חדש באתר – משפחת רוזנצוויג ROSENZWIEG מראשי הקהילה היהודית בצ'ורטקוב Chortkow

במשך דורות, הייתה משפחת רוזנצוויג  ROSENZWIEG משפחה מובילה, מנהיגה, בקהילה היהודית בצ'ורטקוב.
טוני-טושה הלפרן לבית רוזנצוויג נישאה ליצחק הלפרן מלבוב ועלו לארץ (1937) עם "רכוש", המפורט באחד המסמכים – בדף הנצחה למשפחה. מסמכים ותמונות מאוסף נעמי כפרי, בתה של טושה הלפרן לבית רוזנצוויג מופיעים שם.
אחיה, רופא, ד"ר אמיל רוזנצוויג, Dr. Emil Rosenzwieg עבר את המלחמה במנוסה ובמסתורים בצ'ורטקוב. מריה, Maria Blyszcuk, ידידה שעבדה אתו בבית החולים, דאגה למחסורו. היא קיבלה אות חסידי עולם. אחרי המלחמה נישאו וחיו בקרקוב.

העדות נמסרה ב 27.3.1947 בפני הוועדה ההיסטורית המחוזית היהודית בקרקוב.
רושם העדות אריה הולנדר או מריה הולנדר (שם הכותב העדות מפי רוזנצוויג אינו ברור)

מוסר העדות ד"ר אמיל רוזנצוויג, נולד בצ'ורטקוב ב- 8.9.1906 מחוז טרנופול. גר בצ'ורטקוב ברחוב סובייסקי מס' 6 , כעת חי בקרקוב סטרו-ויסלנה 35/10

כשפרצה המלחמה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות נמצאתי בלבוב, לשם באתי להשתתף בקורס להשתלמות רופאים. ב- 22.6.1941 בשעה 3.30 לפנות בוקר, הקפיץ רעש מחריש אוזניים , בשל מטוסי המלחמה שעברו מעל, את כל שוכני המלון "ניו-יורק", ממיטותיהם. לאחר דקות ספורות נמצאנו כולנו ברחוב מבולבלים כי איש לא התמצא במצב. אולם מיד החלה תנועת טנקים ופלוגות חיילים שפנו מערבה, שהעמידו את האנשים על חומרת האירועים. נודע שהגרמנים התקיפו את ברית -המועצות והתחיל הקרב שקבע את גורלה של מלחמת העולם השנייה.

החלטתי מיד לחזור הביתה, מיהרתי לתחנת הרכבת, אבל לא היה כל סיכוי לאזרח שלא היה בתפקיד צבאי להיכנס אפילו לתחנה. בלית ברירה נשארתי בלבוב וחיכיתי בקוצר רוח להזדמנות ראשונה לצאת לדרך. כבר ביום הראשון פרצה בהלה רבה בקרב האוכלוסייה בגלל ההפצצות הכבדות של מטוסי הקרב הגרמניים. מיד אפסו מצרכי המזון בעיר. על יד חנויות המכולת עמדו תורים ארוכים שעות וימים על מנת להשיג כמות זעומה של לחם ומצרכי מזון.

הסתובבתי בחוצות העיר בצפיה שמא תזדמן לי מכונית היוצאת מזרחה. הדבר עלה בידי רק לאחר שלושה ימים, באקראי. ביקשתי מחסה בשער אחד הבתים בגלל התקפת אוויר של מטוסי קרב והנה פגשתי את ד"ר קרנץ, מנהל בית החולים בצ'ורטקוב שנשאר גם הוא, יחד עם בני משפחתו, בלבוב. ד"ר קרנץ סיפר לי, כי הוא מחכה למכונית המיוחדת ששלחו מבית החולים בעירנו להסיע אותו ואת בני ביתו לצ'ורטקוב.
המכונית עמדה להגיע תוך שעות ספורות, אולם למעשה היגיעה רק לאחר יומיים.

ב- 26.6.1941 יצאנו מלבוב בכביש לזלוצ'וב. בשעתיים הראשונות נסענו ללא תקלות, למרות שהדרכים היו עמוסות רכב רב. לפני זלוצ'וב פגע בנו טנק שהתנגש אתנו והרס את מכוניתנו ואנו הוטלנו פצועים לתעלה שבצדי הכביש. ד"ר קרנץ היה פצוע יותר מכולנו ואנו חבשנו את ידיו וראשו. למרות מצבנו הקשה והעלוב לא נענה אף אחד מהנהגים שעברו על פנינו לעזור לקחת אותנו לדרך. החלטנו להתקדם ברגל לעבר זלוצ'וב. כשהתקרבנו לעיר הזהירו אותנו אנשים שהלכו בכיוון ההפוך, שעלינו לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים כי בקרבת העיר משתוללות כנופיות פרטיזניות של לאומנים אוקראינים היורים בכל אדם ההולך מזרחה. ואמנם צדקו האנשים כי גם אנו הותקפנו קשות ושכבנו עד עלות השחר בתעלה. לבסוף עלה בידינו, בקשיים רבים, להגיע לבית החולים הקרוב ושם חבשו את פצעינו בצורה מניחה את הדעת.
המצב בבית החולים היה קשה. פצועים שכבו בפרוזדורים ומלאו את כל המעברים. משך כל היום והלילה הגיעו פצועים, קרבנות ההפצצות ברכבות ופצועים מהחזית. לא התקבלנו ישר לטיפול. הרופאים היו עסוקים מעל הראש והיינו צריכים לחכות עד בוש עד שיגיע תורנו.

התאוששנו והתחלנו לחפש מכונית שבעליה יסכים להסיע אותנו למחוז חפצנו. ואמנם השגנו מכונית שהובילה אותנו לטרנופול ומשם, לאחר קשיים רבים, הגענו לצ'ורטקוב

הפצע שלי התמלא מוגלה וקבלתי הרעלה. שכבתי במיטה בחום גבוה ובהגיע מחלתי לשיאה ב- ראשון ליולי 1941, נכנסו הגרמנים לצ'ורטקוב, כמעט ללא התנגדות. התושבים האוקראינים קבלו את פניהם בשמחה גלוה, בברכות ובפרחים. עוד באותו יום החלו לבוז את רכוש האזרחים האמידים בהשראת הגרמנים שהיו בעצם שותפים לביזה. שכבתי במיטה בחום גבוה כשקבוצת גרמנים פרצה לביתי ובזזו כל מה שהיה בארונות ולקחו כל מה שרק יכלו לשאת בידיהם, מכל הבא ליד. תוך כדי האנדרלמוסיה פרץ קצין אס אס לבית וציווה עלי לרדת מהמיטה ולעמוד בזרועות מורמות עם הפנים לקיר. את הוויכוח שהתנהל בין החיילים מי ייקח את שעון היד שלי הפסיק הקצין שפסק כי השעון שייך לו. לאחר שנסתלקה קבוצה זו באה במקומה שניה ושלישית בליווי אוקראינים שבזזו ולקחו מה שהשאירו אחריהם לפליטה הראשונים. בקבוצה הזו היה חייל אחד שמנע מחבריו להשמיד את החפצים שלא יכלו לקחת אתם. אחרי שאלה עזבו את הדירה נטפל אלי שאתן לו זריקה להקהות את חושיו כדי שלא יראה בטבח האיום שנערך על ידי חבריו בעיר. סירבתי למלא את מבוקשו מפחד פרובוקציה.
כעבור ימים אחדים היגיעה לצ'ורטקוב פלוגת אס אס לבושה במדים שחורים. זו הייתה "בריגדת המוות" שמתפקידה היה לחסל יהודים. באותו יום החלו לחפור בחצר בית הסוהר ומצאו כביכול גופות של אסירים אוקראינים שהוצאו להורג על ידי השלטונות הסובייטים. הידיעה התפשטה בעיר ובכפרים הסמוכים ומכל העברים החלו לנהור איכרים אוקראינים חמושים באלות, גרזנים, סכינים ועמוסי שקים, להעניש את האשמים ובהזדמנות גם ליהנות מהשוד. מיד התחילו לחטוף יהודים ברחובות ובבתים ורכזו את כולם בחצר בית הסוהר. שם הכריחו אותם לחפור בורות, המיתו את כולם בירייה והטמינו גופות הקדושים והמעונים בו במקום. רק אחרי שהגיע קצין המחוז 0"קרייז-האופטמן") העירה חדלו ההתנפלויות הפראיות. אולם, מיד עם בואו החלה פעולת השמדה שיטתית ומתוכננת של הישוב היהודי בצ'ורטקוב.

בינתיים הגיעו לצ'ורטקוב יחידות צבאיות רבות והן תפסו את הבתים הגדולים והמרווחים. דייריהם הוכרחו לעזוב את מקומות מגוריהם מבלי שידעו לאן ללכת. הם סבלו קשה עד שהסתדרו איכשהו במקומות עזובים או בדירות שכבר גרו בהן משפחות וכולם הצטופפו יחד בתנאים איומים.

הנאצים החליטו לארגן את החיים הציבוריים היהודיים על ידי הקמת ועד מיוחד שינהל את ענייני העיר. הועד הזה נקרא "יודנראט" ולמעשה תפקידו היה למלא את פקודת הנאצים. בראש הועד הזה נבחר בפקודת הגרמנים עורך דין ד"ר קרוה ואתו כיהנו כמה מתושבי המקום היהודיים וכן מהפליטים הווינאים והצ'כוסלובקים שהכירו את הגרמנים מקרוב וידעו איך להסתדר עמהם ולמלא אחר כל פקודותיהם ודרישותיהם.

היודנראט ערך רשימות של יהודים כדי למלא את מכסת האנשים שנדרשו לעבודות שונות ואלה סודרו בקבוצות. פעולה זו נקראה ה"ארבייטס -איינזאץ" (פלוגות עבודה) ובראשו עמד שטייגר. שתפו אתו פעולה עורך הדין פלדמן, בוק ואחרים. אנשי היודנראט נצטוו בחודש נובמבר להכין רשימה של האינטליגנציה. זאת אומרת, עורכי דין, מורים, רוקחים, רופאים וכ"ו. כשבועיים לאחר מכן הוציאו עם עלות השחר בעזרת המיליציה האוקראינית והגסטפו את כל האנשים שהיו ברשימה, פרט לרופאים ולרוקחים, והובילו אותם לבית הסוהר. במקום הזה החזיקו אותם כמה ימים, עינו אותם קשה, היכו אותם באכזריות והרעיבו אותם. שני אנשים, עבנר ופלדמן, היו היחידים ששוחררו וכל השאר הובלו "ליער השחור" (צרניי לס) ושם נורו עד האחרון בהם. עורך הדין קימלמן מצא לאחר מכן בעזרת אכרי הסביבה שני קברי אחים גדולים של קרבנות האינטליגנציה הצ'ורטקובאית שחוסלה ב"אקציה " האיומה הזאת.

בין ההרוגים מקרב האינטליגנציה היו אנשי היודנראט הקודם ואתם ד"ר קרוה. הנאצים הקימו יודנראט חדש וזה שיתף אתם פעולה ללא כל התנגדות וגילה נכנות מאין כמוה למלא אחרי כל דרישותיהם ופקודותיהם. נצטינו בניהם מרגוליס ווינטר שארגנו יודנראטים גם בעיירות הסביבה. עיקר מרצם התרכז בצבירת כסף ותכשיטים עבור הגרמנים שצמאונם לכסף לא ידע כל גבול ותאבונם לא ידע שובע.

באביב 1942 הוקם הגטו בצ'ורטקוב ובו רכזו נוסף ליהודי העיר גם את אלה שגורשו מהעיירות הסמוכות. באותו זמן גם הוקם מחנה העבודה הראשון בקמיונקה על יד טרנופול. על כל היודנראטים בערים ובעיירות של הסביבה הוטל תפקיד לספק יהודים לעבודה במחנה הזה. בהתחלה היו רבים שהתנדבו לעבודה מחמת שהאמינו כי על ידי כך יקבלו מזון ויבטיחו איכשהו את חייהם. אולם לא עברו שבועות מספר ובשורות האיוב החלו להגיע ממחנה קמיונקה. משלוש מאות איש שהתנדבו לעבודה נשארו רק ארבעים בחיים. נודע שהמחנה לא שימש כמחנה עבודה כי אם מחנה השמדה. מאחר שלא נמצאו יותר "מתנדבים" החלו לחטוף אנשים ברחובות ובבתים ולשלחם לקמיונקה. היודנראט אמנם אירגן משלוח חבילות מזון ובגדים לעובדי המחנה אולם המצב במחנה עצמו היה נורא. אין פלא, שכל אחד בצ'ורטקוב עשה מאמצים להסתדר בכל עבודה נחוצה או מדומה בעיר כדי לקבל תעודת פועל ולהינצל מלהישלח לקמיונקה.

באותו זמן עבדתי בקופת חולים (בית חולים?) כרופא. פעם אחת נקראתי לרופא הראשי הד"ר בצ'ינסקי שהודיע לי כי טילפנו אליו באורח דחוף מהגסטאפו לשלוח אליהם תיכף ומיד רופא, כי אחד מה-אס אס חלה. הוא פקד עלי ללכת לגסטאפו למרות הסברי שאני כיהודי לא אחזור משם. כשבאתי למקום מצאתי איש גסטאפו ללא הכרה. סביבו עמדו חבריו ובראשם מפקד הגסטאפו הילדמן.
הלז איים עלי באקדחו והודיעני שבמקרה והחולה לא יבריא אשלם בחיי. ענדתי על זרועי את ה"מגן דוד" וידעתי שהוא ימלא את איומו. בדקתי את החולה וקבעתי שהוא הורעל בגז פחמים. אחרי רבע שעה וכמה זריקות עלה בידי להחזירו להכרתו.
משך כל היום עוד נשארתי במשרדי הגסטאפו ורק כשירד הלילה הורשיתי לחזור הביתה.

משך כל תקופת האביב וראשית הקיץ נמשכו פעולות החטיפה ללא הרף, אם כי לא בהיקף כה גדול. מידי פעם בפעם נרצחו יהודים ומאות רבות נשלחו למחנה העבודה קמיונקה. מדברי אנשי הגסטאפו הסתבר, כי מתקרבת שעת הפתרון הסופי של קיומנו כיהודים. ואמנם היה אפשר להבחין כי מתכננים פעולות מיוחדות וכולם היו בחרדה לבאות.

בינתיים הגיעו ידיעות לצ'ורטקוב על "אקציות" המוניות שבוצעו בעיירות הקטנות בסביבה. הפליטים הבודדים שהצליחו להגיע לגטו שלנו סיפרו על רצח המוני בעת ביצוע האקציות. מכיוון שעבדתי כרופא בקופת חולים, היו לי קשרים טובים למדי עם הרבה אוקראינים ואלה הבטיחו לי כי במקרה שתתרחש סכנה יודיעו לי על כך מבעוד זמן. ואמנם, באמצע יולי 1942 נכנס אלי סוחר אוקראיני ומסר לי כי בחצות תתחיל "אקציה גדולה". מיד הודעתי את הדבר לאנשי היודנראט, אולם הם לא האמינו לדברי. אנשי הגסטאפו היו מכינים את תכניות ההשמדה והגירושים בחדרי-חדרים ועל כן לא האמינו שנודע לי שמץ דבר מתוכניות אלה, מאחר שהם לא הבחינו כל סימן או תכונה לפעולה קרובה.

אנחנו הרופאים, גרנו בבית מיוחד שנמצא על קו הגבול בין הגטו והרובע הארי של העיר. (בית סוקלסקי מ.ג.ש. ) הגרמנים הבטיחו לנו, כי הם מחזיקים אותנו בבית מיוחד למען לא יאונה לנו כל רע בשעת האקציות. אנחנו חיכינו בשלווה גמורה לבאות. איש מאיתנו לא ניסה לבקש לעצמו מקום מחסה, אולם אלה מהתושבים היהודים ששמעו על האפשרות של אקציה התחבאו בבונקרים שהכינו להם מראש או התחבאו במקומות מחסה ברובע הארי של העיר.

מחלון משרדי שנמצא ברחוב הראשי אפשר היה לראות את ההכנות לאקציה. בתשע בערב, היגיעה שיירה גדולה של מכוניות משא שהתעכבה ברחוב סובייסקי. התנועה ברחובות הייתה מותרת רק עד השעה שבע ועל כן הייתה תנועת המכוניות בשעה זו חופשית לגמרי. מיד התחילו להתאסף פלוגות הגסטאפו, אנשי השופו, סוהרי בית הכלא והמיליציה האוקראינית. באמצעי ערמה הזעיקו את חברי היודנראט והמשטרה היהודית. כל החיל הרב הזה הסתדר בקבוצות פעולה ולכל אחת סומנו הרחובות והבתים שבהם שומה עליהם לפעול. כל חברי היודנראט ואנשי המשטרה היהודית נצטוו להצטייד בגרזנים או במכשירים כבדים אחרים לפריצת דלתות וחלונות ותריסים מוגפים.

בחצות התחילה האקציה. מיד נשמעו היריות הראשונות ופרצה בהלה גדולה. הגרזנים פרצו את הדלתות החסומות ויללות הנשים ובכי הילדים נישא בכל רחובות הגטו. בשעה אחת לפנות בוקר, נפתחה הדלת בחדרנו וקבוצת גסטאפו הוציאה את כולנו פרט לשני רופאים והובילו אותנו לכיכר השוק. שם מצאנו כבר המונים יהודים מרוכזים. את כל האנשים העמידו בשורות ובאמצע הכיכר הביאו שולחנות ואנשי הגסטאפו מסרו לקצינים את כל התכשיטים והכסף שמצאו בפריצותיהם לדירות המגורשים. הקצינים מיינו את החפצים היקרים וציוו להגיש להם כיבוד והם הסבו לעבודתם הנאה גלויה. קבוצת אנשי הגסטאפו עברה לאורך שורות היהודים ובראשם הידלמן והממונה על ענייני היהודים קלנר ובדקו את תעודותיהם והשוו אותם עם הרשימות שהיו בידיהם. רבים מאלה שהיו אתנו בכיכר השוק הועברו מיד לבית הסוהר. אלה שהתנגדו או דברו משהו הוכו באכזריות רבה ורבים גם נורו בו במקום. את הזקנים התשושים והחולים העבירו למקום אחר ושם חיסלו אותם. כל אלה ששמותיהם לא היו ברשימה הובלו לבית הסוהר. הם הובילו את הקבוצות מאה-מאה איש. כשהגיע תורי לא מצאו את שמי ברשימה ולמרות שהייתה לי תעודה מיוחדת כרופא מאת שירות הביטחון הגרמני הובילו גם אותי לבית הסוהר. בדרך לקח ממני איש הגסטאפו את מקלי, שמא אשתמש בו נגד מישהו. אחד מהשומרים, שהכיר אותי, הציע לי שאברח, ואם אפילו אשמע יריות עלי להמשיך ולברוח, כי הוא יירה באוויר, אולם הייתי שווה-נפש ומדוכא ולא קיבלתי את הצעתו. בכניסתי לבית הסוהר היה שומר שני שהתפלא על שלקחו גם אותי, אולם בכל זאת הוכנסתי יחד עם כולם. פגשתי בחצר שתי קבוצות של יהודים, גברים, נשים וילדים. חלק מהם שתק מרוב יאוש ואחרים בכו, צעקו ויללו על מר גורלם והתייפחו על בני משפחותיהם שנרצחו.

המיליציה האוקראינית שמרה עלינו בחצר והיו מסתובבים כל הזמן ומכים בכתות הרובים את כל אלה שצעקו או בכו בקול. כל אחד עשה את צרכיו על יד החומה ואת הצימאון הרוו במי התעלה העכורים. איש לא האמין שאמנם הקיץ עליו הקץ. כל אחד השלה את עצמו שיעבירו אותנו למקום עבודה, הסבל יהיה רב אבל ימשיכו איכשהו לחיות. אבל היו גם אנשים צלולי-דעת שידעו בדיוק מה שמחכה להם.

אני חיכיתי להתערבותו של הרופא הראשי של בית החולים. הסתובבתי יחד עם כולם משך כל היום וכל הלילה עד למחרת בצהריים בחצר בית-הסוהר.
בינתיים הוצאו לחופשי בני המשפחות של אנשי היודנראט וכן שני "אריים" שבטעות נלקחו באקציה נגד היהודים. רבים ממכרי האמינו שאצא בקרוב לחופש ונתנו לי את כספם ותכשיטיהם כדי שאמסרם לבני משפחותיהם שנשארו בגטו. פחדתי מהביקורת כשאצא מהחצר, אולם לא יכולתי לסרב לאנשים. ואמנם קראו בשמי ועזבתי את החצר מלווה עיני קנאה של אלה שנשארו. מהחצר הכללית העבירוני לחצר שניה, קטנה, שם מצאתי שבעה יהודים שעמדו לצאת למחנה עבודה בקמיונקה. משפחותיהם העבירו להם חבילות מזון והם נתנו לי לאכול כי זה יומיים לא בא אוכל אל פי. היהודים הוצאו לאחר מכן והובלו לכיוון הרכבת. אין לתאר את הייאוש, הבכי והצעקות של הקרבנות שנדונו למשלוח.

אני נשארתי בחצר השנייה כיממה. בינתיים הגיעו לחצר יהודים חדשים שנתפסו למחרת האקציה.
הם ספרו על התעללויות ואכזריות שאין בכוח אדם לתארם. האוקראינים והגסטאפו רצחו כל יהודי מתחבא, וכאשר העלו את האנשים לקרונות הרכבת, דחסו לכל קרון כמאה עשרים איש עד שלא היה מקום לנדונים האומללים אפילו לעמוד.

ביום השלישי נקראתי לקלנר, שהיה ממונה על היהודים בצ'ורטקוב והודיע לי כי למזלי אני יוצא לחופשי ושעלי להתייצב מיד בבית היודנראט ולהמשיך לעבוד בקופת חולים. כשעברתי בגטו ראיתי חורבן איום. ברחובות היו שרועים גופות הנרצחים, בגדים היו פזורים מסביב, דלתות הבתים היו הרוסות והחלונות מנופצים. ברחובות זחלו פצועים, וילדים הסתובבו בחפשם אחרי אמותיהם ואמהות חיפשו את ילדיהם. כשנכנסתי למשרדי היודנראט מצאתי את האנשים המומים, פניהם חיוורים וכולם נפחדים. כשראו אותי נכנס הביטו עלי כעל אדם החוזר מעולם האמת.
באותו יום קבלו פקודה לצמצם את הגטו.

אני הבנתי שאין כל אפשרות בשבילי להישאר בחיים אם אמשיך לחיות בצ'ורטקוב ובפולין. החלטתי לכן לחפש קשר איך להבריח את הגבול ולעבור לרומניה. מכיון שהגבול לרומניה היה קרוב יותר החלטתי לעבור לארץ זו. חיפשתי קשר ומצאתי אותו בעזרת רופא השיניים ד"ר ברגמן מצ'ורטקוב. לו היו בני משפחה בצ'רנוביץ. הוא התקשר אתם והם הבטיחו לו שיעבירו אותנו במכונית מהגבול הרומני לצ'רנוביץ. כעת היה עלינו לדאוג רק למכונית שתעביר אותנו מצ'ורטקוב עד הגבול הרומני וכמו כן לחפש קשר עם מבריח. איש היודנראט מזלשצ'יקי הצליח לעניין קצין גרמני, שבמחיר סכום כסף גדול היה מוכן להעביר אותנו עד הגבול הרומני במכונית שלו. מכיון שהסכום שנקב היה עצום, צרפנו אלינו עוד משפחות. כשהכול כבר היה מוכן חלה תקלה בלתי צפויה והודות לה הצלנו את חיינו. אשתו של ד"ר ברגמן, כאילו הרגישה בסיכון הרב, ולא הסכימה ברגע האחרון להצטרף לנסיעה. זו בוטלה ולאחר מכן נודע לנו שהמפקד הגרמני הסתכסך עם הקצין שלו בגלל הכסף והם מסרו את איש היודנראט מזלשצ'יקי למשפט והוא הוצא להורג. גם קצין המכס שהיה צריך לעזור לנו הוצא להורג, מאחר שעזר ליהודיה צעירה לעבור את הגבול.

באותו זמן חלה התפתחות חדשה על ידי כך שאורגן בצ'ורטקוב  מחנה עבודה מיוחד לבעלי מלאכה. המחנה אורגן ונוהל על ידי טומנק, גרמני מצ'כיה. מכיוון שמחנה זה נראה כמקום בטוח להיות בו, בגלל כוח העבודה המועיל שהיה מרוכז בו, נמצאו רבים מבעלי המלאכה, וביניהם הרבה צעירים, שנכנסו אליו מרצונם, יחד עם משפחותיהם. יתרה מזאת, רבים האמינו שהוא ישמש מחסה לחייהם ושילמו בכסף מלא כדי להתקבל ולהיות בו. ואמנם, בתקופה הראשונה, במטרה להוכיח לאחרים שמחוצה לו, או לקטני אמונה שהכירו את ההבטחות הגרמניות, היה היחס לכל באי המחנה טו למדי וגם בטחון החיים אמור היה להיות ללא דופי.
מצב זה גרם, שרבים נוספים נדחקו להתקבל למחנה עבודה זה תמורת סכומים גדולים ששלשלו לידי מנהלי המחנה. כל האנשים שנכנסו לשם, לקחו אתם את כל מיטלטליהם וחפצי הערך שרק היה ברשותם ועל כן יכלו לשלם, בכל עת מצא, מה שנדרש מהם.

המחנה עצמו אורגן בבניין בית הספר היסודי של צ'ורטקוב. מחמת ריבוי התושבים במחנה, הוקמו צריפי עץ בחצר בית הספר, מנהל המחנה עצמו, אותו טומנק, הסתדר בחווילה יפה ששכנה בתוך גן גדול. במקום נבנה מוסך חדש וגם נסללה דרך מיוחדת לחוף הרחצה על יד הנהר. למעשה היו כל בעלי המלאכה עובדיו האישיים ובעיר התעניין בעבודתם של הצורפים שהעמידם במיוחד לרשותו.
הוא ציווה להתקין עבורו סירת שיט וונציאנית וכן הוכנה עבורו רתמת סוסים בקישוטי-כסף. הצורפים היו עסוקים יומם וליל במלאכתם והכינו צנצנות וכדים ושאר כלי קישוט מזהב טהור. כל שוכני המחנה חויבו למסור את כל החפצים בעלי ערך כל שהוא ומפעם לפעם נערכו חיפושים פתאומיים בהם ערב המוות לכל אחד מאנשי המחנה. חוק היה הדבר, שכל מקרה חיפוש ממין זה נסתיים בכמה מקרי-רצח בירייה או בתליה.

במשך הזמן נעשו החיים במחנה קשים ללא נשוא. מרוב הנדחקים שמה מרצונם ובתשלומים גבוהים, נעשתה הצפיפות איומה. כמו כן היו תנאי הביטחון נוראיים. מידי פעם בפעם חדרו למחנה גרמנים ואוקראינים שחטפו בחורים ובחורות צעירות, הובילום ליער ומשם כבר לא חזר מהם איש. במחנה הזה התחילו, בדיוק כמו בגטו ובמחנות השמדה אחרים, אקציות של חיסול. בגלל המקום המצומצם והריכוז המרבי של אנשים בשטח מוגבל בוצעו האקציות ביעילות רבה ולקראת חודש מאי נשארו במחנה העבודה הזה שרידים בלבד. בגטו נעשה המצב קשה ללא נשוא. האקציות לא חדלו ותנאי החיים והקיום היו איומים. האוקראינים שואפי-הדמים התהלכו ימים ולילות ועקבו אחר הבונקרים ושאר מחבואי היהודים, ומשמצאו את האנשים סחבו אותם משם והוציאום להורג. בקרב האוכלוסייה היהודית שעוד נשארה לפלטה נפוצה השמועה, שהפעם מכינים הגרמנים את חיסולו המוחלט של הגטו. נמסרו אפילו תאריכים מדויקים להתחלת האקציה הגדולה, שתהיה גם האחרונה. וככל שהיה התאריך מתקרב גברו הבריחות שבחלקן היו גם מוצלחות.

יום אחד ביוני הקיפו את מחנה העבודה של בעלי המלאכה, העירו פתאום את כולם והובילום במהירות למכוניות משא שחיכו להם במקום מבעוד מועד לילה. אסור היה לעמוד או לשבת כי האנשים נצטוו לשכב במכוניות המשא. כל מי שניסה להרים את ראשו נורה בו במקום. אנשי המחנה הובלו לשטח שדה-התעופה שבניינו החל אבל טרם הסתיים. שם פקדו על כולם להתפשט ערומים והם נורו במכונות-ירייה שהיו מוסוות מאחורי שיחים וכולם חוסלו עד האחרון בהם. כל ניסיונות הבריחה שנעשו בשעת החיסול סוכלו. באקציה הזו נפלו כשש מאות איש.

 

בחודש מרץ 1943 חלה מפקד הגסטאפו. אחרי ניסיונות ריפוי של רופאים אריים שעלו בתוהו, נקראתי לטפל בו. למזלי עלה בידי לרפאו מדלקת קשה של כיס המרה. מסיבה זו הגענו לכלל יחסים אנושיים וניתן לנו אפילו לנהל שיחות שבין אדם לחברו. משיחות אלה עמדתי על המנטליות המוזרה של איש גסטאפו. על שאלותי אליו ענה בגילוי לב גמור, הסביר לי שהכרח הוא להרוג את השבויים הרוסים, כי אין באפשרותה של גרמניה לכלכל מיליוני שבויים. לדעתו קיים הכרח לרצוח את היהודים כדי ש"אנשינו" יתאמנו ויתרגלו במעשי רצח במטרה שיוכלו אחר כך לגשת למשימה העיקרית שהוא חיסולם הגמור והמוחלט של הפולנים והאוקראינים, שהינם מסוכנים יותר בשביל גרמניה החדשה מאשר היהודים. בתום שיחותינו, אחרי שהחלים, הבטיח לי, שכאשר תגיע השעה לחיסול מוחלט של היהודים הוא ישגר אלי שליח מיוחד בדרישה להתייצב לפניו וזה ישמש לי אות, שעלי להיעלם ולא להיראות יותר בסביבה.  איש הגסטאפו עמד בדיבורו.

ביום ה- 16 ביוני היגיעה אלי ההודעה המוסכמת ואני מיהרתי למקום המחבוא שהכנתי לי מראש. למעשה, לא נתתי אמון רב בהבטחותיו, מכיוון שהוא עצמו אמר לי בגילוי לב כי מתכננים את חיסול הגטו, ומשום כך לא נמצאתי בביתי עם רדת היום ולנתי בכל פעם בשדה, בבתים פרטיים או במקומות עזובים, ואף פעם לא בבית הרופאים.

סידרתי לי מחבוא בבית ישן של שתי קומות שנמצא במרכז העיר. העיריה אמנם החליטה מזמן להרסו, אולם בעל-הבית הצליח איכשהו להתחמק מלהוציא לפועל את צו ההריסה. באמצעות מהנדס פולני, מכיר טוב שלי, עלה בידי לשכור בעליית הגג שני חדרים קטנים על שם אשתי הנוכחית. המקום נמצא בקצה הבית, ואם כי החדרים היו במצב גרוע והקירות סדוקים התאימה בכל זאת הדירה בשבילי כי הייתה מובדלת משאר דירות הבית. הכניסה לעליית הגג הובילה דרך קרש שהוזז ממקומו. מקום המחבוא לא היה מהמתאימים ביותר. אילו נעשה חיפוש רציני היו מגלים אותי, אולם בתנאים נורמליים, הכול התנהל כסדרו, כמובן, עד כמה שאפשר לדבר על התקופה הזאת ומחבוא כזה כעל "תנאים נורמליים". משך כל שעות היום הייתי לבדי ורק פעם או פעמיים ביממה הביאו לי אוכל או מים. את הטורח והסיכון הזה לקחה על עצמה – שלא על מנת לקבל פרס – גברת בלישצ'וק מריהMaria Blyszcuk ששירתה כאחות בבית החולים בצ'ורטקוב. בימים האחרונים בחודש יוני הייתה מביאה חוץ מאוכל ומים, גם חדשות, שהיו מסמרות את שערות ראשי.

ימים ספורים אחרי שנכנסתי למחבואי התנפלה פלוגת גסטאפו על בית החולים והוציאה משם את כל היהודים וחיסלה את כולם.

כשפרצו למעבדה שמה הגברת קניגסברג, עובדת המעבדה, מנת ציאנקלי לפיה, שברה בשיניה את השפורפרת ובלעה את הרעל. היא התנפלה על איש הגסטאפו שעמד קרוב לה וקרעה בגדיו וצעקה שימות יחד אתה, אולם היא נפלה תוך שניות ספורות ללא רוח חיים.

מנהל החשבונות של בית החולים, ד"ר אליהו קניג, ששימש גם כמתורגמן והיה עורך דין מטרנוב, בלע מורפין, אולם פעולתו הייתה איטית והוא נפח את נשמתו מאוחר יותר, בחצר בית הסוהר, ביסורים רבים.

כן נחטפו באקציה הזו ד"ר אלבין, ד"ר פלדמן, ד"ר אנדרמן, יחד עם בני משפחותיהם והובלו לבית הקברות ושם הומתו ביריה.

ד"ר אנדרמן היה אהוב על הגרמנים, הפולנים והאוקראינים גם יחד.  ניתנו לו הרבה הזדמנויות להיחבא, אולם הפריצה האחרונה של הגסטאפו והאוקראינים הייתה כה פתאומית עד שלא ניתנה שהות לעזוב בזמן את בית החולים. כפי שנמסר לי על ידי אנשים מהימנים פעלו כמה מאנשי ההשפעה בקרב הגרמנים ובעיקר מבני הפולקסדויטשה, שתינתן לד"ר אנדרמן האפשרות לברוח ושומריו יירו באוויר. כנראה שאחד השומרים האוקראינים טעה, הוא לא ידע על המוסכם, ירה בו והרגו.

בראשון ביולי לא הופיעה הגברת בלישצ'וק שדאגה למחייתי ולקיומי. עבר יום ועוד יום, והיא לא באה. השרב היה בעיצומו, וביחוד בעליית הגג מתחת לגג-הרעפים המחומם. אף טיפת מים לא באה אל פי. לשוני דבקה לחכי, פשוטו כמשמעו. לאחר מכן אזל גם מעט המזון שהיה אתי. אין מילים לתאר את ייסורי לא רק בגלל חוסר מים ומזון אלא גם בגלל הפחד שתקף אותי לעתידי ולגורל המטיבה שלי. דאגתי לשלומה ופחדתי שמא נתפסה או שנתגלה מחבואי והאוקראינים או אנשי הגסטאפו עתידים בכל רגע להופיע ולשים קץ לחיי. כה עברו שמונה ימים רצופים. לא יכולתי להחזיק יותר מעמד. מתוך ייאוש וחוסר יכולת להמשיך במצב זה החלטתי לצאת ממחבואי ולחפש משהו להחיות את נפשי. במאמצי אל-אנוש עלה בידי להזיז את הקרש, לזחול והמחבוא ולצאת לפרוזדור. למזלי היה זה יום ראשון. למטה גרה משפחה של סנדלרים והם היו בכנסיה. בבית נשארה ילדה בת שש והיא ישנה.  הצלחתי לקחת אתי קצת מים, לאחר ששתיתי לרוויה, וגם קצת מזון ומאושר חזרתי למקומי ושמתי את הקרש בחזרה במקומו. למחרת הגיעה מריה והסבירה  לי, כי נמנע ממנה לבוא אלי מאחר שחששה כי עוקבים אחריה. לאחר מקרה זה לא חלו יותר הפרעות בביקוריה והיא המשיכה לבוא מידי יום ביומו וגם סיפקה לי ספרים ועיתונים, מה שהקל עלי מאד את מצבי הקשה.

החדשים יולי אוגוסט עברו עלי ממש בשקט יחסי. פעמיים דפקו על הדלת למרות שהמנעול על הדלת מבחוץ היה נעול. פעם ניסו גם להכניס מפתח למנעול , אולם לא הצליחו לפתחו. בחודש אוגוסט ראיתי דרך פרצה במקום מחבואי תמונה מוזרה של גרמנים, פולקסדויטשים ואוקראינים הבורחים עם חבילותיהם על נפשם בעגלות וברכב ממונע. כולם ברחו לכיוון הכביש מערבה. בהלה זו נמשכה יום תמים. רק למחרת נודע לי ממריה סיבת הבהלה. הפלוגות הפרטיזניות של קולפק הגיעו מהקרפטים וחדרו לסביבות צ'ורטקוב.

בצהרי יום אחד שמעתי פתאום רעש, הדהוד מגפים רבים בכיוון דירתי. כולם נחפזו לעלות במדרגות. חלקם פנו לחדרים וכמה עלו לעליה. מיהרתי להיכנס למקום מחבואי. פתאום שמעתי כי נכנסו לחדר. החל חיפוש ממושך בארונות, מתחת למיטות ושברו את התנור. כולם חיפשו דברי ערך והתעסקו כל הזמן בחפצים והתכשיטים שמצאו. אוקראיני אחד נשאר בעליה לשמירה, אולם זה כנראה חשש שמא האחרים מתעשרים על חשבונו ועזב את המקום. ניצלתי את ההזדמנות, הזזתי מהר ובזהירות את הקרש, עברתי לעליה, מצאתי במקרה חור בתקרה, ומבלי לדעת לאן קפצתי למטה. נפלתי על ערימה של אשפה ופסולת. מסביב שרר חושך ואני זחלתי על ארבע כדי להתרחק ממקום נפילתי. הגעתי לפינה שבין קיר ומדרגות, התכרבלתי וחיכיתי לבאות. ביני ובין המיליציאנטים האוקראינים הפריד רק קרש. שמעתי בבהירות את שיחותיהם, ידעתי בדיוק מתי עלו ומתי ירדו מהמדרגות או נעצרו על יד "מחבואי". מופלא היה הדבר בעיניהם הדבר איך הצלחתי להימלט, למרות שהחלונות היו סגורים. נודע לי משיחותיהם כי מסרו להם שאני מתחבא בבית הזה והם ידעו שאני נמצא כאן. החיפוש היה עקשני ויסודי וערך עד שלוש לפנות בוקר. ברגע מסוים חשבתי שגילו אותי. היה זה כאשר אחת הדיירות הראתה למיליציאנטים על המרתף, והיא הלכה לפניהם בנר, להראות להם את המקום שם התחבאו יהודים בזמן האקציה.

למזלי היו כבר המיליציאנטים עייפים וכנראה פחדו שמא יבולע לשלל שכבר היה בידיהם ועל כן היו מעונינים להסתלק לבתיהם. החיפוש שלהם במרתף היה שיטחי והם מיהרו לעזוב את המקום. אני נשארתי במחבואי החדש. לאחר שעה קלה שמעתי את צעדיה הקלים של המטפלת שלי שעלתה בזהירות במדרגות שלא ירגישו בה. פחדתי שמא תיפול בידי המיליציאנטים והם עלולים להרגה בו במקום בעוון החבאת יהודי. למזלנו לא נשאר אף אחד מהם כי כולם הסתלקו מהבית.
כפי שהתברר לאחר מכן חיפשו אותה בבית החולים אולם האינפורמציה שנמסרה לרוצחים לא הייתה מדוייקת, כי הם חיפשו אחות והיא עבדה כרוקחת. כמה פעמים חיפשו אותה בביתה ןפעם אחת ניצלה רק כשקפצה דרך החלון ונמלטה.

נשארתי במקום הזה כמה שעות. לאחר מכן החלטתי לצאת ממקום מחבואי ולעזוב את הבית כי לא יכולתי להישאר יותר בבית שכבר היה ידוע שיש לי מחבוא שם. יצאתי בלילה. התקדמתי בחושך ונפגעתי פעמים אין-ספור, אולם איכשהו הצלחתי שלא לעורר קול רעש. פחדתי מהשכנים, ביחוד מהסנדלר, ששנתו טרופה עליו משום חוויות היום והלילה.
לבסוף, הגעתי לדלת המובילה לרחוב, אולם היא הייתה נעולה. בקושי הוצאתי את קרסי המנעול ויצאתי החוצה. כדי שלא להקים רעש חיכיתי לאדם שיעבור או לעגלה שתקים רעש בעברה על אבני הרחוב וכה הצלחתי לצאת מהבית.

לא ידעתי לאן לפנות. הייתי מלוכלך ועירום למחצה. רציתי לפגוש מישהו ופחדתי מכל אדם. חשבתי – מי ירצה לדבר אלי ומי יעז להכניס אותי אליו הביתה? נזכרתי שבקרבת מקום נמצא ביתה של אישה שהייתה חברתה של עוזרת ביתי. שמה היה ויסיה.
במאמצים הגעתי עד ביתה ואחרי פקפוקים רבים החלטתי לדפוק על דלתה. היא הייתה לבדה בבית. ויסיה קיבלה אותי די טוב. סיבת היחס הזה נתחוורה לי מיד. היא סיפרה לי כי שהתה כל היום בכפר, מכאן שלא שמעה דבר ממה שהתרחש בעיר ושנודע הדבר לכולם כי דבר מקום מחבואי התגלה וחיפשו אחרי.(והיא לא ידעה). סיפרתי לה שהמיליציה האוקראינית חיפשה אנשים לשלחם לעבודה בגרמניה וחיפשו גם בבית שם מצאתי מחבוא ועל כן עזבתי את המקום. אמרתי לה, שאחרי שאשאר אצלה יום או יומיים אחזור למקומי הקודם.

היא קיבלה את דברי באמון והיציע לי מיטה. התרחצתי, אכלתי וכששכבתי לישון הרגשתי כאב חזק בצלעותי וברגלי בגלל הנפילה. רק עכשיו באה תגובת החושים שהיו במשך כל היום והלילה מתוחים עד כדי אבדן הרגשת הכאב. ראשי היה עלי סחרחר. רציתי לישון, אולם הקשבתי במאמץ רב לקולות בחוץ וחששתי שמא ידפוק מישהוא בדלת. רק לפנות בוקר נרדמתי. כשהתעוררתי ראיתי שאני לבד בבית. בעלת הבית החדשה שלי יצאה כנראה החוצה. הייתי בטוח כי ברחוב יוודע לה הכול ולא ידעתי מה תהא תגובתה. חשבתי מה אוכל לעשות כדי למצוא מוצא מן המצב הזה. נזכרתי שהייתה לי חולה אחת שטיפלתי בה והיא היציעה לי, כשהתחילה ההשמדה ההמונית של היהודים והאקציות, שאתחבא אצל אחותה הגרה בפרבר ביאלה שבדרך לעיר בוצאץ.

כאשר ויסיה נכנסה הביתה הכרתי מיד בפניה כי נודע לה הכול מה שקרה אתמול. היא רגזה עלי למאד על אשר שיקרתי לה. ניסיתי להרגיעה, אולם הדבר לא עלה בידי. כשאמרתי לה שאני עוזב את ביתה בהקדם האפשרי – נרגעה. ביקשתי ממנה שתלך לחפש את הפצינטית שלי ששמה היה ברברה והיא מיהרה אליה. והאישה הזאת כשבאה אלי שמחה באמת ובלב תמים כי פגשה אותי בחיים והבטיחה לי כי מיד תפנה לאחותה שתחביא אותי והיא בטוחה כי אחותה תמלא את מבוקשה. הוסכם, שבאחד הימים הקרובים לפנות ערב, תבוא עגלה עמוסת קש או חציר והיא תיקח אותי לאחותה. חיכיתי יום יומיים והעגלה לא היגיעה ומאחר שויסיה הציקה לי מרוב פחד כי אעזוב את הבית החלטתי כי אעזוב את הבית. החלטתי להסתדר איכשהו בעצמי.

תכניתי הייתה פשוטה. היה בבית סל גדול וכבד. מלאתי אותו במלבושים ומלמעלה כלי חרסינה. ויסיה קראה לעגלון וסודר אתו, כי יעביר את סל החרסינה לביאלה. סוכם כי יופיע בשש בבוקר. כמה דקות לפני שהיגיע העגלון נכנסתי לסל וויסיה כיסתה אותי מלמעלה וסגרה בעדי. העגלון היגיע והתחיל לטלטל את הסל ובקושי רב העלה אותו על העגלה. הטילטולים גרמו לי הרבה סבל ולבסוף, לרוע מזלי, העמיד את הסל כשרגלי למעלה. הנסיעה הייתה קשה. אחרי זמן-מה כמעט פרחה נשמתי כששמעתי את הפקודה הגרמנית "האלט"!  הרהרתי רגע כי כאן הסוף. בליבי לא חסתי כלל על חיי, כי אם על ויסיה שהסכימה ללוות אותי כדי למוסרני לידי האחות של ברברה, ועל העגלון שבאמת היה כף מפשע ויפול כקרבן חינם.

עצרתי בעד נשימתי והאזנתי למשא -ומתן שנמשך רגעים ממושכים, אולם לא יכולתי לשמוע את תוכנו. אחרי כמה דקות המשכנו לנסוע והגעתי לביאלה. כפי שהוברר לי אחר כך, ביקש הגרמני מהעגלון דלי להשקות את סוסיו. כשהגעתי למקום המיועד, הוריד אותי העגלון מהעגלה והכניס אותי לחצר כשהוא מגלגל את הסל. בעלת הבית, בראותה את ויסיה, מיד הבינה מה התשורה המוגשת לה בסל. פחדה היה כה רב עד שקמה וברחה מן הבית והשאירה אותי בתוך הסל, ללא יכולת לזוז לבדי ולצאת משם.

אני זוכר כי שכבתי זמן ממושך. בעלת הבית התחרטה לבסוף, התגברה על פחדה וחזרה הביתה. היא עזרה לי לצאת מהסל והראתה לי את הדרך איך לעלות לעליית המתבן הסמוך. הייתי מאושר כי סוף סוף יצאתי מהסל ויישרתי קצת את גופי הכאוב והחבוט. המקום החדש נראה לי כגן עדן עלי אדמות. היה שם אבק רב, אבל גם הרבה קש ונוח היה לשכב שם ולהתמתח. חוץ מזה רבו הסדקים בין הקרשים ואני יכולתי לראות את הכביש ולהסתכל בנעשה בחוץ מבלי לחשוש שמא אני מסתכן על ידי כך שמישהו ישגיח בי.

יחס הבעלים החדשים אלי לא היה טוב מן היום הראשון. סטניסלאב ואנקה טורצ'ין – אלה היו שמותיהם, -לא אמרו בפה מלא, אולם רמזו לי בכל הזדמנות כי עלי להשיג כסף כדי לשלם בעד החזקתי. הם הרגיזוני לא מעט בסיפוריהם על הרציחות והחיפושים אחרי יהודים שהתחבאו ובכל הזדמנות ביקשו לדעת על חפצי ערך והכסף שיש לי בטח במקומות מחבוא שונים. הם לא האמינו כשאמרתי להם שאין לי ולא כלום. בסוף השבוע הראשון מסרתי להם את החפץ היחידי שעדין היה לי: שעון היד שלי. משך תקופה חדלו להציק לי, אולם זה ערך רק זמן קצר בלבד ומיד החלו ביתר שאת לדרוש ממני כסף או חפצים יקרי ערך.

באותו זמן החלו הגרמנים באוסף מכסות תבואה מהאכרים ועצבנותם של בעלי הבית שלי היגיעה לשיאה. פעמים רבות היה עלי לרדת למרתף שבו היה "בונקר". שם לא יכולתי לשבת כי אם לעמוד. פעמים קרה כי נשארתי שם יום שלם ויותר. הייתי מוכרח לעשות את צרכי תחתי והסירחון היה איום. כמה פעמים, כשעזבתי לבסוף את ה"בונקר" ויצאתי לאוויר הים, התעלפתי. לרוב הלאו אותי בעלי הבית באזעקות שווא, מרוב פחד.

יום אחד ראיתי גרמנים הולכים בכיוון הבית שלנו. בעלי הבית שהרגישו בדבר נתבלבלו מאד וברחו מן הבית בהשאירם את רכושם הפקר ובלבד להציל את חייהם. אני התחבאתי איכשהו והגרמנים יחד עם המיליציה האוקראינית פתחו את הדלת בכוח וערכו חיפוש, אולם למזלי לא מצאו את מקום מחבואי ועזבו את הבית. כמה פעמים היו קרובים מאד למקום שם נמצאתי, אולם למזלי, לא גילו אותי.

לאחר המקרה הזה הורע עוד יותר יחסם של הבלבתים שלי אלי. הם חלמו חלום ואני הייתי מוכרח לקבל את סימניו ולהתחבא בבונקר או במקום אחר. כל הזמן דרשו ממני במפגיע כסף. מנת המזון שלי פחתה והלכה מיום ליום והייתי בטוח כי הם רוצים להרעיבני עד מוות. מצאתי קשר לברברה, הפצינטית שלי לשעבר, וזו פנתה לפי הוראותי למכרים שם השארתי כמה מחפצי והם העבירו אותם אלי. את החפצים האלה מסרתי לידי הבעלי-בתים ומיד שונה מצבי לטובה. מנת המזון גדלה והלכה והיחס אלי נעשה טוב יותר. העובדה שנמצא "צד שלישי" היודע על מקום מחבואי ודואג לי בהעברת חפצים, וגם הידיעות על ההתקדמות המתמדת של הצבא הסובייטי והתקרבותם לעירנו צ'ורטקוב שינו את יחס בעלי-בתים אלי מכול וכול. הודעתי להם שדואגים להעבירני למקום מחבוא אחר, אולם הם דרשו   ממני כי אשאר כבר אצלם.

נמצאתי בעליית המתבן והלילות החלו להיות קרים מאד. קפאתי ממש מקור. הייתי "מתחפר" בחציר ומתחמם קצת. אולם מצב רוחי השתפר והלך כאשר ראיתי את הגרמנים בורחים מערבה אחוזי-בהלה. ידעתי שהם נוחלים מפלות והצבא הסובייטי הולך ומתקדם. שבועות וחדשים ארוכים ראיתי את המחזה המלבב איך גרמנים במדים ואזרחים גרמנים נוסעים מערבה ומובילים אתם את רהיטיהם וחפציהם ועל ידם צועדים בהמות וסוסים.

בדצמבר, בחג המולד, ירדתי בפעם הראשונה מעליית המתבן לבית. התרחצתי, החלפתי בגדים והסבותי גם אני לארוחת ערב חגיגית שימים ושנים לא אכלתי כמותה ולא ישבתי שבת אנשים מתורבתים על יד שולחן בחברת מכרים. לאחר הארוחה עליתי בחזרה לעליית המתבן במצב רוח מרומם ומיד נרדמתי. בלילה שמעתי פתאום קול פעמונים והתעוררתי בבהלה. ראיתי שנכנסו לחצר ביתנו גרמנים בעגלות חורף. כפי שעמדתי כותנתי לעורי, מיהרתי ל"בונקר" לאחר שסידרתי פחות או יותר את מקום משכבי בחציר לבל יכירו כי היה שם מישהו. כעבור מחצית השעה ירדה אלי בעלת-הבית והודיעה לי כי האנשים בלבוש גרמנים אינם אלא פרטיזנים סובייטים.

דרך סדקי הקרשים הבחנתי מידי יום ביומו את התפתחות העניינים וראיתי כי מצבם של הגרמנים מתערער במהירות רבה. כחודש ימים לפני השחרור ראיתי איך בעלי השררה המקומיים החלו להעמיס על עגלות ומכוניות משא כבדות מכל הבא ליד וכולם פנו מערבה. זכיתי לראות כמו כן איך נכנעה קבוצת-סיור של ה-אס-אס לפני טנקים רוסיים. הגאווה המופרזת שליוותה תמיד את הבעת פניהם נעלמה כלא הייתה.
כמה ימים לאחר מכן ראיתי חיילים מתחפרים בקרבת מקום והייתי מודאג כי פחדתי שמא יתפתח קרב דווקא כאן ואני עלול להיות קרבן של פגיעה מקרית אחרי כל הסבל והתלאות שעברו עלי עד היום הזה.

מצבי היה מוזר מאד משך חמישה ימים אחרי השחרור. בעלי-הבתים שלי היו אוקראינים והם פחדו משכניהם כל אותם הימים שהסתתרתי אצלם שמא יוודע להם כי החביאו יהודי ואז היו מתנקמים בהם ואולי גם משלמים בחייהם. נזהרתי על כן שלא יוודע דבר מחבואי לאיש. כאשר נכנסו הקבוצות הראשונות של הצבא הסובייטי, הסתדרה קבוצת סיור קטנה בביתנו. שמעתי שבעלי-הבתים שלי נשאלו על ידם אם יש מישהו בבית והם ענו להם- מפחד השכנים- שאין איש איתם. הרוסים ערכו חיפוש שיטתי והודיעו למארחי שאם ימצא מישהו נוסף בבית יועמדו שניהם לפני בית דין צבאי. כך קרה, לרוע מזלי, שמשך חמישה ימים נוספים הוכרחתי להיחבא ולהיות או בבונקר או בעליית המתבן ולא ניתן לי לשמוח בימים הראשונים לשחרור יחד עם הצבא האדום הפודה ומציל אותנו, את שארית הפליטה. לפנות ערב של היום החמישי החלטתי לעזוב את מקום מחבואי, התחמקתי החוצה וחזרתי ברגל לצ'ורטקוב. הגעתי לבית החולים בו עבדתי בתקופה האחרונה ושם קיבלו אותי בפנים יפות. למחרת עברתי לגור בדירתי הקודמת. האנשים שאלו וחקרו אותי בתמיהה ובסקרנות, כיצד עלה בידי לצאת בחיים מידי הגרמנים, כי לאחר בריחתי סיפרה המיליציה האוקראינית שנהרגתי.

את הימים הראשונים לשחרורי ביליתי בחיפושים אחר דירה ובהשגת מלבושים והעיקר מזון. עבודה נמצאה לי מיד בבית החולים, שם הופיעו מידי יום ביומו יהודים שיצאו ממחבואיהם או שהגיעו מהיערות וממחנה העבודה האחרון שנשאר עוד בקרבת העיר טלוסטה. כמו כן הגיעו אנשים שניצלו מההפצצות האחרונות ומהמשקים שהיו עדין בסביבה. כל אלה היו צריכים טיפול רפואי יסודי. אמנם, היה חסר בבית החולים מזון אולם הם קיבלו טיפול רפואי נאות וזה היה עבורם הישג רב מכל הבחינות. מיד חזרו גם מנהלי המשרדים של השלטון המקומי אשר הכירו את תנאי העיר ולאט לאט אורגנו החיים מחדש.
בינתיים הגיעה אלינו כרעם ביום בהיר הידיעה, שהגרמנים שהיו לכודים במבצר-העיר של קמיניץ-פודולסק פרצו את המצור והם נסוגים ויעברו דרך צ'ורטקוב. קמה בהלה חדשה וכולם החליטו לברוח יחד עם הצבא הסובייטי הנסוג. לרבים מהחולים שהחלימו בינתיים הרשיתי לעזוב את בית החולים וללכת עם הצבא. מעטים, מאלה שטרם יכלו לזוז השארתי במיטותיהם תוך הבטחה מפורשת של הרופאים והאחיות ה"ארים", שישמרו על החולים היהודיים עד קצה גבול יכולתם. לכשלעצמי לא רציתי לברוח, החלטתי לחזור למקום מחבואי הקודם. ד"ר גולדברג הציע לי להצטרף אליו ולבני ביתו ולעוד כמה מכרים שיתחבאו יחד. למרות שמקום המחבוא שלו כבר היה ידוע בעיר, לא יכולתי לסרב לו ואני גם לא הייתי מסוגל להיות שוב לבדי.
נשארנו משך 5 ימים במחבוא החדש. יכולנו לראות את הגרמנים המתקדמים במשמעת-ברזל עד שתקפנו היאוש כי חשבנו שאין כוח בעולם אשר יוכל לקלגסים הארורים האלה. אולם הם אפילו לא נכנסו לצ'ורטקוב עצמה אלא נסוגו לאורך הגדה השמאלית של ה"סרט" (נהר).

עברו ימי הפחד ושוב זרחה עבורנו שמש השחרור והחופש. היינו מאושרים שנמנע מאתנו הסבל האיום האחרון של הבורחים, שרבים מהם נפלו בבריחה האחרונה מחמת תשישות, מחלות וקור. האנשים חזרו במצב איום אולם מיד התארגנו החיים מחדש. נשמנו לרווחה. תקופת הסבל, הרעב, המוות והכיליון הייתה מאחרינו ומפלתם של שונאינו בדם ובנפש קרבה והולכת לקיצה.

תרגם מפולנית ד"ר יואל גייזלר.