חברנו היקר דוד דג מכפר חסידים הלך לעולמו

לאחר מאבק במחלת הסרטן. בטקס יום השואה האחרון עוד השתתף אתנו.  סיפורה של משפחת דג מייצגת את סיפורם של החלוצים הדתיים מצ'ורטקוב וילדיהם שעלו לארץ לפני המלחמה. סיפורם של בני המשפחה ואוסף תמונות עשיר, מופיע באתר בהנצחה משפחתית. משפחת דג.

זיכרונות דוד דג

יש לי חומרים שאספתי, חומר אין סוף. אצלי אין עננים – הכול ריאלי. אני רואה תמונות, אני זוכר ויודע שמה שאני אומר זה הנכון, כי אני רואה את זה. סבא אהרון למשפחת פאלק מסינג  וסבתא טובה-יונה למשפחת פיש.

סבא וסבתא נישאו בבויבריק גליציה. הסבתא הייתה בת מאומצת ואין שום ידע אחר על משפחתה. בבויבריק יצא צו גיוס לצבא הפולני, אז משפחת הסבא לקחה את הילדים והמטלטלים, שינו את שמם לפיש ועברו לצ'ורטקוב. סבא הקים במקומו החדש מפעל למברשות וחנות סדקית ומזה הייתה פרנסתם. סבי היה אדם דתי עם סמכות לרב, היה גם ציוני שאסף כספים לקק"ל. שבעת ילדיו היו בתנועות "החלוץ". בשנת 1935 בנו ברוך )אבא שלי) ובתו בינה שהיו בארץ הביאו ארצה את ההורים, ששינו את שמם לדג, בנו להם צריף והקימו מפעל מברשות. חנה בתם שהייתה חברה בקיבוץ שער העמקים סידרה לסבא הזמנות למברשות והם נמכרו בקיבוצי הסביבה. סבתא דיברה אידיש וסבא עברית. ביתם היה מרכז הפגישות המשפחתיות עם הילדים והנכדים. הסבא היה פעיל בבית הכנסת ושימש כגבאי תקופת מה. סבתא נפטרה בשנת תש"ט וסבא נפטר כמה שנים אחריה. הם קבורים בבית העלמין בכפר.

סבא אליעזר שכטר וסבתא רייזה למשפחת הורביץ

היו ממשפחות ענפות בצ'ורטקוב והסביבה. היו להם 2 בנים ו-4 בנות. הסבא היה שו"ב (שוחט ובודק) וזאת הייתה פרנסתו. חסיד בחצר הרב פרידמן ואיש "אגודה" חרדי. הוא היה מפיץ כל ערב שבת הודעות על זמני הדלקת נרות.
תמונת זמני הדלקת נרות

הודעה על מועד כניסת שבת אוסף משפחת דג
הודעה על מועד כניסת שבת אוסף משפחת דג

סבא למרות דעותיו הדתיות אפשר לכל ילדיו ללמוד לימודים כלליים בבתי ספר ממלכתיים ולהיות חברים בתנועות "החלוץ". ביום עליית אמי ארצה אביה נתן לה מטבע  שבורך ע"י הרבי (קמיע), וכל זאת למרות דעותיו הקיצוניות. בשנת 1941 נודע לנו שכל המשפחה הושמדה בשואה.

תמונת סבא וסבתא

אבא ברוך

ברוך דג (2)
ברוך דג

נולד ב-1900 בבויבריק גליציה. למד מגיל 3 עד 6 ב"חדר" ואח"כ בבי"ס ממלכתי. ביתו היה ציוני לכן מגיל צעיר השתייך לתנועת החלוץ. בשנת  1920היה בהכשרה שלפני עלייתו ארצה ושם למד נגרות, כמקצוע שיועיל לו ושהיה נחוץ בארץ. עלייתו ארצה הייתה מלווה בהרפתקאות: בשנת 1923 נוטש אבי את משפחתו ומגיע בדרכים- לא- דרכים  לרומניה, ע"מ להגיע לעיר הנמל קונסטנסה, שם למצוא אוניה שתיקח אותו לפלסטינה. אולם הוא נתפס ע"י המשטרה שכלאה אותו למשך כמה חודשים, עד שאחיו שמחה שלח 15$ ואז שוחרר מהכלא. משם הגיע באוניה לנמל חיפה ונשאר שם. הוא עבד בנגרות והרוויח יפה. אבל שאיפותיו היו לעבוד בחקלאות וזה הביא אותו להצטרף לקבוצת "צבי", של הפועל המזרחי, להכשרה בחדרה. בחדרה שהייתה מלאה ביצות והחברים עבדו בייבושה, חלה בקדחת ובטיפוס. בהיותו בחדרה באותה עת התקשר ליהודי במקום  שהייתה לו מכוורת דבורים המצריכה עבודות נגרות של מסגרות עץ. שם רכש ידע ולמד כוורנות (דבורנות). ברבות הימים הקים מכוורת לעצמו. כשעבר לכפר חסידים המכוורת עברה אתו והייתה ענף רווחי במשק.

ב-1927 הגשים את חלומו בהשתקעו בכפר שזאת הייתה משאת נפשו "לעבוד בחקלאות". בהיותו נגר הוא בנה בעצמו את צריף מגוריו ואת הרהיטים. הבניה הייתה איכותית, עם בידוד וללא דליפות גשם. יותר מאוחר בשנת 36-37 התארגנה קבוצה של 7 חברים שהקימו יחד שלדי בטון (הגימור נעשה ע"י אנשי מקצוע) שהם הבתים שלנו עד היום.

ב-1936 אבא חויל למשטרה הבריטית ושרת בה כגפיר שנה ורבע. כמו כן קיבל אחריות ביטחונית על המושב (זה החל בזמן המרד הערבי)

שנמשך עד 1946. הוא דאג לשמירה, רכישת נשק ומיוזמתו נפגש עם מפקדי ההגנה שהקימו לקראת מלחמת השחרור  מחלקת חי"ש (חיל שדה) מאומנת. האימונים כללו כושר גופני, שדאות, טיולים להכרת האזור (ניווט), אימוני נשק במחתרת וקורסים בג'וערה למפקדי כיתות ומחלקות.

במשך כמה שנים התמסר לעבודות ציבוריות ומשכרו שכרנו פועל שיעבוד במשק. בין היתר הוא הקים את הצרכניה ובית הועד.

ראוי להזכיר את ערבי השבת בבית שהיו חוויה בפני עצמה כי אבא ידע לשיר ובכל הערב נשמעה שירתו ששימחה אותנו.

בשנת 1946 אבא חלה בסרטן, שנה התענה עד שנפטר בגיל 47.

אימא דבורה

דבורה דג לבית שכטר
דבורה דג לבית שכטר

נולדה למשפחת שכטר ב-1899 בצ'ורטקוב גליציה. אזור שידע מלחמות וכיבושים. השליטה עברה מאסטרו-הונגריה, פולין, גרמניה ורוסיה (היום אוקראינה). אביה, סבא אליעזר, היה חרדי וחסיד בחסידות צ'ורטקוב. אמי הייתה למדנית גדולה ובין היתר למדה שפות, הנהלת פנקסים (חשבונות), סטנוגרפיה (קצרנות), גזרה (תפירה). שלטה היטב באוקראינית, גרמנית אידיש ועברית. יותר מאוחר בארץ רכשה את השפה האנגלית. בזמן מלחמת העולם הראשונה המשפחה התפרנסה בעיקר מאפיית לחם לצבא והייתה גם חנות סדקית. אמי עזרה הרבה לפרנסה.ב-1926 עלתה ארצה אחרי שחכתה כמה שנים לסרטפיקט. הצטרפה לאבא לחדרה ועברה שם שנה עם עבודה קשה וקדחת. הקימה יחד עם ברוך משק והייתה שותפה פעילה בכל עבודות המשק. יותר מאוחר התמסרה גם למוסדות מסוימים ותרמה להם קבוע. ב-1935 חלתה והמשפחה דאגה שתיסע לנוח בבית הוריה בצ'ורטקוב למשך מספר חודשים. המשיכה לעבוד עוד 10 שנים אח"כ טיפלה באבא כשחלה.

ב-1942 אמי ידעה שכל משפחתה הושמדה בפולין וישבה עליהם "שבעה". לאחר המלחמה ב-1945 היה לה קשר עם פישל וינטר שהיה ביודנראט בצ'ורטקוב. אימא לחצה עליו שיספר כיצד הושמדה משפחתה. לאחר תחנונים רבים נאות פישל ושלח לאימא מכתב מזעזע עם תיאורים זוועתיים כיצד כולם הושמדו. אז ישבה פעם שניה "שבעה".

ב-1986 נפטרה והיא בת 87.
דבורה וברוך הורי.
ברוך עלה ארצה ראשון ועברו 3 שנים עד שדבורה הצטרפה אליו. הם הכירו בצ'ורטקוב כי כנראה היו שכנים והיא תחילה התחברה עם האחיות לבית פיש. לפני עלייתו לארץ ברוך ודבורה התארסו ודבורה התחילה לפעול לקבלת סרטפיקט כדי שתוכל להצטרף אליו. בינתיים הייתה ביניהם התכתבות קבועה וצפופה. דבורה הגיעה ישר לחדרה ונכנסה מיד למשטר עבודה. ב-1927 עלו שניהם לכפר-חסידים. במקום היו 120 משפחות חסידים שלא הסתדרו עם החקלאות ולאט לאט התפזרו, חלק בארץ חלק חזר לפולין ובכפר נשארו 52 משפחות.

המשק הוקם בעזרת הסוכנות שמימנה לכל משק רפת, לול, כלי עבודה ובהמת עבודה.

באותה שנה 1927 הורי נישאו בחצר המשק כשהדוד של אמי הרב ישראל בריקנשטיין חיתן אותם. הדוד גר בתל-אביב והיה לו בית כנסת פרטי מתחת לדירת מגוריו. הוא הקים בגבעת הרצל בתל-אביב את בית החרושת "מטע" למרגרינה.

ביתנו נוהל באורח דתי  מסורתי ובחגים אבי לקח את אחי ואותי לבית הכנסת לחגוג. בשבתות היו מבצעים רק את העבודות ההכרחיות.

יהונתן אחי

נולד ב-1928. גדל בבית בטחוניסטי ועבודה ציבורית. למרות שאבינו עבד בנגרות, במכוורת, במשק ובריכוז הכפר, המצב הכולכלי היה קשה כך שמילדות יהונתן נרתם לעבודה. בהיותו נער היה פעיל בריכוז פעולות הקק"ל, הנוער העובד, ספורט והדרכה. היה גם פעיל בכוחות הביטחון בכפר ומכובשי חוות קארמן באיבטין. לאחר סיום בי"ס "יבנה"  למד בסמינר המושבים בירושלים שבו הנוער מגויס לפלמ"ח, אבל נאלץ לחזור הביתה עקב מחלתו של אבינו. מסלול ההדרכה רודף  אותו, בהיותו בצבא יצא לקורס מכי"ם  ועובר להדרכה, לאחר מכן עבר לקורס קצינים וממשיך להדריך את הקצינים שבדרך. אנחנו שמשרתים ברוטציה בצבא מצליחים להבריא את המשק ולקדמו, לצאת מהחובות, להשתחרר מהפועלים שגרו בבית ולעבוד לבד. יהונתן מקים בעבודת ידיים מחסנים, מתבן, רפת ושאר מבנים. בחופשות של חמש שנות ללימודיו בפקולטה לחקלאות אנחנו מגדלים ירקות ע"מ להגדיל ההכנסות למימון לימודיו. בסיימו לימודיו היה לאגרונום במשרד החקלאות. מתפקידיו :

עסק בפיתוח ענף התחמיצים לרפתות,
עסק בפיתוח ענף הבקר לבשר, בעיקר בגולן
עסק בפיתוח ענף הכותנה בתחנת הניסיונות נווה-יער
לבסוף מונה למנהל משרד החקלאות עפולה
ייצג את משרד החקלאות בארה"ב, ונצואלה, אוסטרליה, בורמה, סין, הודו וסינגפור.

בשעותיו הפנויות פעל ב :

  1. מיזם להקמת מאגרי המים ורישות השדות
  2. ניהל את העיבוד המשותף
  3. הוביל מאבקים משפטיים נגד מינהל מקרקעי ישראל לזכויותינו על האדמות
  4. מאבקים במוסדות לזכויות קרקע ומים
  5. מוביל מהלכי בקורת ומנהל תקין במושב.
  6. ריכז את מושב "אליפלט"
  7. ביצוע וחידוש תשתיות וכבישים בכפר
  8. במילואים התקדם לדרגת סגן אלוף והיה מפקד העורף בנצרת
  9. לוחם למען זכויות גמלאי משרד החקלאות.

ב-2010 נפטר לפתע מדום לב. אדם שידע לאהוב, אהב כל מה שעשה והשאיר אחריו מורשת אדירה. ואנחנו שנינו היינו כדוד ויהונתן ששמם שזור זה בזה.

בית חרושת למברשות

שוזר חבלים. אוסף משפחת דג

לסבי וסבתי, אהרון וטובה דג, היה בית חרושת, במושגים של אז בפולין. משעלו לארץ בשנת 1935, הקימו להם בניו ובנותיו צריף ובו מקום למפעל ייצור מברשות משלהם. הצריף הוקם במשק קרקוביק מרדכי ובינה בתם. כיום משק לזר. לאחר עיבוד העץ למברשות, בעזרת סכיני גילוף היה הסבא קודח חורים בעץ להשחלת שער המברשת. המקדחה הייתה קבועה והופעלה ברגל, ויותר מאוחר במנוע חשמלי. היו מתקנים וציוד לסריקת השערות ולחיתוכן. את עבודת השחלת השערות עם חוטי ברזל הייתה סבתא מבצעת. אנו הנכדים היינו עוזרים כמיטב יכולתנו., החל בניקיון הצריף שהיה מלא אבק ועד טיפול בשערות המברשות. סבא היה לוקח הזמנות לכל סוגי המברשות מהקיבוצים ולאחר הכנתם נסע באוטובוס למכרם בקיבוץ, וזאת הייתה פרנסתו. כמו כן הוא היה מכין נרות מסוגים שונים. לצערי בתו חנה לאחר פטירתם חיסלה את כל הציוד והצריף, וכך אבדה מורשת יצירה נדירה.

לסבא תמיד היה חם והוא פתח חלון גדול כל ימות השנה. אני זכיתי בירושה את אפודתו היחידה שהייתה חדשה. כמובן שסבתא קפאה באותו חדר. בנוסף אני זוכר, שבגלל עבודתו היו לסבא ידיים חזקות, ואף פעם לא הצלחתי לכופף לו אצבע.