח).

במהלך האקציה השנייה, תפסו הנאצים את אבא ואת ג'ניה – אחותו האהובה, בשעה שהחביאו (בהצלחה) את יתר בני המשפחה. אבא וג'ניה הובלו לתחנת הרכבת והועמסו לקרונות מסע שיעדם הסופי היה מחנה המוות בלז'ץ. גניה נרצחה בבלז'ץ, אבל אבא הצליח לקפוץ מהקרון שלו ולהינצל. (שנים רבות אח"כ הפגשנו את אבא עם הבן של מי שעזר לו לקפוץ מהרכבת)

אבא חזר לצ'ורטקוב והמשיך לדאוג לבני משפחתו הנותרים. הוא היה מתגנב מהגטו בכדי להשיג מעט אוכל. בעקבות הלשנה נתפש ע"י משטרת הגטו, ועמד להימסר לגסטפו. במהלך הלילה, בתחנת המשטרה ,הצליח לפרק את אסלת השירותים ולזחול החוצה דרך תעלות הביוב.

במהלך האקציה השלישית – בה חוסל הגטו, נתפס והועמס על גבי משאית ביחד עם אמו, אחותו בוז'ה, ואחיו הצעיר קובוש. המשאית נסעה לעבר אתר ההוצאה להורג מחוץ לעיר. בדרך, אמו נתנה לו סימן, והוא זינק מהמשאית והחל לרוץ. השומרים ירו לעברו, אבל החטיאו.
באין משפחה לחזור אליה, שרד תקופת מה ביערות, ומעל לקרון רכבת בצ'ורטקוב, ואת החדשים האחרונים עד לשחרור העביר במשק של איכר אוקראיני שנתן לו עבודה וקורת גג .

בראיון שערכה אתו היסטוריונית שחקרה את תולדות יהודי צ'ורטקוב בזמן השואה. נמצא ב  YOUTUBE אני ממליץ בחום לצפות , אשמח לשלוח קישור, ותודה לגדי שמצא לנו את זה אתמול. סיפור ההישרדות של אבא בשואה מדהים, ללא ספק.
רק אחוז אחד מיהודי צ'ורטקוב שרדו .

אבל מה שתמיד הדהים אותי יותר – היה איך למרות התופת שעבר, לא איבד את אמונו בבני אדם. בדיוק להפך: אבא היה מלאך. בלי מרכאות. אהב בני אדם והאמין להם, לעיתים על גבול הנאיביות.

אחרי המלחמה עלה לארץ בספינת מעפילים, לא לפני שהספיק לחזות במו עיניו במשפטי נירנברג . ספינת המעפילים – המעפיל האלמוני – נתפסה ע"י הבריטים, ומעפיליה הובלו אחר כבוד למחנה מעצר בקפריסין. כעבור מספר חדשים ב" קייטנה" – ככה זכר אבא את מחנה המעצר – הוא הורשה להיכנס לפלסטינה.

השנה הייתה 1947. עם הקמת המדינה התגייס לצה"ל, ושירת בהנדסה קרבית. לאחר השחרור עבד מספר שנים כטרקטוריסט. אהב לתאר את ריח רגבי האדמה הטריים לאחר חריש עמוק. הרגיש קשר בלתי אמצעי אל האדמה, אל הארץ הזו שכה אהב. את הטרקטור לא היו מתניעים עם סוויץ' חשמלי, אלא במשיכה חזקה של כבל, "מנואלה". דבר שעזר לפיתוח השרירים בזרועותיו. כשהיינו ילדים אהב לעשות שריר, להראות לנו את ה "ג'ולה" בזרועו. כך גם פיתח לחיצת יד בעלת עוצמה, שנשארה אתו עד ממש סמוך לימיו האחרונים. אח"כ התגייס לשב"כ. היה מראשוני יחידת המבצעים. מאוד אהב את העבודה, את האדרנלין, ואת הידיעה שהוא תורם לביטחון המדינה .

פעם, כשהייתי בכיתה ד' בערך, הבריח אותי למטה השב"כ ועשה לי סיור במחסן הנשקים. כל כך גאה היה, ורצה לחלוק את זה איתי. במסגרת תפקידו היה נוסע מדי פעם לירושלים לפגישות, והיה לוקח אותי אתו. על חשבון בית ספר. היינו יוצאים מוקדם, כשעוד קר, אוכלים חביתה בפיתה ושותים קפה עם קולגות שלו בקיוסק בכניסה לירושלים, ומבלים יום שלם ביחד. איזה כייף!

כשנתפס אייכמן הוא הובא לארץ והוחזק במתקן שב"כ. אבא נכנס לשוחח אתו, ואייכמן אמר לו "עוד ניפגש". אז זאת ההזדמנות להגיד – שממש לא – כי אם יש דבר כזה עולם הבא, אז אייכמן מתייסר עמוק בשאול, ואבא שלנו בדרכו לגן עדן. אבא חי בידיעה שהוא את הנאצים ניצח. בעצם זה ששרד, הקים משפחה לתפארת וסיפר את סיפורו לעולם .

כשנסענו לטיול שורשים באוקראינה ב 2001, אבא היה באופוריה. מבחינתו הטיול היה בבחינת הקפת ניצחון – להראות לאותם אוקראינים שניסו להשמיד אותו, כי לא רק שכשלו, אלא שהוא שגשג ופרח .

"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" נאמר בשמות א' על עם ישראל.

לאבא הייתה תשוקה עזה לחיות את החיים. הוא אהב לטייל ולראות עולם, אהב אוכל טוב וקוניאק משובח .אהב לנהוג. היה נהג שודים מן המעלה העליונה. פעם, כשכבר לא היה צעיר, סיפר לי בגאווה שהניסן ספורט של ניר מגיעה בקלות ל 200 קמ"ש באיילון .

תמיד טען שהוא מיומן בנהיגה מבצעית, ובאמת עובדה היא שלא סיים את חייו בתאונת דרכים. אני בטוח גם שחי בתחושה שאם שרד את מה ששרד, שום דבר כבר לא יכול לפגוע בו. זה לא ממש הרגיע טרמפיסטים מזדמנים שנסעו עמו ושנותרו עם טראומה לכל החיים .

בשנים האחרונות, נחתו עליו מכות בזו אחר זו .

התברר לנו שבעיות השמיעה שמהן סבל, הן יותר בעיות של הבנה. ועד שאובחן, כבר סבל מד ימנציה מתקדמת.

לפני כשלוש שנים הייתה לו חסימת מעיים שנגרמה מגידול סרטני אלים – ושהצריכה ניתוח חירום . כששאלתי את המנתחים, ביציאה מחדר הניתוח מתי הוא צפוי להשתחרר, הסתכלו עלי כאילו שאני חי בסרט.

אבל לא חלפו מספר ימים, והוא הצליח להתאושש וחזר הביתה.

לדבר כבר ולא דיבר, אבל לחיצת היד שלו הייתה איתנה, והחיוך המלאכי עם עיני התכלת היה, כרגיל מלא באופטימיות.

שנה אח"כ לקה באירוע מוחי. החזרנו אותו מבית החולים משותק בחצי גוף. ניר ואני נשאנו אותו על הידיים במעלה המדרגות בטבנקין 3 (קומה 2 בלי מעלית), וחשבנו שכבר לא יחזור ללכת . הפיזיותרפיסט של קופת חולים הגיע, העיף מבט אחד, שאל למה בכלל הזמינו אותו, והלך . הבאנו פיזיותרפיסטית מקסימה באופן פרטי, שעבדה אתו בשקדנות, והוא חזר ללכת, ועד לחדשים האחרונים הצליח לרדת כל יום ולעלות ברגל את שתי הקומות. לחיצת היד החזקה נותרה רק בימין, ודיבורו פסק כליל, אבל הוא עדיין חייך ונישק. מאוד אהב לנשק. לפני מספר חדשים כשהטיפוס במדרגות הפך לקשה מדי, עברו הוא ואמא לדירה עם מעלית.

כשהבהלנו אותו לבית החולים לפני שבוע עם אירוע לבבי, הסביר לנו הרופא שעקב מצבו וגילו של אבא אין אפשרות לצנתר אותו, ושמצבו קריטי. אני לתומי האמנתי, קיוויתי, שגם הפעם יפתיע את כולם ויראה מאילו חומרים נדירים הוא עשוי. אבל כשהחזקתי את ידו, אחיזתו הייתה רפה. וכשהיישרתי מבט לעיניו, לא מצאתי שם אפילו צל צלו של חיוך. הייתי צריך להבין לבד, שהפעם הוא כבר מוכן לקראת הפרידה. בסיפור אליסה בארץ הפלאות, יש דמות של חתול, שתמיד לאחר שהוא נעלם, ממשיך החיוך שלו להיות תלוי באוויר . אני מרגיש שגם אבא – למרות שהוא כבר לא כאן, החיוך הטוב שלו ימשיך ללוות אותנו. לתמיד .

אתמול, כשנהגתי הביתה בחזרה מבית החולים, אחרי שהכול הסתיים, ירד מבול מטורף, שדי שיקף את מה שהרגשתי בפנים . אבל איך שהגעתי הבייתה הגשם פסק, השמש יצאה, וקשת מקסימה הופיעה בשמיים . צילמתי את הקשת ושלחתי לאחים שלי. כתבתי "אבא מוסר ד"ש".

כי אם יש משהו שאבא סימל בחייו, זה שגם בלב הסערה הכי איומה, צריך לזכור שבסוף יהיה טוב.

כל-כך אהבנו אותך אבא יקר.

היה שלום".

 

הספד שכתבה בתו קרן שלו אילות.
על אחד המדפים בקליניקה מונח ספר שנקרא ו91ט0ח6 ז676ח 15 1076. מעולם לא פתחתי אותו, ואולי לא סתם, כ׳ אתה, אבאילה, ההוכחה בעיני לכך שהמשפט הזה מופרך. האהבה מספיקה, מה זה מספיקה. אחרת, איך מסבירים ששרדת תופת אחרי תופת, טראומת שואה מתמשכת ובלתי מתקבלת על הדעת, ובכל זאת נשארת האדם הכי טוב שהכרתי בחיי?
איך מסבירים שחווית שנים של רעב וחוסר, ונשארת אדם כל כך נדיב ורחב לב?
שהסתכלת למוות בלבן של העיניים שוב ושוב, ונשארת עם כזה רוך?
כל מי שהכיר אותך יודע – היית אדם שכולו לב: טוב לב, אמיץ לב, רך לבב.
איבדת כילד את כל משפחתך בשואה, אבל הזכרונות החמים של משפחה אוהבת ושמחה הופנמו, והיו לחוסן ולצוואה, לכל ימי ח״ך.
צוואה של טוב לב, אהבה, נדיבות ושלווה.

איזה מין אבא ה״ת? כזה שמקפיץ אותנו בבריכה עד השמיים, שמעיר בבוקר עם דגדוגים נעימים ברגליים ובעדינות, שמרגיע כשאני מאחרת בבוקר ואומר: קרן, את יודעת כמה זה עשר דקות? יש לך המוווון זמן. אז נכון שאני מאחרת לכל מקום, אבל לפחות אני עושה את זה עם חמלה כלפי עצמי וזה בזכותך. היית אבא שמכין אוכל באהבה, עומד עם הסינר שלך, מקלף תפוח׳ אדמה ומטגן בצל, כי זה הבסיס. מפצח גרעינים ומניח אחד אחד על הלחם עם הגבינה.
ה״ת לוקח את ניר ואותי לסיבוב קניות בשוק הכרמל וחוזר עם כמויות אוכל לא סבירות הביתה.
היינו רק מצייצים שבא לנו איזה שוקולד ולמחרת היתה מחכה לנו כמות מסחרית שלו בבית. ואיך חיכינו שתיקח אותנו לאכול איתך צהר״ם בשדה ולצפות במטוסים ממריאים כשעבדת בחוליה (שב״כ).
החיבוק והנשיקה שלך היו מלאי רוך ומרפאים את הלב. גם בשנים האחרונות כשכבר לא דיברת, נשאר המבט הטוב ומלא האהבה שלך והנשיקה.

התשוקה שלך לחיים היתה מדבקת. לראות אותך מתענג על כוסית קוניאק, על לחם אחיד עם דג מלוח, על שמן זית עם שום, הרבה מאד שום, ומסניף את האוכל בתענוג מופגן. א׳ אפשר היה לא להצטרף לחגיגה. חגגת את החיים ונהנו לחגוג איתך. לא בזבזת זמן על חרטות. ה״ת תמיד נוכח ברגע, למעט כשנזכרת בזכרונות מהשואה, אז לגמרי היית שם.
אומרים שכשאנחנו מתים, טבענו האמיתי מתגלה בצורה טהורה, ואדם פוגש את עצמו פנים אל פנים. זה מנחם לדעת שכמו שאנחנו התחממנו לאור אישיותך הקורנת טוב כל ח״ך, גם אתה זכית לכך בסוף ימיך.